דף ראשי | בנימין רדצ'בסקי | רונית רגב | מרים ברטוב | יהודית מרקוס | עפרה רגב | נמרוד רגב

Main Page | Benjamin Radzewski | Ronit Regev | Mariam BarTove | Judith Markus | Ofra  Regev | Nimrod Regev

 

לאור האמור לעי"ל יש להבין את ניסוחו תנאי הצטרפות חברים לקיבוץ העלייה: לא נדרש מהחבר להיות בוגר אוניברסיטה במדעי הרוח. כל אחד (ואחת) שרצה בקיבוץ גדול ופתוח לקליטת חברים נוספים, התקבל. כמו-כן, היה צריך להסכים, שקיבוץ העלייה לא יצטרף בארץ לאחד המשקים הוותיקים של הקיבוץ מאוחד, אלא ישאף ליסוד קיבוץ משלו, שמוכן לעלות על הקרקע כמשק עצמאי בבוא העת. משק וותיק ממילא לא היה מקבל אותנו, ועד לעלייה על הקרקע - אלוהים גדול. הייתה זו מסגרת מאוד ציונית ומאוד מגשימה, אך הייתה לה סיבה נוספת, עמוקה יותר, אם כי איש לא דיבר על כך: קבוצה היא בית, חום, חומת מגן נגד הבלתי צפוי באי-הוודאות שלפנינו. ידענו שהתאקלמות והסתגלות בארץ ובקיבוץ קשים מאוד; גיבוי של גרעין עשוי להקל. מוזר לקרוא היום את ההרהורים של הימים ההם. מה שנדרש מאתנו היה לחיות את חיי היום יום בארץ חדשה, במקום זר ובתנאים לא ידועים. כל זה מתגמד לאור גורל היהודים, שלא זכו לעזוב חופי אירופה. אך כך זה היה.

זרם אשרות הכניסה היה חלש מאוד, אך בכל זאת הגיעה באביב 1938 מכסה להולנד שאיפשרה לשלושה חברים, שכבר הצטרפו לקיבוץ העלייה, לעלות. שמואל לסר, לוטה כץ ואלכס היו הראשונים, ותפקידם היה לתור את הארץ ולמצוא, במסגרת הקיבוץ המואחד, מקום מתאים עבורנו; הכוונה הייתה לאתר מקום כגרעין עצמאי, או הצטרפות לגרעין קיים ולחזקו, שיוכל להתפתח לקיבוץ, שבכוחו לעלות על הקרקע. כעבור חודש התבשרנו בשורת מכתבים ארוכים, ש"המרגלים", אחרי התייעצות עם מוסדות הקיבוץ המאוחד, החליטו להתקשר עם פלוגת עבודה קטנה במושבה "הדר" שבשרון, ושמה "קיבוץ מחר". שלושה גרעינים הרכיבו את הפלוגה: הוותיקים היו יוצאי הכשרה מגרמניה, נוסף אליהם גרעין הכשרה מצ'כוסלובקיה, וגרעין שלישי - קבוצה של יוצאי עליית נוער מגרמניה שהתחנכו ביגור. לכאורה מקום אידיאלי, אך אליה וקוץ בה: הפלוגה נוסדה שלוש שנים קודם לכן ע"י אותו גרעין וותיקים גרמנים, יחד עם קבוצה של דתיים, גם הם יוצאי גרמניה, שהחליטו לחיות דווקא במסגרת הקיבוץ המאוחד, תוך סובלנות הדדית עם חילוניים.  איני מבין מדוע מוסדות הקיבוץ המאוחד נכנסו להרפתקה זו כאשר חששו מראש, שניסיון כזה לא יצליח – ואמנם הפלוגה כמעט נשברה במקום לגדול ולהתגבש. במשך שנים לא התגברה הפלוגה על ה-setback הזה. כל אלה לא אמרו לנו הרבה בהולנד, מה גם שמאורע שארע בקיבוץ מחר באותם ימים חיזק את רצוננו להצטרף אליהם: הירקנית של הפלוגה, נורתה ונהרגה ע"י ערבי, כשירדה לסגור מים בגן הירק הקטן בשעות הערב, על אף שהלכה בליווי שומר. היה זה הד ראשון מעבר לים, מדכא ומאיים; אנחנו ראינו את עצמנו כחברים עתידים של פלוגה קטנה זו. קיבוץ העלייה נקרא ע"ש "מחר". איני חושב שהייתה בכל זה סנטימנטאליות או אידיאולוגיה מחודדת. היה זה השיקול המעשי הראשון, שעשוי היה להקנות לנו יעד ודאי באי הוודאות בה היינו שרויים עד כה. לדעת היכן נהיה. 

אליעזר ליבנשטיין (לבנה) מעין חרוד, שהשתתף בסמינר לעניינים בינלאומיים בחסות משרד החוץ הבריטי בלונדון, התעכב כמה ימים בוורקדורף והרצה על המצב העולמי הכללי, כפי הצטייר באביב 1938: מלחמת ספרד ותביעות גרמניה במזרח אירופה, תוקפנות יפן בסין וחוסר האונים, או יותר נכון חוסר רצון מוחלט של המעצמות, בעיקר של האנגלים, להלחם. הנוער לא רצה לשמוע מצבא, "תנו להיטלר מה שהוא רוצה, ותנו לנו לשבת בבית". אך יותר מכל נרתע המעמד השליט מכל דבר, שעלול היה לגרום לזעזועים חברתיים ולסכן את מעמדו. ובתווך היהודים, שכל אחד היה מוכן לשלוח לעזאזל, משום שהם  הגורם לכל הסבך. לכן סוגרים את גבולות בפניהם. ואין מוצא באופק (דברים אלה שנאמרו שנה לפני פרוץ המלחמה, התפרסמו בחוברות "מבפנים", שנתון 1938). 

בגרמניה המשיכו הנאצים ללחוץ על היהודים להגר, והיו מוכנים להקציב מטבע חוץ לכל אחד שהיה מעוניין לצאת לחו"ל להשגת אינפורמציה לצורך הגירה. אמי ניצלה את ההזדמנות והודיעה לי שהיא רוצה לנסוע יחד איתי לארץ ישראל ולראות, אם בכלל אפשרי להוריי להשתקע שם. ביוני 1938 הפלגנו אפוא ממרסיי ובילינו כשלושה שבועות בארץ, קצת אצל קרובים וקצת במלון. היינו בירושלים ובחיפה.  ספגנו יריות על האוטובוס בו נסענו לתל-אביב.  בנהרייה התברר לנו  כי בלי אמצעים ניכרים, לאנשים קשישים אין קיום בארץ, ולהקמת משק חקלאי מפרנס צריך יותר מ-1000 לירות שטרלינג. לביקורי בקיבוץ "מחר" שבהדר נסעתי, ליתר בטחון, לבדי - רציתי לחסוך מאימי את הלם מראה המקום - כמה צריפים רעועים ובקתות פח - shanty town. גם האנשים שם  נראו עייפים וקצת ירודים, אך היו עליזים, ומאוד חביבים. לשמואל ולאלכס לא היה הרבה מה למסור לי, אלא רק דבר אחד: שעומדים לעבור לכפר סבא למחנה מסודר עם חדר אוכל ומטבח בנוי. הייתי נשאר שם, לולא הערבות האישית של קרוב משפחה באמסטרדם, שבלעדיה לא היינו מקבלים אשרת כניסה מהאנגלים. הנסיעה לא הייתה חוויה בשבילי; ידעתי מראש למה לצפות. העוני של קב' מחר לא דחה אותי. הייתה לי הרגשה, שלא נותרו לי ברירות רבות. אישית כבר התרחקתי מאד מ"עולם האתמול", עולמם של ההורים והמשפחה בה נולדתי. אין זה אומר שנמצאתי לגמרי בצד השני של המתרס. מטמורפוזה זו לעולם לא הושלמה. אך הלך המחשבה של הבית נעשה לי זר.

