דף ראשי | בנימין רדצ'בסקי | רונית רגב | מרים ברטוב | יהודית מרקוס | עפרה רגב | נמרוד רגב

Main Page | Benjamin Radzewski | Ronit Regev | Mariam BarTove | Judith Markus | Ofra  Regev | Nimrod Regev

   

Werkdorp Niewesluis   מוקם ב - Wieringermeer Polder, לא הרחק מהכפר הקטן ,Wieringerwaard  כשעה וחצי נסיעה מאמסטרדם צפונה, דרך Alkmaar, צומת מסחרי בצפון הולנד. חצי האי וירינגן גובל ל-Zuiderzee , אותה ימה, שנוצרה בשיטפונות המאה ה 12. כבר מוקדם מאד למדו ההולנדים להגן על מה שנשאר מארצם, באמצעות מערכת סכרים גבוהים. במשך מאה השנים האחרונות חלה ירידה נכרת של פני הים בחופי פריסלנד (הגרמנית וההולנדית) וגם ב- Zuiderzee, הגיע הזמן לכבוש חזרה את השטחים שאבדו, בייבוש הדרגתי של הימה. ימת הזוידר פתוחה אל הים הצפוני ע"י פתח צר יחסית, שנחסם  ע"י סכר, וצויד בשערים ומערכת משאבות המאפשרת להפריד את הימה מהים הפתוח-  הסכר החוסם, הריהו ה-Affsluitdijk.

הפרויקט החל, אם איני טועה, בתחילת שנות העשרים, ע"י סגירת שטחים נרחבים בסכרים; המים מהשטחים החסומים נשאבו החוצה, והסכר החוסם דאג לוויסות פני הימה ע"י מערכת השאיבה שלו. כעבור תקופה, המים בשטחים הסגורים - הפולדרים - ירדו והוחל בפיתוח מערכת ניקוז ענפה, הנחת צינורות חרס לניקוז מי התהום אל תוך תעלות משנה בקצה השדות, המובילות לתעלות ניקוז ראשיות המאפשרות שאיבה מתמדת של מי הניקוז אל מעבר לסכרים, לימת הזוידר ומשם לים הפתוח. במשך כמה שנים נשטפו המלחים ע"י הגשם עם מי הניקוז החוצה. אז הוחל בחריש ובהשבחת הקרקעות באופן מלאכותי בבקטריות חנקן. נזרעו קטניות להעשרת הקרקע הבתולית בחנקן. כל השטחים נזרעו תבואות במשך שתי עונות והוחל בתכנון ובפרצלציה.

הפרויקט הופעל ע"י רשות ציבורית (בדומה לרשות עמק הטנסי או המוסדות המיישבים בארץ, לרבות חבל לכיש), שתכננה את הכפרים ובתוכם את היחידות המשקיות. במרכז כל יחידת קרקע הוקם מבנה  לבית מגורים ומתבן עצום המאוחדים תחת גג אחד. איני זוכר את גודל היחידה, להערכתי כ-300 ד'. הזכאים להתיישבות נבחרו ע"י ועדה, לפי קריטריונים מיוחדים (אם האדמות נמכרו להם או הוחכרו, איני זוכר). בצורה זו הוקם גם ה-"וירינגרמר-פולדר", ובו ה-"וורקדורף", מרכז ההכשרה, שהיווה יחידה כפרית אחת, בשם "ניוסלויס". למיטב זכרוני, גודלה של היחידה היה כ- 3000 דונם.

הוורקדורפ כמקום הכשרה נבנה בסגנון הקבוצים (היותר מתקדמים) בארץ באותם ימים. במרכזו הוקם "הבית המשותף", מבנה דו קומתי מרווח. בקומת הקרקע - חדר אוכל גדול ומטבח, המצויד בציוד מודרני, שגם היום לא היה מבייש מטבח קיבוצי: סירי קיטור ומחבתות חשמליים מנירוסטה, מכונות לעיבוד ירקות ומכונה לפריסת לחם, חדר קירור (עדיין מקורר ע"י בלוקי קרח)  ועוד. מספר אולמות קטנים, למטה ובקומה השנייה, שמשו לאספות, הרצאות ופעילויות אחרות. "הבית המשותף" היה מוקף מדשאה וערוגות פרחים ושיחים מסביב. פיתוח נוי כזה ראיתי מאוחר יותר בארץ במשק יגור, כשהוקם בו חדר האוכל המודרני הגדול הראשון.

ענפי ההתמחות בהכשרה היו חקלאים - כפלחה, רפת, לול מטילות ואינקובאטור קטן, גן ירק ועצי פרי, וענפי מלאכה כנגרות, מסגרות וחשמלאות. עם ענפים אלה ובהיקפו היה בוורקדורף פוטנציאל ייצור עצום ולו ניתן, יכול היה להתקיים בכבוד. אך לא כך היה. החקלאות ההולנדית הייתה אז, כמו גם היום, מבוססת רובה ככולה על יצוא, בעיקר לגרמניה. המשבר הכלכלי הקשה, בו היה שרוי כל העולם וגם גרמניה, אילץ לצמצם למינימום את היבוא מהארצות השכנות. זה פגע קשות בחקלאות ההולנדית, שנאלצה לתכנן את ייצורה החקלאי בקפדנות ע"י הקצבת מכסות ייצור. ברור שלשלטונות ההולנדיים לא היה עניין רב להקציב לוורקדורף מכסות ייצור כמקובל, אלא סמליים בלבד, כלכל בית ספר חקלאי. 

באמצע אפריל 1937 חציתי את גבול גרמניה, על מנת שלא לחזור אליה. זו פעם ראשונה שיצאתי את גרמניה. הרגשה מוזרה, אולי כעין הקלה, להיות לפתע "חופשי". כמובן, עבור יהודי, בשנים שלפני פרוץ מלה"ע ה-II, המושג "חופש" היה עניין יחסי. בכל אירופה היה היהודי,  בהשפעת התעמולה הנאצית, בחזקת חשוד, ובודאי אם היה בעל נתינות זרה. כך גם בהולנד. היחס האוהד ליהודים הנרדפים, שביקשו מקלט בהולנד אחרי 1933, הוא אגדה. מדיניות השלטונות לא בהכרח השתקפה בעמדת הצבור הרחב. אמנם, היה קיים חוק שאפשר לפליטים פוליטיים לבקש מקלט (Asyl) בהולנד, אך אין פירושו שיש להתייחס ליהודי כפליט פוליטי. יכולת להיעצר באמצע הרחוב באמסטרדם ע"י פקידים מ"משטרת הזרים" (במשטרת הולנד הייתה קיימת מחלקה מיוחדת, שטיפלה אך ורק בנתיני חוץ ופעלה ללא מדים) ולהיחקר; לניירות שלך התייחסו בספקנות, ולחצו ושאלו, מתי הנך מתכונן לעזוב את הולנד. רק תעודה לפיה אתה בהכשרה, בוורקדורף או אצל איכר, סיפקה אותם והם נפנפו לך "שלום ובהצלחה". גם מאלה, שהייתה להם אשרת שהות לצמיתות ומקום עבודה, לא נחסכו אי הנעימויות. שוטרי משטרת הזרים היו נאצים שחיכו רק למועד, שיינתן להם לפעול בגלוי.

אימי התלוותה אלי, וכפי שלמדתי במהרה, לא לשם ליווי; הייתה להורי כספת בבנק באמסטרדם, ע"ש  קרוב משפחה, שחי באמסטרדם זמן רב. היא רצתה לעקוב אחרי העניין בהזדמנות שלא עוררה חשד בגרמניה - כמו ליווי הבן להכשרה. פרשה זו התפתחה לסיפור ארוך.

