דף ראשי | בנימין רדצ'בסקי | רונית רגב | מרים ברטוב | יהודית מרקוס | עפרה רגב | נמרוד רגב

Main Page | Benjamin Radzewski | Ronit Regev | Mariam BarTove | Judith Markus | Ofra  Regev | Nimrod Regev

המברק ששלח מפקד הכוחות הבריטיים למטכ"ל שלו אחרי נפילת טוברוק לא נשכח והפך לנכס עיתונאי עד היום: "המצב רציני, אך לא קטסטרופאלי!" נאמר בו.

גם ישראל זכאית להשתמש בנוסח המברק במידה מסוימת של צדק: הרי על פי דעת רבים המצב אצלה תמיד קטסטרופאלי - אך אף פעם לא רציני...

                                                                                            30.7.1993

אנחנו לוקחים את האמריקניזציה שלנו ברצינות גמורה. לא רק במלחמות הקולה. ביבי מביים בקפידה תסריט בחירת קלינטון - כולל וידוי תקשורתי על בגידה באישתו. דרעי, לפניו, ביים את ניקסון   stonewalling""  את חוקריו בזכות השתיקה. ועכשיו יש לנו אפילו מלחמת מפרץ משלנו, בדיוק בנוסח שוורצקופ. גם התוצאות דומות. הברחנו חצי מליון תושבים, אבל ארגוני המחבלים נשארו, בראשם החיזבאללה. 25000 פגזים ו1000- פצצות וטילים מן האוויר - זה לא רע כנגד 200 קטיושות. כמה דירות נפגעו בהשוואה לחורבן כפרים ועיירות? לא נזכיר קורבנות בנפש. עכשיו אחרי כל זה נסתפק בהפסקת ירי הקטיושות בלבד כתנאי להפסקת האש (זה מה שהיה לנו גם קודם), לא דובר כנראה על סילוק החיזבאללה. מה בעצם הושג פרט להורקת מחסני התחמושת והשבתת שלושה מפעלים בנהרייה ? סאדם חוסיין נשאר אפוא ולנחישותו של רבין יש כנראה לאבזם חור אחד אחורנית. Hic transit gloria mundi...

הצרפתים יכולים לנשום לרווחה: פליטים ערבים - זה שוב משהו בתחום האינטרסים המיידיים. זה איפה שנמצאים הדולרים, סופסוף יש שוב על מה להוקיע את ישראל. זה, תודה לאל, לא בוסניה, היכן שנורא קשה להחליט, במי בעצם לתמוך, באחים לנשק מימים ימיה או לאינטרס הנפט המוסלמי.

על שום מה נימת האכזבה בתקשורת מפסק הדין של בית המשפט העליון בערעורו של דמיאניוק? כבר זמן מה ברור לכל, שביה"מ העליון לא יוכל לקיים את פסק דין המוות, עקב חומר הראיות הרב שהתגלה בשנה האחרונה. התקשורת דיווחה על כך בהרחבה - אלא שפסק הדין המנומק התקבל ע"י רבים כפגיעה בכבוד הלאומי: חלק גדול של הקהל בישראל ראה במשפט דמיאניוק משפט ראווה פוליטי. זיהוי הנאשם ע"י עדי ראיה אחרי 35 שנה התקבל כמובן מעליו בבית המשפט המחוזי. לא נדונו פשעים, רק זהות הנאשם עמדה לדיון. אלא שביה"מ העליון לא יכול היה להתייחס לערעור אלא כמשפט פלילי לכל דבר, ובתוך זה גם לערך הזיהוי כשקול נגד חומר הראיה נוסף.

ספקות בזהות הנאשם היו מלכתחילה והשאלה היא, למה ישראל כל כך עמדה על הסגרתו. אחרי הכל - אותו משפט יכלו גם האמריקאים לנהל, חלק מהעדים, ניצולי השואה, חיו באמריקה. את התשובה אפשר למצוא אולי בזה: הליכוד רצה במשפט אייכמן משלו, כפי שרצה מאוד מאד לשכתב את ההיסטוריה לטעמו - הציונות התחילה עם בגין והמדינה קמה ב- 1977. אלא שהיו צריכים להיות קצת יותר זהירים בבחירת הנאשם. עד כה אף מדינה, שבידה פושע נאצי בכיר, לא הייתה מוכנה לנדבו לישראל לשם העמדתו לדין. את אייכמן היה צריך לחטוף. מה שעומד להסגרה זאת הסחורה מסוג ג' או ד', מפוקפקת בדרך כלל ובודאי לא מתאימה למשפט ראווה. מה לעשות, אין לליכוד מזל, ודווקא אצלם נמצאים הפטריוטים האמיתיים...

                                                                                                                                        2.8.1993

"ניזהר מלהיכנס לביצה הלבנונית" - אנחנו מוזהרים. כנראה איש לא התעורר עד כה לעובדה, שאנו שקועים בביצה עד צוואר, בלי יכולת להיחלץ - בביצה שנקראת הגדה המערבית ורצועת עזה. לו היינו פונים עורף שם, במצב הנוכחי, רק לרגע קט - הקטיושות היו עפות למחרת אל רצועת החוף ולאשקלון. הביצה היא לבנונית במלוא מובן המילה: גם כאן בעצם אין עם מי לדבר. אין למשלחת הפלשתינית סמכות לעשות אתנו שלום - בתנאים שעבורנו קבילים.

הביצה היא לבנונית משום שנקודת האחיזה בה היא דמשק: לא אנחנו השגנו את היעדים במבצע 'דין וחשבון' שם, אלא אסאד. הפליטים החוזרים לבתיהם הרוסים הם שמרחיבים את הבסיס לחיזבאלה, לא מצרים אותו. אסאד מחזיק ידו על הברז שם, לא צה"ל. ונרגיש את ידו גם בשטחים, בהמשך מו"מ והחשבון בטח כבר מונח על שולחנו של רבין. לפני עשר שנים אפשר היה להשיג את השלום בעד פרוטות, בהשוואה להיום. 

 9.8.1993

אתמול נקבר חייל, עולה צעיר מרוסיה, שנרצח בגדה, מחוץ לבית העלמין, ליד החומה, משום שאמו אינה יהודיה.

מצד מר"צ לא נשמעה כל תגובה. גם גמגום מתחמק של מר"צ בנוגע להחלטת הממשלה, לייבא להבא רק בשר כשר. עבורם רק צעדים לא מחייבים, כמו המפגשים עם אש"ף. שמירה על איכות הסביבה, שלהם.    

                                                                                                                     26.9.1993

במוצאי יום הכיפורים חזרה הטלוויזיה ושידרה כתבה משנת 91': "ונתנה תוקף". הכתבה עוסקת בחוויית יום הכיפורים בקב' "בית השיטה", באספקט זיכרון 11 חללי מלחמת יום כיפור, בני המשק. היה כאן ניסיון לרקום מעמד יום הכיפורים ("ונתנה תוקף") אצל מייסדי המשק, חילונים מהכרה, ודורות ההמשך, סביב מציאות אסון מלחמת אוקטובר 73'.

ראיתי את הכתבה לפני שנתיים; הפעם חשתי בצליליה הצורמים. חשתי במגמה להקנות לנפילת הבנים סמליות של יום כיפורים ("מי במים ומי באש") ובהרהורים על יחס אנשי המשק ליהדות. הנימה הזאת של שכר ועונש ביחסינו עם ההשגחה העליונה ("חרטה ומעשים טובים מעבירים את רוע הגזרה" - כסיכום התפילה) היא סילוף משמעות אסון מלחמת יום כיפור. פרוץ מלחמת אוקטובר במועד יום הכיפורים אינו מסמל דבר - הוא מצביע לכל היותר על שיקולים של צבאות ערב בקשר להרגלים (וההיסטריה) של החברה הישראלית. לא החברה הקיבוצית אשמה ובגדה ודיברה דופי במשהו. הייתה זאת ההנהגה המדינית של ישראל שהייתה עיוורת לעובדות פוליטיות וצבאיות בשטח.

ובכל זאת, חברי בית השיטה מחפשים תשובה בתפילה בת אלף שנים ואין טורחים לחפשה בימינו. הרי כאן, בקבוץ המאוחד, צמחו שורשיה של "תחיה" וה"אף שעל", ושל "ארץ ישראל השלמה", באקטיביזם של בני מהרשק ובקשיחות של ישראל גלילי; לא כל האשמה בגולדה מאיר ומשה דיין. הלכי הרוח, "שראו במלחמת ששת הימים המשך של מלחמת השחרור, בה צריך היה להשיג מה שלא הושג ב- 1948" (זאב שטרנהל ב-"הארץ" .24.9) היו בודאי חלקה של התנועה הקיבוצית. מלחמת אין ברירה כן, אבל גם אסון, שאולי צריך היה לנסות למנוע.

מלחמה כסמל "נתנה תוקף קדושת היום למי לחיות ומי למות", היא גזירה מלמעלה וכבר לא מעשה אדם - אין מסוכן ממנה! אין אנו כבר אדונים לגורלנו, שיקולינו מודרכים, מובלים ע"י האלוהים ומלחמות נגזרות עלינו כמכות מצרים. האם להשקפה זו חינך הקיבוץ המאוחד?

אני מניח שהמסקנות המתבקשות מהאמור לעיל לא כל כך נהירות לחברי בית השיטה. שהדור הצעיר נבוך מפתיע פחות. שלושים שנות חשיפה לcounter culture-  אמריקאית אנטי רציונאלית, שהביאה רבים מנוער הארץ לסמים ולכתות אמונה ולחזרה בתשובה, לא פסחו גם על צעירי התנועה הקיבוצית ופגעו ביקר מפז בתרבות האדם המערבי: בחשיבה הרציונאלית. אך גם רבים בין מקימי התנועה הציונית, הרציונאלית מיסודה, זכרו בעת זקנתם את "החדר", שעצם אווירתו המחניקה הניסה אותם מתרבות העיירה. להתבטאויות של כמה מהיק"ים של בית השיטה אין לי הסבר; יהדות גרמניה מעולם לא הייתה מכורה לתרבות בית המדרש. אולי צפיותיהם החברתיות והמדיניות אכזבו אותם - על אף הצלחתם הכלכלית. באין דאגה לקיום מתחילים לדאוג ליקום. לו יהי.

                                                                                                                     25.10.1993

 בהתחלה מישהו צעק "עזה תחילה" והמגמה, כך הסבירו, הפרדה. במו"מ עם הפלשתינים ישראל יוצאת מכליה כדי להביא לשותפות. בהפרדה רוצים עכשיו הפלשתינים. הם לא רוצים בנורמליזציה. "נורמאלי" - זה המצב הנוכחי. הם רוצים להפליג בחלומות, למרחב שאינו כאן ועכשיו. שחרור אסירים מיד עדיף על יצירת תשתית למקומות עבודה. צבא של עשרות אלפים מיד במקום דיון על בעיות ניהול וכלכלה.

כל ניסיון שלנו בהידברות רציונאלית נתקל לא בעוינות, אך באי הבנה מוחלטת. וברור: עתיד אפור של שנים רבות של עבודה קשה ואולי גם מחסור - זה יניע את הנוער למסור את הקלשניקוב בתחנת המשטרה הקרובה ולחזור ללימודים או לשורות המובטלים? זה ילהיב את הרחוב להסכם שלום? "נס כלכלי לא יהיה שם", כתב מישהו לפני שבוע, בסקירת אפשרויות הפיתוח בשטחים, לאור הנתונים הכלכליים הקיימים.

לו יכולנו להבריג אחורה בכמה סיבובים את הציפיות, שכמה פוליטיקאים שלנו, טעוני חזון, מפיצים ללא יסוד הגיוני בשטחים. אין אנו מסוגלים לספק את הסחורה ובעיקרון גם לא רוצים בנו, כי את התמורה למאמצינו אינם מוכנים לשלם - הפגת האיבה. כך איני מאמין גם, שהחרם הערבי יבוטל, גם אם לכאורה יתמלאו לכך כל התנאים: מבחינה רגשית זה פשוט לא ניתן.

האם לא עדיף להסתפק, מצדנו, במטרה צנועה יותר, שהיא בעצם ביסוד שאיפתנו להינתק מהכיבוש: ההפרדה. אחווה לא נמצא לעולם מעבר לקו הירוק - רק תביעה להבנה חד צדדית לשאיפות הפלשתינים. אינטגרציה למרחב כלכלי-תרבותי ים-תיכוני היא אשליה.  נתעורר מחלומות שווא ונתכונן מצדנו ל"נורמליזציה" - לניתוק המוחלט.

 6.12.1993

 בעיית פליטי מלחמת 48' ( "לא קיבלו וילה בהתנחלות" - אריה כספי במוסף הארץ 3.12.1993) בודאי שלא הודחקה מזיכרון החברה הישראלית. בשמה וסביבה התנהלו בעצם כל מלחמות ישראל. אך עובדה היא: בלעדי הסתלקות הערבים - בדרך הגירוש או הבריחה - מדינת ישראל לא הייתה קיימת, פשוטו כמשמעו. אמנם ארצות ערב השכנות לא היו פותחות בפעולות איבה בתירוץ לשאלת הפליטים, אלא באמתלה אחרת, אך מיעוט ערבי חזק (בימים ההם בודאי לא פחות מ-50%) לבטח היה מסוגל לעזור לצבאות התוקפים להכריע את הכף. לכן אין ספק שאנו חבים את קיומנו, את חיינו היום, להתרחשות מלחמתית, לא מתוכננת מראש, שלפני פלישת צבאות ערב הקלה עלינו בעמידה נגד הפולשים. מה הייתה כוונת צבאות ערב בגירוש האוכלוסייה האזרחית (אני עצמי הייתי עד לפינוי האוכלוסייה הערבית בין אשדוד ורצועת עזה ב-4 בנובמבר 48' ע"י הצבא המצרי) לא הבנתי עד היום.

לארצות ערב שאלת הפליטים הייתה קרדום פוליטי לחפור בו במאבקן לביטול החלטת האו"ם מ-1947 על חלוקת ארץ ישראל המנדטורית. פיצוי הפליטים על רכושם הנפקד לא עלה ברצינות כהצעה בפורום בינלאומי כלשהו מהסיבה הפשוטה, שלא רק ארצות ערב, אלא גם הפלסטינים דחו אותה: הם רצו את פלסטין ולא פיצויים. שאלת הפיצויים היא ברזל לוהט, שאין מעיזים לגעת בו: הרי הפליטים הפלסטינים אינם יחידים; גורשו והושמדו מיליוני יהודים באירופה, שרכושם נפקד. מי יפצה אותם על אבדן רכושם? הארצות הכבושות דוחות כל תביעה אליהן, אם כי הן הנהנות העיקריות מהרכוש היהודי הנפקד. אך  הקומוניזם, ששלט לאחר מכן בארצות המזרח הפך את מושגי הרכוש המקובלים על פיהם; בכל ענייני רישום וטאבו שורר היום שם תוהו ובוהו. פיצוי, שניתן מצד הגרמנים, על אבדן רכוש מתייחס אך ורק ליהודים תושבי גרמניה לשעבר, כמה רבבות. גם מיליוני גרמנים גורשו ב-1945 מן הסודטים ומהשטחים מזרחה מהאודר-נייסה. אלה אינם מרוכזים במחנות פליטים ועבורם שאלת הפיצויים היא אך ורק שאלת מדיניות חוץ גרמנית ויחסים בין הארצות הנוגעות בדבר ושמתאוששות מהשלטון הקומוניסטי.

בעיני כתבים רבים זה  politically correct להמציא לנושא צביון פסיכולוגי-חברתי כ"הדחקה". מה לעשות, אחר ככלות הכל, הם מתפרנסים מזה. המציאות היא אחרת. איש לא שכח דבר. ארצות ערב רואות בבעיית פליטי א"י נושא במו"מ על שלום חוזי - לכן גם לישראל כל הזכות לראות בנושא זה נושא פוליטי. פיצוי הפליטים היא שאלה פוליטית ולא אזרחית-משפטית, כפי שאחדים רוצים להכניס לנו לראש ולעורר רגשות אשמה, שבשטח אינן קיימות. לעצם העניין, אין ויכוח שלפליטי 48' מגיעים פיצויים מלאים על נכסיהם שאבדו. אפשר לפצות אינדיווידואלי על סמך הנתונים המתאימים - אם לא מעדיפים פיצוי לפי קריטריונים מסובכים: מדובר בעיקר על נכסים לא ניידים, על קרקעות. דבר כזה אפשר רק במסגרת  Claims Conference שמקומה בועידת הפליטים - ואיש עוד לא סיפר לנו, מי ישלם.

למי שאין מנוח מהשאלה "מה היה אם..." יעיין במכלול בעיות המגזר הערבי בארץ, מיעוט של שלושת רבעי מליון, שחש מקופח וטוען לאינטגרציה מלאה בחברה הישראלית, דהינו במוסדות הרווחה שלה. הבעיה היא, שמוסדות הרווחה שלנו אינם בנויים לשרת מבנה הדמוגרפי, שמיעוט זה טוען כזכותו הבסיסית. נשמעים קולות על אוטונומיה והשוואת זכויות (דבר והיפוכו) ואיש לא העיז עד כה לומר להם, שאינטגרציה יכולה להיות רק תוצאה של השוואה דמוגרפית, לא של השוואת זכויות. איום קיומי נוסף, שלא אוהבים להתייחס אליו ונמנעים מלהזכיר אותו.

                                                                                                            26.1.1994      

אירועי מערת המכפלה משכו לנו את השטיח מתחת לרגליים. לא לערפאת, שאינו מסוגל לעצור בעד הקיצונים במחנה הפלשתיני, שאינם סרים למרותו - לרבין, שאין בכוחו לשלוט ביצריהם של הקיצונים הישראליים בעלי מנטליות של נערים. ובדומה לפגז בסארייבו העולם לפתע מתמקד במרחץ הדמים של חברון ומקנה לו אותו משקל פוליטי בינלאומי, שלמבצעיו מעולם לא היה.

איזון הסיכומים במו"מ בקהיר ממילא היה עדין למדי. ערפאת לא היה בטוח שיעלה בידו להשיג רוב לסיכומים אלה בטוניס - עכשיו בא מטורף ועושה בשבילו את המלאכה. כובד משקל דעת הקהל הבינלאומי שוב הופנתה נגדנו ומאפשר לו לזכות בהישגים הנוחים לו יותר, ומי יודע, אולי יזכה אפילו בכל הקופה. במכה אחת הפסיד רבין, מה שהצליח במאמץ רב לכפות, הר כגיגית, על הפלשתינים, על אף שהשכל הבריא אינו מסוגל לתפוס הגיון הסדר כזה: להשאיר את ההתנחלויות על תילן בתוך האוטונומיה ולרתק כוחות צה"ל ניכרים באזור להגנתם. עד לאחרית הימים, ז.א. עד לחתימה על הסדרי הקבע, אולי, מי יודע. עכשיו תעלה שאלת ההתנחלות למרכז הדיונים, לא ידובר עוד על הסדר ביניים ופינוי המתנחלים הופך לנושא אקטואלי. תחת לחץ אמריקאי בוושינגטון ולא מתוך עמדה של כוח בטאבה.

