דף ראשי | בנימין רדצ'בסקי | רונית רגב | מרים ברטוב | יהודית מרקוס | עפרה רגב | נמרוד רגב

Main Page | Benjamin Radzewski | Ronit Regev | Mariam BarTove | Judith Markus | Ofra  Regev | Nimrod Regev

     

זיכרונות לא תמיד מעוררים נוסטלגיה. לא בהכרח העבר עדיף על ההווה: מצאתי, במשך השנים, שבסך הכל העבר היה תמיד יותר גרוע מההווה. ואם אני נזכר במה שארע כל כך הרבה שנים לפני כן, בוודאי לא משום שהייתי רוצה לחזור לזמנים ההם. איני מתגעגע למה שהיה. אך אני נותן לזיכרונותיי לנדוד חופשי, מבלי לעמוד על אמינותו של כל פרט, שנראה כאילו חרות בזיכרוני: צבע הרשמים דוהה במשך השנים והרבה דברים התרחשו אולי באופן שונה, משאני ראיתי אותם אז וזוכר אותם היום. תולדות משפחת רדצ'בסקי אינן חייבות לעמוד במבחן היסטוריונים, אך אולי הן דומות לאותו חלון ראווה  במוזיאון ישראל, בו ניתן לנו להציץ לחדר מגורים של משפחה יהודית בגרמניה מהמאה הקודמת:  מוזר ורחוק לאלה שנולדו בעידן אחר, אך מוכר וקרוב למי שגדל בו.

נולדתי ב14- לחודש מרץ 1916, בעיר ווריצן על נהר האודר,     כ-70  ק"מ מזרחית לברלין. הורי היו יהודים מהמעמד הבינוני, לא עשירים. הם לא היו בני המקום אלא באו מאזורים שונים בגרמניה. איני יודע הרבה על אודות עמידותם הכלכלית ומאיזה אמצעים יסדו את העסק ורכשו את הבית. אני מניח שנדוניה של אמא, והמשכנתאות וההלוואות המקובלות סייעו להם להתבסס. אבי נולד ב1882- בעיירה קטנה, לַנְדסבֶרג, בפרוסיה המזרחית, כשלישי בין שלושה בנים, בנישואין הראשונים של אמו. אביו, הסבא שלי, הגיע לשם כפליט מרוסיה הצארית, ממנה ברח כדי להתחמק מגיוס לצבא, שארך אז 20 שנה. אסון למי שנבחר או הוגרל לשרות צבאי. היהודים חמקו מהשרות בצבא ע"י בריחה מרוסיה, בדרך כלל לגרמניה. לא כל יהודי ברוסיה הצארית חמק מהשרות , אך אלה היו לרוב מהחוגים המתבוללים, שהיו מוכנים לכך. סבי, מקס רדצ'בסקי בא מעיירה לא הרחק מהגבול הרוסי-גרמני בשם רציונץ (Racionz), בהתאם למסורת - מקור השם רדצ'בסקי - Radzewski. בלנדסברג מצא אחת מבנות המקום היהודיות, שנישאה לו, כשהיא בת 16. שלושה בנים נולדו זה אחר זה, ווילי, שנפל בצרפת במלחמת העולם הראשונה, אוסקר, ואבי. המשפחה לא הייתה מבוססת ביותר. סבי הרוויח למחייתו מרוכלות. הוא נקטף באיבו, בגיל לא הרבה מעל 20, מהתקף לב. הסבתא האלמנה נישאה שנית, לאלמן אף הוא, בשם קושינסקי, שמצדו הביא שלושה ילדים לנישואין. במשך השנים נולדו להם עוד חמישה בנים ובנות. עיסוקו של קושינסקי כנראה לא היה שונה מזה של סבא רדצ'בסקי - רוכלות בסביבה הכפרית. לגדל 11 צאצאים היה נטל כבד למשפחה שאינה משופעת בהכנסות מרובות, ובכל זאת, אני זוכר את אבי מתאר את בית הוריו כבית חם, מסורתי, אך פתוח לתרבות הסביבה. אמו הייתה מכורה לספרים. אבי תיאר אותה יושבת ליד הכיריים, ביד אחת כף לערבב את התבשיל, רגל אחת נותנת מפעם לפעם דחיפה לעריסה עם התינוק התורן, כשעל ברכיה ספר. יש אומרים שהסדר זה פעל ללא תקלות... בכל אופן, אני עצמי זוכר את הסבתא כקוראת ספרים נלהבת, עד למותה, בגיל 72.

ההשכלה, שעיירה כלנדסברג יכלה לתת לילדיה בימים ההם, הייתה שבע כיתות בי"ס יסודי; חוק לימוד חובה חל מגיל שש עד גיל ארבע עשרה; לכן את שנת הלמודים האחרונה היו חייבים לעבור שנית בכיתה השביעית, בכיתה אחת, על פי ספירת הכיתות הגרמנית. וזה עוד היה המצב האידיאלי: היו מקומות בהם ריכזו בכיתה אחת יותר משנתון אחד - אין מה לדבר בבתי הספר הכפריים, שם לפעמים למדו כל הגילאים בכיתה אחד ומורה יחיד התאמץ לראות את כולם עסוקים. בני האמידים יכלו ליהנות מהמשך הלימודים בבית ספר תיכון בריחוק מקום, ואולי גם בהשכלה אוניברסיטאית, שהיתה נחלת יחידים בדרך כלל. גם בכך יש לראות כאחת הסיבות לריכוז היהודים בערים הגדולות כברלין, המבורג, פרנקפורט, ברסלאו, מינכן - שם מוסדות ההשכלה, מכל הסוגים, היו מפותחים יותר. המסלול הפתוח בפני מסיימי ביה"ס המקומי בסְפַר, הייתה חניכות במלאכה, בפקידות או במסחר. עבור הבנים היהודים, המסלול המקובל היה חניכות בעסק מסחרי יהודי בערים השכנות, עם לינה וכלכלה וכסף כיס; כך גם עבור אבי.

אין בכוונתי לכתוב כאן סוציולוגיה של יהודי פרוסיה בסוף המאה הקודמת; עשו זאת מוסמכים ממני, ודבריהם תורגמו גם לשפה העברית. אני מנסה לתאר את הרקע החברתי-כלכלי. חלק גדול של היהודים, מחוץ למרכזים העירוניים, עסקו במסחר זעיר ובינוני. במרוצת השנים הם התבססו ובניהם עקרו מהבית להמשך לימודים או לעסקים רחבים יותר. אחרי הקמת הרייך הגרמני ב-1871, החלה בגרמניה פריחה כלכלית ותרבותית ללא תקדים. גם אם גרמניה הייתה מבחינה פורמאלית מונרכיה קונסטיטוציונית, הרי המנטאליות הפרוסית לא הייתה דמוקרטית במיוחד, אך עם איחוד הרייך, הרוח הפרוסית נעשתה פחות דומיננטית. עם הסוציאל דמוקרטיה המתחזקת גדלה גם התודעה לזכויות הפרט ולחופש המחשבה, אם כי לחופש זה היו הגבלות לא מעטות.                              

הונהג ביטוח בריאות וביטוח סוציאלי חובה, שנעשה ע"י מעסיקים ועובדים ביחס המוכר גם היום. ויש לציין, שיוזמי ביטוח הבריאות והביטוח הסוציאלי היו דווקא החוגים השליטים, ובראשם ביסמרק, שחשבו להוציא את הרוח ממפרשי הסוציאליסטים בדרך זו. ביטוח הבריאות והסוציאלי (חובה) היו בין המתקדמים, אם לא הראשונים בעולם. באומנויות היפות, במוסיקה ובספרות, הובילו האסכולות המתקדמות. גרמניה הייתה למנהיגה במדע ובתרבות בעולם. הצד האפל של הגרמנים, עלית הנאציזם, היה עדיין חבוי בחיק העתיד הרחוק, אם כי שורשיו באותה פילוסופיה ורומנטיקה של ראשית המאה ה- 19, מהן ינק הרעיון הלאומני הגרמני בכלל.