אימי הייתה די מנוסה בנסיעות לחו"ל והתמצאה יפה בכל הפרטים הקשורים בכך, כמו דרכונים, אשרות כניסה, מט"ח, היכן לגור והיכן לקנות מה ובזול, מבלי שידעה מילה בשפה זרה. באמסטרדם הייתה לה כתובת של פנסיון בו נהגו להתגורר יהודים מגרמניה. בהשוואה לברלין, אמסטרדם הייתה עיר קטנה, אך בניקיונה הייתה מפתיעה. תרבות הדיור ההולנדי הייתה מיוחדת וחדשה עבורי. גם בבתים רב קומתיים, הייתה לכל דירה  דלת כניסה (מהרחוב) וחדר מדרגות נפרדים. חדר המדרגות היה  צר ותלול ולכן הותקנה על הגג בחזית הבית גלגלת להרמת הרהיטים מבחוץ והכנסתם דרך החלון, כי דרך המדרגות אפשר היה בקושי לשאת תיק. גם החדרים היו נמוכים וקטנים בהשוואה לגרמניה. סיירנו באמסטרדם - באתרי התיירות הידועים. כעבור יומיים לקחתי את חפצי ונסעתי צפונה - לוורקדורף.

לנסיעה מאמסטרדם לצפון הולנד בחודש אפריל יש קסם נדיר. עוברים (גם היום) שטחים אין סופיים של צבעונים פורחים בשלל צבעים ובגדלים שונים. זו אינה פריחה לקטיף פרחים אלא שלב בגידול פקעות. פקעות צבעונים נזרעים במשך כמה עונות, זו אחר זו, ונותנים להם לפרוח; אחרי כל עונת גידול, הפקעת גדולה יותר מהעונה הקודמת, עד אשר מגיעה לגודל המתאים לשיווק. הפקעות נמכרות לגידול פרחים, למגדלי פרחים או לשתילה בגינות ובאדניות. גם במשק בית אפשר להפריח צבעונים יותר מעונה אחת. גידול צבעונים מתקיים בהולנד כבר דורות, אך בימינו מצאו פטנט לזירוז גידול הפקעת לגודל שיווק מתאים: שולחים אותה לזריעה במשך עונה אחת בישראל. קצב הגידול בארץ מספיק כדי להחזירה להולנד בגודל מתאים לשוק כעבור עונה.

למיטב זכרוני, הגיעה הרכבת רק עד לעיירה קטנה בשם Skagen ומשם היה צריך להמשיך באוטובוס ששרת את הכפרים בוירינגרמר פולדר. הפולדר שטוח כשולחן וקירח מעצים ושיחים. רק מרעה ושדות ירוקים למרחק אין קץ, חצויים תעלות וערוצים כמחברת משובצת. האוטובוס עצר ליד יישוב. מראהו היה דומה לקיבוץ בהקמתו. מבנה גדול דו קומתי במרכז ומדשאה סביבו. במרחק מה, בחצי גורן, בית דו קומתי מעץ וכ-15 צריפים שחורים. מחוץ לחצי העיגול עמדו עוד שני מבנים רחבים, המסגרייה והנגרייה; ממול - צריף מחסן הבגדים והמתפרה. אחרי שהתמצאתי קצת במקום למדתי שאחד הצריפים משמש כמרפאה וחדר חולים; ומבנה אחר, עשוי פח מגובלן, שימש כמקלחת ציבורית, כמו בקיבוץ בימים ההם. ממול למחנה - כן, התרגלנו לקרוא לשטח המגורים "מחנה" - מעבר לכביש, עמדו כמה מבני משק. המתבן הגדול וסמוך לו רפת עם חצר לבקר. מרוחק יותר השתרע גן הירק, ה- Tuin בהולנדית, עם חממה קטנה וחלקת עצי פרי.

הגעתי בשעות שלפני הצהרים וכל המחנה נראה ריק מאנשים. ראיתי שלט "למשרד". מצאתי שם יהודי נמוך קומה מרכיב משקפיים וחובש כיפה, ששאל אותי בנימה של פקיד טרוד מה מעשיי כאן. איני בטוח שתשובתי סיפקה אותו, אך הוא הפנה אותי לקומה השנייה (המשרד שכן בבית העץ הדו קומתי) לגב' לאופר, אם הבית. עבור הגב' לאופר הייתה באמתחתי דרישת שלום, שנתבקשתי למסור ע"י מישהו בווריצן (זה תמיד מועיל להחזיק בכיס כמה ד"שים למסירה  לאנשים זרים). גב' לאופר הייתה אישה נאה, גרושה, ואם לשלושה בנים. שניים מהם חיו במסגרת קבוצת הנוער בוורקדורף והקטן גר איתה והלך לבית ספר בווירינגר ווארד השכנה. אני מניח שמקום העבודה הזה איפשר לה לקיים את משפחתה ולהחזיק את הילדים לידה. מחוץ לתפקידה כאם בית, גב' לאופר הייתה אחראית על מחסן הבגדים, שנוהל כפי שהכרנו אותו בימים ההם: בכל יום ששי לחלק את חבילת הכביסה הנקייה ואת הבגדים המגוהצים. הכביסה כובסה מחוץ למקום.

כפי הנראה ידעו על בואי והיא הפנתה אותי לאיזה חדר כמקום מגורי. לפני שהביאה אותי לשם, נתבקשתי להיכנס למשרד המנהל בוורקדורף - למשה כצנלסון (אחיו של ברל) ולהציג את עצמי. משה כצנלסון דיבר די טוב גרמנית; הוא היה יהודי בגיל ה-40, טיפוס העסקן המפא"יניק בימים ההם. היה שליח הסוכנות היהודית, אך לא איש קיבוץ. תפקידו היה לנהל את וורקדורפ מבחינה אדמיניסטרטיבית, אך  הוא פעל גם כנציג הסוכנות בתנועה הציונית ההולנדית, שבה בימים ההם לאגף השמאלי לא היה רוב, אלא לציונים הכללים. משה היה איש משכיל. מה היה מקצועו איני יודע. נדמה לי שהיה יליד תל-אביב. היה נשוי לאישה צעירה ממנו בשנים, לאה שמה, ברלינאית וחברת גבעת ברנר לשעבר. הרכלנים ידעו לספר, ששמעו אותה לדבר על עברה הקיבוצי כ"חלום בלהות" - הערה נועזת למדי במקום בו החינוך הבלעדי לקיבוץ (המאוחד) שלט בכיפה; אך בזה עוד נדון. משה החליף איתי כמה מילים, לא היה לנו הרבה מה לומר, וגם במשך כל תקופת שהותי בוורקדורף כמעט לא היה לי מגע איתו.