כל החלומות על פיתוח כלכלי משותף התנפצו ונמוגו ולתביעה להפרדה מדינית מוחלטת יש עתה סיכויים של ממש. ההגיון היה מחייב גם אותנו להתכונן לפינוי מהיר ומוחלט של השטחים; איני יודע למה אין אנו עוד מוכנים להודות, שאין בכוחנו להחזיק בהם הלאה. אכן, רבין באמת לא יכול יותר להתחמק מ"פירוק האימפריה" (שלא היינו אפילו מוכנים או מסוגלים לדאוג לה למערכת ביוב ותשלומי ביטוח לאומי לפועליה הזכאים). שלא יתבייש להודות, שהאימפריאליזם שלנו פשט את הרגל, שבלאו הכי לא שלטנו על שום דבר, שכל בורג של טנק, כל ליטר דלק למטוס קרב בא אלינו מחסד מיטיבנו מעבר לים. יש מי שמרשה לנו להיות חזקים. האם לא הגיע הזמן לחזור לחשיבה עצמית ולקבוע, מה נכס ומה נטל? לשם כך יש להתפטר מהבעיה הדתית. יש לנו כזאת: שאלת ההתנחלות קשורה קשר הדוק בשליטת הדת בחיים הציבוריים שלנו. מבלי שנהיה מסוגלים לסלק השפעות הדתיים בפוליטיקה הישראלית אין סיכוי להיחלצות מאבדון מדיני.

27.2.1994

קשה לממשלה להשתחרר מן המושגים של "חוק וסדר" במגעים עם האוכלוסיה הפלשתינית בשטחים. הרצח בחברון לא היה אותו מעשה מטורף מהסוג שקרה בשנים האחרונות בכמה מקומות בעולם המערבי, להיכנס לבית קפה או סופרמרקט ולקצור באנשים מתוך מניעים נפשיים רגעים. אין כאן מעשה טירוף, זה ביטוי פוליטי של קבוצה יהודית קיצונית ובכלל לא שולית, נוסח אירלנד. פעולה ממניעים אידיאולוגיים טהורים. הממשל בשטחים צריך היה להיות מודע מזמן לסכנה אורבת זו. גם ההתפרעויות בשטחים (ובתוך הקו הרוק) הן ביטוי פוליטי: זוהי הכרזת מלחמה ואינו שייך לתחום טיפול המשטרה ובתי המשפט. מה מקומה של ועדת חקירה כאן, קשה להבין. אין כאן מחדל אדמיניסטרטיבי -  צה"ל מבצע בשטחים את מדיניות הממשלה. אך מלחמה אין מנהלים באמצעות משטרה ובתי המשפט.

במו"מ עם אש"ף נטרף לנו קלף, עם כל המסקנות המתבקשות מכך. מתי יבינו את זאת אצלנו

  3.3.1994

הרגלים מימים ימימה לא בקלות מפנים את מקומם לתפיסות חדשות. במשימתם "להרגיע" את הציבור הערבי בשטחים כוחות הביטחון גורמים להרוגים נוספים. המתה כאמצעי הרגעה? עצירת כל אנשי כהנא הייתה צריכה להתבצע עוד ביום ששי לפני הצהרים וללא הודעה מקודמת (צעד שבהחלט בסמכות צה"ל בשטחים). חוששים לפגוע בקהל האוהד את הימין הקיצוני.

רעיון פינוי הגדה והינתקות, כדרך היחידה להוריד מעצמנו המשך החיכוך ללא מוצא, אינו מקובל על רה"מ. לעומת זאת מדברים על צירוף 'צומת' - ואולי גם המפד"ל - לקואליציה. כותבים שמר"צ  "נדהמה". אני מאוד מקווה שיהיה להם עמוד שדרה ויושר לעזוב; אחרת זה יהיה סופם. בנסיבות הנתונות אין להם מה לדאוג לשלום מבפנים, אלא לאיום מבחוץ.

 22.3.1994

אני מתקשה להבין את קו הממשלה במו"מ עם הפלשתינים. קשה להבין על מה אנו בעצם מנהלים אתם מו"מ - על אוטונומיה? האוטונומיה כבר קיימת. העוצר והסגר עזרו לבססה; מה עוד יש לנו  להציע לאוכלוסייה הפלשתינית ?

נהיה כנים - מצבנו היום בגדה וברצועה אינו שונה הרבה ממצבנו בלבנון בשנת 85'. כבר מזמן חדלנו לשלוט באירועים. צעדינו מוכתבים ע"י האירועים בשטח. הפלשתינים הבינו בינתיים, שאנו בעצם שואפים 'לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה'. מדיניות זו נכפתה עלינו ע"י הליכוד במסע טרור רעיוני ללא תקדים ובהתנהגות כמעט היסטרית של המתנחלים, הרואים ברצח בחברון ניצחון. כך אנו שוקעים יותר ויותר בביצה של מציאות לבנונית, במלחמת מליציות נוסח לבנון. את מי אנו מנסים עוד להשלות? - את עצמנו או את העולם, שאנו נלחמים שם ב'הפרות סדר' באמצעות כוחות משטרה ובתי המשפט, כמו שלטונות ארה"ב בהארלם או בווטס. 'הפרות סדר'  - האמנם?!

תמוהה גם גישת 'שלום עכשיו', לאמץ לעצמה את סיסמת הימין, ה'דו קיום בשלום', סיסמה ריקה מכל תוכן, לאחר שחמש-עשרה שנות התנחלות הוכיחו, שבמקום בו קיים דו קיום - לעולם לא יהיה שלום. את הסכסוך היהודי-ערבי לא נפתור בדורנו. ננסה לפחות להימנע מחיכוכים ע"י הינתקות; בגדה וברצועה הדרך היחידה, אפוא, היא הפרדה בינינו וריכוזי אוכלוסין ערביים - במילים פשוטות, פינוי השטחים!

אני יודע, שבלב לבו של המו"מ על הסדר בגדה ובעזה טמון פחד, שהפלשתינים יהיו ילדים רעים ויירו קטיושות מעבר לקו הירוק. קשה גם להתרשם, כי שותפינו למו"מ הוא ציבור שקול וענייני; לכל היותר היסטרי ורגשני, וספק רב אם נגיע אתם לאותו הסדר, ש'בעלי החזון' אצלנו חולמים עליו. המבנה הפוליטי-חברתי במחנה הפלשתיני (ושאלת הפליטים) ימנעו את זה. לבסוף לא תהיה לנו ברירה, אלא לפנות את השטחים באופן חד צדדי, uniliteral, ללא הסכמים מחייבים, אך עם יתרון לא מבוטל: השתחררנו מאודיום 'הכיבוש' וההתחייבויות הבינלאומיות שהכיבוש מטיל עלינו. נהיה חופשיים להגיב מבחוץ, באם הנסיבות תחייבנה זאת. אל נשלה את עצמנו בחזון של השקעות ופיתוח שם. גם צעדים כלכליים יתקבלו כהתערבות ישראלית בלתי נסבלת. בדורנו עדיף שהגבול יהיה 'מסך ברזל' עם  מגדלי שמירה ושדות מוקשים.

לא, לא שכחתי את המתנחלים. קיומם מוסיף לנו מימד חדש בפוליטיקה הישראלית - הדת המיליטנטית. עד כה ידה  הייתה על העליונה ברוב המאבקים, משום שאף ממשל לא העז להתמודד איתה. ננסה דרך אחרת - נתעלם ממנה!

התאכזבתי מעמידתה הפושרת והספקנית של מר"צ נגד הדתיים. ציפיתי למאבק גלוי ובלתי מתפשר נגד תופעת הדת בחיים הציבוריים, עם כל מה שכרוך בזה. במה עזרה כניעתה של שולמית אלוני לש"ס? בכלום, כפי שהתנהגות ש"ס בהמשך הוכיחה. האם האיפוק בתוך הממשלה 'למען השגת השלום עם הפלשתינים', לא יתגלה לבסוף רק כחוסר עמוד שדרה והעדר יושר אינטלקטואלי?

אין דרך להתנגשות חזיתית עם המתנחלים בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית. אי אפשר לפנותם מחברון בכוח. אך אפשר לפנות את צה"ל. היו בטוחים - עם חייל צה"ל האחרון יתפנה גם המתנחל האחרון. עם זאת, יש גם להבהיר לפלשתינים: לא תהיה ימית שניה. פינוי כוחות צה"ל עד לחייל האחרון בעת מועד, כן. מהמתנחלים נתעלם; ישברו את הראש בעצמם.

ברור, אלה דברים כבדי משקל ולא בקלות יתוו קו מדיני הרה גורל זה. אבל נראה, כי מיצינו את כל האפשרויות ובעלי החזון יצטרכו להתרגל לחזון ריאלי יותר. אין טעם להחזיק עוד בשטחים, אם הסיבה היחידה לכך היא המתנחלים ומעבר לכך אין לנו תועלת, ביטחונית או כלכלית. אולי יקום לרבין בגין שני, שיעזור לו להשתחרר מסינדרום מלחמת ששת הימים.

 7.4.1994

חדשות החוץ תורמות לא פחות לתחושת ייאוש ודיכאון, מאשר תורמות הזוועות מבית, שהתקשורת מגישה לנו בכל יום באצטלה דרמתית, אם לא היסטרית. מהומות ורציחות על רקע דתי-לאומני בקשמיר; מהומות ורציחות בדרום אפריקה, על רקע שבטי-פוליטי; מהומות ורציחות בדרום מקסיקו, בטימור בדרום מזרח אסיה; בכורדיסטן, בבוסניה. אלו הן החברות להן אנו מתאמצים להידמות. זו הרמה שלנו. הטלוויזיה והרדיו מאוד פתוחים, מאוד דמוקרטים. הם פונים ישר אל האיש הקטן, אל האיש מן הרחוב ושואלים אותו, מה דעתו על התרחשות זוועתית זו או אחרת. והאיש הקטן אומר את רחשי לבו: הרגו בהם! והפוליטיקאים קשובים. הם מתרגמים את זה לשפת הז'רגון הפוליטי - לא לוותר, לדכא, אדמה חרוכה!

האם פעם העיז מגיש חדשות או מראיין  לשאול את 'הרחוב', אם במציאות כזו הוא אינו קוצר את מה שזרע? שאין אנו אלא חלק מתרבות 'העולם השלישי' 'העולם המתפתח', כשמצווים עלינו לומר הpolitically correct-  בינינו, 'ארצות מתפתחות', שההתפתחות מהן והלאה עוד לזמן רב? אם ארצות אלו הן הדגם, האידיאל של הרחוב שלנו והתקשורת מקרינה את השקפותיו בלהט, כסרט פורנוגרפי, למה יש לצפות?

הארץ:  מונה ג'ברין נגד אמנון רובינשטיין (תום שגב  20.5.1994) 

איני מניח שתום שגב תמים; קשה לי להניח שאינו יודע שאין מדובר פה על חופש הדת. הניסיון להחדיר מנהגים איסלאמיים לחיים הציבוריים אינו תופעה חדשה. ניסיון מעין זה נעשה לפני כשנתיים בצרפת. שם התחילו פונדמנטליסטים ערבים צפון-אפריקאים לשלוח את ילדותיהן בלבוש מסורתי לבית הספר וכשהדבר לא ניתן להם ניסו לעורר פולמוס ציבורי. הציבור הצרפתי, שחילוניות החינוך בראש מעייניו, לא ראה בדחיית ניסיון ההתערבות הגס של הערבים פגיעה בזכויות האזרח.

גם כאן קיים מאבק איסלמי פונדמנטליסטי נגד החינוך הנוצרי במגזר הערבי. אני בודאי תומך בחינוך חילוני פלורליסטי, אבל מאחר ומדינת ישראל החליטה לקיים רשתות חינוך דתי, מה ההגיון לתביעה, להפוך דווקא את החינוך הדתי לפלורליסטי?

שר החינוך ובתי המשפט היו צריכים מראש לסרב לדון בסוגיה הזאת, שאינה אלא תמרון שקוף להשתלטות על החינוך הערבי. אין כל מקום להשוואה למשפטים דומים בחו"ל  - אם כי, בינינו לבין עצמנו, בארץ חבישת כיפה היא לפעמים יותר ביטוי פוליטי מאשר דתי.

" רואים עולם" - ערוץ 1 בטלוויזיה, מוצ"ש 23.7.1994 “ (Ich bin ein Berliner!)

בסוף שנות העשרים הופיע בגרמניה ספר, פרי עטו של עורך דין יהודי ברלינאי, א. לַנדסברגר , Berlin ohne Juden - " "ברלין ללא יהודים". לנדסברגר היה נציג מובהק של שכבת 'יאפים' יהודים בני תקופתם, שהאמינו באמונה שלמה שבלעדיהם לגרמניה אין תקומה. הספר מתאר מצב, בו כוחות אנטי יהודיים זוכים ברוב פרלמנטרי, שמאפשר להם לגרש את כל היהודים מגרמניה ומברלין. את היהודים הפליטים קולטות בזרועות פתוחות ארצות מערב אירופה (קליטת יהודים בארץ ישראל נלקחה בחשבון רק במקרים חריגים (!) ולא הייתה נחוצה במקרה שלנו, תודה לאל). גרמניה, ובראשה ברלין, ללא יהודים מתדרדרות מהר כלכלית וחברתית. ברלין חרבה, אמנות ומדע מדירות את רגליהן ופשע וזנות משתלטים. בסבל ובצרה מתעורר העם הגרמני וזוכר את היהודים, שהעדרם גרם להתדרדרות המדינה. הגרמנים לובשים עוז ומסלקים את צורריהם. השיבה המיידית של היהודים היא צו השעה: כל היהודים חוזרים, איש לא נותר מאחור. עם חזרתם הביתה דובר רק על Pflichterfllung -  החובה כלפי המולדת - No hard feelings. מסך.

נזכרתי בספר זה, כשדוד ויצטום גילה ומצא זמן שידור להדגים לנו מנהג, שקיים כבר יותר מ-20 שנה: עיריית ברלין מזמינה יהודים, ילידי/ות העיר, לרוב ישראלים, לבקר ולהתארח בה על חשבונה לימים מספר. הפרויקט רכש לעצמו פופולאריות עצומה בין יוצאי-ברלין בארצנו; הבקשות להזמנות נערמות ותור הממתינים משתרע על שנים. גם הצאצאים זכאים להזמנה.

המרואיינים על רקע Bahnhof Alexanderplatz היו אמביוַולנטים למדי. קצת נבוכים, לא יכלו להסביר, בעיקר לא לעצמם, מה מעשיהם כאן ומה בעצם משך אותם לקבל את ההזמנה. אחד ראה עצמו כ"ברלינאי מאז ומתמיד"; אישה בת 50 טענה, שחסרה לה "אווירת הפרגמון" (המוזיאון הארכיאולוגי הגדול), בה היא גדלה. כיצד הצליחה לגדול באווירה של אמנות ומדע בברלין ולהיות רק בת 50 בשנה 1994 - סוד זה לא גילתה לנו. היה עוד מי שחיפש שורשים בOranienburgerstrasse-  עם בית הכנסת הגדול המשוחזר ברקע. הוא לא הצביע על הידוע לכל - שהרחוב הפך לאזור פנסים אדומים עם בית הכנסת כאטרקציה לתיירים.

"Ich bin ein Berliner" יכול היה להכריז רק ג'ון קנדי, מבלי לעורר חיוך קל בקהל הגרמני. מפי יהודי הכרזה זו צורמת, אין לה תהודה. להכיר ביהודי כאזרח שווה זכויות - כן, ללא הסתייגויות. לראות בו אחד "משלנו" - לעולם לא! זו אירופה, לא ארה"ב, שאינה אומה אלא ארץ הגירה של קבוצות אתניות. המדינות הלאומיות האירופיות, שהתגבשו בחלקן כבר במאה ה- 17 במתכונתן הפוליטית והחברתית הנוכחית, שמרו בקנאות על זהותן האתנית ודתית, שליהודי בקרבן אין דריסת רגל מבחינה חברתית ורגשית. הדבר לא השתנה גם בתקופת הליבראליזם במאה ה- 19 ובודאי לא בעידן המתחים הלאומנים שזיעזעו את אירופה עד לאמצע המאה ה- 20. יהודי אירופה נכחדו - אך היהודי כסמל, שאין לו מקום בחברה האתנית האירופית, נשאר.

לכן ההזמנה ליהודים, תושבי ברלין לשעבר, לבקר בה (Berlin ist    eine Reise wert)  כתיירים, בעלי כרטיס טיסה הלוך ושוב. הפרזה מצידי? ייתכן. הרי גרמניה מנסה להקים לעצמה מחדש מנַג'רי של יהודי חסות ע"י פיתוי יהודים מרוסיה להשתקע בה בתנאים של תמיכה כלכלית מפליגה, למעשה במשכורת מלאה. יכול להיות שבלי היהודי זה לא הולך בגרמניה, באירופה, בלי מתנגד טבעי אי אפשר לאורך הזמן לבנות תנועות מחאה לוחמות, כמה זמן אפשר להצית טורקים? לכן מומלץ לבנות מחדש יהדות שכעבור כמה דורות תהפוך ליהדות גרמנית; גם בעבר יהודי גרמניה באו מרוסיה. על שום מה צריך היה, איפוא, להקריב את קהילת היהודים הקיימת לישות הגרמנית הטבטונית הקדומה המאוימת? הרהורים - אין בכוחו השכל הישר להתיר את סבך השאלות הנשאלות.

לכן הEhrenwache-  הופך לאנדרטת זיכרון לקורבנות המלחמה, שיכולה כן או לא לכלול גם את היהודים. לכן פני הגרמנים לעתיד, לשכתוב הנאראטיב המתאים להיסטוריה החדשה שלה.

  26.7.1994

בוא, סע איתי לליליפּוט - Oh komm mit mir nach Liliput היו המילים ללחן גרמני בשנות ה- 20 שהבטיח כיף של ביקור ולינה באצבעון. ליליפּוּט, כפי שבודאי זוכרים, היא ארץ הגמדים, אליה נקלע גוליבר המסכן במסעו הראשון. מסע זה כנראה עמד לעיני דן סממה מהטלוויזיה, בתיאורו את ירדן ואת עמאן בשידורו הראשון, סממה פתח בכך, שהתל"ג הירדני הוא לכל היותר כ- 10% מהתל"ג של ישראל, וקטן מזה של הגדה המערבית. זו ארץ קטנטונת ורבת עמון עיר קטנה , נקיה ומצוחצחת. נקודה זו הודגשה ביתר שאת בלחיצות הידיים המרובות בין המלך חוסיין ורבין: קומתו של המלך לעומת רבין, ציינה את העובדות הכלכליות ללא כל צורך בהסבר נוסף; אף התרשמתי שבצילום מסוים "ניסרו" במקצת מרגליו של המלך כדי להשיג אֶפקט מרבי.

ירדן איננה ליליפוט. גודלה בשטח פי ארבע משטחה של ארץ ישראל (השלמה), וגם אוכלוסייתה לא נופלת מזו של ישראל. אלא שרוב תושביה הם פלשתינאים. עובדה זו הופכת את מאמצי השלום בינינו לבין שכנינו המזרחיים, ירדן והפלשתינאים, למבצע אסטרטגי, שמורכבותו מגמדת את הבעיות הביטחוניות בינינו בעבר. מסה של ציבור פלשתיני, נוירוטי והיסטרי משני גדות הירדן, עלולה להפך למסה קריטית. ירדן מדכאה בכוח הזרוע את הרוב הפלשתיני שלה; אנחנו חותרים לדמוקרטיה ושיתוף כלכלי בשטחים. לשאיפות האלו אין בינתיים הד בקרב הפלשתינים. אלה רוצים עצמאות ופלשתין, בלי ירדן ובלי ישראל. איני מקנא במעצבי מדיניות המו"מ. ירדן חוששת מהישגים מדיניים פלשתיניים - אך בלי מו"מ עם הפלשתינים לעולם לא הייתה מוכנה למגעים רשמיים אתנו. או לא?    