זעזוע ציפה לנו בחזרנו לאמסטרדם. זה זמן שאמי רצתה לבדוק את הכספת הסודית שלה בבנק באמסטרדם, שהייתה על שם  קרוב משפחה שגר בעיר. אי אפשר היה לאתר את האיש. בהתערבות מכר הצלחנו לקבל מפקיד הבנק מידע שבעצם היה חסוי. נמסר לנו שהכספת בשם "נוימן" כבר לא קיימת. 15000 לירות שטרלינג ותכשיטים שהיו בתוכה - נעלמו. חיש מהר התברר שהאיש, עו"ד בשם נוימן, עשה  שרות זה לא רק להורי, אלא קרובי משפחה נוספים וביניהם גם להורים של ארנסט ומרגוט. נוימן הסתבך בעסקות נדל"ן באמסטרדם וכיסה את חובותיו עם תוכן הכספות. הוא התחמק ממגע עם לקוחותיו. מה שנשאר היו  1000 לירות, שהיו בחשבון שלי בנק באמסטרדם, והן שעזרו להצלת ההורים. לסוף הפרשה  עוד נחזור. 

ה-Anschluss באוסטריה, פרשת צ'כוסלובקיה והסכם מינכן ירדו עלינו כרעם. לא נשאר עוד צל של ספק לאן פניו של היטלר. אך מה יהיה עלינו? ההולנדים ניסו להרגיענו: הולנד ובלגיה הן ארצות ניטראליות, 14 מיליון תושבים ניטראליים - מה עלול לקרות לכם? בכנס ציוני הולנד שמענו את המנהיגות הציונית ההולנדית, אותה מנהיגות שבעתיד תלווה את קהילות הולנד להשמדה. הם דיברו אמנם על הצורך הדחוף לחנוך יהודי ציוני; איש "מזרחי" ציטט בפאתוס: 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר', אך ניסוח הצעת החלטה המחייבת עלייה נדחה ברוב גדול ובכעס. הקונגרס הציוני, שהתכנס בלוצרן שבשווייץ, ננעל ללא סיכום, אלא רק בזעקת הצילו; איש לא ידע כיצד לעשות זאת. ברל כצנלסון עבר בוורקדורף, בדרכו מלונדון הביתה.  הוא השתתף בועידת השולחן העגול עם הערבים - לא היו לה תוצאות. ובביטאון שלנו הופיע מאמר לענייני השעה בזו הכותרת: "האם עלינו לקבל את הדין ולהיקבר?"

בראשית שנת 1938 זכתה קבוצה קטנה של חברים בסרטיפיקאטים, בהם גם חברים מקבוצתנו, וביניהם בר מנחם. התאספנו בערב החג על הדשא ליד חדר האוכל ולפתע הופיע אור ברקיע הצפוני, מעין אלומות אש בכל צבעי הקשת. משחק האורות נמשך כל הלילה. היו אלה זהרורי הקוטב הצפוני (aurora), תופעה נדירה. בעבר לא נראו זהרורי הקוטב כל כך דרומית. בסה"כ התופעה הצביעה על חורף קשה המתקרב, ואמנם חורף 39-1938 היה קשה במיוחד. אבל אנחנו ראינו באורות מהצפון סימן מבשר רעות. איפה נהיה בעוד שנה?

להחלטה להפעיל עלייה בלתי לגלית - עלייה ב' בכינוייה המקוצר- ניתנה מסגרת ארגונית ומספר אישים עסקו בעניין זה באירופה וגם בהולנד. האישיות הבולטת ביותר, אם כי אז לא ידענו זאת, היה גדעון רופר, איש השומר הצעיר, שלאחר קום המדינה הכרנו כגדעון רפאל, מנכ"ל משרד החוץ ודיפלומט מהשורה הראשונה. החלה פעילות ענפה, שעברה מפה לאוזן, לארגון העלייה. בעיות אדירות עמדו בדרכה כמכשולים: אשרת מעבר דרך צרפת לנמל ההפלגה המשוער מרסיי; היתר הפלגה של שלטונות הנמל ושמירת סודיות המבצע כלפי חוץ, ז.א. כלפי האנגלים, שכבר שמו עין על נמלי הים התיכון בנדון. הראשונים שעסקו בעלייה הבלתי לגלית היו הרוויזיוניסטים. שקופחו, במידת מה, בחלוקת הסרטיפיקאטים ע"י הסוכנות היהודית, אחרי שהתפלגו מהתנועה העולמית. אחרי 1936 גם ההגנה  התחילה לארגן "טרנספורטים", מאיטליה או מהים השחור. אבל עם פרוץ מלחמת ספרד ארצות רבות לא היו מוכנות עוד להעניק אשרות מעבר לקבוצות או ליחידים לנמלים. אולם היה נראה שלקראת החורף תתאפשר הפלגה מדרום צרפת.

ליל הבדולח, ב-9 בנובמבר 1938, ניפץ את כל התוכניות. מיד לאחר שאמי חזרה לגרמניה מנסיעתנו לארץ, החרימו הנאצים את דרכוני הורי והודיעו להם, שיקבלו אותם רק עם הגירתם. באותם שבועות  השלימו הוריי את תהליך מכירת העסק והבית בווריצן, אך המשיכו עדיין לגור בדירה שמעל החנות. את התמורה שקבלו עבור הרכוש חייבים היו להפקיד בחשבון סגור. נאמר להם שעם הגירתם יוכלו למשוך את הכסף - בחישוב של 6 פפניג לכל מרק, דהיינו 6%.  למחייתם בתוך גרמניה יכלו למשוך בלי הגבלה. תחילה שלחו את אחותי לוורקדורף -  דאגה אחת פחות.   

ואז בא ליל הבדולח. אימי הייתה בברסלאו, לראות מה עם סבתי, אמה, שהייתה בשנתה ה-86. אבי נסע לסדורים בברלין. קומנדו נאצים במדים פרץ לדירה, בה הייתה גרטרוד לבדה, והתחיל באופן שיטתי לשבור ולהרוס, לנפץ שמשות ולקרוע ווילונות. בשעות הערב אבי חזר מברלין. כעבור כמה שעות באה משטרה ועצרה אותו, אך למחרת שוחרר, אחרי שהתחייב בכתב לעזוב את גרמניה בהקדם. ההורים עזבו את ווריצן ועברו לגור בברלין. כל זאת שמענו רק כעבור זמן - הקשר הטלפוני לגרמניה נותק באותו יום. הנזק שנגרם לדירה הצטמצם בעיקר בניתוץ כלי חרסינה וכלי כסף. בברלין התחילו ההורים להכין את הגירתם בכל המרץ, ותוך קשיים מרביים. איני זוכר את כל המקומות, בהם ניסו את מזלם, קובה, סן דומינגו, סן סלוודור. היה ידוע שארצות אלו מכרו בגרמניה ויזות והיתרי כניסה, אך ברגע  שרצו  להיכנס, שלטונות הנמל התכחשו לוויזה, וגירשו את המהגרים, או גרוע יותר, אסרו אותם וסחטו מהם את הפרוטות האחרונות. אך בחודשים אלה של חיפוש מיואש אחרי מקום להגר, ארזו הורי את כל תכולת דירתם - רהיטים ושטיחים וכבסים, בתוך ארגזים ומזוודות ושלחו את הכל להולנד. הדבר התאפשר ע"י נוהל שהיה קיים ברכבת הגרמנית מתמיד: אפשר לשלוח מטען לתחנת יעד, גם לחו"ל, גם אם אינך נוסע באותה רכבת, כמטען לא מלווה. כך הגיעו, במשך הזמן, כ-12 ארגזים ומיכלים לאמסטרדם, וההולנדים שמרו אותם מחוץ למכס. הורי לא היו היחידים שהשתמשו בשירותים אדיבים אלה. כשהוריתי ביוני 1939 לשלוח את הכל לאוניה של הורי בנמל אנטוורפן, ההנגר העצום באמסטרדם היה מלא,  עד לתקרה, עם חפצים של יהודים גרמנים. כל 12 המיכלים הגיעו בזמן לאוניה באנטוורפן. חותמת השחרור של המכס הגרמני הוטבעה על הארגזים, אם כי את רוב הדברים שבהם אסור היה בכלל להוציא מהארץ;  עונש מוות לעבריין. איני יודע איך עשו זאת.

