דף ראשי | בנימין רדצ'בסקי | רונית רגב | מרים ברטוב | יהודית מרקוס | עפרה רגב | נמרוד רגב

Main Page | Benjamin Radzewski | Ronit Regev | Mariam BarTove | Judith Markus | Ofra  Regev | Nimrod Regev

"כזר אכן הגעתי - כזר אני נפרד..."

(מתוך "מסע החורף": 'Gute Nacht' )

זה היה בינואר 90' , כשיצאתי לנסיעה פתאומית ובלתי מתוכננת לגרמניה. נסיעה זו הייתה השלישית במשך שלושים השנים האחרונות. הפעם הייתה כוונתי לביקור מקומות העבר, מעין מסע  ,roots בהתאם לאופנת התקופה - אלא שמעולם לא ראיתי בהם שורשים, לא במקומות ולא בזמן.

נסעתי עם אותן הסתייגויות, איתן הולכים למפגש חבורה או שנתון מתקופות נעורים. לא רק האנשים השתנו, גם הזמנים וגם הזיכרון איכשהו אינם מסתדרים כבר עם ההווה. נוסטלגיה היא פתה-מורגנה.

למזרח

הכל התחיל עם כרטיס טיסה, שלאיש לא היה שימוש בו. לא שאצלנו כרטיסי טיסה מתגלגלים במגרות, היה זה פשוט עניין של זכיה באיזה מבצע הגרלה בסופרמרקט, איני זוכר, אם  בנס קפה או באטריות, וכטבען של זכיות אלו – האושר הוא על תנאי: יעדו של כרטיס הטיסה הלא זוגי אמנם לאירופה, אך מחוץ לעונה המקובלת לתיירות, מנובמבר עד מרץ ולשבועיים ימי שהייה בלבד, ללא אפשרות שינוי - לא בדיוק מציאה למי שרוצה ליהנות מנסיעה לחו"ל. במילים פשוטות, ללא ערך לזוכים, אילן ורחל, להם היו תוכניות מקיפות יותר בקיץ הבא.

הציעו לי את הכרטיס. נכון, הוצאת הטיסה היא רק חלק מהוצאות נסיעה לחו"ל. ינואר/פברואר אינם החודשים הנעימים ביותר באירופה, אך מצד שני, היה לי זמן וחשבתי על האפשרות של 'מסע-שורשים', ביקור במספר מקומות בגרמניה, בהם ביליתי חלק מנעורי. הרי - אירע דבר בגרמניה בשלושת החודשים האחרונים: חומת ברלין נפלה, הוניקר הכל יכול התפטר וגבולות גרמניה המזרחית נפתחו גם לישראלים - אם כי גם כן בתנאים מגבילים. כשהרמתי טלפון לפרנקפורט, קורט כבר הקדים אותי. הוא התקשר בפאקס לתחנת הגבול ליד ארפורט, בדבר קבלת אשרת כניסה למחזיקי דרכון לא גרמני (לקורט נתינות הולנדית). למערב גרמנים הגבול פתוח. פקיד ביקורת הגבול הציע לא לפנות לשרות הקונסולארי, אלא לבקש אשרת כניסה בתחנת המעבר בגבול המזרח-גרמני. הכניסה תינתן שם על פי ימים, בתנאי שמזמינים חדר ב'מלון וואלוטה' בעיר היעד של הנוסע ומשלמים מראש, במטבע קשה, במשרד הנסיעות הממשלתי (שנמצא 50 מטר לפני ביקורת הדרכונים בתחנת הגבול). 'מלון ואלוטה' משמעו מלון חמישה כוכבים בתשלום במרקים מערבים או דולרים. מספר ימי אשרת שהייה כמספר ימי הזמנה (ותשלום מראש) למלון וואלוטה.  אפשר לעבור ממקום למקום והמשטרה המקומית מאריכה את השהייה. העיקר - מטבע קשה. לאידיאולוגיה כבר לא היה ערך בשוק -  ומחיר וודאי שלא.

דובר כבר על איחוד מטבע, אפילו על איחוד מחדש של שתי גרמניות, בינתיים כל לה הם נושא להתמקחות אי שם למעלה, במסדרונת שתי המעצמות, מהן האחת כבר קצת מכורסמת, אך נכונה לקלוט את גשם הזהב המערב-גרמני. קוהל הציע לקנות מהרוסים את מזרח גרמניה. לעת עתה איש לא העז לפקפק בכדאיות ההשקעה.

מה בעצם קוויתי לראות בגרמניה המזרחית? תוכניתי הייתה, כמובן, להגיע לוריצן ולפרייאנוַלדֵה. מה ציפיתי לראות שם לא הייתי בטוח -  על המראה הכללי בגרמניה הקומוניסטית נכתב בעיתונים; האם  ישתקף בה עוד משהו מזכרונות הילדות?

דני רופ תיאר ב'שבשבת' את החורף האירופי כיוצא מן הכלל קל. מקסימום יומי של °10 בפרנקפורט בסוף ינואר - זו באמת תופעה נדירה. אך כשירדתי מכבש המטוס, התחברו כל 10 המעלות יחד למכה פטיש 10 ק"ג על החזה שלי. נשארתי ללא נשימה, מרותק במקום לכמה שניות. ידוע, שקור פתאומי (בהשוואה למטוס המחומם) מכווץ את כלי הדם, גם אם בעיני החזאים °10 אינן קור. שזה עלול לקרות בצורה אלימה כזו - הופתעתי. ירדתי בהנחה שאתאושש כעבור זמן קצר ושהפתעות עוצרות נשימה כבר לא תצפנה לי.

 קורט היה חרוץ מאוד ויכול היה להצביע על התכתבות בפקס עם משרד הנסיעות המזרח-גרמני בהרלינגסהאוזן. זו תחנת מעבר הגבול שליד ארפורט, מסלול הנסיעה שלנו מזרחה. צריך היה להיות במשרד לא יאוחר משעה ארבע וחצי אחה"צ, עת סגירת המשרד, כדי לדאוג להתקשרות לבתי מלון לשם הזמנת חדרים.

תכננו לצאת מפרנקפורט בשעת הצהרים, כדי להגיע בזמן לתחנת הגבול בהֶרלינגסהאוזן ומשם ללייפציג, יעדנו הראשון. בלייפציג יש מה לראות וקורט ופופי רצו לבקר שם מכרים. תוכניתנו הייתה להגיע למזרח-ברלין, הכל בדרך לוריצן.