  2.8.1994 

ההיסטוריונים החדשים (פופוליטיקה, טלוויזיה - ערוץ 1, 1.8.1994) נאבקים קשות על קיומם המדעי וישראלי כאחד. כסנובים אינטלקטואלים, שמאוד רוצים להיות שייכים למועדון מנתצי האמונות והפסלים בעולם המערבי (בכיוון חד סיטרי בלבד כמובן) ולשכתב היסטוריה ציונית ב"נאראטיב", שעושה צדק קודם כל לערבים. בדיקת תולדות הציונות והקמת מדינת ישראל משמשות כר נרחב לפירושים והשגות, שעשויות להעניק להם כרטיס חבר למועדון המיוחל. במבט רחב יותר, מאבק ההיסטוריונים הספציפי הזה אינו אלא חלק של מאבק כוללני, פוליטי: קריאת תגר של הערבים על החלטת האו"ם מ- 1947  על חלוקת ארץ ישראל. ה"אובייקטיביות ההיסטורית" נרתמה אפוא לרשות מאבק פוליטי כלל לא אובייקטיבי, שנתמך בעבר ע"י אינטרסים קומוניסטים עד להתמוטטותם בתחילת שנות ה- 90. בהעדרם נשלף קלף המוסר: האם הציונות הונחתה ע"י מניעים מוסריים או שמא מניעיה היו קולוניאליסטים וגזעניים?

האמת היא, כי התנועה הציונית כלל לא החלה את דרכה כתנועה פוליטית. בספרו "אַלט-נוילַנד", רומן לא מן המבריקים ביותר (היום אולי היינו אומרים "קיטש"), מתאר הרצל חבורה אינטלקטואלים, יהודים משועממים ומתוסכלים, משום שהחברה הלא יהודית אינה מוכנה לקבלם לשורותיה. הם אינם חשים עצמם נחותים מחברה זו הלא יהודית, בכישוריהם, ברמתם התרבותית. "אם החברה אינה מוכנה להכיר בנו, הבה, ניצור לנו חברה משלנו בארץ משלנו; נמאס לנו להיות תמיד הגלגל החמישי בעגלה והשאר לעזאזל!" זו הייתה הציונות של הרצל בתחילתה, אולי פחות פשטנית אבל בכל זאת נאיבית במקצת. בהישענו על תאורטיקן חברתי, אלכסנדר הרצן, שחזה מדינה א-לאומית, מושתתת על נורמות חברתיות גבוהות, חזה גם הרצל חברה חדשה, מושתתת על נורמות מוסריות. שפה משותפת? אין בזה צורך, כל אחד ידבר בשפת אמו ("מי מאתנו יודע מספיק עברית כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת?"). כלכלה? יש לנו מיליונרים, שילמדונו. מסוציולוגיה לא הבין דבר. "עניים יקדימו את העשירים בבואם ארצה ויקימו עבורם את הבתים. קשה למצוא יסודות קולוניאליסטים ברעיונות הראשוניים האלה. באוכלוסייה הבדווית, כ- 300000 במספר, בפלשתינה שכוחת- האל של האימפריה העותומנית הגוועת, איש לא התעניין.

לא, הציונות על תוכנית באזל שלה לא הייתה קולוניאליסטית, אפילו לא פוליטית בתחילת דרכה. הוגיה לא רצו אלא ד' אמות משלהם לחיות בהן בשקט ובשלווה, בתרבות וברמה מערב-אירופית. ללא דת, ללא מיסטיקה. הדתיים דחו את הרעיון הציוני מכל וכל. אך לא רק הדתיים. הרוב המכריע של יהדות מערב אירופה דחה את הציונות כמסכנת את מעמדה הכלכלי וחברתי, שהשיגה בקושי כה רב באמצע המאה ה- 19. ואם ה"אינטגרציה" בחברה האירופית לא הייתה מלאה, אז מה בכך?

גם ההגירה, המאוד ספורדית לארץ ישראל, לא דמתה באופייה לקולוניאליזם של מעצמות המערב באסיה ובאפריקה. הרצל, שעוד המאמין באפשרות להשיג "צ'רטר" מהטורקים, התנגד נמרצות לניסיונות פיתוח מוקדמים, מחשש שעלולים להעלות את מחיר חבל ארץ ירוד זה - כאילו דובר על שטחי פיתוח שעומדים למכירה על פי היצע וביקוש. הצ'רטר לעולם לא ניתן, אך השפעת העלייה על הארץ ותושביה הערביים הייתה מזערית עד לשנות ה- 20. גם אז היהודים קידמו את הפיתוח במגזר סגור משלהם. אף ערבי לו נדחק ממקומו, ובסך הכל האוכלוסייה נהנתה משוק עבודה גדל והולך. תל-אביב צמחה ליד יפו, לא במקומה, חיפה היהודית צמחה מעל העיר הערבית; אך לא הערבים גרמו להתפתחות חיפה כעיר נמל.

ההנהגה הערבית תבעה, כבר בשנות ה- 20, מעמד ריבוני. ידי השלטון המנדטורי היו כבולות בגלל הצהרת בלפור, אם כי רבים במשרד החוץ הבריטי היו מוכנים להעניק להם ריבונות זו. מתחים אלה גרמו יותר  להתפרצות אירועי 1921 ו- 1929 מאשר גלי העלייה הלא משמעותיים של התקופה. ב- 1936 לעומת זאת, העלייה לארץ ישראל כבר הייתה מוחשית יותר ואיפשרה לערבים לעמוד גם על האספקט האתני (לאומי) בנוסף לתביעותיהם הפוליטיות. ובכך התנועה הציונית הפכה אף היא לתנועה פוליטית, הלוחמת להגשמת שאיפותיה. גם היא קראה את המפה: האיום על הקיום היהודי באירופה.

הערבים הניחו, שהשמדת יהודי אירופה עשויה לשמש תקדים נוח גם לפתרון שאלת ארץ ישראל; העולם ישלים. גם היהודים סברו כך. לכן מלחמת השחרור הסתיימה כפי שהסתיימה: ברגע שתפישה פוליטית-צבאית צרופה הנחתה את שני המחנות היריבים, התוצאה לא הייתה יכולה להיות אלא צבאית. לא שהיה מהתבונה הפוליטית לטווח ארוך, ליצור מחנות פליטים. אך תוצאה הפוכה הייתה יוצרת בתי קברות יהודיים. הערבים אף פעם לא התכחשו למטרה זו שלהם. לכן אין זה מחשיבות אם ערבי א"י ברחו, עזבו מרצון, או גורשו. ההיסטוריונים החדשים יבקשו לשווא למצוא אי מוסריות בקורות מלחמת תש"ח; או בכל מלחמה אחרת. אין מוסר במלחמות, רק הישרדות.

אשר לציונות, היא גמרה את תפקידה ב- 15  במאי 1948. מה שבא אחר כך, אלו תולדות מדינת ישראל. מדיניות של raison d'tat, קליטה, בטחון, אינטרסים כלכליים, אילוצים קואליציוניים. הכל פתוח לביקורת - אבל אין זו עוד ציונות. הציונות הפכה לחלום שהתגשם. לא חלום פז לאורך כל הדרך, אך הנאראטיב שלכם, היסטוריונים חדשים, לא יהפכו לחלום בלהות! לכו ותכתבו היסטוריה ברואנדה!

 15.8.1994

יאסר עראפת, כך נדמה לי, לא עשה את עסק חייו ברגע שהסכים להשתכנע לקבל את "עזה תחילה", אחר כך את יריחו והובטח לו שהנה הנה יתנו לו לגבות מסים גם בגדה. יושב לו אפוא בביצת הרצועה ולא יכול להחליט מה הוא בעצם רוצה - להקים אדמיניסטרציה או צבא שחרור. הצורך מצביע לכיוון האחד, הדחף לכיוון השני. לדבר הראשון אין לו כנראה חשק - לשני הדברים אין לו כסף. משבר זהות עמוק. מה היה קורה, לו לרגע קט היה פושט את הכפייה ואת הטוניקה, ואת האקדח היה שם למגרה בשולחן הכתיבה שלו? לא צריך היה ללבוש חליפה בת שלושה חלקים, חולצה עם חצי שרוול ומכנסים קלים היו מספיקים - לרוב העזתים ולישראלים כאחד. מה היה באמת קורה אז? לא היו אומרים לו יותר 'שלום!' מרוב אכזבה, שעוד חלום לא התגשם ולא יעמוד על גג מסגד אל אקצה ויוריק מחסנית לאוויר, נוסח סדאם חוסיין? לתדמיתו כמנהיג תהיה בעיה כמובן, במקרה שיופיע לצדו של נביל שעת. זה עלול לגרום לו רגשי נחיתות, ממש נפילת מתח. אבל לאחר שזה לא קרה עד עכשיו, אין תקדים לתקרית מעין זו גם להבא. אפשר כמובן לייעץ לו, פן יאבד לחלוטין את תדמיתו כראש לוחמי החופש (ראש כנופיות היו אומרים בשנות השלושים, אבל עכשיו זה לא תקני), להלביש כפיה, טוניקה ואקדח על בובת חלון ראווה ולהעמידה לצד דגל פלשתין במשרדו - בדומה לאהל המונגולי שהיה פרוס במשך דורות ,כסמל מוצאה של שושלת מנצ'ו, בחצר ארמון קיסרי סין.

  בינתיים עראפת סובל מסינדרום 'התדמית בפוטנציה', יש ורואים בקיומו איום - אך למעשה אין הוא יודע איך לגמור את החודש. דורשים ממנו לעשות שבת שחורה עם החמאס והוא בעצם מקנא בהם: הם יכולים והוא לא! עיסוקם יותר גברי מאשר לגבות מסים ולשלם משכורות. חלום שמתגשם הוא לפעמים חצי אכזבה. 

הצחוק הוא רק על דפי הנייר. במציאות אנו כעת עדים להתפתחות מדהימה, שלא צפו אותה בתחזיות המדיניות שלנו. ה'פת"ח' לא השתלט על הרחוב ולא הפך עצמו למפלגה פוליטית. הציבור הרחב עדיין לא תפס, שבעצם האינתיפאדה נגמרה. זו דעת קהל המונחית ע"י מחנה חמוש של בריונים והנהגת אש"ף לא כל כך יודעת איך להתאים את עצמה להלכי רוחות הרחוב.

נשמעים בזמן האחרון קולות, שרוצים להשוות את המצב בשטחים למערב אירופה עם גמר מלחמת העולם השנייה ב- 1945. כדי שאוכלוסיית מערב אירופה הרעבה לא תתפתה לנטייה פוליטית שמאלה לקומוניזם הזרימה ארה"ב, במסגרת 'תוכנית מרשל' שלה, את האמצעים לשיקום מהיר של הכלכלה ההרוסה. ארצות המזרח, שלא יכלו ליהנות מן התוכנית, נשארו מאחור. אחדים רואים כך את הדרך לשיקום מהיר של רצועת עזה והגדה המערבית: מעין תוכנית מרשל אירופית-אמריקאית-ישראלית לשאיבת מזומנים נדיבה אל תוך השטחים. במהרה יקום חבל ארץ מבוסס ומשגשג עם ציבור דמוקרטי, שמתנזר מכל התנהגות עוינת. לאנשי מקצוע וכלכלנים, דרך זו באמת נראית - יש רק בעיה קטנה: ארצות מערב אירופה לא נשלטו אז ע"י מחנה חמוש של לוחמי גרילה; הן היו גם קודם דמוקרטיות עם ממשל ומנגנון אדמיניסטרטיבי תקין (אפילו גרמניה, שהייתה רק 12 שנה בשלטון נאצי ושמרה על מנגנון בירוקרטי). כאן עראפת רוצה בעצמו לקבל את הכספים לידו ולהחליט בעצמו מה לעשות בהם. "דמוקרטיה, זה לא האופי שלנו", הוא אומר. "אנחנו לא לחמנו את כל השנים בגלות, על מנת שסוחרים ואקדמאים יתפסו לנו את השלטון!" חזית עממית לא הייתה עד כה בשום מקום בעולם מרשם להבראה כלכלית .

מה יהיה? אפשר לומר במידה רבה של צדק, שיהיה טוטו. שיחות השלום, המתנהלות עם פוליטיקאים פלשתינים, נציגי השכבה המשכילה, בחלקם תושבי חוץ, אינן חייבות בהכרח להשתקף במצב רוח של הרחוב. האם בכלל אפשרי 'שלום' עם הפלשתינאים? האם ישלימו אי פעם עם אובדן אותם חלקים של פלשתין שהם היום מדינת ישראל? האם ישלימו בזה, שאין פתרון לפליטי 1948 (מלבד פיצוי כספי אולי), האם ישלימו עם המציאות? זה המצב לאמיתו, שאפילו שאלת ירושלים מחווירה לידו.

תשובות לשאלות אלו אינן נראות באופק.

 16.8.1994

הפולמוס שפרץ לפתע בתקשורת על העדה האתיופית, או ליתר דיוק, על נגיעותה בנגיף הAIDS-  , לובש ממדים מוזרים במקצת. במיטב המסורת הקליפורנית של 'תקינות פוליטית' מתקיפים כתבה בנדון, ששודרה בטלוויזיה, בטענה של פגיעה בזכויות הפרט. אינני יודע אם 350 נשאי הנגיף האתיופים, שכביכול נבדקו כולם, מהווים אחוז נגיעות מסכנת - בהשוואה ל- 1150 נשאים בשאר אוכלוסיית המדינה (שהתגלו באקראי). מצב, שקודם כל צריך היה לעניין את הסגל הרפואי, לרבות את האפידמיולוגים, הופך בתקשורת לפגיעה בזכויות הפרט של מיעוט. נציגי העדה קובלים על אפליה, על העוול שעלול להיעשות לילדיהם בכניסה לגן ולבית הספר. האשם כמובן בממסד בעל השקפות גזעניות. אשר למחלה עצמה, אפשר להתרשם, שאינה יותר מאשר המצאה זדונית של אותו ממסד, כדי למנוע את עלייתם ארצה של הפלשמורה.

כל הגישה המעוותת למחלה חסרת מרפא, שבחלקים גדולים של יבשת אפריקה הפכה למגיפה, שעומדת לקטול אוכלוסיות שלמות בעתיד הלא רחוק - גישה זו באה אלינו מאמריקה, שם מתייחסים לAIDS-  לא כמחלה שמסכנת את הציבור, אלא כסטיגמה חברתית שמדביקים במיעוט חסר מגן. הסיבה היא, שרוב נשאי הנגיף נמצאים בין ההומוסקסואלים ובמגזר השחור, המפרשים טיפול ציבורי בבעיית הAIDS-  כגזענות. החשיבה התקנית דוחה עריכת בדיקות דם מחייבות במגזרים רחבים של האוכלוסייה כפגיעה בזכות הפרט; כך מתפרש גם כל ניסיון למניעת ההדבקה. התוצאה היא, שבארה"ב הנגיעות הגבוהה ביותר בעולם המערבי.

כך מנסות, באמצעות לחץ מוסרי, קבוצות אינטרסנטיות לכפות את האידיאולוגיה שלהן על הציבור הרחב, שבדרך כלל אינו מעורב ואינו יודע איזו עמדה לנקוט. גם אצלנו הנושא אינו נדון לעניין אלא בהקשר לאפליה עדתית (גם הזונות טוענות לאפליה: בדיקות הדם מזיקות לעסק). לרופא, אפוא, אין מה לומר כאן, רק לפוליטיקאי הזריז, שמבקש להבנות מהויכוח.

לבסוף אינך אלא מהרהר - באספקט הכוללני, המדיני, אפילו הציוני של הסוגיה. מה  הניע אותנו לקלוט עשרות אלפים בני שבטים אפריקאים, שזיקתם לעם היהודי לכל היותר במיתולוגיה מעורפלת שלהם. לשם מה? משום שכמה מיסטיקאים אצלנו טוענים כך ואסור לנו לפקפק בקדושת בלבול המוח שלהם? וכבר ממתעורר לחץ חדש, מצד אחר: שבטים מסוימים בהודו רואים עצמם כיהודים ותובעים עליה וקליטה בזכות חוק השבות. אם השבטים החבשים מונים רבבות - השבטים ההודים מונים מיליונים... "משוגע" לדבר, איש גוש אמונים, הצליח בעזרת משרד הפנים להעלות כמה עשרות מהם ארצה... ומקווה לסחוט עבורם סל קליטה.  

18.8.1994

על שום מה ההמולה סביב להטלת מס על הבורסה? צעקות בתקשורת, כאילו הוחלט מחר בבוקר, חד צדדית, לפנות את הגולן. הרי רבין אמר, בקשר לגולן כמו בקשר לבורסה, לעולם לא! לעולם לא – אלא במשאל עם. זה בנוגע לגולן. אשר לבורסה, זה גם מחייב אותו למשאל עם?

קשה לראות בממשלה זו גוף אמין. תחילה הערות עוקצניות של הנגיד פוגעות ומפוצצות את 'הבועה', קרי רמת המניות המנופחת, הבורסה נבהלת מיד, נפילה איומה, איש מהממשלה אינו נוזף בנגיד: מה עוללת - כל ארמונות החול חרבו! בקושי הכל נרגע ושוב זעזוע. האוצר לא נחמד. נפילה, נפער תהום, והאוצר לא פוקד לשלם פיצויים. האופוזיציה זועפת: הסכם אוסלו ומס על הבורסה הן אותו קו: וויתור על שלמות הארץ (עם עצמה).

בלי ההיסטריה התקשורתית היינו אולי שומעים ביום א' הבא, בפתיחה מחדש של הבורסה, שבעצם לא קרה כלום - ירידה של רבע אחוז פה, עליה של עשירית האחוז שם - אבל האם יכולה התקשורת להרשות לעצמה דבר מעין זה? איפה יהיו הקצב, המתח, הריגוש? קיימת רק אפשרות אחת: שיקרה משהו אחר, מרגש עוד יותר, מותח עוד יותר! מוטב שלא! שיתרגשו על בורסה!

 4.10.1994

הדיבורים על הסלקציה מספקים חומר רב ובטמפרטורות לוהטות לתקשורת ולפוליטיקאים. התבטאותה של אורה נמיר, בנוגע למדיניות קליטת העלייה, הציתה שוב את ערמת זרדי השמצת הממשלה. ממשלה זו מזמן עזבה את דרכי הנועם של הציונות ומעמידה בסימן שאלה גם את כלל שיבת ישראל. שרת העבודה והרווחה ניסתה, בסך הכל, להפנות את תשומת לבה של הממשלה למצב בלתי נסבל שעושה, על פי השגותיה, את תבונת מדיניות חוק השבות פלסתר. העמדת השאלה בלבד עוררה מיד סערה. לא משום שאין מקום לעסוק עניינית בנושא, אלא משום שכל עיסוק במדיניות הקליטה הוא טאבו. "סלקציה" צעקו, כשהגב' נמיר העירה כי בעת האחרונה עולים אלינו מחבר העמים רק קשישים, חולים ומשפחות חד הוריות. בני המשפחה הצעירים או הבעלים של העולים מחפשים את מזלם בארצות המערב, שהן כנראה יותר סלקטיביות במדיניות ההגירה שלהן.