איני זוכר לאיזה חדר הופניתי. חדרי המגורים היו בצריפים שחורים מכוסים גג אסבסט. כל "חדר" היה למעשה שני חדרים סמוכים, חדר מגורים וחדר שינה. בכל צריף היו 6 יחידות דיור. בחדר המגורים עמד שולחן גדול וששה כסאות, ארון קיר בעל ששה תאים, כוננית או מדף ותנור ברזל להסקה בפחם. בחדר השינה שש מיטות עשויות קרשים, תחתית מלוח קרשים ועליו מזרון קש קשיח. כל אחד התקין לעצמו מנורת לילה מאולתרת ליד מיטתו. בחדר פגשתי בשנים או שלושה בחורים, שהתנהגו קצת כנערי תנועת נוער, אף שנראו לי מעט מבוגרים להתנהגות מעין זו. התחילו לדבר הולנדית ביניהם על מנת לעשות עלי רושם ואחר כך הציגו עצמם כבעלי מקצוע בענף זה או אחר. לא ידעתי על מה לדבר איתם. חדר האוכל הכללי היה דבר חדש עבורי. בהשוואה לסטנדרטים ארץ ישראלים דאז חדר האוכל היה מאוד מסודר. שולחנות וספסלים מעץ כבד, סכו"מ פלדה וצלחות קרמיקה. ליד כל שולחן ישבה בחורה כסדרנית ואחראית לשרות תקין. כל שולחן דאג, קולקטיבית, להגשת האוכל שחולק מאשנב המטבח הסמוך. את חדר האוכל פתחו רק לארוחות צהרים וערב. ארוחת הבוקר חולקה לחדרים. האוכל היה בסגנון גרמני יהודי וכשר, תחת השגחת הרבנות באמסטרדם (אם כי לא ראיתי אף פעם משגיח כלשהו בוורקדורף). למי שבא ישר מהבית והיה רגיל למטבח אמא, החוויה של "חדר אוכל" לא הייתה מלהיבה במיוחד. הופתענו לראות את השליחים הרבים מארץ ישראל, שפקדו את וורקדורף כעוברי אורח במשך הזמן (כולם ללא יוצא מן הכלל היו קיבוצניקים), מתנפלים על האוכל כאילו הם אחרי שביתת רעב. מאוחר יותר, בארץ ובקבוץ, הבנו למה...

לקח זמן עד שלמדתי להכיר יותר את האנשים סביבי. התברר לי מהר, שהחבר'ה בחדרי, אליהם נקלעתי דרך מקרה, בודאי לא היו עתידים להיות חוג המכירים והחברה שלי. אוכלוסית וורקדורף הייתה, אולי לא במתכוון, מגוונת מאוד מבחינת הגיל וההשכלה. הצעירים, גילאי 16-18, (במידה והיו ציונים) היו מאורגנים בקבוצות ה-MIHA, הכשרת חטיבת הביניים, שבדומה לגרעיני הנוער בקבוצים, רוכזה בחוגים עיונים, עברית והשכלה כללית. החוגים נוהלו ע"י מדריך, בדרך כלל אחד החברים המבוגרים והמשכילים יותר. החברים המבוגרים היו פורמאלית מאורגנים ב-"החלוץ" הגרמני. גם לרשותם עמדה תוכנית ללימוד עברית; השיעורים ניתנו בדרך כלל ע"י מורים או שליחים מן הארץ. פרט לכך היו אפשרויות רבות של בחירת חוגים על נושאים שונים, אם רק היו משתתפים; תמיד נמצא מישהו המסוגל לנהל חוג כזה. רבים מבין המבוגרים יותר היו אנשים שכבר היו עצמאיים  כבעלי מקצוע חופשי או צווארון לבן, ולהם השכלה רחבה ביותר. חלקם היו פעילים בחיים הפוליטיים בגרמניה, במפלגות השמאל, כמרקסיסטים מושבעים, אך גם  היו בעלי ידע בהיסטוריה וביהדות; לאחדים היה תואר אקדמי. הייתה קבוצה גדולה של אנשים מאוד מוסיקליים - נגני פסנתר וכינור נהדרים ומנצחת מקהלה. היו משוררים, בדרך כלל  מהצד הקל יותר של האמנויות, ואנשי מדע. לא חסר מרץ לעשיה והרבה, מה גם שעול העבודה, לפחות בוורקדורף, לא היה קשה מדי.

 היו רבים שלא הצטרפו לשום תנועה, שהתלבטו, או שהיו להם תוכניות מגובשות ויעדים. גם רבים בין המוגדרים רעיונית, לא ראו עצמם מחויבים לעליה לארץ, אם נזדמנה להם אשרת כניסה לארה"ב, אוסטרליה, או אפילו דרום אמריקה. בסולם הסיכויים לקבל אשרת כניסה הייתה ארץ ישראל במקום אחרון - וזאת אחרי שכל העולם המערבי למעשה סגר עצמו בפני הגירה יהודית. סימני הסערה המתקרבת הובנו ונקלטו. היו אנשים, שלא רצו ששיקולים רעיוניים ישפיעו על החלטתם להציל תחילה את עצמם, ואם אפשר, בארץ בעלת סיכויים כלכלים מבטיחים. הרעיון שעמד בבסיס  הקמת הפרויקט ששמו וורקדורף היה, לאפשר הסבה מקצועית לצעירים לשם הגירה לארצות שמעבר לים. אם הכוונה הייתה, כבדרך כלל, לארה"ב ודרום אמריקה, אזי הסבה נוסח וורקדורף לא בהכרח עשויה לסייע למהגר היהודי,  נקודה בה יזמי הפרויקט לא טרחו להתעמק, כי הם עדיין חיו בעידן איק"א, בה האמינו בתפישה המוזרה והלא מבוססת, שיהודי כחקלאי או כבעל מלאכה יעלה את קרנו בעיני הגויים. יהדות המערב לא הייתה כל כך מוכנה לתמיכה רחבה ופומבית ברעיון הציוני, ולא רק בגלל אי הוודאות באשר לאפשרויות לעליה. היה בזה משהו מהפחד, שהכרה עקרונית ברעיון של מדינה יהודית עתידה לסכן את מעמד היהודים בארצותיהם.

בתחילה הייתי די בודד; לא כל כך ידעתי כיצד לפנות לאנשים, ובשותפים לחדר לא היה לי הרבה עניין. ערב אחד שמעתי מוסיקה מאחד החדרים שבבניין חדר האוכל; השמיעו תקליט, חמישיית דג השמך, ששמעתי לא מכבר בקונצרט קאמרי בחורף, בשטטין. נכנסתי. סביב פטפון (מהסוג  המכאני, המתקפל) ישבו חבר'ה והקשיבו, באווירה רגועה. איש לא שם לב אלי. הרגשתי בנוח, איכשהו שייך, אבל ידעתי שבלי הכרות קרובה עם אנשים יהיה קשה .

למחרת, בשעות הצהרים ירד מהאוטובוס זוג צעיר, שניהם שזופי פנים כברונזה; הבחורה צעדה קדימה וכאילו סחבה אחריה בחור, מעין ספינה המושכת סירה הקשורה לה בחבל לא נראה. שניהם היו עמוסים בתרמילים ומזוודות - ומעל הכל, כל אחד נשא על כתפו זוג מגלשיים (סקי), כאילו ירדו זה עתה מהאלפים. וכך היה: בתשובה לשאלות הסובבים (ביראת כבוד הולמת) ענו שניהם פה אחד "משווייץ". זאת הייתה אנמי פוזנר, לימים מרים מיש, שהקשר שלה לבחור המזדנב היה כנראה מקרי בלבד. היא החליטה להמר על אפשרות עליה מהולנד, ולא  מהכשרה במקום שכוח-אל בסקנדינביה. דמות אחרת שבלטה לי מהתחלה, הייתה אישה צעירה, שנכנסה לחדר האוכל במגפיים ומטפחת ראש אדומה - 'הרפתנית', הסבירו לי. כל הכבוד, חשבתי, הכשרה לשמה! אלא שבמשך הזמן למדתי, שאמנם זכויות האישה לשוויון מקצועי היו שרירות קיימות, אך כורח המציאות הביא את ההנהלה לדאוג קודם לעובדות במטבח ובמחסן; מי אמר שוורקדורף לא הייתה קרובה למציאות הקיבוצית? אכן, קרלה הצליחה לעבוד את שלושת החודשים שלה ברפת. אבל בדרך כלל עבודת בחורה באחד מענפי החקלאות הייתה תמיד מלווה ב-אה! ו-אוה!, ז.א. - יוצאת דופן.