האמנציפציה של היהודים כמובן לא התחילה עם ייסוד הרייך הגרמני. עם הופעת נפוליאון, ובעיקר אחרי תבוסתו, התחילה יהדות פרוסיה להיפתח לתרבות האירופית. הגישות היו שונות: היו מנהיגים יהודים שרצו לקיים את המסורת היהודית בתוך ד' אמות הבית, והסתגלות רחבה כלפי חוץ. היו שחשבו שלימוד ה"תורה עם דרך ארץ", מושג מן התלמוד: בזמנו הייתה הכוונה ללימוד משלוח יד, בד"כ מלאכה, ביחד עם לימוד התורה; במאה ה-19 פירושו היה הקניית השכלה כללית, ז"א לגשר בין הניגודים ע"י איחוד ההשכלה היהודית-תלמודית עם השכלה החילונית-כללית. מבקרי הרעיון טענו, שליהודי גרמניה הרבה "דרך ארץ" ומעט מאוד תורה. היינריך היינה ראה דווקא בהתנצרות את כרטיס הכניסה לתרבות האירופית. רבים חשבו שדי היה בהתבוללות, מבלי להמיר את הדת, כדי להשיג את המטרה. היהודייה רחל וורנהגן ניהלה "סלון" בברלין, שמנה בין אורחיו הוגי הדעות ואמנים בולטים של אותו זמן. גיאורג הרמן, סופר יהודי ברלינאי, מתאר בספרו, Jettchen Gebert, ואחרים, את המאבק בין מסורת והתבוללות של יהודי ברלין בתקופה 1820 - 1870.

הייתה זאת תקופת הבידרמייר ((Biedermeier, שעיצבה  את אורח החיים ובאה להחליף את סגנון ה-Empire הנפוליאוני. החלה תקופה של ביסוס כלכלי ושאיפה להתבוללות אצל היהודים, ומאבק מעמדי אצל הבורגנות הפרוסית (בעצם הכלל אירופית) נגד הפריבילגיות ושלטון האצולה, שהגיעו לשיאן בהתקוממויות של 1848. הכמיהה להכרה ע"י החברה הגרמנית דחפה את היהודים לגילויים מוזרים ומבדחים: "כנסיה לזכר ווילהלם I" ה- Gedaechniskirche, סמל הKurfuerstendam- ומערב ברלין, גם כחורבה היום, הוקמה בכספי היהודים ולא מעט מהתארים הכי מבוקשים, גם תוארי אצולה, נרכשו באמצעות תרומות אלו.

ברלין, בירה ומטרופולין, קוסמופוליטית, שוודאי מנתה אז כבר יותר ממיליון תושבים, הייתה מטרת שאיפות הנוער היהודי בני העיירות והכפרים הנדחים בפרובינציה. בתי הכל-בו הגדולים היו כבר קיימים ולצדם אלפי בתי עסק בינוניים וקטנים. אך עם כל התנאים הסוציאליים המתקדמים יחסית לתקופה, היו תנאי העבודה עצמם עדיין מפגרים. הישגי המאבק המקצועי העקוב מדם של פועלי התעשייה, לא בהכרח היו לנחלת עובדי הצווארון הלבן, שלרוב עוד לא היו מאורגנים. יום העבודה שלהם היה 11 שעות עם שעה אחת הפסקה בצהרים. איני יודע אם היהודים היו כל כך מעוניינים בהתארגנות מקצועית. אני חושב שמחשבות אלו היו זרות לליבם; עבורם קבעו שאיפותיהם האינדיווידואליות: להתבסס מהר ככל האפשר ולהגיע לעצמאות. (היהודים בתנועות הסוציאליסטיות, היו אינטלקטואלים, בעלי מקצועות חופשיים, פוליטיקאים, מתבוללים בדרך כלל - אך מעטים מהם כפועלים או עובדי צווארון לבן שכירים). השכירות הייתה יומית עם אפשרות של פיטורים בכל עת ללא הודעה מוקדמת. המשכורת שולמה בראשון של כל חודש.

עם גמר החניכות בפרוסיה המזרחית מצא אבי מקום עבודה בברלין, באמצעות הפנייה או המלצה, בבית מסחר גדול בשם ינדורף, כמקובל אז. בהגיעו לעבודה בבוקר הציג אותו בעל העסק בפני סגנו: "הנה לך עוד אחד שתוכל להעיף מחר!" וכך, בתנאי עבודה של פועל יומי, המשיך אבי לעבוד שם שבע שנים. הוא עלה בדרגה, ונראה שנרקמו יחסים עם מר ינדורף במשך השנים, ואני חושב שעוד קרובי משפחה עשו את צעירותם שם. חלק מהעבודה היה מבוסס על פרמיות להשלמת משכורת יסוד - עבור מכירה מאולצת של מוצר זו או אחר. מחיר קבוע מראש, מודפס על תג מודבק לכל מצרך, לא היה עוד נהוג; במקום זה היה כתוב בצופן מחיר המינימום האפשרי של המוצר. השאר היה פתוח למיקוח. (מחירים קבועים לא הונהגו בגרמניה לפני 1910; בהולנד עוד בסוף שנות השלושים היו חנויות ללא מחירים קבועים - ובארץ, נדמה לי, רק אחרי קום המדינה הצליחו להרגיל את הציבור למחיר קבוע מראש). הכנסתו הכוללת של כל עובד הייתה אפוא במידה רבה תלויה בכושר המיקוח האישי שלו, ובזה גם קידומו בהירארכיית העובדים. חריצותו של זבן לא בהכרח תמיד הנעימה לקונה; אני זוכר את דודתי מזכירה זבנית בחנותה, "שהמטירה את פטפוטה המתוק כעין גשם אביבי חם על הקליינט חסר האונים".

רמת החיים בשנים הראשונות הייתה בהתאם להכנסות: חדר שכור, אולי עם שותף, ואכילה במקום פרטי (יהודי). והעיר הגדולה התוססת הציעה לא רק תענוגות, היא דאגה להרחבת האופק ההשכלתי. סביבה משכילה, הרצאות, אספות פוליטיות, ספרים, מוסיקה, אופרה ותיאטרון. אפשר היה לקבל כרטיסים להצגות בזול, עם התחייבות למחיאת כפיים, ז.א. הצטרפות לClaque-, אותה קבוצה שכירה, שפעלה מטעם הבמאי והנהלת התיאטרון ותפקידה להלהיב את הקהל למחוא כפיים בקטעים המתאימים וקבועים מראש, או, לעת צרה, להריע בעצמה, אם הקהל מרד ושרק. להקות המחנאים היו חשובות במיוחד בהצגות בכורה של סופרים חדשים ושנויים במחלוקת, כשתגובה חיובית לא תמיד הייתה מובטחת מראש. ההנחה הייתה, שמחיאות כפיים סוערות ישפיעו גם על הביקורת, דבר שלא בהכרח התאמת. אבי בכל אופן טען, שלא היו לו בעיות בדרך כלל להתרשם ולהתלהב.

על חוג החברים דאז של אבא איני יודע כמעט כלום; אני זוכר רק שפעם בבית קפה ידוע בברלין, שם ישבנו כילדים עם אמא, בעלת העסק נגשה אליה ומסרה ד"ש לאבי. אמי אחר כך הסבירה לנו שזאת הייתה שייכת לחוג הידידים של אבא בימים עברו. גם איני זוכר אנשים מהתקופה הזאת, איתם הורי קיימו קשר בשנים שלאחר מכן.

 התמזל מזלו של אבי בכך, שלא גויס לשרות סדיר בצבא, היות ומידותיו הפיזיות לא התאימו לדרישות לשכת הגיוס; לרשות הצבא הגרמני היה מאגר אנושי מספיק גדול ויכול היה להיות בררני. השרות הסדיר היה שנתיים או שלוש, אך גומרי כיתה י' בב"ס תיכון היו חייבים רק בשנה אחת שרות. בוגרי י"ב, שכבה קטנה יחסית, היו משוחררים משרות צבאי, באם המשיכו בלימודים אקדמאים. אלה גויסו רק בשעת מלחמה, ואז ישר כקצינים. קצינים וסמלים בצבא הסדיר הקיסרי שרתו שרות קבע בימי שלום.

איני יודע אם ההתמחות בסחר אצל היהודים היה עניין של הקנית ידע או תכונה שעברה בתורשה, כפי שסברו הגויים, תיאוריה שבישראל של ימינו עדיין טעונה הוכחה. זה מחקר להיסטוריונים. הידע בענפי המסחר השונים, ובמקרה זה הטקסטיל וההלבשה בפרט, נרכש במשך השנים, ובמקומות עבודה שונים. בזמני שלחו את הבנים לבתי ספר לטקסטיל (על-תיכונים) ולמטוויות. האיום הגובר והולך של בתי הכל-בו הענקיים על המסחר הבינוני והקטן הצמיח את הצורך בהתמחות מקצועית מעמיקה יותר. לבסוף, הכל היה תלוי בנטיותיו ובאמצעים של היחיד, באם ימשיך כשכיר או יתבסס כעצמאי. שכירות לא הייתה אמורה להיות מעמד נחות: מנהלים של חברות גדולות וציבוריות היו שכירים, וכן נציגי המכירה של יצרנים גדולים. היה אשר היה - הנטייה לעצמאות הייתה נטית הרוב בימים ההם, בניגוד להיום, בו שואפים פחות למעמד כלכלי עצמאי.