אבל המצב קיים, בצורה זו או אחרת, על אף ששר הקליטה מתכחש לעובדות, כפי שאורה נמיר הציגה אותן (פופוליטיקה, .3.10). להעמיד טענות אלו לדיון, משמע לתבוע רוויזיה בחוק השבות. ביטול חוק השבות, בתחושות רבים, כמוה כביטול החזון הציוני, ביטול מדינת ישראל. תפישה היסטרית לחלוטין - מדיניות קליטה התקיימה אצל הסוכנות היהודית מאז ומתמיד, גם לפני קום המדינה.

אינני יודע כיצד נהגו בשנות ה- 30 במרכזי ההכשרה הגדולים במזרח אירופה; בגרמניה נדרשו לעבור בדיקה רפואית עפ"י תקן לשכת הגיוס, לפני שהתקבלו להכשרה וכזכאים לסרטיפיקאט פועלים. בהולנד נבדקנו עוד יומיים לפני ההפלגה בעליה ב' ורופא הסוכנות באמסטרדם רצה לעשות לי בעיות, ביולי 1939. ידבר עוד מישהו על עליית הצלה!

גלי העלייה של תחילת שנות החמישים הביאו אתם תופעות של 'סלקציה', אך מצד העולים עצמם ובמישור הקהילתי: הקהילות מיינו את ההגירה - מי לצרפת (המבוססים), מי לישראל (מעוטי היכולת). גל העלייה הנוכחי מחבר העמים מתמיין בקווים דומים: מפרנסים ופנסיונרים. כאן בעלי המקצוע נתבקשו לטאטא רחובות; במערב נהנים מקצבה חודשית מפליגה.

הסברה מתאימה (שהיא כנראה גם כן טאבו), במשרדי העלייה של הסוכנות, עשויה לחסוך אכזבות, אם כי מכתבי העולים לרוסיה הם חומר ההסברה המרשים ביותר. אך אם הסוכנות עומדת על כך, שבני המשפחה הצעירים יתלוו לקשישים כמפרנסים, איש אינו יכול לראות בכך סלקציה אלא הגיון (כאן בארץ קופ"ח הכללית אינה מוכנה לקבל עולה קשיש, אם בני משפחתו הצטרפו לקופ"ח מכבי - ואיש לא רץ להתלונן על כל לתקשורת).

אלא מאי, הגיע הזמן לדיון מעמיק בכל מה שאפשר לציין כמדיניות ההגירה של מדינת ישראל. הגיע הזמן שיפסיקו לנפנף בדגל הציונות ככל שמעלים את בעיות חוק השבות לדיון. חוק השבות הוא חוק (יסוד) של מדינת ישראל ולא סעיף בתקנון התנועה הציונית העולמית או המגבית המאוחדת. הרהורים בעצם מהות חוק השבות אינם כפירה בעיקר. את מדיניות ההגירה יש לראות לאור התפתחות וצמיחת אוכלוסיית ישראל בדורות הבאים. איכות הסביבה וצפיפות האוכלוסין, ביחד עם רווחתה הם נימוקים בדיון זה. הארץ אינה אינסופית. אינני יודע, אם ביטול חוק השבות והנהגת מדיניות הגירה, בדומה לעולם הנאור, לא הייתה מעלה את קרנה של ישראל בעיני העולים הפוטנציאלים; היום מזלזלים בישראל ומתגעגעים לאמריקה וגרמניה, משום שקשה יותר להגיע אליהן. כל זה אמור לאור קונסטלציה בינלאומית, שמסתמנת היום ולפיה אין צורך בעליית הצלה.

כנראה שהליכוד יעשה את זה. לעבודה אין עמוד שדרה.

16.10.1994

קל לצעוד בנתיב האשליות. יתכן ופחות ממחצית מערביי פלשתין לשעבר בכלל אינו שלם עם הסכמי השלום שנחתמו בינינו לבין נציגי אש"ף באוסלו. אנשי פת"ח טוענים, שהמיעוט המתנגד לא עולה על 30%. אך אם ניקח בחשבון את הפזורה הפלשתינית הגדולה, שצמחה בדור האחרון, מחנות הפליטים בלבנון, 60% מתושבי ירדן וההגירה שמעבר לים, קשה להניח שנגיע לאחוזי הסכמה סבירים.

ערביי ארץ ישראל מעולם יא ידעו שלטון עצמי. המנדט הבריטי, שהחליף את השלטון הטורקי, היה מחויב להצהרת בלפור. את החלטות האו"ם מ- 1947 על חלוקת הארץ דחו, גם תחת לחץ ארצות ערב, בהנחה שסיכוייהם טובים להשיג פתרון טוב יותר בכוח הזרוע. מה שצבאות ערב למעשה השיגו, בקווים כללים, היא  תוכנית החלוקה  בגבולות נוחים יותר לישראל ובמחיר של מאות אלפי פליטים. מעבר לזה ארצות ערב, השותפות במלחמה, לא מיהרו לקיים אותו חלק בהחלטת האו"ם, שהתכוון להקמת מדינה פלשתינית. ירדן ומצרים החזיקו בשטחים שכבשו עד 1967.

ספרי היסטוריה דנים לפעמים על 'מה היה קורה לו...'. אין להניח שאז גישושי שלום נוסח אוסלו היו בגדר האפשר. אך ב- 1977 בודאי נוצרה נקודת אחיזה לכך, לו יוסף בורג לא היה מצליח לטרפד את המהלך. מה הוא חשב? שיוכל להניע מאות אלפים להגירה, לאחר שכל מה שהיה בהישג ידם היה מחנה פליטים? אבל ברור, שמאזן הכוחות העולמי איפשר גישושים לסדר חדש רק אחרי התמוטטות המשטר הקומוניסטי בבריה"מ והחלפת השלטון בישראל.

האינתיפאדה אמנם הביאה להחלפת השלטון בישראל, אבל לא הגבירה את הסיכוי לפינוי השטחים. על אף זאת הייתה השפעה לאירועים על המחנה הפלשתיני. הרוב באש"ף טוניס היה מוכן למגעים לצורך מו"מ. הקשיים אינם בדיון על הסעיפים הרבים והשונים, אלא במגע הפוליטי עצמו. כיצד ינהל אש"ף, שהוקם על בסיס התביעה לביטול החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ושיבה המלאה של הפליטים, כיצד ינהל מו"מ על רשות אוטונומיה בגבולות מוגבלים - הגדה המערבית ורצועת עזה - כשהסעיף המרכזי, זכות השיבה, מוטל בספק? אומרים אצלנו: "אין ברירה, אם קיים רוב מחייב לעומת מיעוט שולל מו"מ - נישא וניתן עם הרוב. זה הגיוני, במשרדי אש"ף בטוניס, שם למיעוט לא הייתה דריסת רגל. אבל מה לעשות, אם המיעוט המזערי הופך לרוב, לרבות במחנות הפליטים?

קל לצעוד בנתיב האשליות, מפני שקל יותר לחפש את הגרוש מתחת לפנס. חימשנו את עראפת, כדי שיחריב את יריביו במרחץ דמים. הוא לא יעשה זאת. גם לו היה לו הכוח, הוא אינו רואה בזה את מלחמתו. ועם זאת דורשים ממנו להקים שלטון דמוקרטי. גם זה לא בכוחו; אין דמוקרטיה ערבית. האם בחרנו, אפוא, בשותף הלא נכון לשיחות השלום? לעת עתה אין אחר. מתנגדי השלום אינם מוכנים למגעים בכלל. איפה שגינו? אולי בהנחה, שאפשר יהיה להגיע עם הפלשתינים לפיוס ולהסדר. לי זה לא נראה. ייתכן שהמוצא היחיד יהיה בפינוי חד צדדי תוך ביצור הגבול שנוצר. כולל ירושלים, שחלקה הערבי יש לצרף לשטח האוטונומיה, תוך סגירה הרמטית משטח ישראל. ניתוק מגע, לא הסדר.

פתרון זה יִירָאה כמוצא, אם נגיע להכרה, שמיצינו את נוכחותנו בגדה המערבית שהפכה, כמו בעזה, לביצה לבנונית. להעמיד בגלוי ובעוצמה את כוונת הפינוי החד צדדי מול מאבקם של המתנחלים, וללא התחמקות. עם ארצות ערב, התוקפים מ- 1948, הגענו פחות או יותר למודוס ויונדי. הפלשתינים (שאחדות מארצות ערב חוששות מהם ורואות בהם מעין עיראק או אירן בפוטנציה) יצטרכו להגיע לעמק השווה בינם לבין עצמם. בינתיים יהיו סגורים, בשטחים שלהם. אולי כיוון אפשרי זה של פתרון מדיני יצנן במקצת את היצרים אצלם.

 20.10.1994

מהרהר החכם - מהרהר גם הכסיל. אולי זה היה מן התמימות להניח, שהרשות הפלשתינית תשתלט על הזרמים מתנגדי ההסכם ובתוך הקו הירוק תשקוט הארץ. עכשיו, אחרי האחרון בשורת פיגועי החמאס, הפיגוע במרכז תל-אביב, כבר מדבר רבין על תחומים והפרדה, שבלעדיהם בכלל אי אפשר להלחם בטרור. "אין שליטה באוכלוסייה מעורבת". פירוש הדבר, אם הבנתי נכון, הפינוי מאפשר לראות בתחום הפלשתיני 'שטח אויב' ולפעול בהתאם. בלי 'לחץ פיזי מתון' ובלי בג"ץ.

איני יודע אם מדובר על חזרה לשנות ה- 50 של הפשיטות עם שחר, או, הגיוני יותר, חסימת הגבול מסביב. יכול להיות שהירדנים יסייעו לנו בזה.

 31.10.1994

Big whorls have little whorls

Which feed on their velocity.

And little whorls have lesser whorls

And so on to viscosity.

                                             Lewis F. Richardson                                              

קזבלנקה - הבית הלבן, מארחת את ועידת מדריד הכלכלית, שמטרתה ליצור, לא פחות ולא יותר, מזרח תיכון חדש. אומרים שועידת קזבלנקה היא ילידת המוח של שמעון פרס, שכנראה הצליח לשכנע כמה ממדינות ערב באותו להט, שבזמנו ניסה להרכיב ממשלה עם מפלגות חרדים. מה שנשאר אז היה הטעם הרע של כשלון התקרבות לשותף פוטנציאלי שעצם קיומו פוסל אותו לשותפות פוליטית רציונלית.

נקוה שהפורום הנוכחי מקנה לו הד רחב יותר. אני מניח שבזיכרון שמעון פרס היו השורות של ל.פ. ריצ'ארדסון, כשיצר את המערבולת הגדולה בי'אקוזי הבין-ערבי בתקווה, שהמערבולות הקטנות יותר תגברנה תאוצה ותשגנה את צמיגות ההחלטיות הדרושה.

מי יודע. בינתיים דנים בארמונות אוויר, שאין להם מימון; אפילו התקציב המוניציפלי של ראש עיריית עזה, הזעיר בהשוואה לחלומות הפז של פרס, מתמהמה להגיע. בינתיים מתענגים שמונה שרים ועשרים חברי כנסת מישראל בקייטנה המרוקאית, כפי שחבר ליכוד הגדיר את זה. אומנם, שר הכלכלה שיטרית מתקשה לפגוש את עמיתו הסעודי. חבל. הפיל הפיננסי הסעודי ודאי יחמיץ את עצותיו של הפרוש הישראלי.

לאחדים הועידה היא אולי הזדמנות למסע חיפוש שורשים ולהילול מלך מרוקו, שה'רקורד' הדמוקרטי והליברלי שלו לאו דווקא בין הבולטים בין השליטים המוכתרים בעולם האיסלאם. הרי יהודי מרוקו הם בניו, באשר הם, ולעולם נתיניו. מה שיהודי אירופה מוצאים בארץ מוצאם - זה גם מה שיהודי מרוקו מוצאים שם - קברים, ולא את כבודם, שטוענים שאבד להם בישראל, כשזו קיבלה על עצמה את קליטת יהודי צפון אפריקה. דחיית התבוללותם למאה ה- 20 והישארותם בנורמות המאה ה- 19 עד לדור השלישי - הם שהקשו עליהם בהשתלבות לחברה הישראלית המתקדמת. לא הDDT-  גרם להשפלתם. הופעת אישים בדמות הבאבא סאלי ודומים לו, הורידו את קרנם בעיני הציבור. שלא יתאמצו בחיפושים. כפי שהעיר מרואיין ב'פופוליטיקה' (.31.10): "אחרי 40 שנה, תראו היכן מדינת ישראל וכיצד נראית מרוקו!" אין מה להוסיף.   

6.11.1994

החיים על פי אגפא (ערוץ 1, .5.11). אינני יודע אם היו חיים לפני אגפא - הסרט עצמו לא היה שווה דיון בפורום מיוחד בהשתתפות הבמאי אסי דיין ובהנחיית רם עברון. הוצג כאן סרט שביסודו וידיאו-קליפ. השילוב, לא הערבוב, של טיפוסים שבלונים מכל סרטי העולם, קורותיהם בטעם ה,dja vu-  יותר נכון פלגיאט, התסריט בלי עומק עד כדי קיטש. דמויות בשלב התחתון של סולם הערכה העצמית, של שנאה עצמית ואבדון, כביכול ראי החברה הישראלית הקוטבית.

רם עברון לא ידע כל כך מה לעשות עם הדיון. אחר הכל, דובר פה על סרט איכות. אסי דיין, מראהו כאילו נלקח ישר מן הסרט, לא ידע להוסיף להבנת הנראה, על אף הסברים מעמיקים ארוכים. הוא רצה להראות, שהחברה הישראלית עומדת בקרוב להרוג אחד את השני. אם הכוונה לtrash-  שהופיע בסרט - או ליצרני סרטי איכות, הדבר הזה יכול לבוא בחשבון כפתרון אפשרי. אשר לזוויות הצילום המעניינות - כך מבקרת הקולנוע של "ידיעות אחרונות" בהנמקה מלומדת - צילומי close-up  של מזבלת חיריה גם כן יצביעו על ישראליות הסביבה. כל אחד כפי שמרגיש. בכל אופן, הצעתי מכבר עומדת: את הסרט העברי האיכותי כדאי להזמין אצל ה -   BBC.

 8.11.1994

הטנק, שנגנב מבסיס צה"ל ע"י חייל מופרע, שהתנגש בדרך באוטובוס וגרם לפציעה של שמונה נוסעים, משמש לטלוויזיה, לכל היותר, בסיס לאנקדוטה על טנק שנגנב פעם ע"י חייל מאוהב, לפני 40 שנה (אמנון לוי בערוץ 1, ערב חדש  6.11. ). במקום לשאול את השאלות המתבקשות מאירוע, שהוא חמור מאין כמוהו, גם ללא ההשלכות הפליליות, צבאיות או רפואיות, משמיע לוי את קול האם (האובליגטורי בעת האחרונה), כאילו לא דובר כאן על גבר, איש בוגר שנמצא מתאים לשאת נשק, אלא בנער בגיל בית הספר, שנתפס במעשה קונדס.

העיקר הסקופ. בין השאלות שלא נשאלו: האם מופרעות בפיקוד הזוטר, סמל, רס"ר, מ"מ, דוחפת חייל לזרועות הטירוף?        

17.11.1994

בגחלת לוחשת: מיכאל קרפין קרא את כתבתו על המשך העלייה מרוסיה, או נכון יותר ההגירה של יהודי רוסיה (ערוץ 1, "מבט שני" .13.11). הכתבה הייתה שטחית למדי. היא לא חדרה לעומק האספקטים של ההגירה היהודית והתחמקה מהתייחסות ונקיטת עמדה גלויה לבעיית קליטת רבבות נישואי התערובת הארץ. במיוחד המרואיין היחיד, שגריר לשעבר ברוסיה, במופגן לא העיז לקרוא לילד בשמו ודיבר רק במעורפל על "בעיות טעונות פתרון".

העלייה מרוסיה דומה בהרבה מובנים לעליית יהודי גרמניה בשנות השלושים. כ- 60,000 עולים מגרמניה נקלטו ביישוב שמנה קצת יותר מחצי מיליון – יחס דומה לקליטת יהודי רוסיה באוכלוסיית ישראל בימינו. העולים מרוסיה היום, כעולי גרמניה דאז, שהיו לרוב חילונים, לא פוליטיים וממעמד בינוני. זה גם המבנה החברתי של עולי רוסיה: אוכלוסייה משכילה, רציונלית, שלפניה נפתח השער לארץ מערבית (ויהודית נוסף על כך), אליה זכאים להיכנס עקב השתייכותם האתנית. לא מחפשים את ארץ האבות, בה יוכלו "לחיות כיהודים". רובם היו מעדיפים ישראל פתוחה לתרבות אירופאית ופחות שבויה באמונות הטפלות והנוגסות של דתיות פוליטית סחטנית.

הגחלת הלוחשת של חיים יבין אינה אלא פטה מורגנה. היא אינה קיימת במציאות, לפחות לא, כפי שתיאר אותה, לכן אינה יכולה גם לדעוך. כל ההצגות של "מורשה מתחדשת" על גבי המסך הן שקר, שתפקידו לזייף מציאות. מה שכן נשמר במשך הדורות, זו גחלת השאיפה לחופש כלכלי ופוליטי, בקיצור, רצון ההגירה למערב, לאמריקה, שאיפה שהופסקה ע"י המהפכה הקומוניסטית וחוקי ההגירה של ארה"ב בתחילת שנות ה-20. זה מה שרוצים. את ההתחדשות הלאומית מוכנים לקבל כבונוס, אך לא בכל מחיר. את מחיר דיני האישות ההלכתיים, שכל כך מובן מאליו לאזרח הישראלי מן השורה (והאדיש), עולים רבים אינם מוכנים לשלם. האם בסוף המאה ה-20  תפישה ארכאית כמו דת צריכה לקבוע דירוג אדם בחברה (הישראלית)? האם מצבם המשפחתי של 150 אלף עולים "חריגים" אינו יותר מ"טעון טיפול"? האם דבר אינו מקומם את מיכאל קרפין לנוכח האסון, שהמיט הממסד הדתי על העולים בשם ההלכה? איפה התביעה, הזעקה, לסלק לאלתר את הדתיים ממרשם האוכלוסין, להתקנה מיידית של דיני אישות אזרחיים? את הגחלת הזו, השאיפה לחיים חופשיים מאזיקי אידיאולוגיה, אמונות טפלות וכפיה דתית - אנו במו ידינו עושים כל מאמץ לכבות.

הדחף לצאת קיים אצל יהודי חבר העמים - אבל אין זה משחרר אותנו מהכוונה אחראית של ההגירה. האם לא אחראי ונבון יותר להבהיר מראש לעולה העתידי את כל הבעיות והמשוכות שעלולות לעמוד בדרכו כאן בארץ החדשה? ישראל עוד לא ניסתה עצמה בקליטת מעמד בינוני עם צרכים כלכלים, חברתיים ותרבותיים. האם לא הגון יותר להזהיר מראש עולה מסוים, שהעבודה שעשוי למצוא כאן אינה יותר מטאטוא רחובות? שמקום עבודה אינו מבטיח בהכרח תשלום משכנתא של דירה שנרכשה? ומה זה בכלל "בטחון" בכלכלת שוק?