יום אחד  פגשתי באיש, מבוגר ממני בשנים, שהסתובב במחנה כמוני, קצת חסר תכלית. התחלנו לדבר. הוא אמר לי שהגיע  רק אתמול, ולא כל כך מוצא את דרכו בסביבה הזרה לו לחלוטין -  באווירה הקיבוצית כביכול, מעין מחנה נוער -  ואין לו עם מי לדבר. התברר שהוא פליט מגרמניה שחי באמסטרדם כשלוש שנים ללא אפשרות של עבודה ופרנסה. לאחרונה משטרת הזרים ההולנדית התחילה להתלבש על פליטים ללא ביסוס כלכלי ולחצה עליהם לזרז את הגירתם מהולנד. מאחר וה"פליטים" בהולנד, בימים ההם, היו רובם ככולם יהודים שמוצאם מגרמניה, היו השלטונות מוכנים לאשר המשך שהות בהולנד, אם נחוצה המתנה להשגת אשרת כניסה לארץ אחרת. הצטרפות לוורקדורף נראתה כדרך טובה, אם לא יחידה, לעיכוב הליכי גירוש, ואולי סיכוי כלשהו להגירה. כך המליצה ועדת הפליטים היהודית באמסטרדם, שהסדירה את קבלתו בוורקדורף. הוא סיפר לי שבמקצועו הוא רופא, בוגר אוניברסיטת ברלין ובעל תואר MD,  אך לא הורשה לעבוד כרופא בהולנד. מאורעות אפריל 1933 בגרמניה הכריחו אותו לברוח מברלין יחד עם הוריו, שהתפרנסו בברלין ממתפרה צנועה לקונפקציה. הריו חזרו לברלין כעבור חודשים מספר והמשיכו בעסק שלהם - ונספו בשואה. הוא עצמו לא היה מסוגל לחזור אחרי החוויה הטראומטית שעברה עליהם, והחליט לקדם תוכניות להגירה ברשות עצמו, בין היתר גם לבירוביג'אן שבבריה"מ; היו לו נטיות לכוון זה בעבר, אם כי לא התרשמתי שהיה לו ביסוס אידיאולוגי מרקסיסטי כלשהו. בכל אופן - העניינים, כתמיד, לא התפתחו כמקווה, והחודשים בהולנד הפכו לשנים של אפס מעשה. לבסוף גם הוא ראה בפתרון "וורקדורף" מוצא יחיד מן הסבך ודרך לעליה לארץ. הוא היה מוכן לדרך זו. הוא הציג עצמו: ארנו גולדשמידט.

לארנו לא היו בעיות תקשורת. חיש מהר הכיר את כולם - ודרכו עשיתי גם אני קצת הכרות עם אנשים. כמובן, הוא היה רופא  ולא הסתיר  עובדה זו מאף אחד. הוא ניגש לחדר החולים ולחדר הקבלה של הרופא המטפל, עשה הכרות עם ה"אחות" רוזי, ולמחרת ראיתיו שם לחבוש פצעים לחבר'ה. כעבור יומיים הציג עצמו בפני הרופא האחראי מווירינגר-ווארד, גוי בשם ד"ר דה פריס, שאישר את מעמדו של ארנו כ"עוזר" לאחות; כנראה היה שבע-רצון שמצא מישהו שיודע להחליט, מתי כן או לא להזעיקו בלילות. דבר אחד היה ארנו חייב להבטיח לד"ר דה פריס: לא לדבר עם החברים על...אמצעי מניעה.

כפי שאמרתי, ההכרות עם ארנו סייעה לי להכיר חוג גדול של אנשים, שביניהם הייתי הצעיר: הייתה קרלה, איתה ארנו התיידד כעבור כמה חודשים. כ"כ, היה הזוג היינץ ואני לוין (בוורקדורף חיו בתקופה זו או אחרת מספר זוגות נשואים, שאושר להם חדר זוגי), שנהנו, במיוחד היא, מהספורט האהוד, לבקר את הזולת במונחים ארסיים ביותר. שני נגרים בעלי שיעור קומה, שניהם משפטנים, הנס גולדה ואלפרד גוטסמוץ (לימים אברהם בר-מנחם), האחרון בעל תואר. נגר שלישי, אלפרד צובל,  שהתבלט באמרות עסיסיות בניב ברלינאי ("טיפשה האישה שתינשא לי - ועם טיפשה איני מתחתן"). הייתה בחורה יותר מבוגרת, אינגה מוזר, כנרית נהדרת, שידעה לשיר בשני קולות. איך עשתה זאת, איני יודע, זה היה כרוך כנראה  בעיוות מסוים של קלסתר הפנים, לכן הסכימה לשיר בשני קולות רק בחושך. לולה פונפוד הייתה בחורה שקטה, שהקשיבה לכל .Kaffeeklatsch היה רווק אחר, משפטן לשעבר, פסנתרן מבריק, אינטלקטואל נוירוטי במקצת, טיפוס שלא מוצא כל כך את דרכו - מנפרד לאובהיימר שמו; הוא לא היה מסוגל להחליט אם להצטרף לעליה או לאו. הוא פחד מחיים של עבודה קשה ללא תמורה רוחנית - זה מה שחשב שמצפה לו בארץ ישראל ולכן נשאר בהולנד. הוא נספה. שמעון קוסמן - קושביץ בפי העם - מהתחלה היה בחוג המכירים היותר קרובים שלנו. לשעבר משפטן גם הוא. הוא היה ניגוד גמור לאינטלקטואל הנוירוטי. איש חבל הריין, בדיוק כפי שמתוארים תושבי אזור זה, עליזים, רואים את עולם דרך משקפיים וורודים ואת החיים כבדיחה אחת גדולה. היה בו משהו מאיש קברט. לא יכולתי לתאר אותו לעצמי כותב פסקי דין או חוות דעת (הוא התעתד להיות שופט), אבל פיליטונים, סקטצ'ים ותסריטים יכול היה לכתוב ולשפוך מהשרוול. את הכינוי "קושביץ" רכש לעצמו בגלל בדיחה מסריחה עם double entendre (משמעות כפולה) שאינה ניתנת לתרגום לשוני, ושנהג לספרה לכל חדש שפגש. ועוד אינגה פלטנברג, הילדונת עם גזרה של בובה, שדרכיה בארץ היו כה עקלקלות והלכה מוקדם לעולמה.

אלה אחדים מחוג המכרים היותר קרובים. אחרים אזכיר בהזדמנויות אחרות. בתחילה היו המפגשים בלתי פורמאליים, בחדרים, על  כוס קפה ועוגיות. מעבר לשיחה על דא ועל הא הגענו גם לקריאה משותפת. אני לוין, מעריצה של הרמן הסה, פתחה חוג "הסה", שהקנה לחדר שלנו את הכינוי "קפה הסה". ובכך, החדר שלנו, מס. 3/6, הפך למרכז ומועדון לחוג רחב, שבמרוצת הזמן היה ליסוד גרעין העלייה שלנו. כאן קושביץ חיבר את התסריטים שלו, כאן נוסד הביטאון "שבועון", כאן היה אחר כך "המשרד הראשי" של גרעין העלייה.  הרבה קפה ועוגות נצרכו כאן; זוזה כהן, ונעמי אבל (כבר איני זוכר כולן), נרתמו פעם למבצע יוצא דופן - לטגן סופגניות על פרימוס לחבורה של לפחות שלושים חברים. אך אין להכחיש שהיה קיים גם מתח בינינו, שמקורו בקרבה יתרה במקום המסוגר ובחוסר הוודאות לגורלנו.