אבי החליט להתבסס ולהתמקם כעצמאי. אחיו של אבי, אוסקר, שכמוהו עבר אותו מסלול חניכות וצוערות, רכש ב- 1910 חנות בעיירה מזרחה מברלין, בַד פרייאנוַלדֵה (Bad Freienwalde a/O).כ-12 ק"מ משם, בעיירה ווריצן (Wriezen a/O), עמדה חנות למכירה, שאבי רכש ופתחה ב-1912. רכישת חנות מידי בעל עסק לא היה ענין של מה בכך. חנווני מכר את עסקו עם הגיעו לשיבה ולא היו לא בנים ממשיכים. לא היה מקובל לשנות את שם העסק (כל עוד לא נמכר בגלל פשיטת רגל); השם המקורי נשמר, עם תוספת .Nflg, קיצור של Nachfolger -: 'הבא אחריו'. שם העסק היה אפוא .DALLMANN NFLG ונשאר כך גם אחרי שנמכר הלאה ב-1938. בתקופת הנאצים לא רצו הקונים הגויים לשמור על שם עסק יהודי, אבל בדרך כלל, גם היום לא משנים שם פירמה. כל-בו טיץ עדיין קיים בגרמניה בשם זה, אם כי למשפחת טיץ היהודית כבר אין זכר. יהודים גם הביאו את שם עסקם מגרמניה לארץ: חנות המתנות רוזנהיין באלנבי באה ישר מקורפירסטנדם בברלין.

    המוצא והרקע של אימי לא שונים בהרבה מזה של אבי, אך היא גדלה בסביבה אחרת, בעיר גדולה. היא נולדה ב1883- בראוויץ' בפרווינץ פוזן (חבל זה, Poznan, הועבר לפולניה אחרי 1918). אמי הייתה השלישית בין ארבע אחיות שנולדו, כנראה, זו אחר זו. גם אביה התחיל כרוכל, אך עסק בסוג אחר של סחורה - בין היתר איקונות ותמונות קדושים נוצריות, שהיו מבוקשות אצל האיכרים בכפרים. זה הביאו במרוצת הזמן לסחר בעתיקות, ולא פחות חשוב, להתמחות מקצועית בענף. בסוף שנות ה-80 המשפחה עברה לברסלאו (מ1945- עיר זו הייתה לWroclow- הפולנית), אז בירת הפרווינץ סילזיה, עיר בת חצי מליון תושבים, מרכז תעשייתי, ובה אוניברסיטה, אופרה ותיאטראות בעלי מוניטין ארצי, מוזיאונים - וקהילה יהודית גדולה ותוססת. גם אמא לא גמרה יותר משמונה כיתות בי"ס יסודי יהודי, אך היא, בכל זאת, נהנתה מסביבה של עיר גדולה עם אפשרויות להרחבת אופקים מבחינה תרבותית וחברתית.

עם גמר הלימודים אמי מצאה לה מקום עבודה בבית מסחר גדול ורכשה לה שם מהר עמדה. כבר בגיל 16 עבדה כקופאית, תפקיד שלפני עידן הקופה הרושמת נדרש בו אמון מיוחד בעובד מצד המעסיקים. היא גם עסקה, כנראה, בניהול חשבונות ובתפקידים מנהליים - אך על זה איני יודע הרבה. היא נשאה לאבי כשהייתה בת 32.

את חנות העתיקות של סבא נוישטט אני זוכר היטב. ביקרנו שם פעמים רבות, ובפעם האחרונה בשנת 1936, שלוש שנים לפני הסוף. הייתה זאת דירה בת  8 - 10  חדרים מרווחים וגבוהים. בשנים הראשונות התאורה עוד הייתה על גז. חצי דירה שימשה כמגורים, והמחצית השניה שימשה כחנות. החדרים היו מלאים עד לתקרה בעתיקות מכל סוג: רהיטים, שטיחים, תמונות, ויטרינות מלאות תכשיטים וקישוטים, פיגורינות מייסן (פסלוני חרסינה), כלי כסף, ותשמישי קדושה עתיקים ((Judaica. כילדים הסתכלנו בכל אלה מוקסמים ובנשימה עצורה. פעם אחת אחותי התלהבה כל כך מחפץ כלשהו, שמצאה עצמה, פתאום, עם ראשה בתוך הויטרינה - דרך השמשה.

בזיכרונות ילדות מגזימים לעתים קרובות, אך כשאני מטייל היום ברח' בן יהודה בת"א ומעיף מבט אל חנויות העתיקות שם, אני מוצא בהן רק חלק קטן וחיוור של שלל הדברים שנערמו בברסלאו. כמובן, לא הייתה תצוגת הסחורה לראווה, כפי שנהוג היום בחנויות היותר מפוארות, אבל הקונים דאז (וגם היום יש רבים כאלה) העדיפו את הערבוביה של הבזאר האפלולי, בו יכלו לחטט ולקוות לגלות מציאות, אם לא אוצרות, והקונים הרציניים והבקיאים ידעו מראש, מה לחפש. אך הסחר הרציני בעתיקות התנהל מחוץ לכותלי החנות, באולמי המכירה הפומבית, ברכישת עזבונות שלמים ומכירתם המיידית לקונה אחר; הרבה דברים הלכו מיד ליד בין הסוחרים ולא הגיעו כלל למדפים.  (כיצד הוציאו את הדברים מגרמניה, ואם בכלל, איני יודע). אחרי שהעסק עבר 1939 לניו יורק התחילו היורשים, אחותה של אמא ובעלה, מחדש את הסחר בעתיקות במתכונת המסורתית. בן דודי ארנסט, בעלה של סטפי, שהמשיך את העסק אחרי מות אביו,נתן עיצוב מודרני ואלגנטי לחנות שלהם בשד' מדיסון, עם חלון ראווה וויטרינות ודלפקי זכוכית. אך זה רק בשנות החמישים; בשנות העשרים עוד לא צפו, שעולם זה עלול לשקוע ולרדת לתהום...

נשואי אמי ואבי היו קשורים בחברה של אמא מבית הספר, ידידתה לחיים,רוזה מבית בראור, שנישאה לאחיו הבכור של אבי, לאוסקר. הם השתקעו בבד פרייאנוולדה, כפי שציינתי כבר, ופתחו שם את החנות שלהם ב-1910 . אני מניח שרוזה שידכה בנישואין של אבי ואמי. הדודה רוזה הייתה אישה שנונה עם כשרון משפחתי להמצאת חרוזים מן השרוול. קשר הידידות בין שתי הנשים נמשך לאורך כל החיים כמעט. שיחות טלפון יום יום, שארכו לפעמים שעות, בין פרייאנוולדה ווריצן, היו לשגרה. קשר זה נותק באופן פתאומי זמן קצר לפני הסוף ולא הבנתי אז, כפי שאינני מבין גם היום, מה גרם לכך. מה שאני כן יודע על הסכסוך אינו מסביר את עומק הקרע הפתאומי - מה גם, שאימי טיפלה ברוזה בהיותה חולת אסטמה קשה והתלוותה אליה, כשחיפשה הקלה למצבה ברווירה הצרפתית או באיטליה.  פירוד זה, שהתחיל בחילוקי דעות על משהו שטותי, הוביל למעשה לניתוק מוחלט בין שתי המשפחות ובמידת מה גם בין הילדים. עבורנו האירוע היה טראומה נפשית אך נדחק לקרן זווית כעבור זמן מה, היות ממילא הכל עמד להזדעזע מסביבנו ואני יצאתי מהבית.  עוד נחזור לזה.