ליל הבדולח הביא שיטפון של חברי "החלוץ" ונוער לווורקדורף, מגרמניה ומאוסטריה; להכשרת דוונטר הגיעו גם מצ'כוסלובקיה והונגריה. לאחרונים היו בעיות תקשורת חמורות. הם לא ידעו מילה בגרמנית, וכמובן גם לא בעברית, ובכלל לא ברור לי, כיצד הבינו את האיכר ההולנדי. בוורקדורף התחלנו להצטופף. מהמבורג הגיע שחקן תיאטרון עם אשתו: הרברט (טוביה) גרינבאום וגרטה. טוביה גרינבאום החל מיד לפעול וביים הצגת תיאטרון בת שלוש מערכות. את שם המחזה שכחתי. היה זה משהו ציוני וקיבוצי, קשור למאורעות הדמים בארץ  בסגנון בין "מיסטר קיבוץ" ו-"הוא הלך בשדות", מפרי עטה של ישראלית בשם בת דורי - אותו סוג הצגות שה"אהל" התנסה בהן. ההצגה זכתה להצלחה רבה. עצם העיסוק בהכנתה הסיח קצת את המחשבות מהנעשה סביבנו, וסייע לגיבוש החברתי, אחרי הצטרפותם של כל כך הרבה אנשים חדשים בעלי מנטאליות שונה משלנו. מי שזכור לי מהמחזה המלהיב הוא אשר: הוא מילא בה (כמובן) תפקיד רופא, שהיה צריך לקבוע את מותם של שלושה חללים. אשר הופיע במכנסיים קצרים, תיק ביד ומשקפיים על קצה האף, והצביע, בראש מורכן, באצבע מאשימה על שלושת המוטלים: "מת" - "מת" - "מת".              

חורף 39 / 1938 היה קשה במיוחד, והיו ימים שהעבודה החקלאית הושבתה כליל. נרקמה תוכנית עלייה חדשה. למעשה ניתן לנו כבר תאריך: אמצע ינואר. הכל היה אמור להתבצע בסודיות מוחלטת. ההכנות היו קדחתניות ובעיקר הקניות לקראת הנסיעה. לא לקח זמן רב עד שכל חנווני באמסטרדם ידע שב-15 בינואר חלוצים מהולנד יפליגו בעלייה ב' ממרסיי. אך הגורל, בלבוש הפוליטיקה הבין לאומית, התערב. ברצלונה נפלה לידי פרנקו, וכתגובה סגרו הצרפתים את הגבול לתנועת פליטים. מרסיי כנמל הפלגה הייתה  out. מה הלאה?

הצטופפות  האנשים בוורקדורף ובדוונטר הגיעה לממדים קשים, לכן שכרו המוסדות אכסניית נוער, ה-Assenburg, ושיכנו שם, לחליפין, כ-100 אנשים, במסגרת סמינרים ומחנות הכנה לעלייה. רובם היו חברי ההכשרה הבודדת, אך חברי וורקדורף הצטרפו למתן שרות ועריכת הרצאות ושיעורי עברית. אכסניית נוער זו הייתה מיוחדת במינה. זו הייתה טירה מימי הביניים, מוקפת תעלת מגן ובה אולם אבירים. מנהלה היה קשיש, Oom Gert שמו, שהציג עצמו כוותיק תנועות הנוער, עם גיטרה ביד...

במרץ 1939 זכה קיבוץ העלייה שלנו בשלושה או ארבעה סרטיפיקאטים. לפלוגת "מחר" יכלו להצטרף מרים פוזנר, מנחם הולץ, דן מיש ועוד. אני אומר ועוד, כי על כל אשרת כניסה העלינו שני אנשים. על פי החוק יכול היה זוג נשוי לעלות עם סרטיפיקאט אחד. לכן אורגנו, בכל עלייה, נישואים פיקטיביים. ההנהלה הרכיבה את רשימת הזוגות, ואלה הלכו למשרד המועצה האזורית הקרובה ונישאו שם כדת ודין, כי בהולנד  הנשואים אזרחיים. לזוגות אלה לא היו בעיות אישיות או ביורוקראטיות מההסדר הזה. בארץ כל אחד הלך לדרכו הוא; איש לא טרח לדרוש גירושין פורמאליים. בארץ הרב הסתפק בהצהרת הצדדים, שנישואיהם היו פיקטיביים לצורך עלייה.

ידענו שאנו עומדים להפליג, השאלה הייתה - מתי. 'יש בי אמון לכל, היכן, איפוא, המסר?' ('den Glauben hab' ich wohl, allein es fehlt die Botschaft') - אמר הרי ליטן, בהופכו את הציטטה מ'פאוסט' על הראש. גיורא יוספטל, מנהיג החלוץ הגרמני, עבר בוורקדורף וניסה לסגור, עד כמה שאפשר, את הדברים שנשארו פתוחים בגרמניה, ובין השאר גם להוציא את משפחתו ומשפחת אישתו. אישתו סנטה, אחותה של לולה, הייתה מרכזת מפעל 'עליית הנוער' בגרמניה. כעת עמדה בראש גרעין עלייה, שרצה עם עלייתו  להקים בארץ קיבוץ חדש, ועד לעלייה על הקרקע להתקיים כפלוגת עבודה ברעננה. הקבוצה הראשונה, בלווי סנטה, עלתה בדרך לגלית ואילו שאר הקבוצה - החלק היותר גדול - המתינו אי שם בגרמניה לעלייה ב'. גיורא ליווה את ראש החץ שלו בדרכו לארץ וחזר מיד לאירופה להמשיך ולרכז קבוצות לעלייה ב'. בדרך זו הגיעה אלינו קבוצה קטנה של חברים מאנגליה, כדי להצטרף אלינו, באם נצא... ובינתיים הוחל באריזת החפצים. היות ואי אפשר היה, כך נאמר לנו, לקחת לאוניית המעפילים יותר מחפצים אישיים, היינו תרמיל, הוחלט שכל אחד יכין לעצמו מזוודה או ארגז, ואת המטען כולו הבטיחו המוסדות להעביר לארץ בהובלה נפרדת. עם זאת, הורו לחברים עם יעד משותף בארץ לארוז את חפציהם ביחד, כדי להוזיל את הוצאות ההובלה. התברר מאוחר יותר, שהיה זה המחדל הגדול ביותר של כל מבצע ההעפלה: הארגזים הגיעו לנמל חיפה כמתוכנן. אך שם שלטונות המכס (הבריטיים) היו מוכנים לשחררם רק לאחר תשלום המכס והאחסון. כמה מעט זה היה  עולה ליחיד - ולחברי הגרעין לא היה הכסף. ניסינו לפנות למחלקת העלייה של הסוכנות ואפילו ל"התאחדות עולי גרמניה" לעזרה. זכינו רק במשיכות כתף. אשר לארגז שלי - הייתה לי הרגשה לא טובה והסתייגות מתוכנית ההובלה המשותפת, לכן שלחתי את המטען שלי באופן פרטי, לכתובתה של עלי, בת דודתי, בחיפה.

