דף ראשי | בנימין רדצ'בסקי | רונית רגב | מרים ברטוב | יהודית מרקוס | עפרה רגב | נמרוד רגב

Main Page | Benjamin Radzewski | Ronit Regev | Mariam BarTove | Judith Markus | Ofra  Regev | Nimrod Regev

 

ב-12  באוגוסט 1939 בשעות הבוקר הגענו לקבוץ "מחר", בכפר סבא, אחרי ליל שימורים של התרגשות ומתח, כשאוניית המעפילים שלנו- "דורה"- הצליחה להביאנו מאמסטרדם, אחרי מסע של חודש ימים, לחוף מבטחים - חוף שפיים. בחסות האפלה, דרך חולות ופרדסים הגענו לרעננה, ומשם נלקחנו ליעדנו: קבוץ "מחר", פלוגת עבודה של הקבוץ המאוחד, שהשתכנה זה מכבר במחנה של הסוכנות היהודית. במחנה זה חנו אנשי "רמת הכובש", לפני שעלו למקום התיישבות הקבע שלהם (וכך, אחרי 1945, ישבו שם חברי קב' "אייל" עד לעלייתם על הקרקע בשולי כפר סבא).

"מחנה הכובש", כפי שנקרא המקום, נמצא מחוץ למושבה, מוקף פרדסים. רק שביל עפר הוביל אליו. היה זה מחנה קיבוץ כרבים מסוגו בארץ: אהלים וצריפים ושניים-שלושה מבנים לחדר אוכל ומטבח, בניין "סוכנותי" דו קומתי, ששימש חלקית כבית תינוקות; מבנה נוסף, ועליו שלט גדול "רפת לדוגמא" שיכן פרדה ופרה. אחד הצריפים היותר יציבים שימש כבית ילדים. פחון בעל שני אגפים שימש כמקלחת. במרכז המחנה החיו ערוגות פרחים, מסביב לצריפים ולחדר האוכל, במידת מה את הנוף האפל של הצריפים השחורים. המחנה בכפר סבא לא היה שונה בהרבה מהמחנה בו חנתה הפלוגה בהדר, בעת ביקורי שנה לפני כן. לכן לא הופתעתי במיוחד וגם לא קבלתי הלם, כרבים מאתנו, למראה הסביבה הקודרת, אם לא לומר עלובה.

כפי שהזכרתי קודם לכן, הפלוגה הייתה מורכבת משני גרעינים, גרעין צ'כוסלובקי של יוצאי קרפטרוס (PKR), שהייתה חלק מצ'כוסלובקיה, לרוב דוברי יידיש והונגרית. והכשרה גרמנית, שבעבר הייתה מורכבת משני גרעינים - אחד חילוני והשני דתי-ליברלי מיוצאי תנועת 'החלוץ הדתי' בהמבורג.

במזכירות הקבוץ המאוחד נאלצו להתמודד עם רעיון מעורפל של אחרית הימים: חיים בצוותא של חילונים ודתיים במסגרת הקבוץ המאוחד האתיאיסטי. זאת, משום שבשנות ה-30 התארגנה במסגרת תנועת "החלוץ" הגרמני קבוצה של שומרי מצוות, שהתעקשה להגשים את דרכה הציונית בקבוץ המאוחד דווקא ולא בקיבוצי "הפועל המזרחי". בקבוץ המאוחד לא המתינו בזרועות פתוחות לקבוצה זו  ומזכירות הקבוץ הצטרכה לעמול קשה למצוא פרטנר מתאים בין גרעיני עולים שעמדו להשתקע באחד המושבות כפלוגת עבודה. הצליחו, משום מה, לשכנע את שתי הקבוצות, גרעין "החלוץ" הגרמני והקבוצה הדתית, יוצאת המבורג, להסכים לניסוי טעון חומר נפץ רגשי. כי עבור צעירים, שרוצים להגשים אורח חיים רעיוני, דברים של מה בכך הופכים לעקרונות 'ייהרג ובל יעבור'. דבר אחד הוא, להטיף לסובלנות ודו קיום תוך הבנה הדדית, ודבר אחר - לכפות שמירת שבת על חילונים, שמוצאם וחינוכם לא העניק להם את המושג 'חילול השבת'. אנשים דתיים, גם הליברלים שביניהם, לרוב דורשים מהצד שכנגד הבנה מלאה לבלעדיות ערך שמירת המצוות, אך חסרים כל הבנה לזכות לחילוניות. ההדדיות עבורם היא חד סטרית. לא פלא אפוא, שהניסוי נכשל, אם ניתן לכנותו ניסוי ולא קוצר ראות של מזכירות הקבוץ. לבסוף התכחשה מזכירות הקיבוץ לכל העניין והתנערה מכל אחריות; נוסף לכך בזה לקורבנות במיטב המסורת הבולשביקית והתייחסה לקב' "מחר" כ-"א נכטיגן טאג". רוב הדתיים עזבו וחיפשו דרכים חלופות להגשמת רעיונותיהם הציוניים תוך שמירה על ערכים דתיים ומצאו אותן, בדרך כלל, מחוץ למסגרת הקיבוצית - מיעוט נשאר מתוסכל ובתחושה של בזבוז זמן יקר בדרך לגיבוש חברתי של פלוגה לקבוץ ולהתיישבות. לא נותר אלא להתחיל הכל מחדש ולצרף לפלוגת "מחר" קבוצת נוער קטנה שהתחנכה ביגור (מיוצאי גרמניה אף היא), ושני גרעיני הכשרה עולים, אחד מצ'כוסלובקיה והשני אנחנו, 'ההכשרה ההולנדית'. אך גם בהמשך הדרך לגיבוש חברתי לא הייתה סוגה בשושנים.