קיימות ארצות מערביות, שמעונינות לקלוט מהגרים לבנים משכילים. קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד הן כאלה. לצדן ארה"ב, שכפי הנראה מגבילה במידת מה הגירת יהודים אליה. במערב אירופה רק גרמניה מוכנה לקלוט יהודים מחבר העמים, וזאת בתנאים חריגים בהשוואה לכל ארץ אחרת: סיוע כספי אדיב ביותר, דיור חינם, שימוש באמצעי תחבורה חינם, לימוד חינם בכל המוסדות. הסיבה? קשה לנחש. נקיפות מצפון, הרצון לבנות מחדש את "יהדות גרמניה", שעצם קיומה הייתה עילה להשמדתה? סל הקליטה שלנו אינו יכול להתחרות בגרמנים. "לחם ומלח - זה מה שיש" ותקווה ליציבות לדורות הבאים, בסביבה חברתית פחות פרובלמטית מאשר גרמנית.

שח"כים ועמךָ יחפשו "שורשים" אצל "אביהם", מלך מרוקו! את משפחות נישואי התערובת והחד הוריות שהגיעו הנה עלינו להשריש כאן, על אפם וחמתם של אותם פוליטיקאים דתיים, שעצם דתיותם היא מקור פרנסתם המפליגה - וכל זה כמובן במסגרת הגינות וסבירוּת, שאורה נמיר לאחרונה העירה עליה.

בהרבה זוגות עולים רוסים, שאני פוגש ברחוב, אני רואה את הורי, כפי שהגיעו לצ'ילה ב- 1939, עוד לא בגיל שישים וכבר נראים קשישים. ההגירה מזקינה. שנות ההסתגלות וההתאקלמות סופרות כפול. זעזוע העקירה אינו עובר בקלות. הגירה היא ניתוח וההחלמה איטית וממושכת.

בטחון כלכלי והעדר חיכוך חברתי - זה מה שמיעוטים אתניים מחפשים בארץ התנחלותם. אצל יהודי חבר העמים נוסף גם חופש הניידות החדש והפחד, שזה עלול להילקח מהם שוב. מה שעלינו להבטיח לעולי רוסיה הם יציבות הקיום וחופש מהגבלות על השקפה. "הציונות חשובה מדי כדי להשאירה לאידיאולוגים" - כוַריאנט ממרה של קלמנסו. הבנה ופרגמטיות זה מה שדרוש, לא אמונות טפלות.

 11.1.1995

"מי שרוצה להסתגל לארץ  -עליו להסתגל למנטליות של פינסק"

גיורא יוספטל, איש "החלוץ" הגרמני, 1939 .

מיכאל קרפין מנסה לערוך סיכום ביניים של חמש שנות גל העלייה מרוסיה ("הגטו" - 'מבט שני', הטלוויזיה, ערוץ 1, 10.1.1995). למען האמת, חמש שנים הם תקופה קצרה יחסית כדי להעריך קליטת גל עלייה של יותר מחצי מיליון עולים. לו הגל היה החלק העשירי, העולים היו נבלעים ונספגים בציבור הרחב ללא חבלי קליטה מיוחדים ומבלי שמישהו היה מרגיש בכך. היקף העלייה הוא שיוצר את מגוון הבעיות - אם בכלל אפשר לדבר כאן  על "בעיות". הגירה המונית תמיד עשויה לגרום לשבטיות (ולא בהכרח גטו), וטוב שכך. השבטיות מספקת את החום ותחושת הביטחון, לה זקוקים כאוויר לנשימה כנגד הזרות והלם התרבות בסביבה החדשה. קליטה היא תהליך איטי וממושך; המאגר השבטי מאפשר לתהליך לפעול ולשאוב ממנו את המרכיבים למיזוג עם שאר חלקי האוכלוסייה.

בניגוד לארצות הגירה המונית אחרות, כמו אמריקה ואוסטרליה, שראו בשבטיות (Ethnics) גורם מסייע לקליטת המהגרים, הציונות דגלה בתפישה הרומנטית-משיחית, מיזוג הגלויות, מעין מיזוג תרבות, שלמעשה לא התגשם, בהעדר יסוד תרבות מקובל, שיכול היה לשמש משיכה להתבוללות. 'תרבות לאומית' לא מצאה את ביטויה ביישוב היהודי בארץ ישראל. היו קיימים מנהגים, שהביא מהבית הרוב האתני ביישוב - היסוד הרוסי-פולני. הדור השני כבר ירש את המנהגים האלה כיסודות תרבות ישראלית. לא מפליאה, אפוא, פליטת הפה על המנטליות של פינסק, כמאפיינת את היישוב היהודי בארץ ואת מנהיגותו - פליטת פה, ספק בדיחה, על רשמים מביקור בארץ, מזווית ראייתו של איש העלייה הגרמנית, שנמסרו בחוג חברים ערב הפלגתנו לחוף מבטחים בקיץ 39'.

למנטליות של פינסק - זעיר בורגנית, חסרת סובלנות כלפי כל מה שלא התבשל במטבח של אמא ולא צמח מזרחה מהויסלה (לא כל כך דמוקרטית ולא נעדרת גם מנה גדושה קנאות בולשביקית) - למנטליות זו צמחה מתחרה אחרי קום המדינה, המנטליות של מרקש, ובה קומפוננטים מובהקים של רגשי נחיתות ואמונות טפלות. העלייה מארצות האיסלאם נהייתה לרוב בארץ - למיזוג גלויות לא הביאה (כפי שגם העלייה התימנית בת עשרות השנים לא התמזגה). תחת זה נוצר מושג חדש – העדה. במילים פשוטות, שבט מהגרים כבכל ארץ הגירה. למיזוג עם התרבות המזרח אירופית עלייה גדולה זו לא הגיעה, אך למעורבות פוליטית ערה, שהובילה למהפך בשלטון ב-1977 - כן. מיזוג לא, השפעה רבת עוצמה, כן.

לא הבנתי בדיוק, באיזו מנטליות העולים מרוסיה נתקלים, אם מדברים על 'הישראלים' בכללותם. האם אפשר בכלל לראות משהו כללי בחברה הישראלית המפוצלת? שהם, מצדם, יביאו אתם עוד משהו מן המנטליות הפינסקאית, קשה להניח. הרי הרחוב היהודי מת מזמן: אולי לכך התכוון ניקיטה כרוצ'וב, בביקורו בארה"ב בשנות ה- 60,  כשאמר לדוד סארנוב: "גם בפינסק השתנו הדברים מאז שהיית ילד..."

 מרעננת ומעוררת תקווה היא חיוניות העלייה מחבר העמים. אל פחד - העיתונות הפנימית הניהיליסטית לא תוביל להקמת מפלגה "רוסית" - ואם כן? תחושת העליונות התרבותית לא תזיק לנו וגם לא תחזיק מעמד; לא משום שאינה קיימת, אלא משום שאנו חיים במערב. כבר בשנות החמישים טאטא ה"קאמרי" את האקספרסיוניזם הרוסי מן הבמה. תנו לעולים בדימונה לקחת את העניינים בידיהם, לעיני ציבור ותיק אפאתי, שמחכה זה ארבעים שנה שמישהו יבוא ויעשה בשבילו ובמקומו.

הסירו מהם את גזירת הגיורים המביישת והבדיקה בציציות שושלת יהדותם. מי מאתנו יודע הכל על אודות אבות אבותיו - ובכל זאת קמה המדינה. אולי יהיה להם, לעולים מרוסיה, ביום מן הימים, גם האומץ לזעקה הגדולה, נטולת מעצורים מסולפים, שְלנו אין, נגד שלטון הטרור והסחיטה של צבא  איאטולות מועצות הגדולים למיניהן. אולי באמת תיווצר ביום מן הימים תרבות ישראלית, אירופית ביסודה ולא לוונטינית. גם אם לא תהיה המדינה יהודית על פי השקפת כיפה סרוגה זו או אחרת - ניצ'בו, העיקר שתהיה, כפי שחזה הרצל, מדינת  יהודים. 

צוות הדיון איכזב. מהטענה, "שנידונו לשממה תרבותית" עד לאפולוגטיקה, לא העיז לומר את שצריך היה להיאמר. הרי כולנו רוצים בעלייה הזאת, היינו כמהים אליה במשך דור, ואפשר להתייחס ביתר פתיחות. הם - זה גם אנחנו.

  21.3.1995

כש'פופוליטיקה' עוסקת בנושא ההפרדה (.20.3) , אין לצפות לדיון רציני וענייני. בכל זאת אפשר  ללמוד משהו על צביעותם של הפוליטיקאים שהתבטאו בנדון - ואחרים לא לקחו חלק בדיון

בראשית הייתה המילה והמילה הייתה 'הפרדה'. בפי רבין. אמר ולא פירש. קמו פרשני הדור ונסו לפרש את הרבי(ן) - למה הוא מתכוון. אם זה קו, היכן ימוקם? האם קו הפרדה הוא גם גבול, שביום מן הימים עשוי (עלול) להפך לגבול בינלאומי? האם הקו הוא מסננת, שמעבירה אלינו רק את הברנשים הטובים, או מעין משקפיים, שמסירים מעלינו את מראם של הפלשתינים (עפ"י תומי לפיד) ?   

שחל, כממונה על המשטרה, רואה בקו ההפרדה אתגר אישי. הוא רואה את הקו במתכונת 'מסך הברזל', עם קילומטר מכל צד כ'עומק אסטרטגי' לסיורי טנקים ומסוקים ומעברים מבוקרים לתחבורה שוטפת. "אבל זה נורא דומה לגבול!" "בכלל  לא - הרי צה"ל נמצא משני צדי הקו, כדי להגן על המתנחלים". נושמים אפוא לרווחה - אין סכנה לקביעת גבול, ארץ ישראל (השלמה) עדיין שלנו.

או אולי בכל זאת לא? שם, בפינה, אורבים הטורפים, הבוגדים, אלה שאין להם אלוהים בלב, וצוהלים "גבול!". "גבול לפניך, התפתחות בלתי נמנעת, מטרתנו הסופית". שערורייה! יש מקום לועדת חקירה ממלכתית.

 הפוליטיקאים מושכים בחבל, לכאן ולכאן. הפריימריס באופק ומי יודע מי עלול להזכיר למי איזו מילה. בינתיים ידוע רק תג מחיר החלום, כמיליארד ורבע. אין דבר, מיליארד ורבע זה מה שבייגה מחק זה עתה מן התקציב (אולי סעיף זה ?).  

שוכחים שאת הגבול עם השטחים אין צורך ליצור, הוא תמיד היה קיים, ההפרדה תמיד הייתה קיימת, גם ללא הכרזה - מהסיבה הפשוטה, שלא ישבו ולא יושבים שם גם היום מיליון יהודים אלא 130 אלף. האוכלוסייה קובעת את תחומי הטריטוריה. באיזו מידה האוכלוסייה הפלשתינית מכבדת (או תכבד) את גבולה עם שכנה - זו כבר שאלה אחרת. עד עתה אין סיבות רבות להניח, שיישוב פלשתיני בתחומי אוטונומיה ממלכתית עתידית תסתפק בהישגים אלו ותראה בזה את הקונפליקט היהודי-ערבי כמחוסל, גם אם 'אנשי חזון' השלו את עצמם ואותנו אחרי אוסלו, שכן יהיה. במקרה זה היינו באמת יוצאים בזיל הזול. אך במצב הנוכחי שום קו הפרדה אינו יעיל. מסך הברזל בין שני הגושים הפוליטיים הגדולים של הימים ההם היה בלתי חדיר, היות והשלטון במזרח מנע מבפנים פריצות החוצה מערבה - ולאנשי המערב בלאו הכי לא היה חשק לעבור למזרח. ספק הוא, אם לממשל הפלשתיני מוטיבציה למנוע חדירות של יחידים, או ארגונים, לשם חבלה לישראל. האם במקרה כזה נחדש את ימי מבצעי המשטרות של שנות החמישים?

קו הפרדה יפעל, אם יהיה מוסכם על שני הצדדים. ביחסים בינלאומיים קוראים לדבר כזה 'גבול'. בגדה המערבית ובעזה לא בטוח שיפעל. הפלשתינים ינסו להשיג תנאים במו"מ על ההסדרים (מו"מ ערבי בדרך כלל דומה יותר לסחיטה מאשר למיקוח); הסכמה לשמירה על השק כולו - אם בכלל. הרי אין להם מה להפסיד ומה יעשו להם אם לא יקיימו את ההסדרים?

ומנגד המתנחלים וסקרי דעת קהל המצביעים על עלייה  של הליכוד. לצאת מלבנון היה יותר קל.

13.4.1995

What next  ? למשקיף הנאיבי מבחוץ המצב הפוליטי-צבאי, בו אנו שרויים, בודאי נראה בלתי מובן ומסובך לאין הסבר. ההסתבכות אינה כלפי חוץ. קיסינג'ר העיר פעם, שאין מדיניות חוץ ישראלית  - קיימת רק מדיניות פנים. תושבי השטחים דומים לנו מאוד בזה. לשני השותפים להסכם אוסלו אין רוב פרלמנטרי יציב, מחר הכל עלול להתהפך. גם אצל עראפת אם כי הפרלמנט שלו, לעת עתה, הוא הרחוב.

שמעון פרס חלם, שהתצוגה על מדשאת הבית הלבן יקנה להסכם מספיק יוקרה כדי שמיד ישרור שקט פסטורלי בעזה ובגדה, צה"ל יוכל לצמצם את כוחותיו למינימום והמתנחלים, שהשתכנעו סוף-סוף מביאת המשיח, יקבלו בשלוה את חזרתם אל תוך הקו הירוק.

אם לעראפת היו חלומות בעת חתימת ההסכם על מדשאת הבית הלבן, היה זה, לכל היותר, חלום בלהות. על מה חתם שם? אש"ף צמח במחנות הפליטים עם תביעה לא רק לזכות השיבה אלא לביטול החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל ובכך ביטול הקמת מדינת ישראל. האם חשב, שעם חתימת ההסכם מחנות הפליטים יתרוקנו ותושבים יזרמו 'הביתה' - לאן? ומיליונים של דולרים אמריקאים ואירופים יזרמו לקופתו הריקה, למעשה לכיסו. ואפשר להכין קרש קפיצה בין הגדה ועזה ובינתיים ישראל תהווה מקור פרנסה בטוח? אם שכנע את עצמו, ודאי שרוב תושבי מחנות הפליטים לא השתכנעו כלל.

מפלגות האופוזיציה בכנסת מבקרות את הסכם אוסלו. אך לאמיתו של דבר אין כאן עניין של ביקורת להסכם, שהאופוזיציה טוענת שהייתה עושה אותו יותר טוב. זו התנגדות עקרונית להכרה בפלשתינאים כשותף להסכמים ולוויתור על החזקה בעזה ובגדה המערבית. ארץ ישראל היא של היהודים עפ"י ההבטחה האלוהית ולתושבים הערביים 'הזמניים' אין ברירה מאשר לקבל את הדין ולהוציא את המסקנות, דהיינו להסתלק.

סוד הצלחת 'שכנוע' מעין זה טמון בהבנת ההבדל בין מהות ה'הגירה' וה'פליטה'. אוכלוסיית פליטים פלשתינאיים גדולה, שהשתכנה בארצות ערב השכנות, כתוצאה מפעולות האיבה במלחמת השחרור ב- 1948, לא הטרידה תחילה את מנוחתה של ההנהגה היהודית. הרי כולנו אז חיינו תחת רושם גירושם מיליוני גרמנים מהסודטים, שלזיה, פרוסיה מזרחית, פומרניה, והעולם לא הרים קול - להפך, כולם נראו שבעי רצון מפעולתו זו של סטלין, וגם מקורבנות הגירוש נשמע מעט מאוד, חוץ מכמה הצהרות פוליטיות והתאגדות לעמותות נוסטלגיות. כל הגרמנים המגורשים זכו בעצם בפיס הגדול. הם חצו את האֶלְבה אל תוך עתיד המערב המשתקם בעזרת תוכנית מרשל ולא נשארו במזרח הסובייטי וכלכלתו המתנוונת.

לכן אפשר להבין, שבן-גוריון נשם לרווחה עם עזיבת הערבים; טרנספר המונים מארץ לארץ, כתוצאה לתמורות פוליטיות אזוריות, לא היה דבר שטרם נשמע בעולם. גדולים מאתנו היו מעורבים בזה. האמת היא, ללא פינוי הערבים מדינת ישראל הייתה לבטח נדונה לכליה כעבור שנים מעטות.

אלא מאי, פליטי 1948 (כעקורי 67' אחריהם) לא חצו את האלבה ולא היגרו לחופי העולם החדש, כיהודי מזרח אירופה לפני מאה שנה, שם יכלו להכות שורשים מחדש ולהתבסס כלכלית כבר בדור השני. מה שציפה לפליטי א"י מעבר לקו החזית היה מחנה פליטים בסביבה עוינת להם, ללא כל סיכוי לשיקום, פרט לריבוי מטורף. מחנות הפליטים הצמיחו דורות של מיואשים, עבורם הלוחמה הטרוריסטית היוותה את אפשרות הקיום הכלכלי היחידה.

מה יהיה, אם כך, המניע הגדול לערביי השטחים להסתלק ולחפש חופים חדשים, שאינם קיימים עבורם? מה גם, שאידיאולוגיות מדורי דורות לא מתות כל כך מהר והתקווה לגלגל עוד פעם את גלגל ההיסטוריה לאחור ולבטל את חלוקת הארץ והקמת מדינת ישראל עדיין פועמת בלב רוב הפלשתינאים. לכן לובש מו"מ אתם יותר צורה של סחיטה להישגים קטנים מידיים, מאשר לדיון על הסדרים לטווח ארוך.

אצלנו הימין ממשיך להאמין, שזה מה שהיה ויהיה לעולם ועד: שעל כידוני צה"ל אפשר לשבת גם בעתיד ולהתעלם מכל מה שנעשה מסביב - מול אוכלוסייה ערבית שמתרבה וגדלה ושנעשית עוינת ואלימה יותר, לא תחת השפעת תעמולה קיצונית בלבד, אלא מתוך קשיי קיום ופער מנקר עיניים, הגדל והולך בינה לבין האוכלוסייה היהודית. ומאחר ואי אפשר לגרשה, המתנחלים מטיפים לתיאוריה של 'דו קיום', שקשה להניח שהם בעצמם מאמינים בה.

כל זה בעולם משתנה - גם אם מצרים וסוריה מצהירות על דבקותן בעבר. אך לא נוכל להרשות לעצמנו לדבוק בדפוסים של אתמול. באווירה הפוליטית באמריקה חלות תמורות. שוב צועדים לקראת תקופה של בדלנות מדינית והתנגדות גוברת למתן סיוע חוץ. טוב יעשו מצדדי 'הקו הנוקשה' ו'הדרך השלישית' אם יהרהרו בכך שצה"ל יתקשה לנהל מלחמה, יזומה או ככורח, יותר מ- 24 שעות בלי 'גשר אווירי' אמריקאי. גם הגיבוי היהודי האמריקאי עומד להיעלם. ציבור יהודי של ריבוי נישואי תערובת ואינטרסים מקומיים עדיפים, חדל להיות 'הקול היהודי' בעל ההשפעה על מדיניות חוץ בדלנית  אמריקאית. וכן יתייחסו לעוינות המסורתית של הקהילייה האירופאית.