כיצד לנסוע? למטרה זו הכין קורט את ג'פ העבודה שלו, טויוטה - רכב סגור היטב, בעל  בולמי זעזועים חזקים. את הכבישים (פרט לאוטוסטרדה הבינלאומית לברלין המערבית) ב-DDR  תיארו כמשהו המזכיר לנו את כביש קרית-גת - אשקלון לפני שיפוצו הראשון בשנות ה-70. לא התאכזבנו בנדון. הג'פ גם לא דרש דלק נטול עופרת, מצרך לא מוכר אז מעבר למסך הברזל. לקחנו מעט אוכל לדרך בהנחה ש-DMark    יגשר על כל הפערים. הלבוש היה בדומה לישראלים בנפאל, אלא שמאיתנו ציפו שנזמין חדרים במלון 5 כוכבים. מה יהיה? זכרתי, שבפירנצה לא נתנו לי להיכנס ללא עניבה לחדר האוכל במלון. אך, מה אמרתי - 'מלון ולוטה'. 'ולוטה' הוא פריצת כל הנורמות והמוסכמות.

התכוננו לצאת מפרנקפורט בשעה אחת. בשעה 12:00 פופי עדיין לא חזרה ממפגש שקבעה בעניני עבודה. הקשר האלחוטי לרכב שלה לא העלה דבר, נעול, חסום. אם פופי לא רוצה שיפריעו לה, היא פשוט סוגרת את המכשיר. אין מה לעשות - la donna e mobile. ברבע לאחת הגיעה. צעקות. הצטדקות. בינתיים הופיעה גם מֵטה (אחותי); היא התייחסה למגמת לבוש הצניעות באופן מאד מילולי. התלבשה כמו בשוק - גרביים קרועות. הלבוש לא הייתה מגמה, אלא לנוחיות הנסיעה בג'יפ, עמוק לפרובינציה, בגשם ובערפל. אבל, chaqu'un a son gout , תהיינה עוד סיבות רבות בדרך לצעקות... בשתיים יצאנו לדרך, עכשיו בריצה עם הזמן, כדי להגיע עד ארבע וחצי לגבול. לפחות כאן הכבישים היו טובים, אפשר לתת גז.

קרוב לשעה ארבע הגענו לגבול. הֶרלינגסהאוזן. לפני כמה חודשים בלבד סגר כאן מסך הברזל את המעבר למזרח. עדיין היו ניכרים הסממנים של גבול עוין: בשני הקילומטרים האחרונים לפני הגבול הכביש נעשה צר מאוד. לא רק שלטים: "גבול לפניך!", גם שילוט גדול: "למשתייכים לכוחות 'נאטו' אסור להמשיך הלאה!" ו- "הנך עוזב את שטח גרמניה המערבית!". והנה הגבול (שהיה המבוצר ביותר באירופה), או לפחות מה שעוד נראה ממנו: הכביש פתוח, מחסומי הטנקים הוסרו, מימין ומשמאל מגדלי שמירה נטושים, סבך של גדר-טיל מגולגל הצידה ושלט גדול ודגל מתנוסס: "ברוכים הבאים..." כמה מאות מטרים קדימה ביקורת המעבר, פתוח, כמו במערב. המבנה הראשון בדרכנו הוא משרד הנסיעות.

קורט נכנס, חמוש בEurocard-. אך העסק לא הלך כל כך מהר, כפי שניתן היה לצפות. משרד הנסיעות הממשלתי לא היה ממוחשב וחיפוש חדרים בלייפציג נעשה באמצעות הטלפון. ובנוסף, לייפציג תמיד מלאת תיירים. "כל השבחים ללייפציג, הרי פריס קטנה היא ומשכילה באי בחומותיה", כתב Goethe. לייפציג תמיד הייתה יעד לירידים בינלאומיים - ירידי תעשיה, ירידי ספרים. בתי המלון תמיד מלאים. גם כעת, אם כי הגוון היה בעיקר רוסי ופולני: עבור הגוש המזרחי מזרח גרמניה הייתה כבר חצי מערב. כעבור חצי שעה יצא קורט עם ההזמנות ביד. 80 DM לחדר, בזיל הזול ל'ולוטה'. אחר כך גם למדנו מדוע.

התחיל להחשיך. התקדמנו לביקורת דרכונים. שוטרת VOPO צעירה, נמוכת קומה, קיבלה את הדרכונים עם הזמנות החדרים. "יש כאן נציגות מכל העולם", טענה - בסה"כ רק לקורט ולי היו דרכונים לא גרמנים. הכל בסדר. "נסיעה טובה!". לפני שיצאנו לדרך עצרנו עוד ליד השרותים. שם, ברחבת החנייה חיכה לנו נהג משאית: האם יכול לקנות מרקים מערביים אצלנו? קורט הסכים; השער היה 1:4. צריך להיזהר, פן נשאר תקועים עם "אוסט-מרק". לזרים במזרח גרמניה אין הזדמנויות רבות להוציא מרקים מזרחיים. לפעמים בתחנות דלק, ללא קבלה; שם, בלאו הכי, בעל התחנה (הממשלתית) מכניס את החצי לכיס. קורט החליף איתו 200 מרק אוסט, למען חיזוק השלום העולמי. אנחנו זזים.

דימדומים. על רכס ההרים מערבה מתנוססת "וַרטְבוּרג", הטירה האדירה, סמל ארץ תורינגיה, סמל המהפיכה האנטי-ממסדית של 1848, ערש הלאומיות הגרמנית וכעבור דור - מקור רוחני גם לרפובליקת וויימאר וגם לעליית היטלר. צילה הצטייר על רקע השמש השוקעת. אייזנאך היא העיירה הראשונה אחרי הגבול. סימטאות מתפתלות, בתי חמר קטנים, גגות חדים, כמו בימי הביניים. חלק גדול בודאי משוקם. כאן חי מרטין לותר במאה ה-16, אחרי שהסתתר זמן מה בורטבורג- שם עסק בתרגום התנ"ך - מהיוונית, בעיקר; הניסיונות לתרגם מהמקור גרם לשיבושים -  שאולי נכנסו כבר ב"תרגום השבעים". הייתי כבר פעם כאן, 1924. איך שהזמן רץ...יש עוד זמן לכוס קפה בבית קפה קטן מבריק ליד הדרך, בעלת הבית עגולה ומטופחת, הכל כמו אז, בעידן גני הבירה. מתברר, שהעסק הוא פרטי, תופעה נדירה, שקיימת בכלכלה הסוציאליסטית והיא בולטת לעין.

חושך. אנו מתקדמים לארפורט. שם הרחובות עזובים, אף שזו שעת תנועת קונים עיקרית במערב. תאורת רחוב דלה, חנויות מעטות. אין תורים לפני החנויות, גם הסופרמקרט המואר ריק מאדם. למה? עוד נראה. מתחיל גשם, הראות לקויה והכביש צר ומלא בורות. מימיננו שלטים - כניסה לוויימאר, כניסה ליֵנה - כל היסטוריית התרבות הגרמנית ישר ליד הכביש.  ובצידי הכביש גם ערבות ואלמונים קירחים, המושיטים את זרועותיהם אלינו כרוחות ביער קסום. כמעט ואין תנועה בכביש הראשי ללייפציג. ארץ רדומה בתרדמת הערפל החורפי והלם העתיד.