כעת העניינים התחילו לזוז, וידענו שבתחילת הקיץ עלינו להפליג. מוסדות וורקדורף החליטו להעניק שיעורי ירי ל"עולים בכח". העניין נעטף במעטה של סודיות - אך מה שיצא היה בסך הכל דבר צנוע למדי: ירי בנשק חם בהדרכת סמל. על זריקת רימונים שמענו הרצאה מפורטת מאורי קוך.  

  בשבוע הראשון של חודש יוני הגיעו, דרך פראג, ארנסט ומרגוט מברסלאו עם הוריהם, הדוד מנה (עמנואל) פינקוס והדודה לאה. הם ברחו מברסלאו לפראג ושם הצליחו להשיג אשרת כניסה לארה"ב לכולם, ע"י קשרי משפחה. התלווה אליהם גרט מפרייאנוולדה, שגם הוא נקלע לפראג ולמזלו הצליח לזכות בכניסה לאמריקה. נפגשנו בבית מלון מפואר באמסטרדם (לפחות מ-5 כוכבים דודי מנה אף פעם לא נכנס), הלינו גם אותי שם בלילה. סיפרתי כבר, שהם היו, עם הורי, קורבנותיו של עו"ד נוימן. למחרת הלכנו לנוימן האח, שתמיד שימש ככתובת הפושע. דודי מנה היה איש טוב לב, שלא היה מסוגל להרוג זבוב, אך היה חזק וגבה קומה והיה יכול להציג הופעה חיצונית של בריון או גנגסטר. ככזה נכנס לנוימן. כעבור חצי שעה יצא ובכיסו כל התכשיטים של הורי וסכום כסף גדול לא מוגדר. הוא מסר לי את התכשיטים, שבהם נוימן לא נגע. על הכסף לא דיבר, אבל מסר לי התחייבות תשלום בכתב על כל הסכום שנוימן היה חייב להורי. בזה נפרדנו; הם הפליגו לניו יורק והקימו שם מחדש את חנות העתיקות שהתקיימה עד שסטפי סגרה אותה. אבי נפגע קשות שמסרתי לו בפגישתנו האחרונה על ה"הסדר". יתכן והיה עלי לעמוד יותר על האינטרסים שלי ולא תת למנה פינקוס לזכות בכל סכום הכסף בעצמו, ולדרוש לחלק יחסית את ההפסד. הייתי מאוד נאיבי ולא ידעתי כיצד לנהוג; הייתי חסר ניסיון חיים. אימי כנראה התגברה על הפרשה, כי במשך השנים, לאחר מות אבי, קיימה קשרים עם אחותה ויחס חם לארנסט, עד למותם. האפילוג לפרשה היה בתחילת שנות השבעים. יום אחד פנה אלי יהודי בשם נוימן, חבר גבעת ברנר, שהציג עצמו גם כן כקורבן מעילות העו"ד נוימן באמסטרדם. הוא סיפר לי, מה שהיה ידוע לי מכבר, שאלמנתו הנוכריה של המועל חיה כאישה עשירה באמסטרדם; ברצונו לתבוע אותה לדין על מעילות בעלה מנוח. הבעיה היא שזו תביעה אזרחית ולא פלילית, ובתי המשפט ההולנדים דורשים הפקדת 60% מסכום התביעה עם הגשתה. בזאת, בנוסף להוצאות ייצוג משפטי, בודאי לא יכולתי לעמוד. לא היה לי הכסף, ולכן גם לא בדקתי אם היו בכלל סיכויים לזכות במשפט. איני נוטה להאמין שכן. ידעתי גם, שהאלמנה טענה, שהיא עשירה בזכות עצמה ולא היה לה קשר לעסקות בעלה.

לבסוף השיגו הורי ויזה - אשרת כניסה לצ'ילה, שהשיגוה באמצעות הני שלזינגר, בת אחות מצד אמא, שהייתה נשואה כבר שנה בצ'ילה. הוויזה הייתה לכולנו, גם עבורי. אינני יודע, למה לא עלה בידי הורי להשיג אשרת כניסה לארה"ב; כנראה לא היה להם מישהו שהיה יכול לתת אפידוויט. עם זאת אני מניח, שעם המעט שהיה להם, הרבה יותר קל היה להסתדר בדרום אמריקה, החלשה בוולוטה. שם השקעתם לא רק נשמרה, אלא עלתה בערכה במשך העשור שהיו שם. בארה"ב מצבם היה יכול להיות הרבה יותר קשה, היות וכבר לא היו מסוגלים לעבוד.

הורי עמדו להפליג מהמבורג ב-14 ביוני; אוניית  HAPAG הגרמנית שלהם עמדה לעבור בנמל אנטררפן כעבור יום. עלי היה לדאוג שכל הארגזים באמסטרדם יועברו ממחסן המכס לאונייתם בנמל אנטוורפן. אחותי הצטרפה אליהם שם, ואני התלוויתי אליה. הגענו לאנטוורפן. החפצים הועלו עבורם ישר על האונייה and no questions asked, ונשארו לנו עוד שעתיים על הרציף בנמל אנטוורפן כדי להיפרד. איש מאיתנו לא האמין שנתראה עוד אי-פעם. להורים היו אלף לירות שטרלינג, ו- 6%  מרכושם אחרי ההמרה בגרמניה. הרהרתי אם עשיתי נכון להשאירם לנפשם. אך בלאו הכי היה מאוחר. נפרדנו, והם הפליגו לנסיעתם הארוכה - ששה שבועות - מעבר לקו המשווה. מה שהיה מדכא  ב מיוחד במפגשנו האחרון הייתה האוניה סט. לואיס, אותה אוניה שהנאצים מילאו ביהודים ושלחוה לחופי צפון ודרום אמריקה, ביודעם מראש, שאף ארץ לא תרשה את כניסת היהודים אליה; וזאת כדי להוכיח לעולם, שאיש אינו רוצה ביהודים. ה-סט. לואיס עגנה באנטוורפן סמוך לאוניה בה הפליגו הוריי. (אחרי שחזרה לאירופה סוכם בין ארבע ארצות - הולנד, בלגיה, אנגליה וצרפת -  לקלוט את היהודים. רק אלה שגורלם הביא אותם לאנגליה שרדו. סרט אמריקאי, "מסע הארורים", שהופק בשנות הששים, הנציח את המסע הזה.) בקיץ 1939 לא היינו בטוחים,  שמסענו  יסתיים אחרת.

בחזרה לוורקדורף. נותר לקשור עוד חוטים מעטים סופיים. באחת השיחות האחרונות שהיו לנו עם גיורא יוספטל, הוא התבטא על התרשמויותיו מהארץ בערך כך: מי שרוצה להסתגל לארץ, חייב קודם כל להסתגל למנטאליות של פינסק. לא צריך היה להיות בארץ זמן רב כדי להבין, שקלע למטרה. אך זה נושא להרהורים עתידיים.