בסרבים הרוסים תומכים come rain, come shine  -  . לגרמנים יש, עפ"י המסורת, לב חם לקרואטים (השד יודע למה). בנו איש לא יתמוך ללא סייג (אם כי גם אין שום גיבוי לפלשתינאים). הסכנה היא שנגלוש בסיווג פוליטי-כלכלי בינלאומי לדירוג של לבנון, אזור שלא כדאי לעסוק בו, ארץ מחוץ לתחום התעניינות כלשהי.

באין כוח הכרעה, אולי רבין יחתוך את הקשר הגורדי, בניגוד לתפיסתם הביטחונית של אנשי המקצוע: יצפצף על כולם ויכריז קבל עם ועדה ובקול רם על פינוי חד צדדי של השטחים, תוך קביעת גבולות על פי הבנתנו, והפקרת ההתנחלות ללא משוא פנים. מה איכפת, אם לא ייבחר מחדש. כמובן, רבים ינבאו מרחץ דמים ואדמה חרוכה. אינני יודע. לפעמים איומים אינם  מתגשמים.  

 23.5.1995 

המצב היה קַטסטרופַלי, indeed, עבור הקואליציה אתמול בכנסת, אך nevertheless  לא היה רציני. הרעיון להצביע, עם חברי הכנסת הערבים, נגד הפקעת הקרקעות בירושלים, כדי להפיל את רבין, יכול היה לצוץ רק במוחו של מוקיון כביבי. האם אבדה ירושלים? אני מניח שבשורות הליכוד התחושה היא יותר כשל צוות שנשאר לבדו עם החבל ביד, מאחר והצוות שמנגד עזב את השטח והלך לשתות קפה. אם גם הליכוד מתנגד להפקעות - על מה להמשיך מלחמת שוטים?

הצחוק, כצחוק חתול הצֶ'שיר, נשאר תלוי באוויר. 

25.5.1995

25  שנות התנחלות  (מבט שני 23.5.1995). מיכאל קרפין קרא לדיון שעסק במניעי ההתנחלות ביהודה ובשומרון - התנחלות ולא התיישבות, כדברי ירמיהו יובל, היות ומגמותיה לא היו כלכליות. קרפין עשה מאמצים להראות את מקורות ההתנחלות דווקא בשמאל הקשת הפוליטית בישראל, בקבוץ המאוחד ונציגיו הבולטים בשטח זה, יגאל אלון ואחד מבני טבנקין. אלא שמעריצי רעיון ההתנחלות הפכו מהר ל'תחיה' ומעריצי ליכוד ומעל לכל - ההנחלות החילונית הפכה לשולית ויוצאת מן הכלל, כדי לאשר את הכלל הפונדמנטליסטי דתי.

רק במאולץ אפשר לתאר את ההתנחלות כתהליך היסטורי, בדומה להתיישבות החלוצית, בשבעים השנים הקודמות. לא יישבו כאן אנשים כדי שיתפרנסו מחבל הארץ המיושב. על אמצעי ייצור איש לא חשב פה. לעומת זאת, על חדרי שינה 'חמש דקות מכפר סבא' ועל וילה בשלושים אלף דולר - כן. קרפין לא התייחס לשאלה, למה אחרי חמש עשרה שנות שלטון ליכוד ותקציבים נדיבים ביותר, רק מאה ושלושים אלף מתנחלים מצאו את דרכם לשטחים. לעתים נדירות מעזים לתת את התשובה: ההתנחלות הפכה לפריבילגיה בלעדית של החוגים הדתיים - תחילה המיסטיקאים הקנאים מתורת גוש אמונים ומאוחר יותר גילו גם החרדים את ההזדמנויות. אחר כך המועדון היה סגור ואני מניח שדחה מתיישבים בפוטנציה מלהתערב בחברה מוזרה זו של חולמים קנאים ומחרחרי מלחמה ובחורי ישיבה. לא היה שום סיכוי שאוכלוסייה זו תגדל. זו לא הייתה חברה מיישבת, בונה ומפתחת, אם כי תמיד רואה עצמה כיורשת של חלוצי חומה ומגדל. זו  the lunatic fringe - - השוליים הלא כל כך שפויים של החברה הישראלית שבנתה לעצמה עולם דמיוני ואיש אינו מעז, עד היום, להעירם מחלומם: הרי הם משחקים את תפקיד אוהבי המולדת במציאותנו היבשה הרציונלית.

מיכאל קרפין לא קרא לילד בשמו ולא אמר בקול רם, שחזקה בארץ לא קונים בכסף ובתת מקלעים. מולדת לא מקימים חמש דקות מכפר-סבא.

 22.6.1995

שנה לפני... חיים יבין בכתבה טלוויזיונית (.20.6)  ניסה לנתח, ספק נבואה, ספק טוטו, את מצבו של רבין כראש ממשלה שלוש שנים אחרי שנבחר ושנה לפני שיעמוד לבחירה מחדש. פרשנות פוליטית (חנה קים) וסקרי דעת קהל (מינה צמח) היו אמורים לבסס הנחות שהניחו נציגי הקואליציה והאופוזיציה בצוות הדיון.

פתיחת מסע הבחירות באצטלה של התמודדות מפלגתית עם סקר דעת קהל צמוד, זה חידוש מתוחכם למדי, אם כי איני מניח שלהבא נראה הרבה מסוג זה של פולמוס. העמדתם זה מול זה, את שני האישים המובילים בעבודה ובליכוד, רבין ונתניהו, הדגישה מה שכבר שנים טוענים יודעי דבר בנוגע לפוליטיקה הישראלית: שאין בה ניגודים רעיוניים. הניגוד הוא בין האישים. הרי זכורה לנו התבטאותם של שני פוליטיקאים צעירים על הצטרפותם לליכוד. בכניסתם לחיים הפוליטיים הכריעו התנאים הטובים יותר שהציע להם הליכוד בהשוואה ל'עבודה', לאו דווקא האידיאולוגיה. כמעט מקרה עיוור. אם כך פני הדברים, המצע המפלגתי הוא עניין משני. המאבק הוא על הכסא ולא על הגשמת הרעיון. כפי שקיסינג'ר טען בשנות ה- 70: אין לישראל מדיניות חוץ - רק מדינות פנים.

קשה לקבוע מהם הניגודים האידיאולוגיים בין המחנות. לרבין, בעומק ליבו, כמיהה לארץ ישראל השלמה. אנשי הליכוד יודעים היטב שאת השטחים אי אפשר להחזיק עוד. לכן הוסב הויכוח על הצד הביטחוני של פינוי אפשרי - כאילו לשם כך השטחים נכבשו ולשם כך התנחלו שם מאה שלושים אלף מתנחלים. לכן גם רבין אינו נרתע מלהודות שפיגוע בטחוני עלול להוות מכשול לבחירתו מחדש. אם אלה פני הדברים, אז לא מצוץ מן האצבע סיכויו של דוד לוי להנציח, במקום תפישה אירציונלית פוליטית, השקפה אירציונלית (אם לא עדתית, אזי בודאי מעמדית) בכלכלה ובחינוך  Political Correctness גם בישראל.

2.7.1995

ביקורת אמנותית, היא עניין לאיש מקצוע, מה גם שמדובר על מחזאות (א.קישון: ייסורי אפרים - ערוץ 2 .27.6). אבל אני זוכר, מה שאמר לי פעם צייר: "עזוב את הביקורת המקצועית. הפוך את הציור על הראש והתבונן בו. אל תגיד מה אתה רואה אלא מה אתה חש. אם התחושה היא מהנה, מעניקה סיפוק, ללא קשר אם התמונה אבסטרקטית או פיגורטיבית, אתה אוהב את הציור".

היו שנים שלא היה צריך להעמיד את אפרים קישון על הראש.  "תעלת בלאומילך"  כוון וקלע יפה מאוד בנוהלי קבלת החלטות במוסדות ציבוריים.  "השוטר אזולאי"  השאיר אותנו עם טעם מר-מתוק על מאבקו של איש קטן, שמשתדל מעבר לכוחו להתמודד במקום עבודה שמנוהל ע"י נאדות נפוחים. ו"סלאח שבתי" מגלה מה שידוע עד עצם היום הזה: פוליטיקה ושכל בריא לא תמיד זהים.

ב"ייסורי אפרים" משהו צורם. אין כאן הפקיד הזועף, עסקן פוליטי מול נוכל ממולח, החייל התמים מול מפקדו המנותק - כאן צריך גבר להתמודד עם עובדות החיים. למשל, שאישתו כורעת ללדת. הגבר שלנו אינו מנסה להתמודד עם אירועים שצונחים עליו כרעם ביום בהיר (כי כנראה אינו מודע שאישתו הרתה לו) - הוא צרור עצבים של ילד מפגר, שתגובותיו אינן אבסורדיות אלא לכל היותר אידיוטיות. לא שהרעיונות שעולים בתסריט אינם במקום. הם מציאותיים ומתבקשים בסיטואציות השונות. אלא שכדי להצחיק הם חייבים לכל היותר להופיע כרמיזה. השיחה עם הרופא צריכה להיות מאופקת ומתוחכמת יותר, לא מזיק שהבעל ההיפוכונדר משתמש בביטויים רפואיים כדי לעשות מזבוב פיל, אבל במכחול דק. ההתגנבות לחדר השינה, כדי לחטוף כמה שעות שינה מרעננת תחת מטריית השמרטפית - רעיון נהדר, אבל למה במסגרת גסה ופרימיטיבית?

אולי זה בכלל לא קישון, אולי זה הבימוי? אז עדיף למסור את ההפקה לBBC-  , כפי שהצעתי כבר בהזדמנות אחרת.

 23.7.1995

נחמיה שטרסלר עמֵל קשות בהגנתו על טוהר מידותיו של נגבי - כאילו בזה העניין. מאז "ווטרגייט" העיתונאים רואים עצמם כסאקרוסנקט. סיגלו לעצמם הילה של קדושים צדקנים, שעומדים מעל כל המוסכמות במלחמתם על המוסר הציבורי. האם זה אומר שעיתונאי חסין בפני מתקפת הנגד של קורבנו, באם יחליט להשיב מלחמה?

"העיתונות החוקרת" הפכה לתופעה בלתי נסבלת בתקשורת: במקום להעביר לקוראים או לצופים את פרופיל האיש, הכתב מושיב עצמו בכסא של שופט חוקר (ואת האיש על ספסל הנאשמים) ומוציא כתב אישום. אך הוא זועק לשמים על איום על חופש העיתונות, אם "הנאשם" אינו בוחל באמצעים להגנתו הוא.

הגיע הזמן להוקיע את הצביעות הזאת ולקרוא לילד בשמו: רצח אופי - בכוונה תחילה.

3.8.1995

האם הממשלה כושלת? בהעדר טענות מוצקות יותר נגד ממשלה, שמדיניותה נוגדת את השקפת האופוזיציה,  מעסיקות ספקולציות מעין אלו גם את התקשורת, אלא שזו אינה מסוגלת לעת עתה לתת ביטוי להרהוריה. הממשלה אינה כושלת, אבל היא תימרנה עצמה למצב בלתי אפשרי, בו היא נתבעת לדבר והיפוכו: להשיג מהפלשתינים ביטול האמנה מחד וסילוק המתנחלים מהגדה ועזה, עפ"י תביעתם, מאידך. שתי המשימות הפכו למרכז של הקונפליקט, שבתחילת המגעים נראה הרבה יותר פשוט: לעזור לערביי א"י להקים שלטון עצמי בתחומי הרצועה והגדה.

אבל האם באמת מישהו חלם, שאפשר להעניק 'אוטונומיה' לערביי הגדה והרצועה ולהתעלם מתביעתם הבסיסית: הסדר לשלושה מיליון הפליטים בארצות ערב השכנות - ועם זה להמשיך ב''מפעל' ההתנחלות, שהפך מתנועה התיישבותית לפולחן דתי, למילוי מצוות, שמקור סמכותה בהלכה, בידי הרבנים ולא בידי המדינאים?

האם לא הגיוני יותר להבהיר מראש, שפינוי צה"ל מהגדה אין פירושו בהכרח פינוי המתנחלים בכוח הזרוע. שאין בעצם צורך בהסדר ביניים ובהשקעות מטורפות בכבישים עוקפים וסידורי ביטחון זמניים. יש להבהיר, שאין פתרון להמוני הפליטים, אלא במסגרת הסדר פיצויים גלובלי. כל תביעה להסדר אחר פירושה הנצחת הקונפליקט.

צה"ל יתפנה עפ"י הודעה מראש, בהתאם לגבולות המוסכמים וללא התחשבות במתנחלים. תנו להם להתפזר על כל הגבעות. אין בכוחם לקבוע עובדות; אין בכוחם ליצור את התשתית הדרושה להרחבת ההתנחלות. את מי מעניין על איזו גבעה הם מפגינים? לפרוק אותם מנשקם? טירוף! עימות כזה אינו שווה בשום פנים ואופן עצמות אפילו של חייל אחד.

 16.9.1995

בנתיב הייסורים הפוסט ציוני -  זאב שטרנהל ב- הארץ: "הציונות של מחר" –  ( 15.9.1995).

הציונות חותרת לבית לאומי מוכר ציבורי חוקתי עבור העם היהודי בארץ ישראל. כך הצהירה "תוכנית באזל" ועל פיה קמה מדינת ישראל. עם קום המדינה הציונות גמרה את תפקידה, שהיה לפלס את הדרך להקמת הבית הלאומי, ומה שקרה בהמשך כבר יסופר, כדברי אלתרמן, בתולדות ישראל.

המיתוסים של אותם ימים נרקמו לרוב, ובדרך כלל לא באופן חיובי, ע"י עיתונות צהובה; היכן קיימים מיתוסים - הרי אנו נמצאים כבר בעידן בו הכל כתוב שחור על גבי לבן. המדינה הצעירה פעלה תמיד תחת אילוצים, ולא רק ביטחוניים, שמנעו ממנה מראש לעצב מדיניות חברתית כלשהי. תוכנית חינוך מקיפה חילונית, הנקיה מרפורמים (היו לנו רפורמים?) אין אפילו בכוחה של מדינה שבראשה מר"ץ להגשים וכל אחד יודע את הסיבות. אך גם לשכבת הצדקנים, החותרים לטוהר הנצחי ולציווי הקטגורי, היסטוריונים חדשים מנתצי מיתוסים שלא היו ולא נבראו, תרמו את חלקם ע"י בקורתם ההרסנית עד כדי שלילת זכותנו הקיומית, בהריסת התפישה החברתית של היישוב, שבשנים הראשונות לפחות הושפעה מנורמות תנועות ההתיישבות העובדת. תחת זה נחשפנו, בודאות ביולוגית כמעט, לצמיחת ווירוס הפופוליזם והפונדמנטליזם מהזן הפרימיטיבי והאלים ביותר, שמאיים היום לגבור עלינו. מי מדבר עוד על חינוך חילוני, על חברה מתוקנת?

חברה אידיאלית אינה קיימת ומעולם לא התקיימה. החברה, שהייתה האידיאלית בעיניכם, מתקני העולם, התפוררה והתמוטטה ב- 1989 והשאירה אחריה טבע הרוס וזוהמה סביבתית ומיליוני עמלים חסרי כל ומרומים, כשמציאות מכוערת מטיחה אל פניהם את האמת המפלצתית: "There is no free lunch! There never was"

לא רק לחלמנים ויורקי הקצף בימין, אלא גם במחנה "האוטופי" שמנגד צריך להתחוור, שקיום מדיני וחברתי כאחד אינם מתבססים על מקסם שווא, אלא רק על השכל הבריא.

ועל חלב שטרם נשפך (דורון רוזנבלום, מוסף "הארץ", 15.9.1995). אם כי אין בכלל וודאות, שלשימוש בדימתיל סילוקסאן בחומר חיטוי של מכלי חלב השפעה מסרטנת, מצאה עיתונות ערב רעשנית עילה לשלהב פאניקה ציבורית, כאילו דובר לפחות בלוחמה כימית מתקרבת. נעים מאוד לרמוס ולהכפיש, לא מפעל כלכלי, שוודאי חזק דיו כדי להתגבר על הפרסומת השלילית שבתקלה בתהליך ייצור, אלא לרמוס סמל, רעיון, בקיצור "מיתוס", כיאה לפוסט-ג'ורנליסטים של ימינו, שמתגנדרים ב"תקינות הפוליטית" .

"תנובה" - זאת לא מיתוס, כפי שהפלמ"ח לא פורק בגלל חובות הקבוצים וילדי תנובה אינם עוסקים בהפרטת החינוך. סקריבנטים למיניכם, הפסיקו לבלבל את הציבור! אין צורך לירוק תמיד אל תוך באר העבר כדי להוכיח את זקיפותכם בהווה. על  גבעת התמר מתנוסס נס החלוציות?

 28.11.1995

ההתנחלות נכשלה והמתנחלים יודעים זאת. 15 שנות שלטון ליכוד, עם כל העידוד וההטבות, לא הצליחו ליישב בשטחים אלא מעט מעל מאה אלף מתנחלים. הישראלי פשוט לא עמד בתור להתיישבות מעבר לקו הירוק - גם בתנאים מפליגים. גם מתנת השמים, העלייה מרוסיה, לא השתכנעה, שזה מה שצריך לעשות. גם העולים נרתעו מהשכנות עם אוכלוסייה תוססת ומתרבה של שני מיליון ערבים, שלא הראתה שום נטייה לארוז את חפציה ולהסתלק מהמקום.

כן, המתנחלים ראו זאת והסתגרו במועדון דתי מיליטנטי קיצוני - מבלי שהדבר עשה את ההתנחלות ליותר אטרקטיבית לציבור הישראלי הרחב. לו היו מיליון - או לפחות חצי מיליון מתנחלים שם, הם היו הופכים לגורם בעל משקל במו"מ למציאת פתרון בינינו לבין הערבים בשטחים. במספרם הסמלי המתנחלים מהווים, לכל היותר, מטרד. גם עובדה זו לא נסתרה מעיניהם, לכן נקטו צעד של ייאוש פוליטי - קַנוניזציה של ההתיישבות מעבר לקו הירוק. רבנים מטעם פוסקים הלכה ex cathedra,  ,הלכה שקשה למצוא לה ביסוס בכתובים וקשר למציאות של ימינו. הם מטילים חרם על ראשי האפיקורסים המפקפקים בתבונה הפוליטית של כל ההצגה הזו. הכופר מות ימות, דמו מותר!

הציבור ברובו הגדול המום נוכח גל של רגשות וחוסר הגיון; הימין זועק "שמואשם כולו, בגלל מעשה יחיד, בודד. 'חצי העם' - זהו המחנה הלאומי, מבוטל". קשה במצב זה לא להיזכר בגרמניה, בשנים שקדמו לעליית היטלר לשלטון: זרם לאומניות אלימה גואה מול עמדה רציונלית, אך חסרת אונים, ביודעה שלבסוף תיבלע. אינני שוכח, עד היום, את המאמר הנרגש בביטאון ההכשרה שלנו, שדן בחוסר אונים זה: "האם נידונים אנו לכליה?"

האם גם אנחנו נידונים להיבלע ב'שורשיות יהודית' ובתוכה 'ארץ ישראל' כ'ערך עליון'? ב'שמאל' דורשים "פיוס" - ז.א. הבנה מלאה להשקפת הימין וקבלתה כמקודשת. פרס נוטה לראות מחוות 'פיוס' בפרמטרים פוליטיים צרופים, עמדה, שרבין ז"ל כינה בזמנו "תרגיל מסריח".