נכנסנו ללייפציג בגשם שוטף. גם כאן חוסכים בתאורת רחוב. חשמלית בגיל הגבורה שורקת ודופקת את דרכה באיטיות ובכבדות על הפסים השחוקים, שנעוצים בין אבני הריצוף העתיקות. שמונה בערב והעיר ריקה מאדם. חיפשנו את דרכנו למרכז העיר, לבית המלון שלנו. לפני בית המלון יש מגרש חניה רחב ידיים. נכנסנו, אך בפתח בית המלון לא הסתער עלינו שוער לקבלת המזוודות. איש לא התעניין כלל באורחים העומדים להגיע. לקחנו, איפוא, את חפצינו מהמכונית  בגשם ורצנו ללובי במלון. מלון לא גדול, עם פניו למזרח: כל השילוט בפנים גם בפולנית וברוסית. אמנם קיבלו אותנו, הופענו ברשימה. מיד חשתי באווירה: צריך היה לחיות בארץ ישראל של שנות ה-40, בהתיישבות העובדת, כדי לחוש בכך. זו תחושה צרופה של "הסתדרות", חסרה רק הפנייה אלינו ב"חבר"- כמו בבתי ההארחה של קופ"ח או קרן פנסיה "משען".

החדרים היו ללא רבב. האווירה, בכל הקומה, הייתה קיבוצית, כמו בימי הפלמ"ח: כל הדלתות לאורך המסדרון היו פתוחות, בכל חדר ישבו ארבעה- חמישה אנשים עם גיטרה או גרמושקה מנגנות, בקבוק וודקה העושה סיבוב, שירה וענני עשן סמיכים. נדמה כאילו איזה ועד עובדי מפעל, רוסי או פולני, אירגן טיול "למערב". ביום מתפלאים מהתעשייה המודרנית המזרח-גרמנית, ובערבים - אין לאן ללכת ולבילוי צריך גם כסף, בקיצור - לא נותר אלא לבלות את הערב ב"שבת אחים"?

יצאנו לחפש היכן ומה לאכול. קורט גילה מסעדה ממול לבית המלון, גם כן "ולוטא", אפילו לא רע. לקורט ופופי הייתה תוכנית לבקר מכרים באותו ערב. איך הגיעו למכרים – גם הוא סיפור. ומעשה שהיה, כך היה: בימי אוקטובר 89' הלוהטים, ימי פריצת החומה, נהר זרם מבקרים מהמזרח למערב גרמניה. קוהל הבטיח לכל מבקר 100 DM, כתעמולת בחירות בעתיד הלא רחוק. למקבלי DDR, מרקים אלה נחשבו כהון תועפות. באותם ימים הבחין קורט, במרכז פרנקפורט, בשתי ילדות, בגילה של אביבה, המשוחחות עם אישה, שנראתה כנציגת המקצוע העתיק, ואליהן הצטרף גבר, שנראה מפוקפק אף הוא. קורט ניגש אליהם. הגבר נעלם מיד, האישה גמגמה משהו והסתלקה לכיוון אחר. קורט נשאר עם הבנות. התברר כי שתיהן מלייפציג, בטיול לארץ החלומות המערבית. שתיהן קיבלו את 100 המרקים שלהן ורצו להביא הביתה כסף זה ולא לבזבזו להוצאות לינה יקרות. לכן שאלו עוברי אורח ברחוב... קורט הזמין את שתיהן אליהם לאירוח של שבוע ימים והתקשר להוריהם בלייפציג. אחד ההורים היה מרצה באוניברסיטה והאם השניה - אלמנה, פקידה בכירה במפעל תעשייתי. להכרות הטלפונית צורפה הזמנת הכרות אישית - "בהזדמנות הקרובה" - וזו הגיעה עתה. התקשורת ביניהם עסקה רבות בתיאורי החיים מאחרי מסך הברזל, סיפורים מסמרי שיערות. כעת יזדמן להם לשוחח עם אנשים שנמצאים שם.

מֵטה ואני חזרנו לחדרינו במלון. בקומה היה כבר כיבוי אורות. הנגינה נדמה, החדרים נסגרו, בפרוזדור הלכה "בבושקה", בסגנון מפקחת הקומה בבתי המלון הרוסיים וחילקה שוקולד לכל חדר. "Gute Nacht"  - לילה טוב!

למחרת, ליד שולחן ארוחת הבוקר, תכננו את היום. רצינו לראות משהו מלייפציג ובשעות הצהרים לצאת לווריצן. לבסוף לנסוע ללון בברלין, שם הוזמנו חדרים ב'Grand'-. ובכן - יום ארוך.

ביקורם של פופי וקורט אצל המכרים (וכך - הביקור השני כעבור יומיים) אישר כל מה שהיה ידוע זה מכבר במערב, על רמת החיים של המעמד הבינוני במשטר הקומוניסטי ופרט  לסנסציה הסנטימנטלית לא גילו דבר חדש. אלא שצריך היה להיות ישראלי, קיבוצניק לשעבר, שידע את ימיו דווקא בעבר השני של המתרס, כדי לחוש בחוסר ההגיון לנסות לראות את הבעיות הכלכליות-חברתיות שם דרך עיניים מערביות. לעומת דלות השוק במוצרי צריכה מגוונים עמדו שירותים סוציאליים וסובסידיות ביד רחבה ביותר. שכר דירה מסובסד עד כדי תשלום שכר דירה חודשי מגוחך, חינוך חינם - מהגנון ועד לאוניברסיטה - ביטוח בריאות ממלכתי (אם כי ברמה נמוכה מן המערב), קרנות פנסיה נדיבות, חופשות והבראה ומשכורות גבוהות לפקידות הגבוהה - כל זה שווה כסף, כל אלה הם רמת חיים. לאור עובדות אלו כמה בנאלי להזכיר את מימרתו של מילטון פרידמן: "There is no free lunch". לבסוף, בכל זאת יש לשלם עבור כל ההטבות, כאשר הכלכלה הלאומית אינה מכסה אותם. ואז מעבר למצרכים הבסיסיים אין השוק מסוגל לספק צריכה מגוונת וחופשית. הזמנת רכב, דגם מקומי ירוד, הוא עניין של 10 שנים. משכורות מצטברות, איפוא, בחשבונות חסכון, למיליארדים, מאחר ואין למה להוציא את הכסף. אך המציאות המחכה מאחורי הגעגועים והחלומות על כלכלת שוק מערבי עם תמורות מפליגות, היא מציאות אפורה ומפחידה: למעשה ערך הרכוש הלאומי המזרח-גרמני בהשוואה למערב גרמניה הוא 1:10 ואף פחות. ההמרות הנדיבות של קוהל (חלקית 1:1) לא יטשטשו את האמת המרה שרמת המחירים תעלה פי ששה, ביטוח בריאות וביטוח סוציאלי ייהפך לפרטי, גן, חינוך תיכון וחינוך גבוה אולי יינתנו חינם, אך נטל המסים יעלה לאין שיעור. המשכורות לא תעלינה עם מדד יוקר המחיה, מקומות העבודה יתפוררן בתחרות השוק החופשי. זו כמובן החוכמה של היום, חוכמה שלאחר מעשה. הכלכלנים ידעו זאת קודם, אך אלו ברירות היו? המפולת החלה במזרח כולו.