הורי התחתנו ביוני 1916 באולם שמחות בברלין, בבית מלון ושמו "מלך פורטוגל", עם מטבח כשר שהיה בבעלות יהודית. לבית המלון ולבעליו אין חשיבות לאירוע עצמו, אלמלא דבק בו ובבעליו איזה רבב היסטורי: גוטהולד אפריים לסינג, מחזאי מהמאה ה- 19, ממקם את סיפור אחד ממחזותיו (Minna von Barnhelm), בבית מלון ברלינאי זה, שהיה קיים כבר בתחילת המאה התשע-עשרה, ומתאר את בעל בית המלון כנוכל, שמתנכל לאורחיו. אם כי עברו כמאה שנה, בעל "מלון מלך פורטוגל" נשאר נוכל כשהיה בעבר במחזה, ורימה את הזוג רדצבסקי בעריכת החתונה. היו דברים מעולם. העיתון ההיתולי, שחובר כנראה ע"י רוזה (אם לא הוזמן אצל איש מקצוע, כמקובל אז), נמצא עדיין אצלי. לא היה כתוב שם שום דבר על תוכניות הזוג בטווח הארוך והקצר, היכן בילו את ירח הדבש, אם בכלל.

על כל פנים, עם או בלי ירח דבש - ביום 15 בחודש מרץ 1916 הופיעה בעיתון היומי של ווריצן מודעה בזו הלשון:                                                     

על הלידה המוצלחת של זוג תאומים

מודיעים בשמחה רבה

דוד רדצבסקי ורעייתו פרידה מבית נוישטט

ווריצן, יום 14 במרץ 1916

                                       

  לידתנו הייתה לעובדה - ההצלחה שנויה במחלוקת. משקלם של שני התאומים יחד לא עלה על 2.5 ק"ג. במקרים כאלה גם אז היו רואים צורך באינקובאטור; אך גם לו אמי הייתה יולדת בבית חולים, דבר שלא היה נהוג אז,  אין זה משנה. אינקובאטור לא היה בהישג יד. את מקומו תפסו בקבוקי חימום וכריות. גם חלב לא היה - לא לאמי ולא לחלבן: הוא הציע מים. אם בימינו נולד תינוק במשקל קילו ורבע זו חדשה  לעיתון. לעיתונות הגרמנית של אמצע מלחמת העולם הראשונה היו כותרות אחרות.

מה זוכרים משנה, שנתיים הראשונות? בדרך כלל לא כלום. צילומים ממלאים את החסר. חלינו הרבה, אבל היום, אחרי שנים של גידול ילדים ונכדים, אני יודע שכל זה טבעי, וסה"כ לא היינו שונים, בגיל זה, מילדים אחרים. אבל נוצר מיתוס: בגיל שבועיים נדבקנו מאבא בנזלת, ולכן לא התגברנו על ההצטננויות הרבות שפקדו אותנו. כמובן לא הייתה כאן הדבקה, אלא תורשה, ולכן האף הסתום והנזלת מתלוות למשפחת רדצבסקי ולדורות שיבואו אחרינו, אם שואה גרעינית לא תשים קץ לחיים הביולוגיים עלי אדמות.

ב-1917 נקרא אבי לדגל וגויס לחיל התותחנים, ליחידת תותח שדה 105 מ"מ. הוא נשלח לחזית המערבית, לבלגיה. כעבור מספר חודשים נפצע, פצעים בינוניים, בגב, וזה הספיק, למזלו, לסיום הקריירה הצבאית שלו. כמזכרת נשארו לו צלב הברזל ואות הפצוע, כמה רסיסים בכבד, וכמובן, תודתה של המולדת.

מלחמת העולם הראשונה זעזעה עמוקות את כל עמי אירופה המעורבים בה. מיליונים של חללים, ועוד רבים יותר נכים, לא בהכרח חיזקו את השאיפות לשלום ו"לעולם לא עוד מלחמה!" בגרמניה טופחה האווירה של 'הכבוד האבוד' ו'עוד נזכה בניצחון!' כי הרי על אף כניעתה של גרמניה , היות והכוחות היו שקולים, המלחמה לא הוכרעה. ניצחונן של בנות הברית היה במניעת השגת הגמוניה גרמנית באירופה. לכן פרצה המלחמה מחדש כעבור 20 שנה ומטרותיה האסטרטגיות לא השתנו. מה שהיה בין שתי המלחמות, אלה היו נעורי: המתחים הפוליטיים, שהובילו לעליית היטלר. החינוך לערכים 'לאומיים' וטיפוח צייתנות לפקודה, חינוך למלחמה במערכת החינוך הפרובינציאלית, עליה לשום משרד חינוך ממלכתי (ברוח דמוקרטית-ליברלית) לא היה כוח להשפיע.

מה הייתה עמדת היהודים במלחמת העולם הראשונה? עמדתם הייתה אמביוולנטית. הם לא רצו להעמיד בסימן שאלה את ההישגים החברתיים-כלכליים, שהושגו בקשיים כה גדולים באמצע המאה ה- 19. יהדות גרמניה הפגינה תמיכה בלתי מסויגת במולדת ומלחמתה הצודקת; במעמקי הלב היו ספקות. הממסד הצבאי ניהל את המלחמה להנאתו הוא ומתוך פרסטיג'ה ואסטרטגיה לא כל כך ברורות או הגיוניות. ביהודים חשדו כמסתייגים וביקורתיים. בשנת 1916 המטה הכללי פקד על ספירת יהודים בחזית: יהדות גרמניה נחלה את זעזועה הראשון. אחרים עמדו לבוא בתריסר השנים הבאות. ארנולד צווייג כתב טטרלוגיה על מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבט של יהודי גרמניה, שנקרעו בין נאמנות למשטר, שהביא להם שגשוג כלכלי ועושר, לבין השאיפה לליבראליזם, כמוצא מצרות אופק לאומנית (התמוטטות המשטר הובילה למבוקש. את המחיר שילמו יהודי אירופה).

נדמה לי, שמגיל שלוש אני כבר זוכר דברים. נולדנו בבית גדול, בית בן שתי קומות. את קומת הקרקע תפסה החנות; הדירה הייתה בקומה השנייה. בשנים הראשונות, כך אני זוכר, הייתה עוד דירה בקומה, להשכרה. שטח החנות השתרע על 500 ממ"ר ולה ארבעה, ויותר מאוחר גם חמישה, חלונות ראווה גדולים שציינו את שתי חזיתות הבית. שבעה או שמונה חדרים היו בדירה שלנו. מטבח ושירותים ועליית גג רחבת ידיים ובה עוד חדר קטן. לבית הייתה חצר וממנו כניסה לכמה מחסנים לחומרי אריזה וחומרי הסקה לבית וכניסה לשלושה מרתפים. באחד נמצא תנור ההסקה המרכזית לחנות ולחלק מהדירה. השניים האחרים היו בנויים בצורת קמרון, כמו בימי הביניים ושמשו לאחסון ירקות ומזון. היו קרירים בקיץ וחמים בחורף.

לחדרים שלנו היו שמות: החדר הקטן, חדר הגברים (הסלון), חדר האוכל, חדר האורחים, חדר המתנה, Diele) היה המונח המקובל), חדר הילדים, חדר השינה (של ההורים) וחדר עוזרת הבית. החדר הקטן היה למעשה חדר מגורים וחדר אוכל גם יחד. היה מרוהט בסגנון בידרמייר, במהגוני, שולחן עגול לשמונה, שידה, ספה, ה'סקריטֶר' עמד שם והשעון על הקיר מעל הספה. ליד אחד הקירות, על שידה קטנה -הטלפון, ובפינה ארון פינתי בצורה קוַדרַנט, שהשתלב אל תוך הפינה. דברים נפלאים כמוסים ומפתיעים היו מוסתרים בארון זה, כבר איני זוכר מה, רק שריח של תבלינים וממתקים נדף ממנו. מעל השולחן הייתה תלויה נברשת מתקופת המאה התשע עשרה, שתואמה לחשמל, ומקושטת ב- 36 פריסמות בדולח. פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, כשהשמש חדרה אל החדר, מבעד לחלון, בזוית המתאימה, פגעו קרניה בפריסמות והקרינו לשעה קלה על הקירות סביב סביב מאות כתמי אור בשלל צבעי הקשת.

גם "חדר ההמתנה", הDiele- (או rante room אצל האנגלים) היה מרוהט בידרמייר, בעץ לבנה (Birke). מיותר לציין שאמי היא שהביאה איתה את הרהיטים העתיקים. היא התכוונה לרהט את שאר חדרי המגורים בהתאם, אך אבי רצה להפתיעה וקנה שני חדרים מאלון כבד בסגנון התקופה, דבר שהרגיז אותה עד סוף ימיה - ובצדק.