לאחרונה נגולה אבן מלב הימין: שוב מותר לטעון שהסתה אינה אלא חופש ביטוי, ורצח רבין מחדל של השב"כ. הרי ועדת שמגר מתעניינת רק בשב"כ ולא ברבנים. כל זה עובר ללא מחאה - יראת הבליעה בעצמות השמאל! האם נידונים אנו לכליה

אולי יש מוצא: המדינאים שלנו יבהירו, מה שמזמן היו צריכים להבהיר, שאין פניהם מועדות לפינוי מתנחלים. מה שנפנה מהשטחים, בעוד מועד, הוא צה"ל, עד לחייל האחרון. אם במדינת ישראל חיים כ -800.000 ערבים, מה רע אם ברשות הפלשתינית יישארו כ-100.000 יהודים, ונחמדים כאלה נוסף על כך?   

 8.1.1996

השב"כ מתאמץ לאגור נקודות בדעת הקהל, לנוכח אור הזרקורים של ועדת החקירה. אחרת אי אפשר להבין את ריקודי השבט בתקשורת סביב חיסול "המהנדס" בעזה. פעולות מעין אלו עדיף שיישארו לוטים בערפל ההכחשה ואי הוַדעות. את מלחמת הדמדומים חייב השב"כ להמשיך ללא מעצורים - אך מיותר לגמרי שהתקשורת תספק את הילת הגבורה לחמאס.

 26.2.1996

תחושה נוראה של ja vue  d אוחזת בנו, בצפייה בשידורי הערב של ערוץ ,1 לאחר הפיגועים בירושלים ובאשקלון. תחושת הבנַליות שבשידורי הטלוויזיה, במאמציה להתמודד עם טירוף האירועים, לרדת למעמקי נפש הקהל שעדיין לא נמדדה. אך הפעם, כך כבר קובעים, סימן ההיכר הוא האיפוק, ההפנמה, לא הפגנות זעם וגילויי כאב. בגרות ציבורית או, חלילה, סימני רפיון וייאוש...?

כך הצהיר לקבל על עצמו דן מרגלית במדורה מיוחדת של 'פופוליטיקה: לא לדון בהשלכות הפוליטיות והביטחוניות של הפיגוע, אלא להתרכז באַספֶקט האנושי, האישי, בלבד. הפַנֶל, המצווה לענות על כל השאלות הם בנו של נהג האוטובוס; אלמנה ואם שכולה - מתנחלת, שנושאת את בַרֶט הקטיפה שלה ככרטיס ביקור ענק; מרצה למדעי החברה, עיתונאי מהימין וגם מן השמאל - מבחר גדול ומתחלף. ואם לא די בכך, נפתח עוד סניף בת"א עם יאיר לפיד המתקתק, שנותן ביטוי מיוחד לכאב וליגון באמצעות אמני פופ, בשירים מתארכים לאין קץ, נעדרי מוסיקה וקול מינימלי של הזמר.

השאלות של דן מרגלית נוקבות וקולעות ותובעות מהנשאל להתערטל לעיני כל ולהביע את שלא ניתן להביע ולא ברור לי לאן חותר להגיע. חשיפה ציבורית אפשרית יחידה כאן, היא שפיטה קרה של מצב ודיון במסקנות המתבקשות - אבל בשום פנים ואופן לא ברגשות. אך מה לעשות - הסקופים של התקשורת הן רגשות ברמה הפרימיטיבית.

אשר לפאנל: המתנחלת דוחה מכל וכל את 'הבכי על כתף השכן' ואת הרמת העיניים השמיימה – היא רוצה לראות מעשים: אולי להעלות את ערי הגדה והרצועה בלהבות באותו רגע? הפרופסור אינו רוצה לחבוק עולם; הוא רוצה להתייחד באיש אחד, בקורבן האחד בלבד ולנתקו ממקום וזמן: אין בכוחנו לקלוט את כלל האסון.

אבל לא יעזור לאיש -  האסון הוא בטחוני, המכה היא פוליטית ואנו חסרי אונים לאור מה שנפל עלינו: הצד השני פשוט אינו מוכן להשלים ומכתיב לנו את המהלכים. רגשות? האם מישהו שאל את הקב"ה מה היו רגשותיו בשניית הנאנו הראשונה של ה-Big Bang שברא את היקום?

 4.3.1996

שוב פיגוע - ושוב מדובב דן מרגלית פאנל (הja vu-  dי פועל), הפעם ללא ריגושים, על טוהרת הביטחון. אנשי מקצוע למיניהם עם גוונים פוליטיים, מאוד פוליטיים – מ'מולדת' ועד 'מרצ'. ללא ספק, אין מי שלא יודע בדיוק מה צריך לעשות. הפרדה!!! מירון בנבנישתי מצייר מפה שמאוד דומה לבוסניה: הפרדה אתנית אינה נראית בכלל אפשרית - לא בגדה ולא בירושלים...

4.3.1996

אין אני מסוגל להמשיך הלך המחשבות של יום אתמול, לאחר הפיצוץ הנוסף בדיזנגוף סנטר.

7.3.1996

לכאורה התקשורת חוזרת למסלולה הרגיל. ניכרת מגמת הליכוד להביא לקריסת הסכמי אוסלו ע"י תביעה מדינית ביטחונית שתוביל להתנגשות עם ערפאת. מה שאומר בפועל - ביטול הסכמי אוסלו, אך איש מהם אינו מסוגל לומר. בני בגין אינו יכול להביא את עצמו להגיד בבירור, שהליכוד בהיותו בשלטון יכבוש מחדש את השטחים, שצה"ל פינה, כולל עזה. למעשה קיבל הליכוד את אוסלו במלואו, אך נוח להאשים את פרס בפיגועים שבאו לאחריו, לאחר - ולא כתוצאה מההסכמים. איש אינו מכחיש, שיש התנגדות חזקה להסכמים בקרב ציבור לא קטן של פלשתינים - אך מה ציבור זה מצפה להשיג בעתיד הקרוב או רחוק יותר ע"י סירובו לקבלם אינו ברור. לא ביטול החלטת האו"ם מ- 47' ולא שיבת הפליטים עומדים על הפרק. למה שאפשר להגיע באמצעות ההסכמים, זה לכל היותר modus vivendi , שיבטיח איזה דו קיום שברירי לעת עתה ויוכל להפך לשלום בעתיד. ערפאת אינו מסוגל למנוע פעילות טרוריסטית פלשתינית ולא חשוב מה הסיבות, כפי שאין בכוחו של הליכוד למנוע קיומם של תאים קיצוניים, שמנסים להגשים את תורתו באמצעים אלימים.

אם יעלה בידי צה"ל להרוס את התשתית הטרוריסטית של החמאס - זאת  נראה בעתיד. לא מן הנמנע, שהפרַגמַטיים (בעלי הממון) במחנה הערבי ילחצו ויתבעו ריסון הקיצונים - לא מאהבת מרדכי אלא מחרדת הפונדמנטליזם האיסלמי. מצדנו התביעה להפרדה נראית אקטואלית - אם כי נדמה לי שהפרדה מעשית היא ברת ביצוע רק בתנאי שלום וגבולות פתוחים. בכל מצב אחר לא תהיה הפרדה אלא הסגר ועוצר.

ואל לנו לשכוח: ערב מלחמת השחרור היינו כ- 45% של האוכלוסייה המנדטורית; אך בידינו היו לכל היותר כ- 10-15 אחוז של הקרקעות. הערבים לא התחלקו אתנו, אפוא, בשטח המנדט - הם הפסידו למעשה כ- 85% של ארצם. לאור כל אלה, לזכות בהסכם שלום והכרה בגבולות הקו הירוק ולמחיאות כפיים של כל העולם, ע"י "וויתור" על הגדה ועזה, כשלאוכלוסיית פליטים גדולה אין סיכוי לשיבה - זו מציאה, שלפני שנתיים איש לא העז לחלום עליה. לא פלא, שיש מתנגדים במחנה הפלשתיני וכדאי לאוכלי הברזל בימין שלנו לעשות רגע חושבים.

 9.3.1996

יש כבר אנשים, שהעניין מתחיל לעלות להם על העצבים. שלמה אבינרי יצא בביקורת ללא תקדים על אופן דיווחי הפיגועים בטלוויזיה. 'חביצת' החומר במיחזור אין סופי, תוך ציון הפרטים הקטנים ביותר בדיוק נמרץ - בכל זה הוא רואה מעין 'שיתוף פעולה' עם החמאס בהשגת מטרתו: לזרוע פחד ובהלה מירבית בקהל. אולי 'סיוע' היה ביטוי מתאים יותר מ'שיתוף פעולה' - אבל זה מה שקורה (ר' כותרת 'מעריב': "העם בפחד!") והמחאה המתחסדת של חיים יבין ואיומיו בתביעה משפטית לא יטשטשו את העובדות: תיאור מפורט של הפעולה, הקורבנות ותגובת הקהל מדווחים לחמאס את כל מה שנחוץ לו לתכנון המתקפה הבאה. הזרוע הביטחונית מנעה בעבר כל דיווח על מיקום נפילת הסקאדים והנזק שנגרם ונוהג כך גם בנפילת קטיושות; אין צורך ליידע את האויב. הטלוויזיה מעונינת רק בסקופים ובהידור עצמי. בטחון הציבור - זה רק נושא להטיח כלפי הממשלה. כל זה לא רק אצלנו: לפני כמה שנים הטלוויזיה הגרמנית ראיינה חוטפים של בני ערובה בשידור חי ובכך אפשרה להם להתחמק. הכל למען הסקופ.

אך fallout אוסלו כנראה רציני, אחרת האמריקאים לא היו באים ומביימים pageant בשארם א שיח, ומעל הכל עוד עם ילצין, שודאי היה מעדיף לתמוך בחמאס, למען סקרי דעת הקהל אצלו. אבל לא רק הוא, גם קלינטון לפני בחירות. לא נעים גם לקוהל: כיצד ירסן את התעשייה שלו מלספק חלפים לסדאם?

מה יהיה? האם הבחירות הפכו לטוטו?

 31.3.1996

ב-28 במרץ עברו 10 שנים מאז עזבנו את שדה משה. איני יודע אם יש מקום להרהורים, אך עוקץ הפגיעה נותר בלב. ממה בעצם נפגענו?  אולי אפשר לדבר כאן על בַנַליות הפגיעה, שנטלה מכל העניין את המומנט הרגשי, כדבר לא רלבנטי, והשאירה אותנו להתמודד עם חשבונות והחלטות ממוסדות בלבד.

פגיעה יכולה להיות פיזית או רגשית - בכל מקרה תגובה אפשרית היא פגיעה נגדית. אם הפוגע הוא הסבך הביורוקרטי - הממסד, פתוחה בפניך רק תגובה אפשרית אחת: להרסו. אין כאן מאבק על "צדק". צדק שייך לרגש, הוא אבסטרקט - בשום פנים ואופן אינו רלבנטי כאן. אך למאבק במורכבות הממסדית דרושים אמצעים כספיים ניכרים וקשרים פוליטיים רחבים. כי במה שראינו כפגיעה בנו - אולי אין זו אלא מדיניות?

העוקץ נותר והספק מכרסם - האם נהגנו נכון, השגנו את המרב האפשרי ממצב נתון? ספקות גם לגבי החשבונות: העובדה, שעם מכירת המשק החוב נותר ב- 50% מהסכום הנקוב בחשבונות שהמפרק הוציא, מפתה למסקנה, שדו"ח פרוז'קה עשוי להתייחס לא רק לבנקים אלא גם לארגון הקניות ולמפרק האגודה. קביעת גובה החוב, לצורך מכירת המשק, מלוּוה באזהרה, פן ייודע גובה החוב הנקוב ברבים - לא הגביר את האמינות בתהליך והשאיר אותנו בתחושת חוסר אונים, אם כי גם באנחת הקלה: יצאנו בשן ועין... להערכתי חוב המשק לא היה יכול להיות יותר מ- 20,000$ - 15,000$. אבל כיצד אפשר לקבוע את זה באינפלציה יומית של יותר מ-1% ושיטת ניהול חשבונות לא ידועה ושאינה בשליטתך?

ברור, המשק היה קטן מדי ולא היה יכול לפרנס שתי משפחות. אך הגדלתו לממדים כלכליים הייתה כרוכה לא רק באמצעים כספיים ניכרים, היא הייתה, קודם כל, מותנית בהשתלטות על קרקעות ומים בכוח הזרוע בגיבוי פוליטי, לא חשוב מאיזה צד של המתרס. המגמה הייתה מוחשית: תמיר אז הצהיר, שבשדה משה יש מקום ללא יותר מששה משקים.

עברו 10 שנים. ברחנו מהבעיה – אך, לדעת רבים, בעיות אינן נפתרות, הן מתחלפות.

 2.4.1996

פרס באמת אינו מפתיע. מדיניותו מתבטאת בתרגילים ריחניים, לא רק במישור המפלגתי או קואליציוני, אלא גם במישור מדיניות החוץ. יש להעמיד למשאל-עם לא רק סיכומי מו"מ על עתיד רמת הגולן, עכשיו יעמוד למשאל גם הסיכום של השלב השלישי והסופי של מו"מ על עתיד השטחים עם הפלשתינאים.

יש לשים לב: לזכות בבחירות ובדרך זו במנדט לחתימת הסכם אִתם אינו מספיק עוד; ההכשר חייב להיות למהדרין! המחשבה היא לגרוף את המתלבטים בקהל הבוחרים ולשחררם מספקות ההכרעה. ההכרעה נדחית למועד מאוחר יותר, לסוף המו"מ בעוד שלוש שנים, והיא כולה בידי הציבור. לא רוצים בהסכם? לא צריך. מובן שביבי מתפקע מכעס על התרגיל. מה יספר עכשיו לקהל הבוחרים, על אופיו האמיתי של השלום, אם גורלו יוכרע במועד אחר וממילא ע"י כל אחד?

בלאו הכי אין להאמין לפלשתינאים: הם בעצם אינם רוצם בהסכמים, הם רוצים בפלשתין. אישור סופי של הסכמי הקבע ע"י משאל-עם ידרבן אותם אולי להדק את המכסה על החמאס ועל הרחוב. מה יהיה אחר כך, לאחר שעם ישראל, בתבונתו חובקת תבל, ישיב בחיוב על משאל ליבו ולפלשתינאים יינתן דרור? מה יהיה, אם העם ידחה את ההסכמים ואנו נצטווה להמשיך ולשבת על הכידונים? כשלא לגמרי בטוח, שמצב זה יהיה קיים בכל מקרה? לכן, כדברי המשורר, "שתה כוס קפה הפוך..." ודחה את ההכרעה, משהו בטח יצוץ בינתיים.

גם במר"צ זועמים. איפה השלום הממלכתי? שלום בלי יוסי שריד, זה שלום זה? לאמיתו של דבר – מר"צ חלפה כבר מן העולם. בלי שולמית אלוני, מי צריך אותם? מר"צ מעלה בתפקידה ובאמון הציבור. תפקידה היה לסלק את הדתיים מהחיים הפוליטיים. הכשילו את שולמית אלוני כבר בצעדיה הראשונים לריסון התועבה הפוליטית הדתית. הכל למען השגת המטרה, "אליה יש למקד את כל המאמצים" - השלום. האמת היא, שלא היה צורך בנוכחות מר"צ בדיונים עם הפלשתינאים; שריד ישב שם כגלגל חמישי, אך איש לא חשב לרגע, שמר"צ הצילה את המצב. לעומת זאת הזניחה מר"צ את הנושאים עליהם הייתה מופקדת, ובהם זכויות האזרח וחופש הפולחן. בדיוק לכך נבחרו. במשבר הקואליציוני הראשון צריך היה לאחוז בגרונו של רבין, לא לוותר על משרד החינוך ולהכריחו לסלק את ש"ס. בהיעדר צעדים נמרצים הריקו את מר"צ מתוכנה. השאר הוא רכילות: האם יוסי שריד באמת קיים מגעים בעניין חזרתו ל"עבודה", האם האנטיפתיה לשולמית אלוני בשורות מר"צ שיחקה תפקיד גדול יותר מהקו הפוליטי של מפלגתה?

כיצד נמשיך מכאן הלאה? הבחירות עלולות להפוך לכדור פורח שהתרוקן מאוויר וסתם כך צונח לו ארצה, מקופל. ואלה שיושבים בגונדולה אינם יודעים לְמָה נבחרו. ומה עם ערפאת? גם ממנו ייצא האוויר. אם כל בר בי רב יוכל לתת את דעתו, חשוב יותר, את קולו להסכם הקבע העתידי, מה צפוי לו. יהיה עליו לגנוז את חלומו ומכספי הפיתוח של הקהילייה האירופית לקנות נשק וחלילה לתת את השלטון לידי החנוונים והאינטלקטואלים הנתעבים בעיניו, במקום שלטון הפת"ח? ואולי נראה, בכל זאת, בעוד שלוש שנים התחלות של כלכלה. ובהרהור שני אמנם - האם ישרוד ערפאת ללא סיכוי ל"זכות השיבה", ציפור הנפש של תנועתו? אנחנו נכנסים כאן לדמדומים של הקווים האדומים האידיאולוגיים: האם, לבסוף, יכריז ערפאת עצמו על משאל- עם?

 29.6.1996

'חוק מרפי' פעל גם בבחירות לראשות הממשלה. היה סיכוי כלשהו, שפרס לא ישיג רוב - ויישאר במיעוט. עד כאן הכל במסגרת תורת הסיכויים. מה שבא אחרי כן, מוזר. מפלגת העבודה אמנם הפסידה מכוחה, אך פחות מהליכוד, ונשארה המפלגה הגדולה ביותר. על פי חוק הבחירות הישן הייתה היום מרכיבה ממשלה - כפי הנראה קואליציה עם אותם גורמים, שעכשיו מרכיבים את ממשלת ביבי. ההפרש בקולות לראשות הממשלה שניים-שלושה רבבות בלבד.

לאור מצב זה, תמוהה דרמת ההתמוטטות וההתפוררות שמפלגת העבודה מציגה לנו יום-יום בתקשורת. מה קורה כאן? האין ביכולת המפלגה המנהיגה בישראל לעבור לאופוזיציה כספינת הדגל של הפוליטיקה הישראלית? כאופוזיציה לוחמת מהרגע הראשון? איזו "הבנה" יש לבייגה-שוחט לתוכניות הכלכליות הלא בשלות של הליכוד, באיזה שוויון נפש מביע שמעון פרס ודאות, שבסופו של דבר הממשל החדש ימצא את דרך המלך להמשך תהליך השלום. להבין הכל משמע  הכל לסלוח.

איפה התגובה המיידית על שני הנאומים הראשונים, הטיפשיים, של נער השעשועים, איפה הפטיש גדול? מה זה, לחתור לכלכלה חופשית? היכן אנחנו, במזרח אירופה, שיש לחנך אותנו לכלכלת שוק מערבית? אברהם טל במאמרו ב"הארץ" (28.6.) רומז ליעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל, שאין סיכויים רבים להגיע לאינפלציה אירופית של 3% ע"י העלאת הריבית - אלא לכל היותר לאבטלה אירופית של 11%. שלום עם בטחון - גרשם גורנברג מזכיר לביבי השבוע מעל דפי המגזין האמריקאי New Republic, שבל ישלה עצמו, הפוליטיקה האמריקאית, שביבי טוען לדעת inside out, לעולם לא תקבל את הרוויזיוניזם של שנות ה-30, שביבי ספג בחלב אמו ושחלף מן העולם - אלא שביבי ושיכורי הרטוריקה סביבו, כנראה אינם יודעים זאת.