אך בינואר 90' עדיין אפשר היה להתחמם ברומנטיקה של הפער ברמת החיים בין מערב ומזרח, כשהמשטר היה עדיין קומוניסטי, בראשותו של מודורוב, שהכין את עמו לבחירות חופשיות ולאיחוד מטבע. הדיון נסב על שאלת הפער ברמת החיים. בסופו של דבר, השאלה האם מדיניות הסעד רחבת הידיים, של המשטר הקומוניסטי, אינה עדיפה על רמת חיים גבוהה יותר, נותרה כשאלה אקדמית. הגוש הקומוניסטי התמוטט, כי הכלכלה המונחית והמפגרת לא היה מסוגלת להשיג את היעדים האסטרטגיים שהמשטר קבע לעצמו. זכרתי את דברי המרצה למרקסיזם בסמינר העבודה בעין-חרוד ב-1954: "ברגע שהפועל הסובייטי ישיג את תפוקת הפועל האמריקאי, הוא יביא לקץ הקפיטליזם בעולם". המשק הקומוניסטי לא ניצח את כלכלת המערב ואוי למנוצח - גרמניה המזרחית הייתה חלון הראווה לתוצאות.

כל מה שכדאי לראות בלייפציג בביקור חטוף, נמצא במרכז העיר העתיקה: כנסיית סט. תומס וקברו של באך. במגרש החניה שממול לכנסייה עומדת בבושקה עגולה וצחקנית ומוכרת כרטיסי חניה. "הביטו", היא צועקת, במבטא סכסוני קלאסי, בהבחינה במספר המערבי ברכבנו, "הביטו, שם למעלה",  ומצביעה על הצריח, שמקשט את המבצר העתיק הסמוך לכנסייה. "תראו, שם למעלה התמקם ה'שטאזי', ימח שמם, עכשיו העיפו אותם משם". אכן, הצריח משובץ צלחות ואנטנות, שהיו מכבדות תחנת כבלים לעיר שלמה. כדי להפיג את התרגשותה, אנו מתפעלים מן המראה וניגשים לכנסייה. גם בכנסייה מוכרים כרטיסי כניסה. היום היא יותר מוזיאון ממקום תפילה. הכנסייה קטנה מאוד, במושגי הגודל המקובלים היום, וביצוע יצירות באך עם מקהלה בימיו שם, הייתה, לפי המושגים של ימינו, הופעה קאמרית. העוגב העתיק ודאי לא עמד בעומס, לכן הוכנס עוגב שני בתקופה מאוחרת יותר. קברו של באך נמצא באגף צדדי של הכנסייה, אך נדמה כאילו אינו נמצא שם מסוף המאה ה-18, אלא שהועבר לשם כ- 150 שנים מאוחר יותר, כאשר באך החל להתפרסם ויצירותיו הפכו למוערכות.

לייפציג היא עיר הספרים, אך חנות הספרים העתיקה שממול עוסקת פחות במוסיקה מאשר בשאלות דיומא, כגון המטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי, תורת מרקס - "הקפיטאל", שייתכן ובקרוב יצברו ערך ענתיקווארי משלהם. רציתי להשיג עבור קורט את "שירי הגרדום" מאת כריסטיאן מורגנשטרן, מורה תיכון מסוף המאה הקודמת, שמצא את ייעודו בחיבור שירת אבסורד (אולי בסגנון דני סנדרסון בשירי 'כוורת' - "כאן קבור הכלב" ועוד), וזכה להתלהבות רבה של בני נוער בדורות הבאים. בעיר הספרים לא ידעו עליו. מצאתי אותו לבסוף בפרנקפורט, בחנות ענתיקות, במדף החפצים השכוחים... פנינו לכל-בו הגדול שמעבר לרחוב, בית פינה גדול, עם שלוש קומות והרבה חלונות ראווה. בפינת הבית, מתחת לגג התנוסס סמל הבית בצורת מגן, מעשה טיח, ועליו הכתב באותיות קידוש לבנה  בֶר - 1898. ללא ספק, בית מסחר יהודי לשעבר. השלט מעל הכניסה הצביע על הבעלות החדשה: HO, (Handels Organisation)  - אירגון הסחר הממלכתי, הסחר הרשמי היחיד שכשר ומותר. הסתכלנו בחלונות הראווה. מה שהוצג לראווה קשה לתיאור יבש ומפוקח; זהו עלבון לציבור קונים אינטליגנטי, הניסיון לשכנעו, שזו רמת המוצרים שלה יוכל לצפות כשברצונו לערוך קניות. הלבוש המוצג נראה בעיצוב ובאיכות ירודה כשל מפעל טקסטיל מפגר בקונגו העלית. פה ושם משהו טוב יותר. פוּפי מצאה בחלון ראווה אחד פיג'אמה לילדה בגילה של ביאנקה. הזדמנות לקניית מתנה מעבר למסך הברזל. סקרנים נכנסנו. "כלי מיטה והלבשת לילה בקומה השניה, בבקשה". המעלית לא פעלה; לא עליתי עם פופי ומֵטה. כעבור כמה דקות חזרו השתיים, מבודחות מאד. הסבירו להם, שסחורה המוצגת בחלון ראווה אינה למכירה, היא לתצוגה בלבד. וגם נמצא  שהמדפים למעלה היו למעשה ריקים מכל סחורה; הקונה הצנוע ביותר לא היה מוצא על מה להוציא את כספו. וכך היה המצב גם בשאר המחלקות בכל-בו בֶר, שלבטח ראה ימים טובים יותר. אבל כזה היה המצב ברוב החנויות שעברנו לידן. לא בכולן: לייפציג הייתה, מאז ומתמיד, מרכז לסחר בפרוות; הפרוות, מכל הסוגים, בחלונות הראווה הוצגו כולם בסימן ה-$; כדי שיבינו את הרמז, הסביר פתק שני - "ליצוא בלבד". הוא הדין בחנות צעצועים, High Tech, מודלים של רכבות, ספינות, מטוסים, בדייקנות מרבית, מתכת, עם מנועים אמיתיים, ברמה המחווירה את כל תעשיית צעצועי הפלסטיק האמריקאית והיפנית באיכות וביופי. אך גם כאן מרמז שלט לקונה התמים, שאולי לא הרחיק לכת די הצורך בדמיונו, שלא יזכה לרכוש פלאים אלה בפנים הארץ.