מבחינה חברתית היה לענפי המקצוע השונים דרוג הירארכי. בראש עמדה הנגרייה, המנוהלת ע"י נגר אומן, גוי גרמני, שברח להולנד בהיותו סוציאלדמוקראט פעיל (עם פלישת הגרמנים גויס לצבא; הוא שרד, היגר לאוסטרליה אחרי המלחמה, ולא חזר לגרמניה. כעבור שנים ביקר בארץ). גוטסמוץ, גולדה וצובל נמנו עם עמודי התווך של הענף. הנגרייה, כענף, לקחה לעצמה את זכות "הענישה" של מי שלדעת מנהיגיה הפר את חוקי החברות הטובה, או הפגין אינדיוידואליזם שלילי. הנידון הובא ע"י ארבעה בריונים למקום ההוצאה לפועל, ושם בוצע פסק הדין: מכה אחת על הישבן מכל אחד מהנגרים ה"שופטים". כל העניין, שהוכרז עליו   מראש,  לווה בהתקהלות רבה וצחוק אדיר - ובעצם לא התכוונו ליותר מזה. אך אין זאת אומרת, שכל אחד מה"נידונים" היה מוכן לקבל זאת כבדיחה. לבסוף היו צריכים הנגרים לוותר על הזרוע השיפוטית שלהם, מה גם, שבמרוצת הזמן המצב המחמיר והולך בעולם הגדול רבץ עלינו והכביד על העליצות.

המסגרייה נוהלה ע"י מסגר אומן הולנדי, והייתה בין היתר, יחד עם הנגרייה, אחראית על הבטיחות במחנה, לרבות כיבוי אש. היות והמחנה היה בנוי צריפים, מחוממים ע"י תנורי ברזל ומוסקים בפחם, חברת הביטוח דרשה צוות מכבי-אש מאומן ושמירת לילה. שמירת הלילה נמשכה כרגיל, עד אשר אחרון התנורים באחרון הצריפים כבה. אך אין מכבי-אש בלי תרגילים, ותרגילי הכיבוי התנהלו בטקס שלם. עם הפעלת הצופר רצו הכבאים ללבוש מדים וקסדה והתאספו ליד מחסן הכלים, שם חכה להם  המפקד. חולקו כלים שונים ונפתחו וחוברו צינורות הכיבוי להידרנט הקרוב ל"מוקד השריפה". נשמעו פקודות, מישהו עמד עם "סטופר" ביד, צעקות, ריצה הלוך ושוב - "קורבן האביב" במהדורת וורקדורף. הדעה הרווחת הייתה, שממילא לא יספיקו להגיע בזמן לכבות את השריפה. צריף כזה נעכל תוך דקות ספורות. בכך נוכחו בשתי שריפות קודמות. יותר חשוב התרגיל עצמו, בתקנו המלא. לכן הוצג לפעמים למבקרים רמי מעלה תרגיל כבוי שריפה, בדומה לתרגילים שצה"ל עורך לנציגי ה-Bonds.

הענף השלישי בסולם ההירארכי היה ענף הפלחה, הענף הגדול ומבחינה רעיונית הענף המרכזי: החזרה לקרקע וההכשרה לעובד האדמה. היה מנוהל ע"י חקלאי הולנדי. הענף סבל פחות מהקצבת מכסות ייצור, כי תוצרתו היו גרעינים, שיפון, חיטה, חציר וקש, שעליהם לא חל קיצוב. כל מי שחשב עצמו בעל שיעור קומה (ולא רצה במלאכה) עבד כמובן ב-Landbouw. בלי ספק, העבודה הייתה קשה. טרקטור לא היה, כי בשנות השלושים טרקטור עדיין לא היה נחלת כלל החקלאים האירופים. חרשו עם כמה צמדי סוסים. את החציר קצרו בחרמש, ככל האיכרים בסביבה, ואת הדגנים קצרו באמצעות מקצרה קושרת, שקצרה וקשרה אלומות, שרוכזו בשדה לייבוש והובלו  מאוחר יותר בעגלות למתבן. שם דשו אותם במכונת דייש ניידת (שהושכרה). הקש נכבש בסוף. אחד הגידולים שהענף עסק בהם היה סלק בהמות, להאבסת הבקר. כל העיבוד היה ידני- החל מהזריעה, הטיפולים, וכלה באסיף, שחל בחודש נובמבר, בימים קרים וגשומים, כשהקרקע דביקה לא פחות מאדמת העמק אצלנו. אני זוכר שהוכרז על גיוס כללי להוצאת הסלק, שהתעכב בגלל מזג האוויר הגשום. הייתה זאת עבודת פרך, להוציא את הסלקים בידיים מהבוץ  הקפוא למחצה.

הרפת הייתה חלק מענף הפלחה. איני זוכר את מספר החולבות ותנובת החלב,  אך הספקת המזון לבקר הייתה כמעט עצמית. נדמה לי שעשו גם חמאה, כי אכלנו חמאה בוורקדורף.

בדרגה התחתונה בסולם  ההירארכי עמד ה-Tuin- גן הירק, שכלל מטע קטן של עצי פרי, מלבד עצי הפרי שהיו נטועים כשדרה לאורך השבילים בגן, חממה ללא חימום, ערוגות (ארגזי) זכוכית, וכן לול מטילות והטיפול בנוי במחנה. כפי שציינתי, כאן הייצור היה מוגבל ליכולת הקליטה של המטבח, כי לא הוקצבו לנו מכסות ייצור, לא בירקות, לא בפירות ובודאי שלא בביצים. לכן אי אפשר היה לייצר  בהיקף מתקבל על הדעת. שורה אחת או שתיים מירק זה, שורה מירק אחר, כמה מלפפונים בחממה, כמה ראשי חסה מוקדמים בארגזי זכוכית - הכל באופן סמלי, לא ייצור לשמו. עם זאת, סביב ענפי משק אלה היו הרבה סערות, שהופנו לכל הכיוונים. מנהל הענף היה גוי זקן, מורה לחקלאות בדימוס, שלידו עבד סגן, פועל חקלאי הולנדי מנוסה, שידע לעבוד קשה והראה לנו את הצד המעשי והתכליתי של העבודה. המנהל, Mijnheer van der Laan, היה תיאורטיקן גדול וזלזל בהרבה דברים שהם ציפור הנפש של איכר ועובד אדמה, כגון שימוש בזבל האורגאני. הוא שלל זאת לחלוטין וסמך אך ורק על דשנים כימיים - דבר שגרם לחיכוך והתנגשות מתמדת עם הסגן שלו Mr. Slaabekoorn .