היה עלינו להפליג מאמסטרדם, כ- 250 אנשים, ובאנטוורפן לקלוט עוד אנשים, שעברו מגרמניה לשם וממתינים לספינתנו. כ-70 חברים וחברות יצאו מוורקדורף, וכ-100 מהכשרת דוונטר. השאר - אנשים מבוגרים, "פליטים" למיניהם, בודדים וחברי הכשרות של זרמים אחרים, בין היתר "הפועל המזרחי" ו"אגודת ישראל". היו בוורקדוף כאלה שפחדו להפליג באוניית מעפילים. ליאו שוורצשילד ואישתו לא הצטרפו, אך הצליחו להגיע לשווייץ. טוביה וגרטה גרינבאום זכו כעבור חודשיים  בסרטיפיקאט, הודות לקשרים אישיים. לא היה מקום לכולם במחזור ראשון זה, ותוכננו הפלגות נוספות. אך רבים מהנשארים מאחור נספו בשואה. אומרים שהנסיעה ורכישת הספינה מומנו ע"י יהדות הולנד. איני יודע אם כך זה היה.

ב- 15 ביולי 1939 בשעה 8 בערב המתינו לנו בכניסה לוורקדורף שני אוטובוסים כדי להביאנו לנמל אמסטרדם. עלינו בשקט; לא היה עוד מקום לצהלה. היו שבכו. הרדיו באוטובוס השמיע שיר עם פלמי עתיק, מימי מלחמת שלושים השנה - "Flandern in Not, in Flandern da reitet der Tod" - "פלנדריה בצרה, על שדות פלנדריה דוהר המוות". אחזה בי צמרמורת, איני יודע למה, הרי  השיר היה ידוע. כעבור שנה דהר המוות על שדות פלנדריה. וצלילים אלה הם הדבר האחרון שנחרטו בזיכרוני מהולנד. לאט נסענו אל הערב המחשיך. איש לא דיבר.

נכנסנו לרציף צדדי בנמל אמסטרדם, נדמה לי שנקרא נמל Y, לא מקום להפלגת נוסעים, אלא רציף להטענת מטענים. נכנסנו להנגר גדול. לא היינו הראשונים. החברים מהכשרת דוונטר כבר היו כולם, ובכך כל מי שהיה שייך לקיבוץ העלייה שלנו היה כאן. היו עוד אנשים שלא ראינו קודם, מבוגרים יותר, וודאי לא שייכים למסגרת "חלוצית". וכמה דוברי הולנדית. והמון מלווים, איני יודע איך נתנו להם להיכנס לשטח הנמל הסגור; כנראה שיהודים תמיד מגיעים אם צריך להיפרד. נפתח שער לרציף ושני פקידי מכס נתנו לנו לעבור עם הצגת הדרכון, מבלי לשאול או להסתכל הרבה. עמדנו ברציף; כעבור דקה הצטרפו אלינו דוברי ההולנדית, עם צחוק גדול, כאילו שמעו זה עתה בדיחה טובה: הפקידים ההולנדים רצו לשכנעם, לא להצטרף למסע המטורף הזה בספינת הארורים. 'יש לכם דרכון הולנדי טוב, אתם אזרחי הולנד ולא פליטים, מה לכם עם אלה?'

ליד הרציף עגנו שתי אוניות, אונית משא גדולה וספינת הובלה קטנה, מהסוג שנע בתוך הנמל ומוביל נוסעים ומטען החוצה, לאוניות הגדולות שעוגנות מחוץ לרציף. 'DORA', היה כתוב על ירכתי הספינה, ומתחת - Panama. הורו לנו לעלות על הספינה הקטנה וחשבנו כי מובילים אותנו החוצה. עלינו, אם כי המילה 'לעלות' לא כל-כך התאימה. הספינה לא הייתה גבוהה מהרציף. על הסיפון עמדו שלושה בחורים בגילים שונים, שכיוונו אותנו למקומותינו בגרמנית ובעברית. לא היה הרבה ללכת. אחרי צעדים אחדים הגענו לאולם גדול מלא מיטות עץ בשתי קומות. ובכן - לא היה צריך להרהר הרבה, זו האונייה בה נפליג ושתביא אותנו לארץ המובטחת, whatever that means. התמקמנו. לא היה חסר מקום. התאורה הייתה חלשה, לא ראינו הרבה. מבט דרך ה-bulleye החוצה. הרציף היה עזוב, האורות  כבו. ברגע זה הרגשתי את טרטור המכונות, רעידה קלה והרציף נסוג לאחור, אט אט. מסביב דממה; מישהו נכנס אלינו, מנסה להרגיע: לכו לישון, מחר נסביר הכל. השעה  אחת אחרי חצות.

עם שחר עליתי על הסיפון. התאספו שם כבר רבים. היינו בלב ים, בתעלה האנגלית, סמוך לחופי בלגיה. נשבה רוח קרירה, הים היה גלי במקצת. הודיעו על אסיפה כללית כעבור חצי שעה. הופיעו שלושת הבחורים שקיבלו אותנו בעלותנו על ה-"דורה". אקרא להם "הישראלים", אף כי אנחנו קראנו להם "הפלשתינאים", כינוי לא כל כך הולם בשפת ימינו. הם הציגו את עצמם כ-Johny, Tommy ואת שם המבוגר ביניהם איני זוכר. הרבה יותר מאוחר למדנו את זהותם האמיתית. Johny, בחור נמוך קומה, שחום עם תלתלים שחורים. הוא דיבר עברית ואנגלית והופעתו הייתה כשל קצין צבא. שמו האמיתי היה צבי ספקטור, איש ההגנה ורב החובל בפועל של האונייה (ב-1941 יצא כמפקד קבוצת כ"ג יורדי הסירה, בשליחות עבור הצבא הבריטי, לחבל במתקני הנפט בטריפולי  שבסוריה, ובכך להכין את פלישת בנות הברית לסוריה, שהייתה בידי כוחות וישי הצרפתיים. 23 הבחורים לא חזרו ממשימה זו ואין יודעים עד היום מה עלה בגורלם). ג'והני תיאר במלים קצרות את האונייה. ה'דורה' הייתה כבת 30 ונבנתה כמובילת בהמות. היא עסקה בעבודה זו, בין האיים הדניים, במשך שנים רבות. ל'דורה', בת ה-1600 טון, לא כל כך קליפת אגוז כפי שנראתה תחילה, היה מנוע קיטור חזק והיא הגיעה למהירות של 10 קשר. הותקן בה מכשיר קשר גדול וחדיש. הצוות - כ- 8 עד 12 חובלים, חבורה מעורבת, חציים דנים וחציים יוונים, לא היה מבייש את מלחי "אי המטמון" או אוניית המתים. רב החובל הרשמי, יווני נמוך קומה, השלים את התמונה. הוא ישב לרוב בקבינה שלו. רב החובל האמיתי היה ג'והני. טומי, איש האלחוט, היה חבר עין חרוד. המבוגר בשלושת המפקדים, שאת שמו שכחתי, דיבר יוונית והיה פקיד גבוה בנמל תל-אביב. כולם היו שליחי ההגנה, שאחריותה על האונייה, כשהקשר לארץ התנהל דרך קיבוץ גבעת חיים. דברים אלה ועובדות אחרות למדנו עם הזמן, כעבור שנים.