ניסינו להתחקות על מצב חנויות המכולת. תורים לא נראו בשום מקום, לשום דבר. ההיצע בחנויות המכולת היה דומה לרמת הצרכניות במושבי העולים בשנות ה-50. מצרכים בסיסיים נמכרו ללא הגבלה; אין מחסור בלחם – לפעמים, באופן זמני, חסר פרט זה או אחר. בירקות התמונה הייתה שונה. במערב גרמניה, בעונת החורף 80% מהירקות המוצעים הם יבוא. כאן הוצעו רק 20% הנותרים, המעט, אשר חקלאי מזרח גרמני מסוגל לייצר בחודשי החורף. אפשר היה לסכם את הwindow- shopping- שלנו ב"לא נעים - לא נורא". מילאנו את מיכל הטויוטה שלנו בדלק מזרחי עבור אוסט-מרק ללא קבלה ויצאנו לדרך מזרחה, ליעד הבא - וריצן. ללינה הוזמנו חדרים בברלין המזרחית, הפעם ב-"GRAND", חמשה כוכבים ו-300 DM ללילה לחדר, לינה פרוליטארית. "זה מה שיש", אמרו לנו; לך תבדוק.

הדרך לוריצן חוצה את לב לבה של גרמניה המזרחית, אותו חלק, שבפוליטיקה הגרמנית, לאחר  הקמת הרייך, אהבו לכנות Ost-Elbien", "מזרחה מהאלבה". חבלי ארץ זו, בעיקר ברנדנבורג ופומרניה (ברנדנבורג: "קופסת החול של הממלכה הרומית הקדושה"), נראו כסמל הפיגור והנכשלות הכלכלית, חבית ללא תחתית לסיוע לחקלאים הסובלים, קרי - ליונקרים (חלילה לא רבבות האיכרים הזעירים, עובדי אדמה קשי-יום), אותה אצולה המחזיקה בקרקעות ובחוות הגדולות, המתמידות בהפסדים ע"י ניהול כושל והמזל הרע של הבעלים ליד שולחן הקלפים והרולטה בבאדן-באדן. ממשלות וויימאר הזרימו מיליונים ככספי סיוע  לכיסם של 'חקלאים כושלים' אלה, מתנגדי המשטר הקיצוניים ביותר ולבסוף אף תומכי היטלר.

עם הכיבוש הרוסי הוסיף המשטר הקומוניסטי, בהתאם לתורתו של לנין, חשמל לסוציאליזם והחל לעבד את חוות האצולה כסובחוזים ובמונוקולטורה (חוות עם גידול אחד), שתוצאותיהם לא מעודדות ביותר, במקרים אחדים אף תוצאות הרסניות. אתאר סיפור של חוות ענק, דרומה מברלין, חווה לגידול חזירים באורח 'תעשייתי': ודאי הציפו את השוק במזרח עם התוצר העצום של יותר ממיליון ראש לשנה. אלא שהמתמטיקה שלהם לא התייחסה לפרט אחד חשוב בתהליך הייצור: מה לעשות בכמות ההפרשות העצומה שהצטברה בהחזקת עדר בעלי חיים בהיקף כזה. לעיבוד כמויות הפרשות כאלו, דרושה תעשייה לעצמה, שתוכל לנצלן גם כלכלית. במקום זאת הסתפקו בהשלכת הזבל, במשך דור, אל אלפי דונמים קרקעות והאגמים מסביב. התוצאה -  זיהום סביבתי שאינו נופל בסכנות הטמונות בו מזיהום רדיואקטיבי.

זו אוסט-אלביה, דרכה נסענו בשעות הצהרים של יום סגריר, גשום, ערפלי, בכבישים צרים מלאי מהמורות. לעתים נדחפנו לתוך שיירת הצבא האדום, משאיות וטרילרים של טנקים - תנועת הרכב כמעט היחידה בכביש. לפעמים הזהיר שלט לצידי הכביש: "שטח צבאי סגור - לא לרדת מהכביש". כמה שורות טנקים רוסיים עמדו בצד, משועממים, זה 45 שנים שאין להם כבר מה לעשות. גם לרוסים בעצם לא.

קוֹטבוּס, על אם הדרך לפרנקפורט (שעל האודר), היא מרכז אזורי של חבל דרום ברנדנבורג, ה"לאוזיץ". העורף הרחב של קוטבוס, ה"שפרֵהוַלד", חבל חקלאי וספק ירקות ראשי לשווקי ברלין, משתרע על איים רבים בנחלים ונהרות משנה של ה"ספרֵה". לציבור הרחב היה מוכר כיעד לטיולי סירות נוסח וונציה,  בימי שבת וחג. גם כאן הזמן עמד מלכת בשנות השלושים, במראה הכבישים והכפרים והעיירות, כ"ליבֶן", מרכז השפרֵהוַלד. גם קוטבוס לא הראתה שינוי כלשהו – למעט, אולי, "קידום" ארכיטקטוני: רוב הבתים, שנהרסו בקרבות בשלבים הסופיים של מלחה"ע ה-2, הוחלפו במבנים טרומיים פשוטים. הסופרמרקט שבמרכז העיר היה מואר במלואו. מה היה בפנים לא ראינו ותנועת קונים לא נראתה.

קרוב לשעה 2.00 נכנסו לפרנקפרוט (שעל האודר). לפני המלחמה הייתה זו עיר תעשייתית גדולה וגשרי ה-"אודר" הארוכים עדיין לא הפכו למעברי גבול לפולין. כעת, 45 שנים אחרי המלחמה, צלקות ההרס בעיר עדיין ניכרות; כמו בית שניסו לעשות בו סדר אחרי מהומות - ולא הצליחו כל כך. עצרנו ליד הסופרמרקט - המדד לפעילות כלכלית בעיניים מערביות. לא נכונו לנו הפתעות: המצרכים הבסיסיים נמכרו ללא הגבלות, מעבר לכך אפשר היה לוותר על המדפים. גם כאן תנועת הקונים שאפה לאפס. בצאתנו מהעיר עברנו ליד אחד מגשרי נהר האודר.‎ מחסום הגבול היה סגור. שני שוטרים עמדו מעבר לשער הגדול, שחסם את הכביש, בנוסף לקורת המחסום הפשוטה. בטוח - זה בטוח. בצד הפולני של הגבול התאסף קהל רב, המון, שחכה בחוסר סבלנות מופגן לשעה שלוש, עת פתיחת הגבול ומתן מעבר חופשי לכמה מאות קונים הרעבים למציאות, שציפו למצוא באלדורדו המזרח גרמני. סגירת הגבול בשעות קצובות היה תוצאה של הסתערות ממושכת על מלאי הסחורות הדל במזרח גרמניה. תקלה בכלכלה השיוויונית. היום, כעבור ארבע שנים, חנויות פולין התמלאו. מה שלא השיגה האידיאולוגיה השיג הוויתור עליה.