כל עוד היינו קטנים היה לנו חדר ילדים עם טפטים מצויירים, ושם למעשה לא רק ישנו עם המטפלת, אלא גם שיחקנו ואכלנו. שיפוץ הבית ב- 1927 שינה במקצת את הסידורים. אחותי ואני קבלנו חדרים נפרדים. הקשישה שגרה בדירה השכורה, יצאה, ודירתה הפכה לקומה השנייה של החנות. למטרה זו היה צריך  אבי לרכוש דירה אחרת ולהעמידה, פורמאלית, להשכרה; על דירות חל אז חוק הגנת הדייר, ואסור היה להקטין את  מלאי הדירות המוצעות להשכרה. לכן קנה חצי בית, דירה בת 3 חדרים, באיזה שיכון פועלים שפותח לא מכבר, והציעו להשכרה (למעשה הדירה אף פעם לא הושכרה ונמכרה עם ביטול חוק הגנת הדייר).

אין לי חלומות על  עבר מפואר. לא היינו עשירים ולא חיינו כעשירים. רמת החיים גם של השכבות היותר המבוססות  הייתה נמוכה מהיום. לא החזקנו רכב, מעטים עשו זאת. בדרך כלל רופאים השתמשו ברכב מנועי. אמצעי התחבורה העיקרי הייתה הרכבת, שנסעה בתדירות סבירה כמעט מכל מקום לכל מקום (רשת הרכבות המסועפת הייתה קיימת כבר יותר מ- 100 שנים). גם כשהיינו בברלין לקחנו טקסי לעתים נדירות ולרוב הסתפקנו בתחבורה הציבורית. הלבוש היה פשוט במודגש. איני זוכר את הורי נוסעים לבלות. אולי פעם להצגה מיוחדת, אירוע משפחתי או קהילתי, או לצורך טיפול רפואי. היה להם קשה להעדר מהעסק. לגבינו הילדים, אמנם המצב היה שונה, ולא היה קיץ שלא בלינו ליד שפת הים או בהרים. אבל זה שייך לאותו נושא "בריאות", שעוד נספיק לדוש בו.

העיירה בה גדלנו הייתה בת 7000 תושבים, לרוב פועלים ופקידים זוטרים, בתי חרושת קטנים, בעצם לא יותר מבתי מלאכה, ועורף כפרי גדול מאוד, שבמרכזו בית חרושת לסוכר ורכבת מסילה צרה שקשרה בין עשרות הכפרים, להובלת התוצרת החקלאית למשחטות, למחלבות ולשווקים. האזור נקרא "שקע האודר", אותו חבל ארץ, שיובש ע"י ביטול של נהר בליטא במאה השמונה עשרה ודומה היה במקצת ל"פולדר" הולנדי. לא פלא, איפוא, שבווריצן היה מקום להרבה מאוד חנויות, כי העיירה הייתה מרכז הקניות לכל חבל האודר. לכן ימי המפגש העיקריים של ציבור הקונים, פועלים, חקלאים ופקידים, היו בערבי שבת וחגים, בהם קהל זה התפנה לקניות. בסך הכל האוכלוסייה הייתה ענייה מאוד ועם פרוץ המשבר העולמי ב- 1929 המצב החמיר.

במרכז העיירה היתה כיכר עם אלון (סמל הגרמניות), אנדרטה לחללי מלחמת פרוסיה-צרפת ב- /11870 ומקום לעצרות-עם פוליטיות בשנים הסוערות בעתיד לבוא.  הכיכר היתה מוקפת בתים; אורכה כחצי קילומטר. בקצה המזרחי תחנת הרכבת  ובקצה המערבי העירייה - או "בית המועצה" (אם רוצים לתרגם את המונח הגרמני במדויק). בבניין העירייה שכנו לשכת ראש העיר ותחנת המשטרה . בשנים שאני גדלתי שם ראש העיר היה משפטן שכיר, לא מבני המקום, ולא אזרח מבוסס או נציג סיעה פוליטית כלשהי. ראש העיר היה ממונה גם על המשטרה, לכן לא במקרה שוכנה גם היא בבניין העירייה. על גג הבניין הותקן צופר אזעקה, שבהעדר התקפות מן האוויר בימים ההם שימש להזעקת אש; מספיק היה שבשולי העיר איזה פח אשפה או מתבן עלה באש (האחרון לעתים לגמרי לא נדירות, כאשר בעל המבנה הרגיש שיוכל להסתדר עם הביטוח),  כדי להפעיל את הצופר, לא חשוב מתי. וכדי להבטיח תקינותו במאה אחוז, הוא הופעל כל יום בשעה 12:00 בצהרים לכמה שניות.

כמאתיים מ' לכיוון מערב, בצומת הרחוב הראשי, עמדה כנסייה (פרוטסטנטית)  בת 700 שנים, ולה מגדל פעמונים שגובהו 75 מ'. חציו העליון בנוי מעץ. בדיוק ממול, במרחק 40-50 מטר, עמד הבית שלנו, שהיה בית פינתי ועמד בעברו השני של אותו צומת. צלצול הפעמונים בימי ראשון בבוקר לא הפריע לנו במיוחד. שריפה במגדל, שנגרמה ע"י קצר חשמלי במנגנון ההפעלה של הפעמונים, הייתה אירוע מסמר שער; הסיכוי שהמגדל הבוער יתמוטט וייפול על ביתנו לא היה מעודד במיוחד (שמש הכנסייה, אדם בעל תושייה, התגבר על שריפה עם מכשיר כבוי ידני).

אם אורך  כיכר העיר היה כחצי קילומטר, אורכו של הרחוב הראשי היה כפול מזה. שם היו רוב החנויות ובשעות בין הערביים הרחוב היה הומה אדם. עבור הנוער, בגילאים השונים, הרחוב הראשי (ווילהלמשטרַסה) היה לטיילת. שם נפגשו והתהלכו בזוגות (מי שהעיז). באחד הימים החליט סגל המורים של ביה"ס התיכון להטיל עוצר בית משעה שש בערב על תלמידיו, כדי לעודד את עשיית שיעורי הבית. סגל מורי התיכון קיים  תורנות וסיורים  כדי לאכוף את העוצר.

אם העיר ווריצן הייתה בתום מלחמת העולם הראשונה, עיר דמוקרטית וליבראלית בהשקפתה, כפי שהורי תמיד הדגישו (אך לדעתי quod erat demonstrandum'' כפי שנהגו הרומאים לומר, 'אשר צריך היה להוכיח' - כי אישית אף פעם לא האמנתי בכך) - הרי שמצב זה השתנה במהרה. באזורים התעשייתיים ובערים הגדולות המוני הפועלים היו מאורגנים באיגודים מקצועיים ונשאו את דגל הסוציאליזם: מפלגות הפועלים היוו את הרוב בקשת הפוליטית. חיי הרוח והמדע פרחו במרכזים הגדולים. אך בפרובינציה ובאזורים כפריים המעמד הבינוני הנמוך וציבור הפועלים החקלאים בדרך כלל היו שמרנים ונוטים לימין. במידה והפועלים בעיירות היו קומוניסטים, הדבר היה יותר ביטוי מעמדי מאשר הכרה רעיונית (הנאצים כמפלגה פופוליסטית התגברו על הבעיה הזאת בכך, שקראו לעצמם "סוציאליסטים לאומנים"). הפקידים הזוטרים והחנוונים לא הרגישו בנוח ברפובליקה הויימרית; הם לא רצו בשוויון המעמדות, הם רצו בהירארכיה כבעבר ובמנגנון בירוקראטי שמרני סמכותי. קידום חברה, מדע ותרבות לא אמרו להם הרבה. הם התגעגעו לכפתור הנוצץ ולמגף המבריק של הצבא הקיסרי. רפובליקה - זה בשביל יהודים ואינטלקטואלים, כדי שיוכלו לעשות ולהגיד, מה שבזמנים כתיקונם איש לא היה מעיז לומר. הרפובליקה למעשה הייתה קיימת רק בערים הגדולות, בכרך. הכרך היה כר למדע ולאומנות; הפרובינציה נשארה לאומנית וחיה בגעגועים לעבר. העבר הזה היה אמנם טראומה נוראה, נחלת כל העמים שלקחו חלק במלחמת העולם ובראש וראשונה גרמניה עם שני מיליון חלליה ומיליונים נכים. השכבה השלטת, שניהלה את המלחמה, וברובה רצתה בה, נעלמה. אך דווקא עם שכבה זו הזדהה הקהל הרחב, בה ובצבאה ראה את נציגי הזוהר והעושר של התקופה שלפני 1914 ולא את מחוללי זוועות מלחמת העולם.