הדים ראשונים, שהיו צריכים לבוא משורות מפלגת העבודה (במקום להעניק 100 ימי חסד), שמנסה בכל הכוח להשכיח קיומה בקרב הפוליטיקה והציבור הרחב. מה זה העדינות הזאת? כן, רצחו וגם ירשו: לא שכחנו רצח ארלוזורוב, ולא נסכים לראות ברצח רבין מעשה חריג, אלא קו פוליטי. בכל מהדורת חדשות בבוקר חייב להיות משפט בקורת תמציתי על ביבי ופועלו, לא "הבנה". לעולם לא להכיר ברוויזיוניזם כתחליף לגיטימי לשלטון בישראל. לא לקבל שום צעד ללא מחאה גורפת מיידית.

מאחר ואני פסימיסט, קשה לי להאמין, שפרס יילחם משורת המפלגה. הוא ישחק את המדינאי הישיש, הelder statesman-  , אליו עולים לרגל לטכס עצה על תקומת המזרח התיכון החדש; אשר לתקומת מפלגת העבודה, כאופוזיציה מעשית - יש להניח, שבדומה לפרסומת בחירות, יש לחפש לכך קבלן בחו"ל.     

15.7.1996

קיימת תחושה של לֵאות, לא זו כעייפות שלאחר הקרב - ניצחנו ! ומה הלאה?. התחושה היא, כאילו הילד המתפרע השיג סוף-סוף את מה שחפץ, אך אינו נהנה ממה שהשיג. הסביבה הכלכלית והפוליטית אינה מראה אותה התלהבות כבשני בתי הקונגרס האמריקאי, שתרועותיו מופגנות דווקא כלפי קהל הבוחרים (היהודים) שלהם.

הלאות מתפשטת, ככתם שמן מספינה דולפת במי ים כחולים וצחים, כתם שמן המתפשט ומחניק ומי יודע מתי יגיע לחופים ויכסה חול צחור וצמחיה ירוקה בריר השחור המדכא. המוסדות הפיננסיים הגיבו תחילה באפאתיות, אך הדיכאון צובר תאוצה ומראה סימני פאַניקה! בעצם, כל מה שציפינו מהליכוד היה רק לקצת תהילה וכבוד ובטחון ולא יותר ממס שפתיים לתהליך שלום מדומה, ובשום פנים ואופן לא הפן האחר של הליכוד, היכולת (שכבר הוכיח בעבר) להרוס את הכלכלה ולדחופה לאינפלציה של 400%. אין כאן משבר של אי אמון, להפך- בשוק ההון ובציבור הרחב קיים אמון מלא בממשלת הליכוד, שתגשים את אשר הבטיחה לבוחריה, והקהל מריע והכלכלה רועדת מפחד מתוצאות ההגשמה הזו. כי הקהל פטריוט עד לפתח הארנק שלו; בתוך הארנק השקפת העולם שונה לחלוטין.

 7.9.1996

  

מאז שהופיעו הפתקים עם המשולש האדום המאיים - צו פיוס -  על מרקע הטלוויזיה ונמסרו שם במעמד חגיגי לנשיא המדינה- ובימים האחרונים אף נערמים בתיבת הדואר שלי, התחלתי לשים לב לתופעה מוזרה זו.

בשינוי על אמרת שופט אמריקאי בעניין הגדרת פורנוגרפיה, אפשר גם לומר כאן: "אני מבחין בשקר, אם אני נתקל בו("I know a lie if I hear one ). לא שקר אחד מפיצות הגלויות, שמטיפות להבנה (מה הבנה - פיוס!) בין דתיים לחילוניים, מופץ כאן צרור שקרים, בתחכום פרסומאי רב, כדי לטשטש מציאות שונה מזו, שהפוליטיקאים הדתיים היו רוצים לצייר בעיני הציבור הרחב.

מציירים תמונה לפיה הציבור בארץ מתחלק לשני מחנות, דתיים וחילוניים, שווים בגודלם, כשהחילונים אינם יודעים מאומה על היהדות (אחרת לא היו חילונים). צריך לפקוח את עיני החילוניים על דרכי הנועם של היהדות, ללמדם תורה ואם לבסוף החילונים ידעו מהי היהדות, בודאי יחזרו בתשובה בהמוניהם והפירוד בעם יימנע. ואם כל העם יכיר ביהדות, ודאי יכיר גם בארץ ישראל השלמה. הפיוס - כהבנת מפיצי הגלויות - משמעותו לקבל כעובדה, שרוב העם דבק בתורה ועל המיעוט החילוני לקבל את הדין ולהשלים באהדה עם וויתור על חופש המחשבה והרציונאליות. זה פיוס!

 השקר המרכזי, כמובן, בהעמדת הפנים כאילו, בדומה לפיצול הפוליטי, הפיצול בין חילוניים ודתיים בציבור הישראלי הוא חמישים אחוז לכל צד. שקר והטעייה גם לטעון, שלחילוניים אין מושג ביהדות. הציבור החילוני הרחב, שהוא גם הרוב מכריע של תושבי ישראל, פשוט אינו מתעניין "בביצה שנולדה ביום טוב". הציבור החילוני בארץ, להבדיל אולי מהציבור החילוני היהודי האמריקאי, מעורה יפה מאוד בערכי היהדות הדתית. אלא שאין אלה בהכרח מאוויי חייו. אורח חייו של האיש החילוני אינו מותנה בחישוקי מילוי מצוות והשקפתו הפוליטית, לימין או לשמאל, אינה מוכתבת ממסורת דתית. האיש החילוני חי את חייו בהתאם לצו המוסר שחל על כל שותף בקהילת בני האדם - ואין צורך בתכתיבים ממוחמד, האפיפיור או הרב שך. הסינים יודעים עיקרון זה כבר אלפי שנים.

בקשה אחת מפנה 'המחנה' החילוני (שאינו "מחנה" ואיש חילוני אינו רואה עצמו אידיאולוגית קשור ל"זרם" כלשהו) למיעוט הדתי: לעולם איש לא ימנע מכם למלא אחר מצוות התורה - אך עשו זאת בד' אמות ביתכם, בצנעה ואל תכבידו על אלה שאינם מעונינים בכך. קיימו את המצוות בכל לבבכם ובכל מאודכם - ואל תפגינו את דתיותכם כביטוי להשקפה פוליטית. אולי יבינו אחדים מכם, שהופעה חיצונית, בלבוש ובדיבור, אינה בהכרח פרסומת לאדיקות ומראהו של אדם כדחליל מתהלך אינו מחתימו על יראת שמים.

לא - אין מקום ל"פיוס" עם קהל שאדיקותו אינה אלא פוליטית (ומטרתו חליבת קופת המדינה). ייעלם מהציבוריות ויבטא את דתיותו ברוחניות צרופה; אזי אין גם צורך בפיוס.

16.11.1996

אורית שוחט מחפשת את  החילוניים המתחבאים ('הארץ', 15.11.1996). היא לא תמצא אותם. כגוף מאורגן לפחות, לא בקטלוג המפלגות והזרמים הפוליטיים. גם לא ברשימות העמותות והאיגודים. ובודאי שלא כציון, אם כי שלילי, בין הזרמים והגוונים הדתיים. הסיבה היא פשוטה - אצל הרוב המכריע של החילוניים חילוניות אינה השקפת עולם; מעטים ביניהם האידיאולוגים. כפי שהדתיות היא לרוב תוצאה של חינוך או מסורת ביתית, כך גם החילוניות. אך גם אדישות לגבי הנושא עצמו גורם ל'אין השקפת עולם' זה: את רוב רובם כל העניין פשוט משעמם. אך אין כאן בורות. להפך: השכלה כללית רחבה אינה משאירה מקום לאמונות הנתפסות כטפלות - ונוסף על כך מטיפות לאורח חיים, שאינו מתקבל על דעת ציבור גדול.

הדתיים היטיבו למסור את קידום עניינם לידי המפלגות הפוליטיות שלהם, וההצלחה מאירה להם פנים בצלצול מאות מיליוני השקלים הנסחטים מקופת המדינה. לחילוניים אין מפלגה שעשויה לשמור על זכויותיהם. איש לא העיז עד כה להקים מפלגה מעין זו. 'העבודה' מתכחשת לחילוניים. בן-גוריון אולי לא חבש כיפה, אבל הוא המציא את ה'סטַטוס קוו'. 'מר"צ' אמנם הכריזה על עמדה ברורה באשר לכפייה דתית וזכויות האזרח, אך מפגינה גישה 'מאוזנת': תמיכה בקונסרבטיבים ורפורמים - היא לא בדיוק תמיכה בחילונים. רבים מבוחריה קיוו שתירתם למאבק להוצאת הדת מהחיים הציבוריים.

לא, לא תמצאו את החילונים על המתרסים נגד הדתיים כחטיבה מגובשת (את המעמד הבינוני המשכיל לעולם לא תמצא ברחוב). לא מסייעת להם גם המשיכה לאי רציונלי של הדור הצעיר בשנים האחרונות: האֶרי קרישנה, בוּדההָ, הסמים, החזרה בתשובה והמשיחיות - מה הבדל? כולם מחפשים את הלא קיים, את המימד הרביעי, את 'הרוחניות', ה'ערכים', את 'המסר' מאי שם, את 'ההגשמה העצמית'. מאין תבוא, אפוא, ההבנה, התמיכה בחילוני במאבקו? לא עוזר לו שכמותית הוא רוב - הוא פשוט חסר משקל פוליטי. הישועה עשויה אולי לבוא לו אם מעמד הדתיים כלשון המאזניים הפרלמנטרי יתערער. חבל שבנדון זה העלייה הרוסית הכזיבה.

 23.12.1996

הפלונטר האחרון של עזר וייצמן, שגרם להתנקשות עם קהילת ההומוסקסואלים, יצר שוב מתח. הוא מציג את בורותו של האיש רם המעלה בכלל הנושא הזה, שבאמת עד עצם היום הזה שנוי במחלוקת בעולם המערבי.

השאלה אינה מתייחסת לנטייתו המינית של אחוז מסוים מהאוכלוסייה - מה לעשות, כך הטבע תיכנת אותם. המחלוקת היא על נורמות ההעדפה המינית, שמגזר ההומוסקסואלים והלסביות רוצה לכפות על החברה. הכוונה לזכויות בן או בת הזוג של השותפות החד מינית כ"נשואים": התקשרות מעוגנת בחוק, שמסדירה זכויות ברכוש משותף, זכויות פנסיה כשארים, טובות הנאה כבן- או בת זוג, הנובעות מחוזה במקום עבודה, ביטוח, וכיוצא מזה.

מה לעשות - מעמד הנישואין כמעט בכל חברה נוצר והתפתח, מדורי דורות, לא כל כך כהגנה על האישה, אלא כשמירת זכויות הצאצאים שעשויים לצאת מהנשואים האלו, הגנה על גידולם, חינוכם וזכויות הירושה שלהם. "נישואין" עקרים מראש, הם חסרי תכלית במובן הנישואין כמוסד חברתי. חוזה שותפות בין הרוצים להתקשר לקשר בר קיימא בדרך כלל מסדיר את כל הבעיות הקשורות לשותפות זו. הוא הדין בשאלות אימוץ ילדים לשותפות מעין זו. חוק האימוץ מסדיר בדיוק את מעמד המאומצים; הם לא מוכרים כצאצאים טבעיים. גם הילד שנולד לאם חד הורית כתוצאה מהזרעה, תמיד יהיה ילד האם, לעולם לא בעל זיקה לשותפה של האם.

אשר לשאר "טובות הנאה" שהן מנת חלקן של בנות זוג בנישואין - הזכות לדירת משפחה במקומות עבודה מסוימים, כרטיס החינם באל-על ובאגד - במחשבה מעמיקה הרי שכל ההטבות ההן, בסופו של דבר, שחיתות בהסכמה. (מיותר להצביע על אבסורד חברת החשמל, מספיק לשאול, מה הזכות שמעניקה הנאות חינם לבני משפחה מתוצרת חברה כלשהי?). אך לשותפויות המיניות דבר זה קוסם מעל הכל, והודות לאמריקניזציה והpolitically correctness-  שלנו  מצליחים פה ושם. יש אפילו רמזים באוויר על נשואים חד מיניים דתיים, עם רב (רבנית), חופה וכוס. כבדברים רבים אחרים (פוליטיים) בחיינו אין לצפות כאן להגיון. California, here I come!

אך לאספקט הזה וייצמן לא התכוון. הוא עדיין במשפט אוסקר ויילד.

 12.2.1997

אינני יודע אם הקהל שלנו באמת כה היסטֶרי, כפי שהתקשורת מציגה אותו. אסון המסוקים הפך אותו בעיני התקשורת לחבורה נבוכה, המוצאת את נחמתה בתפילה - ובפופ. כן, לאחרונה מבטא עמישראל את אבלו דרך גרונם של זמרי פופ. כבר באזכרה לרבין היינו עדים לתופעה המוזרה הזאת, שעצרת עם לזכרו הופכת לשירה בציבור, כשבדרני צמרת מנחים. הנושא המרכזי: אחדות העם, העם חייב להתלכד אחרי רצח רבין, כאילו נפטר פתאום ממחלה, נפטר בתאונה - חס מלהזכיר את הרוצחים ואין המפלגה יוצאת בזעקה נגד הימין, שבפעם השניה בהיסטוריה, אחרי ארלוזורוב, רצח לה מנהיג ומתכחש למעשה. החילוניים חייבים להבין ללב הדתיים (וכמובן לסלוח להם את רצח רבין).

אם ברצח רבין מתאמצים לטשטש את האופי הפוליטי המובהק של המעשה, הרי שלאסון המסוקים מנסים ליצור רקע פוליטי-בטחוני: לולא אחיזתנו בלבנון, שם חיילינו משמשים ברווזי מטרה, האסון לא היה קורה.  האסון - תאונה במלוא מובן המילה, שבינה ובין פגיעה קרבית אין כלום - הופך מאסון לאומי להאשמה, לקריאת תגר נגד מדיניות, כאילו בהעדר רקע מבצעי אנו חסונים נגד אסונות.

דיווחי הטלוויזיה שנוגעים ישירות לקורבנות האסון מביכים, מביישים ומסמרי שיער בחוסר הטַקט והבושה, בכל הפרימיטיביות של ארץ מפגרת. שכול וייאוש אישי אינם מתאימים לעדשת המצלמה; רגשות של פנים הלב חייבים להישאר נסתרים מאור היום. כמו-כן אין מקום לצילומים בבתי הקברות. ביקורי התנחומים של הנשיא ושל הפוליטיקאים מוטב שיישארו בלתי מדווחים - לפריימריס יש עוד זמן ואפשר רק להרוויח מטעם טוב.

אילו קואליציות מוזרות מצמיח האסון - כפי שרעידת אדמה משחררת לפתע ממעמקיה יצורים מוזרים שלא מעולמנו. גדעון עזרא מתחבר אל יוסי ביילין בערעור על מדיניותנו בלבנון; שוב עוסקים במשחק הלאומי האהוב עלינו - שחמט עם עצמנו, הסדרים בלבנון בעקיפת סוריה. הכל ברצינות גמורה, כי אפשר לחוש שמשהו באוויר: לגדעון עזרא וליוסי ביילין תהיינה בעיות בפריימריס שלהם...

17.2.1997

ההר הוליד כנראה עכבר. זה הרושם שמשאיר הטיפול המשטרתי בפרשת מינוי יועץ משפטי לממשלה. הגילוי הדרמתי של הערוץ הראשון של הטלוויזיה הולך ומצטמק ללא יותר מדף רכילות של הערוץ השני. האמת היא, שמהתחלה לא הבנתי בדיוק מי עשה מה - ואם אפשר היה איכשהו  לשחזר את השתלשלות הדברים, קשה לראות מה כל כך פלילי בכל העניין.

שהאישים המובילים בפרשה - זה הדבר היחיד אשר עד כה התקשורת הצליחה להגדיר - משחקים מלוכלך בפוליטיקה, דבר זה אינו מפתיע אף אחד. גם אם דרעי מאיים: או בר-און או חברון! לבנות לו ולאחרים כתב אישום על סמך זה, לא נראה לי סביר. פרקליטת המדינה יכולה למלמל דבר מעין זה בחצי פה - לא בטוח אם אפשר לתבוע את מישהו למשפט על סמך זה. יש פגמים אתיים למכביר, אך לא לזה שומרי חומת המוסר התכוונו; הם רוצים לראות דם. יצטרכו להסתפק במיץ עגבניות.

24.2.1997

מעילה באמון – הוא אחד מסעיפי החקירה של המשטרה בהר האירועים שהוליד העכבר בר-און. מעילה באמון? האמנם? ניקח את ביבי למשל. הוא נבחר - OK. זה גם אומר שרחשו לו הרבה אמון? אני לא האמנתי לו בכלום, מהתחלה. אז ביבי מעל באמון של מישהו? או להפך - אם בניגוד לכל הציפיות יוכיח עצמו לבסוף כהצלחה מדינית מרבית, אזי מתברר שבאמת מעל באמון הציבור. הוא הדין בהטעיית הציבור: רבים טענו שאינו יותר מ"בלופֶר". אל מי, אפוא, יש לבוא בטענות?

פחות נוח מצבו של דרעי. מעריציו האמינו, שבאמת היה מסוגל לשלוף את השיכונים ושאר התקציבים מהשרוול - כולל יועץ משפטי לממשלה; אכזבה זו שווה סעיף אישום.

המשטרה זועפת: לא היא שמדליפה. התקשורת צוהלת: הרי לציבור הזכות לדעת. גם סיפורי בדים. הסרחון עושה את הסיפור - עבירה פלילית טעונת הוכחה.

אין צורך לחפש הסברים לניסיונות הרבים למנות אנשים מתאימים או מפוקפקים, אך בעלי קירבה אידיאולוגית, לתפקידים רמי מעלה בממשל. הסיבה היא מאזן הכוחות הפוליטיים השקול (במשך שני עשורים) בזירה הפרלמנטרית, שחושף שלטון בעל רוב זעום ללחצים וסחיטות של שותפים פוטנציאליים, לשון מאזניים. שינוי השיטה לבחירת ראש ממשלה לא שינתה בזה ולא כלום. השאיפה להשיג (או לבסס) את השלטון בכל מחיר מניב לעתים פרות באושים. שמעון פרס התנסה ב'תרגיל המסריח' - הליכוד, שרואה את רעיונותיו לא כפוליטיים אלא כמקודשים - לא – קדושים! מתפתה להאמין כי כל האמצעים כשרים למטרה זו. מה רע אפוא, לפרגן לש"ס ולמנות, בשקט, יועץ משפטי, שמחויב לא  רק לממשלה אלא גם טיפְטיפה לדרעי - ולומר, שגם לאיש הקטן מהשורה מגיע פעם יועץ משפטי לממשלה שלא מן הצמרת או העילית המשפטית, שמבין לרחשי לב העם (הרי כבר לנין קבע, שכל עקרת בית צריכה להיות מסוגלת לנהל מדינה). עד לשעה זו איני בטוח שיימצא אותו סעיף בחוק העונשין, שיכסה התרחשויות אלו. מה שנשאר, זה גימיק תקשורתי – והסרחון.

  

 For comments – Ilan Regev, +972-9-9587974, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email