בחבורת המתמחים שנתאספו ב- Tuin נמנו  כל אלה, שלא היו בעלי מלאכה או לא רצו במפורש לעבוד בפלחה. היו שהתעניינו במיוחד בגידול פירות וירקות בשיטות ההולנדיות המפורסמות בעולם. בלי ספק הענף היה יכול לתת הרבה יותר לו ההיקף היה יותר  מסחרי. התייחסנו ברצינות מלאה לסביבה ולעבודה, אך מתמחי גן הירק לא כולם קורצו מחומר אחד. התאספו שם די לצים, כדי לשים לצחוק את וון דר לאן ואת התיאוריות שלו,בכל הזדמנות מתאימה. קושביץ היה הכח המוביל בשטח זה. אך העניינים נעשו עליזים ממש, אחרי שארנו הצטרף לענף. הוא כמובן הציג עצמו כרופא לפני המנהל, וכדי להוכיח את יכולתו, הזמין את מר. לאן ללול והדגים לפניו היפנוזה של עופות. וון דר לאן התרשם עמוקות, אם כי בהסתייגות מה, כי בין היתר היה חבר הכנסייה ההולנדית החדשה (הפונדמנטליסטית-קלוויניסטית), ובודאי ראה בכך מעשה שטן. להרחבת הידע החקלאי שלנו החליט לתת שיעורים תיאורטיים בשעות אחרי הצהרים. קצת כימיה וכימיה אורגנית בסיסית, ובעיות קרקע וגידול צמחים. אני נהניתי מהשיעורים, כי לא עסקתי בשטח זה אף פעם, אבל עבור בוגר אוניברסיטה כל העניין היה מגוחך. נוסף לכך, הגרמנית שבפיו של וון דר לאן הייתה כה גרועה, שאיש לא הבין הרבה ממה שסח. חרה לוון דר לאן, שלא עלה בכוחו להרשים את האקדמאים, לכן החליט להפיץ את תוכן הרצאותיו בתרגום גרמני. לשם כך הזמין אחדים מאיתנו, וביניהם אני, לביתו בווירינגר ווארד, ושם, על כוס תה ועוגייה אחת (1), בהתאם לסגנון האירוח ההולנדי החסכוני הפוריטאני, הכתיב לנו על מכונת כתיבה ישנה את הטקסט בחצי גרמנית וחצי הולנדית, ועלינו היה לתרגם זאת לגרמנית מובנת לכל ולהדפיס. זה לא היה פשוט כלל ועיקר, כי מילים רבות בהולנדית, שפה גרמנית ביסודה, שינו את פירושן במשך הדורות, אם כי נשארו הומונימיות. עם זאת, השכלתו של וון דר לאן לא הייתה  ללא חורים: כדי להפגין לפני ארנו את בקיאותו בסגנון אקדמי, הוא הסביר לו תופעת מחלות חסר מסויימות אצל עופות, שמקורן בחוסר וויטמינים - אוויטמינוזה בלע"ז. הוא הסביר ברצינות גמורה שקיימת A-וויטמינוזה, B-ויטמינוזה, C-וויטמינוזה - בהתאם למחסור בוויטמין המסוים, והתכוון באוויטמינוזה של B ,A, או C. הוא לא היה מסוגל לזכור שהמילה ההולנדיתkippen  שפירושה 'עופות' אינה בהכרח זהה עם המילה kippen הגרמנית, שפירושה 'להפוך'. כך קרה שבשיעורי התיאוריה החקלאית לא  חסרה נימה בידורית, בוודאי לא בעיני קושביץ, שהפך את ה- Tuin לתוכנית קברט הממלאת ערב שלם.

האם הפקתי תועלת כלשהי כחקלאי עתידי מהעבודה בענף הירקות בוורקדורף? בלי ספק, יסודות לחשיבה חקלאית  הונחו, אם כי לא יכולתי באופן מעשי לנצל את רוב הדברים שלמדתי שם. תנאי האקלים והקרקע בארץ הנם שונים לחלוטין מאלה שבהולנד, ושנות מלה"ע ה- II   והשנים שאחריה הביאו להפיכה מן היסוד בתפיסות ומושגים בחקלאות, והיסוד הכלכלי גבר על הראיה החקלאית הטהורה, כבשאלות הזנת בעלי חיים ומחזור זרעים. אך רגישות השוק לעודפי ייצור רדפה אותנו גם פה בארץ, ואיתה אי-היציבות של ענפי ייצור רבים, לאור תמורות כלכליות ופוליטיות שחלות בזירה. היום חקלאי הולנד, עם שאר ארצות  השוק האירופי המשותף, נהנים, תוך תחרות קשה ביניהם, מציבור של 300 מליון צרכנים - אותו שוק של חברה מערבית צורכת, שאנחנו כאן חסרים. אך תולדות החקלאות שלנו, התפתחותה, יכולתה וסיכוייה - אלה שייכים לדיון אחר.

פעילות התרבות הראשונה בוורקדורף הייתה לימוד העברית. המורים היו "שליחים" מן הארץ ולא תמיד ברור מי שלחם ומה תכלית שליחותם. אחד המורים, שנשלח אלינו כמורה היה יוסף חנני, מורה בבי"ס יסודי בפתח תקווה. הוא ראה עצמו קודם כל כסופר, ומטרת שליחותו הייתה לכתוב ספר חדש בשעות הפנאי הרבות, שעבודתו כמורה לעברית בוורקדורף איפשרה לו. הוא ידע להורות והתקדמתי טוב אצלו. אך הוא לא היה מסוגל להקנות לי עניין בספרות העברית המקורית או המתורגמת לעברית מאידיש. הייתה זו רוח הספרות, שהייתה כל כך זרה לי, אך גם את סגנון הספרות העברית החדישה היה  לי קשה לקלוט. את הספר שכתב בוורקדורף, "אחד רץ ואחד מתהלך", שדן בבעיות בין קיבוצניקים, ניסיתי לקרוא יותר מאוחר בארץ, ולא הייתי מסוגל לכך. אולי אסור היה לי להתחנך על תומס מן וסטפן צווייג, כדי להבין ספרות עברית. המפתח לידע בספרות העברית הוא בהכרת התנ"ך והתלמוד - וידע זה חסר לי. כל זה לא מנע ממני ללמוד עברית כשפה מדוברת, וכעבור זמן התחלתי גם לדבר.

המורים התחלפו במשך הזמן. הצייר אריה ארוך, ששהה בהולנד בשליחות כלשהי ללמודים ועבודה, הורה אצלנו זמן מה, וכן חבר דגניה ב', צבי קוטנר. ל"שליחותו" היה אופי חברתי פרטי: הוא נפרד מאישתו והקבוצה החליטה שמגיעה לו הבראה נפשית בחו"ל. לא כל אחד מהטיפוסים שהראו עצמם בוורקדורף היה באמת שליח. רובם ככולם קיבוצניקים, שהשד יודע מי שילם עבור נסיעתם. הם נעו כ"טרמפיסטים" על פני יבשת אירופה. מטרת ביקורם בוורקדורף הייתה בדרך כלל לאכול ולישון כמה ימים חינם אין כסף... ב-1938 המצב השתנה ואנשים מהשורה הראשונה הופיעו באירופה במטרה אחת: להכין את עליית ההצלה, עלייה המונית. קדמה לכך ועידת הקבוץ המאוחד בעין חרוד ב-1937 ובעקבותיה נשלח אורי קוך (כוכבא) מנען, כשליח המוסדות והקבוץ, להולנד. פעילותו, יחד עם אחרים, הביאה לעלייתנו ארצה בקיץ 1939.

הפעילות התרבותית בוורקדורף הלכה והתרחבה במשך הזמן. באו אנשים חדשים, ביניהם נגנים, ואפשר היה לקיים תזמורת קאמרית שלמה. אני לוין הרחיבה את המקהלה שלה ואני - נגד רצוני והשיפוט העצמי היותר טוב שלי הצטרפתי, עד שחלוקי דעות ביני לבין אני לוין שמו קץ להשתתפותי במקהלה. במאמר שכתבתי בביטאון השבועי שלנו בנושא "אומרי ההן" של קורט ווייל, שקראנו באחד הערבים, הסתייגתי, אולי לא בצדק, מהעזתנו להתנסות בנושא כזה. אני נעלבה ונאלצתי לפרוש מהמקהלה.