בדרך לוריצן מזכירים לנו שלטים בירוק, שאפשר להגיע מכאן לורוצלב, ואפילו לורשה, אם רק רוצים. פנינו מועדות לוריצן ואחרי פרנקפורט מֵטה ואני התחלנו להיזכר בשמות הישובים, שציינו את הדרך כתחנות רכבת. בימים ההם לא הגענו לעתים קרובות לפרנקפורט/אודר. פרנקפורט הייתה תחנת ביניים, שבה ניתן לעבור לאקספרס לברסלאו. מוריצן אפשר היה להגיע לפרנקפורט במאסף בלבד. תריסר, או יותר, התחנות שבדרך לא עשויות היו להפיג את השיעמום של שעתיים נסיעה. הרכבת רק חלפה ליד יישובים אלה. עתה עלינו לחצותם, כי הכביש בכל כפר ועיירה הוא גם הרחוב המרכזי. לא השתנה פה דבר, לפחות לא במאתיים השנים האחרונות. הכל אפור, טחוב. גגות הבתים והמתבנים שוקעים כאילו מתחת עומס הדאגות וקשיי הקיום. אין כאן בשורה, אין כאן שיקום ומבט לעתיד; כאן הכל מהרהר בעבר, נדחק אל תוך עצמו.

והנה נוי-טרֵבין, התחנה האחרונה לפני וריצן. בדרך עוד כמה כפרים, בהם הרכבת לא עצרה. הכפר Vevais למשל, סמוך לוריצן, בעל שם צרפתי שאנשי המקום מעולם לא ידעו לבטאו; מה שאמרו נשמע כ-וֵהוֵה. הכפר נוסד במאה ה-17 ע"י הוגנוטים - פרוטסטנטים שברחו מצרפת. קתרינה דה מדיצ'י – שאין שמו מעיד על עבר היסטורי אלא כשם בלבד. (ושמות צרפתיים של עוד כמה כפרים בסביבה; כך למשל השם Beauregard הפך בפי העם ל-בורכארט).

"וריצן - מחוז פרייאנוַלדֵה", שלט לצידי הכביש. הסרט האמריקאי מצייר Homecoming: פגישת פנים מוכרות מן העבר, טפיחות על השכם, השקת כוסית 'לחיים' בפונדק המקומי; פלשתיני חוזר מנשק במופגן את הקרקע כביטוי פוליטי; יהודי צפון אפריקה "חוזרים למקורות" למרוקו וטוניס ולוקחים עמם צוות טלביזיה להנצחת נשיקת קברים ובתי כנסת מתפוררים. אנחנו באנו לראות אתר מהעבר, במעורבות רגשית של תייר, שבא לבקר את חורבות רומא. פנאופטיקום, הקרנה אור-קולית של היסטורייה חוזרת תחת הכותרת "עיר הולדת".

"קורט, סע עכשיו לאט!". אנחנו נכנסים לרח' פרנקפורט. בעבר היה רחוב מעורב של בתי מגורים יפים ובתי מלאכה וחרושת. משמאל, על גבעה, גן הבירה עם תצפית על חבל האודר, מימין בתי צמיחה חלודים ועזובים. פעם הייתה פה גננות פרחים וירקות (בן המשפחה היה המורה הפרטי שלי). בהמשך -  חורבות בית היציקה ובתי מלאכה אחרים. הכל שרוף, חרב כבר יותר מ-45 שנים. הרבה חללים שחורים גם בשורות הבתים משני צידי הרחוב. למטה, בצומת, עלינו לפנות ימינה ואחר כך שמאלה ל ,Ratstrasse-כדי להגיע למרקט, לבית שלנו. זה לא ניתן. חיץ מצביע על עיקוף גדול: יש להגיע לקצה הצפוני של רחוב ווילהלם, הWilhelmstrasse-, פעם הרחוב הראשי. אנחנו עוד מצליחים לנווט את קורט דרך כמה רחובות צדדיים, אך בווילהֶלמשטראסֵה מראה חדש: מהרחוב הראשי לא נותר אלא כמחצית ואולי אף פחות, שהפך ל'מדרחוב'. גם בחלק הנותר, הדרומי, חסרים הרבה בתים. אולי לא טרחו לסלול מחדש את כל המתאר לא פשוט סגרו אותו.

הלכנו להנאתנו, ככה, בווילהֶלמסטראסֵה. החנויות המעטות עוד עלובות ממה שראינו עד עתה ב- DDR. החנויות, בדרך כלל, גודלן ככוכים בשוק. בפנים המדפים ריקים. הציבור ברחוב נראה טרוד ועייף; אולי זה רק רושם באור המתחלף של דימדומי יום חורף. לקורט יש חוצפה להיכנס למכולת ולבקש לחם. מוכרים לו, איש לא שואל שאלות.

חורבת הכנסייה דומה לחורבות המבצרים והטירות על הגבעות לאורך ה-Rhein; גם כנסייה זו מהמאה ה-12. היא הוכרעה ע"י שריון מסוג חדש. הסמטה הסמוכה לה נעלמה. האם באמת נפל מגדל הפעמונים הבוער על הבית שלנו? לעולם לא נדע - מבט אל מול הכנסייה מבהיר לנו - גם הבית שלנו איננו עוד. סתם נמחק מהקרקע. תחתיו נפער מכתש ענק בעומק יסודות המרתפים. מתוך המכתש צמח בית מגורים טרומי תלת קומתי בעיצוב "סוכנותי" של תקופת המנדט - מדרגות ומעברים קומתיים חיצונים. לוחות בטונדה מחליפים את הבית שלנו. הכניסה אליו משלושה מטר מתחת למפלס הרחוב; כמו בחיפה-אחוזה; רק שאין כאן מדרונות.

גם בית הכנסת, שעמד בסוף הרחוב נמחק, אלא שזה קרה כבר ב-1938. דבר כאן אינו מזכיר את המבנה,  הוא איננו - כאילו מעולם לא היה. המקום משמש מגרש לעצים זרוקים ולפחון. תושבי העיר רצו כך; זה היה הפתרון הסופי שלהם. לעומת זאת, בית הכמורה, שעמד בין מגרש בית הכנסת וחורבת הכנסייה, קיים ללא פגע. על הדלת שלט קטן המציין כי זהו המרכז הלותרני העולמי.