אם החנווני בעיירה חלם על עברו המזהיר והפקיד הקטן מת להצדיע לממונה מעליו, המורה הפרוסי בפרובינציה ראה את שליחותו כשומר על גחלת הערכים ההיסטוריים, אלוהים, מלך ומולדת. זירתם ללוחמה הייתה כמובן בית הספר. הם ראו במלחמת העולם את החוויה הלאומית בהא הידיעה, ורק הבוגדים בערכים מנעו את הניצחון הוודאי. היו מורים, שבגלוי זלזלו בחוקה החדשה של הרפובליקה, ששמה דגש על זכויות הפרט ושוויון בפני החוק. הם שכחו, שהמורשת הרוחנית הגרמנית של המאה ה- 18 וה- 19, בה ראו את שורשיו הלאומיים של הרייך, בכלל לא הכירה את מושג הלאום; מורשת זו הייתה קוסמופוליטית באופייה. המתקוממים של 1848 לחמו קודם כל בעד זכויות הפרט והתנגדו לפיאודליזם.

הפריעו להם גם היהודים. האנטישמיות אינה קשורה בלאומניות הגרמנית דווקא, היא תופעה כלל אירופית עתיקת ימים. במשך הדורות היא לבשה ופשטה צורה, בהתאם לנסיבות החברתיות והפוליטיות של התקופה. היהודים לא עמדו בדיוק בתור לרכוש את כרטיס הכניסה לתרבות האירופית, דהינו להתנצר, אך לו עשו זאת, החברה האירופית, ובתוכה הגרמנים, לא הייתה כל כך מוכנה לקבל לשורותיה את היהודים המתנצרים כאזרחים שווי זכויות. במאה ה -19 היהודים עוד קבלו את האנטישמיות החברתית כעובדה קיימת והשלימו עמה פחות או יותר. הרצל לא רצה להשלים - הרוב לעג לו על כך (הציונות תמיד נשארה במיעוט). כיבוש עמדות במדע ואמנות הביא ליהודים הערכה, אך לא חיבה מצד חברה, שתמיד הייתה עוינת להם במודע ושלא במודע; הצלחתם הכלכלית צמצמה את האנטגוניזם הגלוי לגישה של "כבדהו וחשדהו", מה גם שכסף יהודי התחיל לקנות לעצמו פה ושם מקום בהירארכיה החברתית, שעד כה סירבה לקבלו; בת הבנקאי היהודי קנתה לעצמה אציל. בפרובינציה ובקרב הציבור הפחות משכיל, הסתייגות הגויים הייתה גלויה ובוטה יותר. קשת ההסתייגות השתרעה מ-"אחדים מידידי הטובים ביותר הם יהודים", עד "היהודים מתעשרים על חשבון הזולת". על אף האמנציפציה היהודים נשארו, בדרך כלל, בעיני החברה האירופית אזרחים מדרגה שנייה. בין שתי המלחמות היהודים באירופה, ובראשם יהודי גרמניה, ניסו להילחם בסחף שנאת היהודים שתפס את החברה האירופאית, באמצעות הסברה, הוכחה, הגיון ובנשק הרוח הצרופה; קל יותר היה לעצור את מפל הניאגרה.

עורף הלאומנות הגרמנית היתה אפוא הפרובינציה והעיתונות הפרובינציאלית. סייעה בכך העובדה שלכל  עיירה וכפר היה , מימים ימימה, עיתון יומי משלו. מנהיג המפלגה הלאומית הגרמנית, בעל הוצאה לאור של כתבי עת, מן הגדולים בגרמניה -  Hugenberg  (בעל הוצאה לאור Scherl), ידע לנצל את העובדה הזאת ולהשתלט על עיתונות העורף. הוא עשה זאת הודות להמצאה גאונית - שרות הגלופות של ההוצאה לאור "שרל". ארגון תקשורתי חדשני זה ידע לספק יום יום לכל עיתון עירוני או כפרי, באמצעות גלופת הקרטון, עיתון שלם, על כל המדורים, כולל תחזית מזג האוויר, ובצביון הפוליטי הלאומני. העורך המקומי היה צריך רק להזין את הגלופה למדפסה שלו ולשמור מקום למודעות ולפרסומים מקומיים, וכמובן, לראש העיתון המקומי - והנה לך עיתון לאומי ושמרני לכל דבר, כאוות נפשו של הציבור הפרובינציאלי. איש לא נתן את דעתו לכך, שלמעשה כל עיתונות העורף הייתה פקסימיליה אחת. ההיסטוריונים אינם מפריזים בציינם ששרות הגלופות של הוצאת "שרל" פינתה להיטלר את הדרך לשלטון.

 איני זוכר כמובן את תקופת הדמוקרטיה הסביבתית. עד כמה שאני מסוגל להיזכר, חשתי את הסביבה מחוץ לד' אמות הבית כזרה ועוינת. יש להניח שלאנטישמיות המצויה, הטבעית כמעט, נוספה מידה גדושה של קנאה מעמדית. הורי ככל הנראה לא הרגישו בה, או יותר נכון -  התעלמו ממנה. אך  עם זאת הם הסתייגו באופן מוחלט מסביבתם הגויית, עד כדי התנשאות. עבורם הסביבה הגויית הייתה .G.N, ג"נ, ראשי תיבות לביטוי האידי "גויים נאחס", דברים שגורמים נחת לגויים. במילים אחרות: ראו ממה הם נהנים! התנשאות מעמדית תרבותית כתגובה לאנטישמיות חברתית; כמובן לא הייתה כאן הדגשה של פער השכלתי, אחרי ככלות הכל, הגויים לא היו פחות משכילים מהיהודים. הייתה זאת קומפנסציה של רגשי נחיתות: רגשי עליונות.

כמתבגר דברתי פעם עם ההורים על נקודה זו; הם השיבו בערך כך: אתם, הילדים, אינכם יודעים את עובדות החיים. אנחנו, ההורים, גדלנו באותה סביבה של עוינות ושנאה, אבל אנחנו למדנו להסתגל והצמחנו עור של פיל. לחיות עם האנטישמיות החברתית, הוא מחיר קטן שיש לשלם עבור היותנו כאן; איפה הארץ המובטחת, אם לא פה? לאן שלא נלך, מצבנו יהיה גרוע יותר. גאווה, היא מותרות שאינה מכניסה פרוטה... הם הזכירו בני משפחה, שהיגרו בסוף שנות העשרים לארה"ב. שם נאלצו לשנות את שמם ולהסתיר את זהותם היהודית, אחרת לא היו זוכים במקום עבודה ואיש לא היה משכיר להם דירה (מחוץ לניו יורק). אז מה צפוי לנו? כאן עוד לא הגענו לכך! ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש - אבל מחלב ודבש אפשר להתקיים?

הקהילה היהודית בווריצן מנתה 25 משפחות, רובן  פחות או יותר מבוססות, בעלי חנויות או סוחרים. דרך מקרה לא היה ביניהם בעל מקצוע חופשי. תחילת הקהילה במאה השמונה עשרה, כשפרידריך II, מלך פרוסיה, הזמין משפחה יהודית ללהתישב בעיר ולהקים במקום תעשיית משי. לשם כך ניטעו ברחוב אחד עצי תות, שעלוותם משמשת מזון לתולעי המשי. כמו בערים אחרות בפרוסיה, כך גם בווריצן נכשל ניסיון זה. המדינה אמנם לא הפסידה - היהודים חויבו בהפסד.

עם הקהילה נמנו בעבר אנשים ידועים בהיסטוריה של יהודי גרמניה, בין היתר משפחת בלייכרודר, שבניה היו מייסדי הבנק הממלכתי הפרוסי, שמימן לביסמרק את המלחמה נגד צרפת. עד להיסטוריה של הקהילה הוא בית העלמין היהודי העתיק שמחוץ לעיר, שבמשך 250 שנים שימש כמקום קבורה, עד ליהודי האחרון.  בית העלמין היה מוקף חומת אבני שדה גדולות ובכניסה שער רחב מעץ אלון, כבר נטוי בצירים. המצבות לחלקן כבר היו שקועות באדמה, עם כתובות שלא ידעתי אז לפענחן; עצים גבוהים, זקנים כשנות המקום, ושיחים פורחים, הכל משרה שקט ושלווה עמוקים, לא מפחיד אלא מושך, כפי שנמשכים אל ארמון קסום או טירה מימי קדם.