אחת ההופעות היותר מוצלחות הייתה השמעת "קנטאטת האיכרים" מאת י.ס. באך. לא היה חסר דבר, הייתה תזמורת, שתוגברה בחליליות והיו מקהלה וסולנים. בתחילת 1938 הגיעה משווייץ, אורזל בריניצר, והביאה איתה חליליות. ארנו התלהב ומיד התחיל בכישרון רב, לנגן חלילית. אנמי פוזנר התגלה כבר קודם לכן כקול קאמרי, אלט לא גדול, אך מפותח. היא אהבה במיוחד את שוברט...schreib im)  (Voruebergehen ans Tor Dir gute Nacht,  אך בערב ה"קנטאטה" בלטה. במשך שנים רבות נזדמן לי לשמוע ברדיו הקלטות של "קנטאטה לאיכרים"; אך אף אחת לא עמדה בעיני בהשוואה להופעה בוורקדורף בקיץ 1938; איני טוען לאובייקטיביות... לא אשכח גם את סימפוניית הצעצועים, עם קושביץ ליד תוף הפח (אז יוסף היידן נחשב למחברה). מנפרד לאובהיימר ידע לתת ביצוע מבריק של הנפח ההרמוני מאת הנדל, ואת וריאציות גולדברג. עלו גם כישרונות דרמתיים למיניהם. אני זוכר בחור בשם יולה יעקבסון, שידע לא רק לשחק, אלא גם לקרוא שירה וקטעים ממחזות בחן רב. אחד השיאים היה ערב קברט בעריכת והנחייתו של קושביץ, עם חרוזים ושירים תוצרת עצמית, שכיוונו את חיציהם אל חולשותיהם של חברים ופרסונל ובראשם אל משה כצנלסון המנהל, שלקח אז אין ספור שיעורי נהיגה ולא הצליח לעבור את המבחן, וגם אל כושר שיפוטו, שבהרבה עניינים שוטפים היה שנוי במחלוקת, לפחות בעיני החבר'ה.

בחודשים אלה הגיע אלינו זוג, שחי עד כה בפריס כפליטים. הם הצליחו להתקבל לוורקדורף בתנאי מגורים של זוג, כנראה הודות לקשרים מיוחדים. אז כבר לא היה פשוט להתקבל, במיוחד למבוגרים שאינם חברי תנועה. שמם היה ליאו שוורצשילד וריטה אשתו. הם כנראה קיוו להגיע דרך וורקדורף לעליה, דבר שהיה בלתי אפשרי מחוץ למסגרת תנועתית;  בהכשרה רגילה לא היו מקבלים אותם. ליאו היה רוקח במקצועו, בעל השכלה רחבה, בקיא בפילוסופיה ומרקסיזם, אך לא התבייש ב- Francois- Villon  וגם בפורנוגרפיה בת זמננו. הוא פתח חוג למרקסיזם ודיאלקטיקה, אך חשוב יותר -  הוא קיבל על עצמו את עריכת ה"שבועון", ביטאון שהופיע מאז כל שבוע, כמעט עד הסוף. כבסיס טכני שימשה מכונת הכתיבה שלי (עם יציאתי לוורקדורף קיבלתי מהוריי מכונת כתיבה, אחרת לא הייתה מגיעה שורה ממני הביתה). מצאנו מכונת שיכפול גרוטאה - ויצאנו לדרך. אני השתתפתי לא מעט, ובחוברת זיכרון, שהוציאו אנשי כפר מנחם ב-1989, הועתקו מאמרים רבים, שהופיעו ב"שבועון", וכן מאמר או שניים משלי. לעתים הפרזנו קצת וערפנו ראשים יתר על המידה, אך אם קוראים היום את הדפים, חשים שהם משקפים נאמנה את האווירה של הימים ההם, המתיחות ופחדינו.

 

לא רק בשמי אירופה עלו עננים שחורים, מבשרי אסון. חימושה מחדש של גרמניה היה לעובדה. נצחונות פרנקו בספרד ועמדתן הדו פרצופית של אנגליה וצרפת בעניין מאבק הדמוקרטיה הספרדית ופייסנותן נגד היטלר. במזרח הרחוק החלה יפן לאיים לא על סין בלבד, אלא על שלום העולם כולו. ולפני הכל - המאורעות בארץ, שפרצו ב-1936 לא רק שהפרו איזון עדין, מעין הסכם לא כתוב שהושג מאז 1929, הם חשפו  בכל הברוטאליות את הקונפליקט היהודי-ערבי ואת העמדה הערבית הבלתי מתפשרת מול היהודים, שכלפיהם העולם כבר גמר אומר, שאיש אינו חייב להתחשב בהם. מה יהיה גורלנו בפרוץ קונפליקט עולמי, איש לא העז לחשוב. לברוח -  לאן? עלייה - כיצד?

בימים של ראש השנה 1937 התקיים כנס גדול של כל סניפי החלוץ בכפרי מזרח הולנד – דוטינכם. עלי להעיר, שכובד משקל סניפי ההכשרות בהולנד לא היה בוורקדורף אלא בהכשרה הבודדת, בהכשרת היחידים, שאורגנה ע"י מוסד יהודי הולנדי, ה-Deventer Vereeniging- שבראשותו יהודי בשם Ru  Cohen , שמבחינה פוליטית נמנה עם הציונים הכללים, כרוב ציוני הולנד, אך ייצג נאמנה גם את האינטרסים של החלוץ וההתיישבות העובדת. הרעיון היה לחלק את המתמחים כעובדים (מתנדבים) אצל האיכרים השונים, תמורת אוכל ולינה, בהתחייבות מצד האיכר להקנות למתמחה את כל הידע המקצועי, שביכולתו למסור ואל נשכח שרוב האיכרים לא היו בעלי השכלה רחבה. המפעל היה ברוך הצלחה. יתכן ולעתים איכר ניצל את כח העבודה הזול מעבר לסביר, אך ברוב המקרים נרקמו קשרים ויחסים הדוקים בין המתמחים והאיכרים שלהם, קשרים שנמשכו אחרי המלחמה בהתכתבויות ופגישות. בסך הכל,  המתמחים היו משכילים דיים, כדי לתפוס את עקרונות העבודה, שיסודותיה במסורת עתיקת ימים של החקלאות ההולנדית. בראש עמד משק החלב. ניתן לומר, בלי גוזמה, שרפתות עין-חרוד ובית השיטה – ואיתן, במשך הזמן, כל משק החלב בהתיישבות העובדת ובארץ ישראל כולה - מקורן  התיאורטי בהכשרת דוונטר. היה קיים גם מפעל הכשרה ליחידים למלאכה  (Ambacht) שמרכזה ב-Utrecht-שם המתמחים חולקו לבתי מלאכה, נגריות ומסגריות.