מכל רחבת צומת הרחובות שממול הכנסייה, כיכר השוק - ה-Markt, לא נותר דבר המזכיר את מה שהיה פעם. המרקט משתרע ויורד מהצומת עד לתחנת הרכבת, כקילומטר אורכו ורוחבו כ- 150 מ'. בשורות הבתים שסובבים אותו חללים רבים. מסמל המרקט, ה- Rathaus, בית העירייה ותחנת המשטרה (כולל מרתף המעצר) אין זכר. כמו-כן נעלמה אנדרטת מלחמת 71 -1870, הקיסר ווילהֶלם הראשון רכוב על סוס, מוקד ויעד להתכנסויות ואספות מרוממות לב של ותיקי מלחמה זו, כל עוד נותר מהם שריד. סמוך לאנדרטה - האלון, שניטע לרגל הנצחון המזהיר על צרפת וסמל העמידה הגרמנית מול הסתערות עוינת: "איתנים, לא נרתעים אלונינו עומדים..." - "Fest und unerschuetterlich stehen unsere Eichen...". האנדרטה והאלון פינו מקומם לשריון הרוסי והסוציאליזם - ולעולם טוב יותר. המרקט נותר יתום. האם גם עתה מתקיימים פעמיים-שלוש בשנה הירידים במרקט? מי יודע - תנאי ראשון לשוק כזה הוא, שיהיה מה למכור.

קפה בל ַשֶק, הקפה אליו הלכו היהודים, איננו. אך תחנת הרכבת נשארה לעמוד על תלה ללא שריטה. לכאורה הכל נשאר כפי שהיה. הכניסה, אשנבי הכרטיסים, קבלת המזוודות. אבל הכל רדום. שקט. הרציף עזוב, עשבים גדלים בין פסי הקו היחיד. ברקע משתרעת שפלת האודר, כבר סמוך לגבול הפולני. כנראה שהרכבות כבר לא נוסעות כאן. מסעדת תחנת הרכבת מלאה חיילים רוסים, הנוסעים האמיתיים.

חזרנו דרך הרחוב הראשי לרכבנו. האם יש לציבור שברחוב כאן חלק כלשהו באירועי העבר? יתכן ורובו עוד לא היה בחיים. תחושתם היא, שמה שבא אחר כך היה עונש כבד מידי; הרי רק מזרח גרמניה שילמה על המלחמה. המערב השמין. "שנאת יהודים תמיד הייתה קיימת. היטלר הצליח לעורר אותה ביתר שאת, אך גם בעתיד אפשר לעורר אותה בקלות, באירופה כולה. במה, איפוא, אשמתנו?" האם זה הלך הרוח כאן?

מסביב לרכבנו התאספה חבורת אנשי מקצוע בגיל העשרה. והרי ג'יפ טויוטה  לא רואים בכל יום. עוד רצינו להגיע לבית הקברות היהודי, עם אור היום שנותר. עברנו את מגרש הקלעים והמטווח וגן הבירה הסמוכים, אזור הגן הציבורי, הכולל גם את בית הקברות הנוצרי עם ישו בשער, כפי שעמד שם במאה השנים האחרונות, הידיים פרושות כלפי מעלה. משעול הלילך, יעד להתייחדות האוהבים. אלא שהכל מוזנח. לבית הספר התיכון, בניין לבנים אדום הנושא זוהמה של דורות, לא הייתה מזיקה שטיפת סבון יסודית. מֵטה ואני נכנסים למין תחרות זיכרון בזיהוי רחובות ומבנים. בית החולים, שם השארתי ב-1934 את האפנדיקס שלי, בית חולים מאוד אפור ומאוד קטן, אולי 20-30 מיטות. אולם הספורט, המוסד לחרשים-אילמים. אולם התפילה של הנוצרים המאמינים, שהחזיקו מעמד לא רק נגד הנאצים, אלא גם נגד השליטים החדשים. ובכלל - אפשר למצוא בשמות הרחובות את כל רשימת היוחסין של המנהיגות הקומוניסטית הגרמנית - הרחובות טלמן, פיק, גרוטֵווהל, אולבריכט - הגווארדיה הותיקה, שלא הצליחה ב-1919 ונישאה על כידוני הצבא האדום ל'הגשמה'.

לבית הקברות היהודי מגיעים דרך ה-Freienwalderstrasse, שדרה רחבה המובילה החוצה מן העיר. נזקי המלחמה אינם ניכרים כאן. בתי מגורים כפריים משתרעים לאורכה ומסביב לכנסיה הקתולית. לכיוון מזרח התפתחה שכונת מגורים גדולה. בתי השכונה מגיעים היום עד לחומת בית העלמין. בחומת אבני השדה של בית הקברות היהודי ניכרים סימני השיקום. בית העלמין נראה מצוחצח מידי, כמו אחרי שיחזור. טבלה על דלת הכניסה: אתר ציבורי. המבקרים מתבקשים לשמור על כבוד המקום. העצים העתיקים עומדים בשלכת. מעט מאוד מצבות עומדות על מקומן. רובן, לרבות המצבות העתיקות ביותר, מרוכזות בערימה בפינה אחת של האתר. הכל נקי, מטואטא, המצבות כולן מוכרות לנו. נוספה רק מצבה חדשה אחת: ב-1940 נקבר כאן היהודי האחרון של הקהילה, ליאופולד בילסקי, שלא עלה בידו לצאת. (לשווא ניסיתי בתחילת שנות ה-90 לקבל מידע על גורל הקהילה היהודית בוריצן. לא המוסדות היהודיים בגרמניה - ולא "יד ושם" ידעו לענות לי). מצבת אשת רופא, שמתה 1835 בגיל צעיר, היתה זכורה לנו עוד מימי הילדות. עוד עמדו המצבות של שני בני יעקובי, שנקטפו באיבם, שניהם בגיל ארבע או חמש. הם נולדו בזה אחר זה, ושניהם מתו מתסבוכת אפנדיציט. ההורים לעולם לא התגברו על המכה.

ירד החושך. החלטנו לחזור הנה שנית למחרת. בלאו הכי עלינו עוד לבקר בפרייאנוַלדֵה. לעת עתה נסענו לברלין, שם מוזמנים עבורנו מקומות לינה – ב-Grand. ה-"גראנד" נבנה ככרטיס ביקור של ברלין המזרחית וממשלת DDR כולה ע"י קנסורציום מערבי. בן 25 קומות וברמה סופר-אירופית, בית המלון שוכן קרוב ל"לינדן" - כפי שמעמדו מחייב. כאן אין סחיבת מזוודות ממגרש החניה, כאן נמצאים מיד במקום לקבל הכל. חדרינו בקומה ה-20. אין כאן בבושקה שמחלקת שוקולד, אך בכל חדר מקרר מלא משקאות. אנשי השררה - עבורם הרי הכל נבנה - יכולים כאן לשכב על המיטה ולהתמלא בניחותא. אנחנו הסתפקנו בארוחה דשנה בחדר האוכל של המלון, אפילו ללא הזמנה מראש, לבושי קורדרוי ופראק. התשלום בולוטא. D-Mark.