בית הכנסת של הקהילה, כפי שהכרתיו, נבנה בשנות השמונים של המאה הקודמת. לא היה בו שום דבר מיוחד, לא במבנה ולא בעיצוב הפנימי. ספסלי עץ אפורים עם דוכנים צרים ויציע מסביב בקומה השנייה כעזרת נשים. הגוון הדתי של הקהילה היה כשל הקונסרבטיבים האמריקאים של היום, ובשום פנים ואופן לא אורתודוקסי (חרדי) כאגודת ישראל. רב לא היה לקהילה, אך היה חזן במשכורת צנועה למדי. תפילות התקיימו רק בליל ששי ובשבת - בתנאי שהתכנס מנין של משתתפים. צמוד לבית הכנסת עמד בית מגורים בן שתי קומות. הדירה בקומה השנייה הייתה שמורה לחזן ומשפחתו, הדירה הקטנה בקומת הקרקע שימשה מגורים לשמש הלא יהודי, שדאג להחזקה השוטפת של בית הכנסת והשלים את משכורתו הדלה כסנדלר. החזן תפקד גם כשוחט ומורה לעברית.

לא היה קצב יהודי בעיר, ששמר על כשרות, אך היה קיים הסכם עם אטליז גוי, שהעמיד לפי הצורך לרשות היהודים ראש בקר לשחיטה כשרה; הוצאות מיוחדות לא צמחו לו מזה - מה שהיהודים לא קנו נמכר לאחרים. הבשר הכשר לא נשמר בנפרד ונמכר מעל הדלפק ככל בשר אחר, העיקר שהשחיטה הייתה כשרה. רק חלק  מבני הקהילה שמרו על כשרות, ואלה ששמרו השלימו עם צורת החזקת הבשר באטליז.

החזן היה גם מורה לעברית, ליתר דיוק, לדת. בבתי הספר הגרמנים שיעורי הדת היו נכס צאן ברזל של תוכנית הלמודים והתקיימו לפחות פעמיים בשבוע. הילדים היהודים לא לקחו בהם חלק והקהילות היהודיות דאגו מצדן לקיום שיעורי דת. הלימודים התקיימו בדרך כלל בשעות אחרי הצהרים, עבור כל הגילים, וגם להכנת הבנים לבר מצווה. לשיעורי הדת לא היה אספקט תיאולוגי מיוחד. אמנם למדו מעט מספורי המקרא, ובשלבים מתקדמים קצת היסטוריה יהודית, אך מטרתם העיקרית של שיעורי הדת הייתה ללמד לקרוא את התפילות. בגיל שש, אפוא, למדתי לקרוא עברית מבלי להבין מילה ממה שקראתי. התרגום הגרמני בצד הטקסט לא אמר לי מאומה. לכתוב עברית למדתי מאוחר יותר. הרווח היחיד שהפקתי מכל זה היה, שחסכתי לי שיעורי יסוד, כשהתחלתי ללמוד עברית כשפה, בגיל שמונה עשרה.

כשמירת המצוות בדרך כלל, כך גם שמירת השבת הייתה נתונה לפירושים של כל אחד, בהתאם לאינטרס והנוחיות האישית. הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים, נשמרו פחות או יותר באופן מלא, כולל סגירת העסק וצום חלקי. בשאר החגים והשבתות החנויות לא נסגרו, אם כי רבים הלכו לבית הכנסת. בפורים קראו את מגילת אסתר ובשמחת תורה הנשים זרקו סוכריות מן היציע בזמן הקפת התורה. הרוב קיימו את סדר הפסח. על אף זאת הייתה קיימת תחושה של חיי מסורת. להיות יהודי ולדעת זאת - זו המסורת.

החיים החברתיים בקהילה היהודית בווריצן  לא היו תוססים. נשף ריקודים קהילתי התקיים בפורים או בחנוכה ומפעם לפעם נערך מפגש באולם בית קפה להרצאה או דיון במצב הפוליטי שלאחר 1930 הלך והחמיר. איני זוכר שלהורינו היו קשרים חברתיים בקהילה, להוציא אולי זוג קשישים, איתו נפגשו לעתים קרובות יותר. אנחנו, הילדים, התחלנו לקשור קשרים עם ילדים אחרים בקהילה רק בהגיענו  לתיכון.

אך נחזור לבית. הבית שלנו היה בית פינה. השכנים הבלתי אמצעים שלנו היו מצד אחד ביה"ס  העממי לבנים (בבתי ספר היסוד הפרידו בין המינים), ומהצד השני חנות נעלים, שבעליה הלא יהודיים גרו כמונו בקומה השנייה מעל החנות. היחסים היו תקינים במשך כל השנים - עד הסוף. הייתה הסכמה בשתיקה בין שתי המשפחות, שאנו לא נמכור נעלים והם נמנעים מלמכור גרביים. איני זוכר אותם מתארחים אי פעם אצלנו, או להיפך, או מתארחים אצל משפחות לא יהודיות אחרות. הגבול הבלתי נראה לא נחצה; חומות הגטו היו מזכוכית, אך על אף זאת נשארו חומות.

תמיד היו לנו מטפלות. אני זוכר את זו, שהייתה אצלנו בהיותינו בגיל ארבע. שמה היה הדוויג לאוט, כבת 30, אולי פחות. היא עבדה לפני כן כמה שנים באנגליה ודברה אנגלית. יכולנו ללמוד אצלה אנגלית כדבעי, אך הורינו לא החשיבו זאת במיוחד; בגיל ארבע אין בעיה ללמוד שפה. כמה מילים היא לימדה אותנו בכל זאת: ticket, ומה לענות אם נשאלים, אם אנחנו שובבים: some times. הייתה לה פיגורה מלאה והיא הסבירה לנו את הפרטים האנטומיים של קוויה החיצוניים. היא גם הרביצה לנו, דבר שהיה בהחלט בהתאם לתפיסה החינוכית של התקופה.

השנה הייתה 1921. גרמניה ניסתה להתאושש מהמלחמה. תת התזונה של שנות המחסור, שעדיין לא התגברו עליהן, חשפה את עמי אירופה, המעורבים במלחמה, למגיפת השפעת הספרדית (היום קוראים לה האסייתית), שקטלה רבבות, ובעקבותיה גברה השחפת. האנטיביוטיקה, שבעזרתה פחות או יותר מדבירים היום את המחלה, טרם התגלתה. אז היה הריפוי (ביחד עם Pneumothorax , השתקה זמנית של הריאה הפגועה, במקרים קשים) על-ידי מזון עשיר בחלבונים ורב קלוריות, הרבה מנוחה וקרינה אולטרא-סגולית של שמש בהרים או מנורת קוורץ - לפי כל הדעות, לא מחלה למיעוטי היכולת.

אימי לא התאוששה אחרי שפעת שפקדה אותה בחורף 1920, והרופא מצא נגיעה בקצה ריאה אחת. זה הדליק נורה אדומה. דרוש היה טיפול מידי. ההמלצה הייתה - הר הקסמים! הכוונה למקום מרפא ידוע, סט. בלזיין, בהרי היער השחור בדרום מערב גרמניה. שם מומחה למחלות ריאות, פרופסור גדול בשם בַקמייסטר, ניהל סנטוריום - משהו בין בית חולים ובית הבראה, במיוחד לחולי שחפת, TB דאז. דובר על טיפול של שלושה חודשים לפחות.

אמא התלבטה מה לעשות איתנו, הילדים. היא לא כל כך נתנה אמון בהדוויג, על אף ידיעותיה בשפה האנגלית, והחליטה לקחתנו איתה ליער השחור. המזוודות נארזו. בתחילת שנות ה20- נסיעה ליער השחור נחשבה עדיין למסע. הקטע הראשון היה מברלין לפרנקפורט, נסיעה של כמעט יום שלם , ולינה במלון, שלעצמו היה מעניין נורא ומרגש. למחרת המשך לפרייבורג-באדן. בדרך, ברכבת, אחותי ואני התלוננו על גירוי בכל הגוף. הפשיטו אותנו וגילו שהיינו עקוצים מכף רגל ועד קדקוד בעקיצות פשפשים. התברר שבפרנקפורט כמות הפשפשים התחרתה במספר הכוכבים של המלון ("הZeil- תמיד נחשב כמפושפש" הייתה הערת אמי לציון הרחוב הראשי בפרנקפורט, בו נמצא המלון. כשטיילתי לי להנאתי בפעם האחרונה בZeil- המהודר של היום, כעבור 70 שנה, עוד צלצל המשפט באוזני). המסע היה נראה לנו אין סופי. בפרייבורג עברנו לרכבת עם מסילה צרה שקראו לה Hllentalbahn - רכבת גיא הינום, שעברה בגשרים גבוהים מעל תהום, חצתה מנהרות שחורות ואפלות, והמשיכה עם הרבה סיבובים חדים, עד למקום ושמו טיטיזה, Tittisee, סמוך לאגם הגדול. ומשם הקטע האחרון לסט. בְלַזיֶן באוטובוס בכביש צר, הדומה לדרך לצפת שלפני קום המדינה. סט. בלזין  מקום מרגוע ידוע שם, עם מנזר גדול וכנסיה מתקופת הרנסנס. ועל גבעה, כיאה להר קסמים, הסנטוריום.