יוצאי גרמניה הוותיקים בקבוץ "מחר" היו מבוגרים במקצת מאתנו. חלקם כבר היו עצמאים, או עובדים שכירים עוד בחו"ל לפני עלייתם, והם ברובם נשואים והורים לילד. מצב הגרעין הצ'כי לא היה שונה בהרבה. על הותיקים  הדאגה לקיום הפלוגה רבצה יותר מאשר על הצעירים, הרווקים, שבעצם דבר לא קשר אותם למקום ובכל רגע יכלו לקחת את צרורם ונדוד לאין ידוע. היו נראים עייפים, תשושים מהעבודה המפרכת בפרדסים ומאוכזבים - אולי משום שמצבם המשפחתי ריתק אותם למקום. גם חברי קבוצת נוער יגור כבר עברו את גיל הנעורים. גם בניהם היו כבר זוגות נשואים. מזכירות הקיבוץ שיגרה לקבוץ "מחר" בחור צעיר ועליז, צבי דורמן, חבר גבעת ברנר ויוצא גרמניה, כמדריך חברתי. מה בעצם היה עליו לעשות כמדריך חברתי לא היה כל כך ברור, לא לנו ולפי הנראה גם לא לו. פירוש תפקידו היה אפוא עם המקלים; לכן טיפול החברתי התבטא מצד אחד בפלירט עם הבחורות ומאידך בהרצאות לנו, לעולים החדשים, על החלטיות המסגרת הקיבוצית שאין עליה עוררין. הוא היה חייב את זה למעמדו של אחיו הבכור, מנחם דורמן הגדול, איש גבעת ברנר ואידיולוג של הקבוץ. מאמריו הופיעו כל חודש על דפי "מבפנים"; (בימים ההם לקה בשחפת ושהה בבית חולים לחולי שחפת בגדרה בלווי מטפלת מיוחדת, חברת גבעת ברנר). אין להאשים את צבי דורמן בזה, שקב' מחר (או גברעם יותר מאוחר) לא שלחה אישים מנהיגים למוסדות התנועה. אם היו קיימים שאיפות כאלה בפלוגה - אני לא חשתי בהן. לקב' "מחר" (גברעם) דבק תג היק"היות, סימן שלילי מראש למי שהיו לא שאיפות פוליטיות. וכמו לכל היק"הים, גם לחברי גברעם הייתה מן התפכחות, המסתייגת מהכרזות הצהרתיות, שאחריו ולא כלום - הסתייגות שלא עשויה לפתוח נתיבים לשאפתן פוליטי. 