בכנס נפגשנו לראשונה עם כל אנשי ההכשרה הבודדת: לוטה כץ, אלכס, שמואל לסר, שלמה זונדהיימר, שמואל אבל, הילל, חנוך, דן מיש, יהודה כהן ולוטה ריינסברג, זאב מינצר, יורם, מנחם הולץ, אלה הם אחדים שזכורים לי, שיהיו בעתיד בין חברי גרעין העלייה שלנו. מטרת הכנס הייתה הכרות, החלפת דעות וחוויות, ו'last not least'- רעיוניסטיקה - החינוך לקבוץ המאוחד והזיקה לקבוצים מסוימים בתוך התנועה או השאיפה לייסד גרעין חדש עצמאי; ההכשרה החקלאית המקצועית והעבודה הפיזית כערך עליון. חברי הכשרת דוונטר ביטלו אותנו, ה'וורקדורפים', במילים לא כל כך עדינות. 'הכשרת נסיכים, חיי מותרות, קשה להבין למה תנועה מכירה בהכשרה הזאת'... באשר לעבודה ולמאמץ הגופני אולי הצדק היה איתם, אך בוורקדורף ראו גם את הצד השני של המטבע. היו בינינו רבים שכבר דיברו עברית שוטפת, או בקיאים בבעיות הרעיוניות של התנועה והכוחות המנהיגים. אמנם איש לא בא בטענות לחברי ההכשרה הבודדת, שהגיעו למרכזים האזוריים שלהם לשיעורי העברית או להרצאות ונרדמו על כיסאותיהם; מי מסוגל ללמוד אחרי 12 שעות עבודה מפרכת? לכל דבר יש מחיר, ולכל מטבע שני צדדים. רטרוספקטיבית ניתן לומר, שכל הוויכוח היה עקר: בארץ כולם למדו עברית, והנאמנות לרעיון הקיבוצי, אם לא הציוני, הייתה דומה בשני המחנות. כבר אז הייתה לא מעט צביעות בהצגת עמדות אידיאולוגיות ובודאי בעמדות כלפי העבודה הפיזית. הרצו שם קרל כהן ואישתו רוזה על מרקסיזם ומטריאליזם היסטורי. זיקתם לתנועה הקיבוצית לא הייתה חזקה יותר מזו של כל אזרח תל-אביבי. שניהם היו ציונים נלהבים ואזרחים נאמנים למדינה. קרל במשרד רה"מ, ורוזה בעבודתה בשגרירות ההולנדית. אך מה להם ולבלעדיות הרעיונית? ולא רק הם. אך היינו צעירים. מי ישפוט היום להט השאיפה לבנות עולם אחר לאור התכחשות אירופה לערכים שהיא עצמה יצרה?

המבוכה הייתה כללית; האם יש לנו בכלל עוד מקום בעולם זה שקם נגדנו? מי יכול היה לענות על כך?

נשאר רק דבר אחד - לעשות צעדים נמרצים לעלות לארץ ישראל. צעדים אלה לא היו בידינו. מישהו היה חייב לדאוג לכך. ולמישהו זה האמנו.

ומתוך אמונה זו יצרנו לנו מיתוס משלנו, מיתוס גרעין העלייה. כבר קודם לכנס עלתה מחשבה להתארגנות למטרת עלייה, לייסד מעין קבוץ עלייה, גרעין מגובש, שמחליט על דרך משותפת בארץ ישראל. בשיחות עם חברים מההכשרות הבודדות התפתח הרעיון ולבש עור וגידים. הוגה הרעיון בוורקדורף היה אברהם גוטסמוץ (לימים בר מנחם ובעתיד ראש עיריית נתניה), ומצד חברי דוונטר היו אלה שמואל לסר ואלכס רוזנבלום, שהציעו להכין תוכנית פעולה ואיתה לפנות לחוג רחב של חברים, הן בוורקדורף והן בהכשרה הבודדת. כל העניין היה  נשאר על הנייר, לולא נוכחנו, בעצם ימים אלו, שמתכננים עליה בהיקף גדול, בכל דרך.

לעניין התארגנות לעליה משותפת היה רקע וסיבה "היסטורית". השנתונים הראשונים בוורקדורף וגם בדוונטר ראו במשק עין חרוד יעד להצטרפות, ומאוחר יותר גם בבית השיטה. בשנת 1937 מזכירות הקבוץ המאוחד לא הייתה מוכנה להפנות עוד עליה מהולנד רק לשני משקים ותיקים ומבוססים יחסית. תחילה רצו לחזק את פלוגות העבודה הרבות, הרזרבה ההתיישבותית, שהתקיימו במושבות וחיו בדוחק מעבודה שכירה בפרדסי הסביבה. סיכוי קבוצות אלו לעלות על הקרקע היו כסיכוי חלוצי יבשת אירופה לזכות בסרטיפיקאט, ז.א. קרובים לאפס. פחות מובנת לנו הייתה הגישה, הטוטאליטרית במקצת, של  חברי הנהגת הקבוץ, שדרשה משמעת מוחלטת של היחיד, לפיה עליו לעמוד לרשות התנועה, ללא כל תביעות לחברה או מקום. איני יודע אם מוסדות הקליטה של הקבוץ נהגו כך באמת לגבי יחידים - לגבי גוף מאורגן, גרעין של כמה עשרות חברים, העניין היה נראה אחרת; לגוף כזה היה כח מיקוח והמגעים איתו היו על בסיס מו"מ קולקטיבי .

התחלנו לפעול. מכונת הכתיבה, עם קרלה ככתבנית, התחילה לטחון סטנסילים. נשלחו חוזרים ונקבעו פגישות וישיבות. המפגשים היו בדרך כלל בוורקדורף. חברי ההכשרה הבודדת החלו להופיע אצלנו ולקחת חלק פעיל בעיצוב הרעיון. אני מדבר במושגים של הימים ההם ובאידיאולוגיה בה היינו שבויים; חשבנו בדפוסים של פרסומי "הקבוץ המאוחד" מבלי שאיש ידע, איך החיים שם במציאות היומיומית. אם ברצוני להגדיר אופי של "קבוץ עליה", עלי להזכיר בקצרה את השוני בין התנועות הקיבוציות השונות, לפחות עד קום המדינה. הוותיקה ביניהן, מיסודה של דגניה, התארגנה כ"חבר הקבוצות". היא דגלה בקבוצה האינטימית. כל קבוצה  תמנה לא יותר מ- 50-60 משפחות, עם מיון חברתי קפדני. הקבוץ המאוחד מיסודו של עין-חרוד דגל בקבוץ גדול וגדל, פתוח לכל אחד שרצה לחיות בו, עם קריטריונים חברתיים מינימאליים. לפי השקפת חבריו רק קבוץ גדול של מאות משפחות מסוגל לפתח משק חקלאי יעיל, משק מעורב רב ענפים, שיבטיח תעסוקה לכולם מעבר לעונות החקלאיות. הקבוץ הארצי של השומר הצעיר ראה בהתאמה האינטלקטואלית של חבריו את הקריטריון החשוב ביותר: המטרה הייתה "קולקטיביות רעיונית", קונצפט לניניסטי, שליווה אותם עד שנות ה- 90, אך כבר בתחילה זה לא מנע מהם לפתח משקים מתקדמים מבחינה כלכלית. בחינוך המשותף, התנועות לא היו שונות כל כך זו מזו; השוני בלינת ילדים בכמה קבוצים נבע יותר מתנאים טכניים ולא  רעיוניים. הבדלים היו קיימים בשאלת "הרכוש הפרטי" של החברים. השומר הצעיר דגל במה נקרא בפי העם "מחסן א'": שום רכוש פרטי, לא גרוש בארנק, ולא חולצה או השמלה במחסן הבגדים. לא חשוב שלא מתאים, העיקר שלא יהיה פרטי. מספרים, כי הייתה להם מדיניות קליטה יעילה: את המזוודות והארנקים הדלים של העולים החדשים החרימו מיד עם בואם לקבוץ ואל לא הוחזרו, אם העולים לא היו מתאימים ונשלחו מהקבוץ - ולא ראו מעשה חריג בהתנהגות זו. איני זוכר כיצד נהגו בחבר-הקבוצות אך בקבוץ המאוחד, בימים ההם, לא חיטטו בארנקי החברים והנהיגו "מחסן ב'", ז.א. ביגוד וריהוט החדר הם רכוש הפרט (זה לא מנע מחברות במחסן הבגדים בקבוץ "מחר" לתפור לעצמן חצאיות פשתן מכלי המיטה שלי ).

          

 For comments – Ilan Regev, +972-9-9587974, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email