   אנחנו עם המטפלת שוכנו בפנסיון ואמא עלתה לסנטוריום. למחרת גם אנחנו נצטווינו להופיע שם לשיקוף. הפרופסור הגדול קיבל אותנו בחדר הרנטגן שלו,דומה בלבושו יותר לנפח מאשר לרופא, עם סינר עור ארוך וכפפות עד למרפקים, ומשקפיים של רתך. הבדיקה נעשתה רק על מנת לוודא שלא נדבקנו. עם זאת, שאל הפרופסור את אמי, האם נטרפה עליה דעתה, לסחוב ילדים בדיוק אל תוך מוקד ההדבקה. היא התחייבה לסלק אותנו מיד וללא התחשבות בסגולותיה החבויות של הדוויג.

   מה שקרה אחר כך מטושטש בזיכרוני; עוד נסיעה אין סופית, הפעם בקרון השינה של רכבת האקפרס לברלין, שם קיבל אותנו אבא שהעביר אותנו ישר לרכבת אקספרס אחרת, לקולברג, על שפת הים הבלטי, מקום מרגוע, בו היינו כבר בשנים קודמות (מצאתי צילום מקולברג משנת 1918). התמקמנו שם בחדר שכור. איך אכלנו איני זוכר. הדוויג, כנראה, לא הצמיחה שערות שיבה בגללנו, אלא דאגה לכיף האישי שלה עד כמה שיכלה. כמדומני שבעלת הדירה העירה משהו על כך הביתה; כי יום אחד הופיעה אחת האחיות הצעירות של אבא, שהיו עוד רווקות, לתפוש פיקוד. שפת הים דאז לא היה שונה הרבה מהיום: שחקנו בחול עם כף ודלי, לא רחצנו הרבה, המים שם מאוד קרים גם בקיץ (לפחות בהשוואה לישראל). הלכנו לבית קפה לאכול קצפת - זה עתה הוסרו ההגבלות על עיבוד תוצרת חלב. הייתה תזמורת עם סקסופון וכלי הקשה, ג'ז אמריקאי התחיל להופיע בגרמניה.

 זמן מה אחרי שחזרנו לווריצן חזרה גם אמא מהיער השחור, בריאה ושלמה. הדוויג לאוט פוטרה, ולזמן מה התחלפו אצלנו המטפלות, בזו אחר זו. בחורף 2 /1921 , אחת האחיות של אמא בברסלאו המליצה על שתי עובדות בגיל העשרים, מסביבת ברסלאו, שחיפשו עבודה במשק בית ורצו להישאר ביחד, אחת כמטפלת והשנייה כטבחית ועוזרת בית. למיטב ידיעתי סוכם איתן בכתב, ע"פ המלצת אותה אחות, וציפו לבואן בחודש ינואר או פברואר. ביום המיוחל צלצל הטלפון בערב: הן הגיעו לפרנקפורט שעל האודר, כשני שליש הדרך מברסלאו אלינו, ונשארו תקועות שם, משום שסופות שלג שיתקו את רשת הרכבות באזור. אני עוד זוכר שאבא התקשר מיד לטקסי מקומי (התקשר לטקסי - ז.א. ליחיד, זה מה שהיה). כעבור זמן קצר הטקסי הגיע; מלאוהו פרוות, שמיכות ובקבוקי חימום: מכונית זו הייתה מדגם של תחילת שנות העשרים, פתוחה, עם גג ברזנט מתקפל כמו מרכבה. האוטו יצאה לדרך בשלג ובקרח עם איחולים לחזרה בשלום. אותנו השכיבו לישון, אבל לא שכחתי עד היום שהתעוררנו בהתרגשות כשהמכונית הגיעה אחרי חצות, והביאה איתה את שתי הבחורות, ליסבֶת גרוכול וגטרוד ברנאיש, שלימים הייתה קיק, שקשרה את גורלה לגורלנו עד ליומנו האחרון על אדמת גרמניה. הקשר בינינו לא נותק בעצם אף פעם. הוא התחדש אחרי המלחמה, ולא נותק עוד עד מותה בסוף שנות הששים.

  אולי כאן המקום להערות מספר באשר לנושא של העסקת עובדים במשק בית. במשך דורות היה מקובל להעסיק עוזרות במשק הבית של שכבות שיכלו להרשות לעצמן זאת. היו לעובדות אלו דרגות: אצל ילדים מינקת או מטפלת, בהתאם לגילם. במשק הבית מנקה, טבחית או מנהלת בית - הכל לפי הצורך ולא פחות בהתאם לסטאטוס המעסיקים. מאמצע המאה התשע-עשרה העסיקה משפחה מהמעמד הבינוני לפחות שתים או שלוש עובדות, למטבח ולניקיון ולילדים. מה גם, שכבר בתחילת המאה העשרים נשים רבות עבדו בעסק בעליהן או היו עצמאיות ולא התפנו למשק הבית שלהן. מוצאה של עוזרות הבית היה בדרך כלל מאזורים כפריים או עיירות, שמצבן הכלכלי ירוד.

עדיין נוהל משק הבית בצורה פרימיטיבית למדי בהשוואה להיום. הכיריים במטבח עבדו רק באופן חלקי על גז, אפיה וחימום היו על פחם או עץ. כיורים להדחת כלים לא היו קיימים. הדיחו את הכלים בגיגיות, בעזרת מלפפון קש, עם סודה במים וחול בנוסף לסבון - הדטרג'נטים טרם הומצאו. במטבח כשר הדיחו כמובן בשתי מערכות  גיגיות.

השטיחים נחבטו בחצר עם מחבט, רק בתחילת השלושים הופיע אצלנו שואב אבק. הכביסה כובסה פעם בחודש, ביד. בחצר נמצא חדר הכביסה, שם עמד דוד נחושת גדול שהוסק בעצים להרתחת הכביסה. כיבסו בגיגיות עץ גדולות בעזרת לוחות כביסה. כבלים לתליית הכביסה נמתחו בחצר. הלבנים טופלו בעמילן והועברו דרך מעגלה עם הנעה ידנית, שאפשר היה לשכור, לפי שעות, אי שם בעיר. הגיהוץ נעשה בזמן הפנוי בין העבודות השוטפות.

תנאי העבודה כרגיל היו לינה ואוכל במקום, משכורת חודשית, חופש פעם בשבועיים ביום א' אחה"צ, או ערב אחד כל שבוע, וחופשות מולדת - נסיעה הביתה - על פי הסכם מיוחד. דמי קופת חולים וביטוח לאומי שולמו ע"י המעסיק על פי חוק. המעסיקים דאגו לביגוד, לרבות בגדי עבודה.

כפי שהמהפכה הצרפתית, ועוד יותר המהפכה התעשייתית, גמרו עם צבא המשרתים במשק הבית - כך גמרה מלחמת העולם השנייה עם המוסד שנקרא עוזרת הבית הקבועה, הגרה בבית. שכבה רחבה של משקי בית פרטיים במערב הייתה צריכה לחפש פתרונות אחרים. עליית רמת החיים ועליית רמת ההשכלה של רבדים רחבים הגבירה את הנהירה לשירותים הציבוריים. מספר מחפשי עבודה במשק בית ירד, ועלייה בשכר שנדרש לא איפשרו לרבים להיעזר בעוזרת בית באופן מלא. עוזרות הבית התחילו לעבוד לפי שעות, ובדרך כלל רק בניקיון. אך הטכנולוגיה המתקדמת בצעדי ענק באה גם לעזרת משק הבית עם פיתוח כלים מתוחכמים כגון מכונות כביסה, שואבי אבק, מדיחי כלים, עיצוב ריהוט פונקציונאלי ואופנת אריגים ובגדים נוחים לטיפול. ואולי גם לפעמים חלוקת העומס בין שני בני הזוג, ועצמאות גדולה יותר לילדים. מעון ‎וגן ילדים היו לנחלת הכלל, חלקם אפילו במסגרת חינוך החובה. Oh tempora oh mores, כך אמרו הרומים העתיקים - זמנים אחרים, מנהגים אחרים.

       

 For comments – Ilan Regev, +972-77-4340800, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email