לא יכולנו לראות הרבה בברלין. גם לו התפנינו, אתרי התיירות העיקריים, כמו מוזיאון פרגמון, היו סגורים, ולמערב ברלין לא ניתן לעבור מבלי לאבד את אשרת הכניסה ל-.DDR טיילנו, איפוא, על פי המסורת ב Unter den Linden - "תחת התרזות", שדרת הפאר של ברלין ההיסטורית, מקום משכנם של הנציגויות הזרות, חנויות הפאר והאופרה הממלכתית. "So lang noch untern Linden die alten Baeume bluehn......". "כל עוד 'מתחת תרזות' עצי העַד פורחים, איש לא יגבר עלינו - ברלין תמיד ברלין!" שרו הברלינאים בתחילת המאה. לכבוד אולימפיאדת 1936 המפורסמת קיצצו הנאצים, משום מה, את עצי העַד עד ללא הכר -  והתוצאות ידועות. היום התרזות חזרו לתפארתן, השדרה, שצריכה הייתה להוביל לסוציאליזם ולאחוות העמים, איבדה את תפארתה. מזמן אין כאן מרכז אומנויות ומפגש חברתי. איש לא טורח "להיראות" תחת התרזות. "Blamier mich nicht, mein schoenes Kind und gruess mich nicht unter den Linden..."אל תבכיני ילדתי, אל תברכיני 'תחת התרזות', אם נפגש שוב בביתי, אז נברר את כל הבעיות...", כך שר היינריך היינה באמצע המאה הקודמת; הוא התבייש להראות דווקא במקום כ'תחת התרזות' עם הידידות המפוקפקות שלו. העליבות לא פסחה גם על התרזות. מתוך 'מעין מחויבות' למעמד, פה ושם מודיע חלון ראווה על תשלום במטבע חוץ. המוצרים המוצעים אינם מצדיקים את הטרחה.

גם שער ברנדנבורג, ה-Brandenburger Tor, ניכר שראה ימים טובים מאלה, במיוחד ה-Quadriga, אלילת הניצחון עם רביעיית הסוסים הדוהרים שמכתירה את השער - נראית קרובה להתפוררות. ה-Reichstag ההרוס אינו זקוק להערות ופירושים. בכניסה ל-Ehrenmal -  משכן לזכר חללי המלחמות, ניצבים שני חיילים בחגור מלא וקסדה - כמו בשנות ה-20 וכמו בשנות ה-40 - קשה להבחין. עכשיו רוצים להפוך את המקום לאנדרטת זיכרון 'לקורבנות המלחמה', חלילה לא לזכר ששה מיליון היהודים. זה לא מספיק כללי, לא מספיק אוניברסלי. האם אין גם צוענים ואנשי SS שנהרגו? לכולם מגיע. היהודים אמרו 'לא, בלעדינו!'

חזרנו, איפוא, לווריצן דרך פרייאנוַלדֵה. הפעם נסענו דרך אֵבֶרסוַלדֵה, בעבר עיר תעשייתית ובה מפעל יציקה לנחושת, Hirsch - Kupfer-Messing. הירש היהודי ברח לדרום אמריקה והמפעל, יש להניח, חרב. פרייאנוַלדה היא ההפתעה. ע"י הבלטת השלילה דווקא: לא השתנה פה מאומה, מאז ראיתי את המקום בפעם האחרונה ב-1937. אין כאן נזקי מלחמה. אותם בתים, אותן מדרכות, ריצוף כבישים, כיכר  ומרקט, ארמון העיר - כלום לא השתנה פה, אבל גם לא תוקן או שופץ דבר במשך 50 שנה. מעטה אפור עוטף הכל Kaufhaus Rautenberg Nfl., חנות הכל-בו של דודי אוסקר, בית פינה דו קומתי גדול, עומד על תילו כפי שהיה מ-1910. אך שלט החזית אינו מצביע על בעליו לשעבר, כי אם על בעלות H.O. - ארגון הסחר הממלכתי. את חלונות הראווה הקטינו לעומק וכך יצרו מעין "קולונאדה", מעבר סכוך לאורך חלונות הראווה. מה שמוצג בהם אינו מעורר תקוות רבות באשר להיצע הסחורות בפנים. גם כאן המדפים ריקים. מה שמוצג למכירה אינו ראוי אף להציע בשוק פשפשים... בHagenstrasse 12-, מקום בית המגורים של דודי, המגרש ריק. אין בית. בכל פרייאנוולדה, המקום היחיד, בו נמחק בית. עד היום איני יודע מה קרה.

ושוב בווריצן. בכניסה לעיר ממערב עוברים ליד 'אגם הברבורים'. כאן הכל כפי שהיה, אם כי הברבורים לא נראים כרגע. שקועים בתרדמת החורף. סמוך לאגם הקפה 'רונדֵל', תערובת של קפה, גן בירה ומשק חקלאי. גם כאן הכל נשמר. בכניסה מבשר שלט גדול, שכאן התמקם הגדוד הפולני האמיץ, שלקח חלק בכיבוש העיר. בפנים אין היצע מגוון כארוחת צהריים; רק ביציות ותפוחי אדמה. כמו בקיבוץ. הבעלות כאן ציבורית, V.E.B., ברשות העם. הטעם של מטבח יגור בשנות ה-30, אך לוקחים שני מארק (אוסט) למנה. אי אפשר לחשב סכום זה למטבע מערבי; יותר מידי אפסים אחרי הנקודה...

בבית הקברות צילמנו כמה מהמצבות היותר המעניינות. לשאלות רבות אין מענה. לא הייתי מתפלא, אם יום אחד כל זה יימחק לצורך בניה. במודעות המוסדות היהודיים לעניין, זה בהחלט עלול לקרות.

בחזרה ל המערב. השמש סוף סוף קבעה לעצמה הופעה קצרה מאחורי מסך העננים. הכל נראה כבר אחרת - הכבישים רחבים יותר והחורים פחות בולטים. לא פלא איפוא, ששוטר VoPo נותן לקורט דו"ח על אי ציות למשהו; הוא אדיב מאוד וגובה מיד את הקנס, כמקובל כלפי זרים, אך לאור ההפשרה הסתפק באוסטמארק, כנראה ישר לכיסו. כמה 'טראבים' זוחלים סביבנו. ה'טראבי', הכינוי העממי למכונית הקטנה מתוצרת מזרח גרמניה בשם Trabant, נמכר בזיל הזול, אך בהמתנה של 10 שנים עד להספקתו. המנוע דו-פעימתי. בדיחות רבות על ה'טראבי' סובבות ברחבי גרמניה: "האם טראבי יכול להיכנס לסיבוב במהירות 80 קמ"ש? פעם אחת בטח!" "מה ערכו של טראבי בשוק? - כערך כמות הדלק במיכל". כעבור מספר חודשים ערכם שאף לאפס, גם של אלה שעוד נמצאו בקו הייצור. הם פינו את מקומם לVW- ולמרצדס, אלא שלרבים נמוג חלום שאי פעם יחזיקו בהגה. כמו שאר החלומות.

בהיכנסנו לכביש רב נתיבי הרגשנו שחזרנו למערב גרמניה. היום יום ששי; ביום א' הבא יבוא דדי לקחת אותי לסיור במערב.

למערב

 

 For comments – Ilan Regev, +972-9-9587974, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email