מחסן המצרכים של האונייה הכיל מלאי לחודשיים. דברים בסיסיים כמו שעועית ואפונה וכמות לא מבוטלת של בשר משומר - bullbeef ועוד מלאי גדול של שימורים. כלחם שימש מאפה יבש, בפי העם "צנים ימי", שכדי לאוכלו היה צורך לטובלו בתה או מרק. את מי שתייה אפשר היה לשתות רק כתה או קפה, שגם הם טעמם היה טפל, והמצב החמיר במשך הזמן. והייתה בעיית הפחם. ה-"דורה" נבנתה לנסיעות קצרות טווח ומחסן הפחם שליד חדר המכונות שלה היה קטן. לכן היה צורך לאחסן את מלאי הפחם, שיספיק לנסיעה של מספר שבועות, באחד מאולמות המטען. את מחסן הפחם המיועד היה צריך למלא מדי יום, אך בגלל האבק הרב, בו הייתה כרוכה העברת הפחם, נעשתה העבודה בלילות, בתורנות, ע"י החברים. עבדנו בכמה משמרות ונשאנו את הפחם בסלים. גזירה זו אפשר היה לסבול, לו יכולנו להתרחץ כראוי בתום העבודה. אך ב'דורה' לא היו מים מתוקים לרחצה. תא ארעי, סגור ביוטה מסביב ומשאבת יד למי ים שמשו כמקלחת. אך עם מי-ים אי אפשר להסתבן, לא בקור של תעלת לה-מנש ולא בחום של הים התיכון. לכן אין פלא שהיו חברים שלא יכלו להיפטר מפס שחור מתחת לעיניהם וציפורניהם, גם אחרי שכבר עלינו ליבשה. ואין לשכוח את השירותים: שני תאי ברזל על הסיפון האחורי. השמש הקיצית, במיוחד בים התיכון, דאגה לכך, שלא יתעכבו שם יותר מידי זמן. בעיה, כי לפחות בימים האחרונים של שהותנו על ה'דורה' התגלו כמה מקרי דיזנטריה. וזה מביא אותי למרפאה. מסודרת למדי, מצויידת בדברים המקובלים ובשתיים- שלוש מיטות לחולים. אשר התמנה מיד כאחראי על המרפאה. המטבח היה פרימיטיבי. כיריים פתוחים, מוסקים בפחם, ומספר סירים גדולים או גיגיות. עם ציוד זה הבחורות, ובראשן קרלה, היו צריכות להתמודד. לא תמיד בהצלחה. כיצד אכלנו איני זוכר, נדמה לי שלכל אחד היו צלחת וספל בתרמיל.

נצטווינו להיכנס לנמל אנטוורפן בחצות, להעלות במהירות את הממתינים לנו ולהסתלק. כולם היו צריכים להימצא מתחת לסיפון. כיבוי אורות, שקט מוחלט. נקשרנו לרציף. האנשים עלו מהר על הסיפון ונשפכו לאולמות השינה. עתה, כבר לא היה מרווח, להיפך- נעשה צפוף מאוד. האנשים שעלו היו נרגשים ביותר, כניצולים של רגע אחרון מסכנת חיים. בחלקם הגדול היו אלה חברי הכשרות גרמניה, אך גם קבוצות צעירים חסרי נתינות, שגורשו ע"י הנאצים וחיו מספר שבועות במחתרת בבלגיה. היו ביניהם אנשים מבוגרים, פליטים מגרמניה, קבוצה של חברי 'החלוץ' הבלגי ובראשם זיגי מהלר, לימים ממייסדי קיבוץ 'בית-אורן' שעל הכרמל. וכן חברי הפועל המזרחי, יוצאי מונקץ', שדיברו עברית כמו ילידי הארץ, או ליתר דיוק, עברית  נכונה יותר; וגרעין אגודת ישראל, מייסדי 'חפץ-חיים'. עלו לספינה גם החלק השני של קבוצת סנטה יוספטל, שכבר השתקעה ברעננה ועתידה להקים את קבוץ 'גלעד'.

המנועים החלו לעבוד, ויצאנו את הנמל, בשקט כפי שנכנסנו. לפתע נדמו המנועים. נשמע רעש שרשראות והטלת עוגן. נעצרנו בקצה הנמל, בשפך הסכלדה. מה קרה? עם אור הבוקר חג סביבנו צי של סירות. ספינת משטרת הנמל כמובן, אבל גם סירות קטנות רבות שניסו להתקרב אלינו ומשום מה לא העיזו. סירות עם צלמים ועיתונאים. אחת הסירות התקרבה בכל זאת ונוסעיה עלו אלינו. אחד מהם נפנף בעיתון הבוקר: כותרת גדולה בישרה לקוראים, שמשטרת הנמל מנעה הפלגת אוניית פליטים מהגרים לאי שם, בגלל אי כשרות האוניה להפלגה לים הפתוח. בדיוק זה מה שהיה חסר לשמירת סודיות המבצע. נציג הסוכנות, שבא אלינו, סיפר לנו את כל הסיפור. הרוויזיוניסטים, שרצו לחסל חשבון עם הסוכנות, מצאו הזדמנות פז להכשיל את ההעפלה. הם פנו לסיעה הקומוניסטית בפרלמנט הבלגי ואלה, תמיד נכונים להציק לציונים, שאלו בסעיף השאילתות לממשלה, למה היא מתירה הפלגה של "אוניית מתים", אוניית פליטים, במצב רעוע ולא כשיר, להפלגה. היה בכך די כדי למנוע את יציאתנו. לעיתונות וליומני קולנוע היה על מה לדווח ולחגוג. נמסר כי יעדה של האונייה היא שנחאי, מה גם שלאחדים  מאלה שעלו בבלגיה הייתה ויזה לשנחאי. יותר מיממה נמשך מחול השדים. לפתע הפסיקו להתעניין בנו. לעת ערב הורם העוגן ונשמע הצלצול: כח מלא, קדימה. יצאנו לים הפתוח, בין חופי בלגיה ובריטניה, דרומה, בואך מפרץ ביסקיה.

מפרץ ביסקיה היה חלק כאגם רדום, דבר נדיר. השמש בערה, התחיל להיות חם. הצפיפות בדורה חייבה הנהגת משמעת ושגרה - סדר יום מסודר וקבוע. חולקו תפקידים, סודרו משמרות, נבדק מלאי המצרכים - בקיצור, נערכה תוכנית עבודה לשבועות הקרובים. במרפאתו מצא אשר בוקר אחד פריצה לארון התרופות. בדיקה יסודית העלתה שחסר מורפיום. החשד נפל על אדם בגיל העמידה, שעלה באמסטרדם יחד עם קבוצת המבוגרים שאינם מאורגנים במסגרת תנועה. התברר שהוא פליט מגרמניה, אקדמאי, כנראה רופא, מכור לסמים ושיכור. קרובי משפחתו בהולנד, משפחה בעלת השפעה רבה, רצו להיפטר ממנו בדרך אלגנטית, ע"י העלאתו לאונייה, כנראה תמורת תרומה שמנה לציוד ה'דורה'. לנציגי הסוכנות נאמר שהוא רופא ויכול לשמש בתפקידו באונייה, ובארץ מתכונן לחיות עם בני משפחתו. מה האמת איני יודע, אך הוא הספיק לעשות חור הגון במלאי המורפיום. מה לעשות? לא ניתן להורידו בנמל הקרוב; הדבר היחיד שניתן לעשות היה לשמור עליו ולהחזיקו במנה מינימאלית של סם ולהעמיד לידו בקבוק קוניאק מהמלאי.

הכנת הארוחות בתנאי המטבח הייתה משימה קשה. האוכל חולק במשמרות. אי אפשר לומר שהצטיין במיוחד, לפחות בהשוואה למה שהיינו רגילים בוורקדורף, אך איש לא בא בטענות. היו לנו דאגות אחרות. נעשה חם, והלינה באולמות השינה נעשתה יותר ויותר קשה. הרחצה היומית הפכה לבעיה. התא היחיד גרם לתורים ארוכים ומי הים כיסו את העור בקרום מלח. הצפיפות והחום העולה הכבידו בעיקר על האנשים המבוגרים, שחוסר הפרטיות הפך  את המסע עבורם לבלתי נסבל. עבורנו לא היה בכך יותר מאשר אי נוחות הכרוכה בכל טיול גדול.

המשוכה הבאה הייתה מעבר מיצר גיברלטר. במשך חצי יום התמהמהנו והתקדמנו בחצי הכח,  כדי להיכנס למיצר בלילה. כיבוי אורות, שקט. בשעה אחת אחר חצות עברנו. מהצד הבריטי בא איתות: "מי אתם?". התשובה: "דורה, פנמה". איתות מסכם: "דרך צלחה!". התקדמנו מזרחה, סמוך לחוף האפריקאי. החום של סוף יולי הכביד עלינו גם בלב ים. חיפשנו מקומות לינה על הסיפון. גליתי סירת הצלה נוחה למטרה זו. בערבים נהגנו לשבת למעלה בשירה ובשיחה, סמוך לחדר האלחוט; אפשר היה לשמוע את החדשות מהתחנות האירופיות הגדולות, לרבות ה-BBC והגרמנים. החדשות לא היו סימפטיות: הגרמנים הכינו את חטיפת דנציג...

באזור טוניס הים החל לרגוש. לא שמזג האוויר השתנה; החום לא ירד. הדורה ניטלטלה לכל הכיוונים. רק חופן יד של אנשים לא חלו במחלת ים ואני ביניהם. מחלת ים היא אחת המחלות העושות שמות בנפגעים, ולהם רק בקשה אחת: למות - אך באדם בריא מעוררת לא יותר מצחוק קל: sorry for you. עובדה זו לא עשתה את החוויה נעימה יותר. במטבח ארעה תאונה: סיר מים רותחים התהפך וקרלה נכוותה ברגליים. היא סבלה מאוד, הכאבים היו איומים. לא היו  תרופות יעילות לשיכוך כאבים ותנאי האשפוז היו בלתי מספקים. קרלה לא התגברה על הכוויה במהרה. אחרי שהגענו הייתה נתונה לטיפול רפואי עוד זמן ממושך.

עזבנו את האזור הסוער לאחר שעברנו את דרום סציליה והאי סטרומבולי עם הר הגעש. הים עדיין היה גלי ובקרבת כרתים התחיל לסעור מחדש, במיוחד בין האיים היוונים הרבים שעברנו לידם.  הבחנתי ששינינו כיוון - צפונה. מה פשר הדבר? אין תשובה. עוד יומיים טלטולים ומשבי רוח סמוך לכל אי יווני קטן. לפתע נעשה שקט, הים חלק כראי, החום כבד. נעצרים. צעקות על הגשר. רב החובל היווני מופיע, חגור אקדח מאוזר אוטומטי. קללות באנגלית. מה קרה? הצוות התמרד ופוחד לנסוע הלאה. הם רוצים יותר כסף. אנשי הצוות התבצרו בחדר המכונות. החלו צעקות הלוך ושוב. בינתיים מתארגנים אצלנו. אוחזים במקלות ובסכינים, וכמה חמומי מוח רוצים לפרוץ לחדר המכונות. זה מפחיד את הצוות, והם אינם מעיזים להוציא את ראשם. בלבול מוחלט. הישראלים  ורב החובל  מחליפים צעקות עם המלחים במשך כמה שעות. אז  באים אלינו ומסבירים -  יש לשלם להם עוד 500 לירות. על כל אחד מאיתנו לתת מה שברשותו. ברגע שנגיע לארץ יוחזר לנו הסכום במלואו. אוספים את הכסף, רושמים, נראה שאין בעיות. עוד שעתיים של מתיחות; לבסוף המנוע מתחיל לעבוד. הכיוון: צפונה.             

למחרת בבוקר אנו מתקרבים לחוף ונכנסים לנמל דייגים קטן. אנחנו בפיניקיה, בטורקיה. דבר מוזר קרה לאוניה שלנו; היא נוטה הצידה, כאילו נפגעה ועומדת לטבוע. ולעינינו מחזה לא פחות מוזר: כ-100 מ' מאיתנו אוניית מעפילים, דומה לשלנו, דחוסה באנשים, גם כן שטה באלכסון. הסברים אין. אבל אנחנו בלוואנט, ושם העסקים תמיד כרגיל.  סובבות אותנו עשרות סירות שמציעות ירקות ופירות למכירה. הבחורות מהמטבח נמשכות אל החצילים, שנראו באירופה רק בחנויות יוקרה. איך לבשלם איש אינו יודע. אישה אחד מציעה את שעון היד שלה תמורת אבטיח. ובכלל, אירועי השעות האחרונות גרמו אצל האנשים המבוגרים יותר לזעזוע נפשי. אחזה בהם אדישות ואי אכפתיות. השמש לוהטת. מביאים מים בסירות פתוחות ושואבים אותם עם דליים אל תוך מיכל האונייה. מיותר להזכיר שהשואבים עומדים בתוך המים בסירות.

דובר ונכתב הרבה, וראינו בסרטים רבים, על הרומנטיקה של נמלי הים התיכון. אלה שכתבו על כך וודאי לא התכוונו לפיניקיה. החום כבד, הקשה מנשוא באזורים המחניקים אליהם היינו מרותקים; ריח המים העכורים בנמל הקטן, סרחון של דגים רקובים, אין משב רוח קל שבקלים; וציפייה אין סופית למה  שצריך לקרות ואין יודעים בעצם מה - כל זה הפך את שבעת ימי ההמתנה בנמל הטורקי לגיהינום. הבנו שמחכים לאור ירוק מהארץ. האנשים התחילו לעלות אחד לשני על העצבים.

האוניה מולנו נראתה מלאה משלנו. נוצר קשר עמה. שכחתי את שם האונייה; היא הגיעה לחופי הארץ 14 ימים אחרינו. האונייה יצאה מקונסטנצה שבים השחור ונוסעיה מאוסטריה וצ'כוסלובקיה. מארגני המסע היו הרוויזיוניסטים, וברוח זו גם נוהל המסע. קבוצת צעירים, מאורגנים כמחלקת חיילים בנוסח פלוגות הסער פקדה על הנוסעים, אנשים מכל הגילים חסרי זיקה פוליטית מיוחדת. הם קיימו משטר הפחדה, אילצו את הנוסעים להישאר רוב הזמן מתחת לסיפון, ובעצמם נהגו כאילו, עבורם לפחות, כבר הגיעו ימות המשיח. הצד הלוגיסטי שלהם היה עוד פחות מזהיר. חסר להם מזון ומערכת הקשר לא הייתה מסודרת, עניינים של מה בכך, אם חושבים על המטרה הנשגבה. עד כאן באשר למחנה הלאומי דאז.

 ביום השביעי התחלנו לזוז ובבוקר  היינו בלב ים. רוח נעימה נשבה, הדורה התיישרה וחתרה בכח מלא לדרום מזרח. אחר הצהרים התקיימה אספה: "מחר בערב ננסה לרדת לחוף. סירות משוטים יחכו לנו. זאת אחת האפשרויות לרדת לחוף". לא הייתי סקרן במיוחד למה שעלולה להיות האלטרנטיבה; לקפוץ לים ולשחות? למחרת בבוקר נכנסנו לכוננות. אסור היה להימצא על הסיפון, אלא רק בקבוצות קטנות. בשעה שלוש אחרי הצהרים, מבלי שהבחנו בכך, התקרב אלינו מטוס צבאי בריטי, הנמיך טוס מעלינו... ונעלם באופק. אי אפשר להגיד, שלא נבהלנו. עוד זה חסר לנו, כמה שעות לפני הסוף.  אופטימיסט הביע סברה, שבמטוס היה קפטן וינגייט שרצה לראות, אם הכל בסדר אצלנו ונגיע במועד. מי יודע, למה לא?  נתקלנו בדברים מוזרים רבים במסע זה. למשל, בתעודת זהות של ממשלת פלשתינה (א"י), שניתנה לכל אחד מאיתנו 48 שעות לאחר עלייתנו לחוף. למה? כובע!

בצהרים אחד המפקדים עבר והחזיר לכל אחד את הכסף שתרם, אותו סכום, אותם שטרות; כבר לא שאלנו שאלות. עם חשיכה איש לא נמצא למעלה, האורות כובו. שקט. החום באולמות השינה היה נורא. שיחק לי המזל ותפסתי מקום על יד חלון. כבר היינו קרובים לחופי הארץ ואפשר היה לראות את תל-אביב המוארת וצפונה ממנה את רצועת חוף השרון, עטוף חשיכה, רק פה ושם אורות חלשים של ישוב קטן. כשעתיים התקדמנו באיטיות כשלפתע המכונה עצרה. שריקת שרשראות והטלת עוגן. דממה. קולות בחוץ, משק משוטים. שפשוף רגליים מעל ראשינו. מתחילים לרדת.

עוד שעה ארוכה אנו דחוסים למטה, העצבים מתוחים, אי אפשר להתרכז במחשבה הגיונית, אין גם אוויר לנשום. ואז קוראים לנו: קדימה, מהר, לא לדבר, לא לשאול. ג'והני מקפיד שיקפצו לסירה אחד אחד. אין בעיה, הדורה אינה גבוהה. אנו כ-10 אנשים בסירה, שני בריונים חותרים. "מי אתם?" "אנחנו חברי כפר שמריהו. אתם יורדים בחוף שפיים". למעשה אנחנו מתקרבים לגוש סלעים שחור, אי שם בצד נקודת אור חלשה. לא רואים כלום. הסירה נתקעת בחול. "לקפוץ החוצה, חת שתיים" - קופצים, המים עדיין מגיעים לקרסוליים, לא חשוב, עוד כמה צעדים, יש כבר חול, אפשר להתקדם. מישהו מחבק אותי; אישה זרה, לא זכרתי אם ראיתיה אי פעם, מחבקת אותי ובוכה: הגענו הביתה...

הבחנתי בדמויות ובקבוצות אנשים, שהתקהלו במקומות שונים על שפת הים. קולות שונים הכריזו: הקיבוץ המאוחד! חבר הקבוצות! השומר הצעיר! חיפה! תל אביב! ירושלים! (בדומה לסגנון תחנת המוניות שהייתה בתחנה המרכזית: חיפה! חיפה! חיפה!) הכוונה הייתה למיין את העולים בהתאם ליעדיהם ולדאוג להובלתם. רוב החברים כבר הגיעו לנקודת האיסוף של הקיבוץ המאוחד (מספרים שעם התרוקנות האונייה, עשה ג'והני סיבוב נוסף באולמות, כדי לוודא שלא נשכח דבר ומצא את עוזי בנימין ישן בפינה אחת; מקום להרהורים - מה היה קורה אם...).

פקודה בעברית: להסתדר בשורות, להישאר צמודים, לא להתפזר. קדימה. קשה היה לראות בחושך. ליוו אותנו שני אנשים, אחד מלפנים והשני מאחור. אחד היה במדי ה"גפירים" - משטרת העזר של היישובים, ולשניהם היו רובים. העלייה מחוף הים הייתה תלולה. שביל צר. כעבור 10 דקות הליכה הגענו לגדר תיל ואחר כך לשער גדול. מספר חברים קיבלו את פנינו: ברוכים הבאים למשק שפיים. בחורה נותנת לי כוס מים. אחר כך: כל טוב, הלאה, לא להתעכב. שביל החול מתפתל דרך פרדסים, הלאה, הלאה, דרך הלילה. דממה, קולות ינשופים. חוצים כביש, בשלישיות, בקפיצות מהירות, והלאה דרך פרדסים. השחר עולה, מהר נעשה בהיר - אנחנו עוברים ליד הבתים הראשונים של יישוב. מאחד הבתים הנמוכים בוקע קול ילד, ברור בגרמנית צחה: "Mamma, ich kann nicht mehr schlafen" - "אמא, איני יכול לישון יותר". כולנו פורצים בצחוק, מתח השעות האחרונות - וכל השבועות האחרונים נמוג בצחוק משחרר. הנה הגענו. ואיני יודע היכן אנו. אנחנו נכנסים למחנה של קב' מעוז חיים ברעננה; (ביקרתי שם אצל מכרים לאחר שנים). המובילים שלנו מצביעים על צריף ארוך: "היכנסו לחדר האוכל". הם סיימו את תפקידם.                                                  

השעה חמש, במטבח כבר עסוקים בהכנת ארוחת הבוקר, בחורה מתחילה לערוך את השולחנות. אני תופס מקום על יד שולחן, הרגליים כואבות. הנעלים הספוגות מי ים וחול שפשפו את רגלי כהוגן. יש פצעים. הבחורה הספיקה בינתיים להעמיד על כל שולחן קומקום קפה וקערה במרכז. שמואל אבל, כאיש המנוסה בהלכות עולם רומז, שזו הצורה בה שותים קפה בקיבוץ: ממלאים את הקערה בקפה ומעבירים "סיבוב" סביב לשולחן. למזלנו גמרנו "סיבוב", כשהנערה מופיעה עם מגש מלא ספלים. היא הסתכלה עלינו מהצד כאילו רצתה לומר: עם עולים חדשים יש להתכונן לכל מיני הפתעות. גם עם "כלבויניק" ועם ניסיונו הרב של שמואל אבל.

דן מיש עומד בכניסה לחדר האוכל. בחוץ פרדה רתומה לעגלה. אנו מעמיסים את החפצים על העגלה. עוד הליכה של שעה קלה דרך פרדסים ושדות - לכפר סבא השכנה, למחנה "הכובש", מקום בו התמקמה פלוגת "מחר". קיבוץ העלייה הגיע ליעדו. התאריך: שבת, 12 באוגוסט 1939.

וכאן יש לעצור ולומר כאלתרמן "והשאר יסופר בתולדות ישראל" (מגש הכסף). אמנם לא גמרנו. היו אלה ימי בראשית. אך העבר הסתיים. שעה קלה לפני הירידה לחוף נזרקו הדרכונים שלנו לים. שרפנו את הגשרים. העבר הפך לזיכרונות,  אינו  קיים כבר כמציאות. הגענו לחוף מבטחים דקה לפני השעה 12, בדומה לפרש שחצה את אגם ה-Bodensee המכוסה שכבת קרח דקה. אז  עוד לא ידענו זאת.

ניסיתי לרקום חלום של זיכרונות, מאין סרט שנגמר בטוב, ובזה לסיים. כדברי קורט טוחולסקי, יהודי חכם, שקבע:

Und darum wird beim Happy End

im Film zumeistens abjeblendt...                             

ובכן, בסרט על פי רוב

 ה-Happy End הוא גם ה-

 סוף

       

 For comments – Ilan Regev, +972-9-9587974, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email