הרחוב המרכזי של כפר סבא היה בימים ההם דומה לset- תפאורות של מערבון אמריקאי.  הכביש הסלול באמצע הרחוב היה צר ומשני צדדיו שוליים רחבים חוליים. משני צדי הכביש שורה ארוכה של בתים מוצלים בעצי אקליפטוס עתיקים, בתים נמוכים או דו קומתיים, ובהם חנויות ודוכנים. לא התנוסס שלט גדול SALOON על אחד הבתים באמצע הרחוב, אך כמה קיוסקים, שמכרו גזוז ובית קפה אחד, או מה שנחשב ככזה, בהחלט מלאו את החסר. עמודים תקועים באדמה לקשירת הבהמות בכניסה לחנויות אחדות הוסיפו לרושם ההוליוודי. גם העוברים ושבים ברחוב השתלבו בסט. מאורעות 1936 עדיין היו בעיצומם וחברי יחידות נוטרים השונות בלבוש וחימושן שונה ומשונה, הסתובבו ברחוב. פרט למשטרה הבריטית (שלא נראתה הרבה) הוקמו יחידות משטרתיות למחצה ויחידות שומרים. השוטר הלא בריטי, יהודי או ערבי, היה ה"גאפיר" וסימן ההיכר הבולט שלו היה ה"קולפק", כובע פרוות כבש, שהיה מקובל בארץ עוד בתקופת הטורקים. עם פרוץ מאורעות 1936 הרחיבו הבריטים את המשטרה ע"י גיוס יהודים ליחידות בשם המאוד דיפלומטי 'משטרת עזר התיישבותית זמנית'. "כופר היישוב", קרן תרומות של הסוכנות היהודית (ממשלתנו שבדרך), הקימה, בתמיכת הבריטים, יחידות נוטרים נוספות. סימניה היו כובעי סיירים בסגנון טקסס. חמושים היו ברובים או, להגברת הרושם, במאוזרים כבדים בנרתיקי עץ. אך לא זכור לי "shoot out", כהולם את התפאורה; בקיוסקים נמכר גזוז ולא וויסקי... אין זאת אומרת שלא היו מתחים - אך לאלה היה אופי פוליטי.

גם המסחר התאים פחות או יותר לתמונה. כמה דוכני ירקות ופירות, שתים או שלוש חנויות מכולת וגלנטריה.  סביר להניח, שאני מזלזל במקצת בהיקף המסחר במושבה, אבל יותר מכך בוודאי לא היה קיים. אוכלוסיית המקום הייתה מורכבת מבעלי פרדסים ומשקים חקלאים, חנוונים ובעלי מלאכה, שכירים - פקידים ומנהלי עבודה - ומחנה גדול של פועלים חקלאיים, פועלים בשכר יומי.

רק מעטים היו קבועים במקום עבודתם. לשכת העבודה של מועצת הפועלים חילקה ערב ערב את העבודה לפונים אליה בהתאם להזמנות שנמסרו לה מצד מנהלי הפרדסים. בעונת הקיץ, בה עסקו בעיקר בעבודות תחזוקה שוטפת במטעים - עישוב, השקיה וגיזום  - מספר העובדים היומי היה יציב יותר. בחורף, בעונת הקטיף, המצב היה יותר מורכב,  מאחר וגודל המשלוח המוקצב ע"י מועצת ההדרים (מועצת ההדרים - הCytrus Board"-" - הוקמה ע"י האנגלים בא"י המנדטורית) וכמובן מזג האוויר, לא היו תמיד צפויים מראש. כך להלכה. למעשה העניינים לא התנהלו על פי הספר ולשכות העבודה היו רחוקות מלשלוט בשוק העבודה בענף הפרדסנות. השאיפה לעבודה עברית מצד אחד והתביעה לחופש כלכלי (עבודה ערבית בחצי המחיר) מאידך, התנגשו בפרדסי השרון והיו לנושא פוליטי שהסעיר את התנועה הציונית ומשקעיה נמצאו בכתבות וקונטרסים אין ספור של הימים ההם.

מקור הפרנסה העיקרי היה ענף ההדרים. הפרדסים היו, ברובם הגדול, בבעלות פרטית (אם כי בחלקם מאוגדים בארגוני תחזוקה ושווק) ופרנסו את בעליהם בכבוד. מרביתם מזן "שמוטי", ניטעו בשנות ה- 20, מורכבים על לימון מתוק, והגיעו באדמות החוליות של השרון ליבולים גדולים באיכות גבוהה ורכשו לעצמם שם בשווקי אירופה כJaffa Orange"-". אך גם חלק מציבור הפועלים הוותיק יותר רכש לעצמו חלקות פרדסים קטנות של 10-15 דונם, בדרך של תוכנית חסכון (כדומה לחסכון לדירה בימינו). הוקמו גם חברות לעיבוד חלקות אלה.

אם ענף ההדרים היה מקור פרנסה לבעליהם - בודאי היה בסיס מחיה להמוני הפועלים, וביניהם העולים החדשים במושבה. בהשוואה להיום, העבודה בפרדסים בימים ההם הייתה עבודת פרך. הפרדסים ניטעו 4X4 מ'. אך אם החלקה הייתה נטיעה ערבית במקורה (נרכשו פרדסים גם מידי ערבים) ומבוגרת בגיל (אומרים שפרדס בגיל חמישים מגיע למרב איכותו), אזי כל החלקה הפכה לסבך אחד. אם לא נגזמה בקפדנות ונותרו בה ענפים יבשים, יצאת עם תום יום העבודה בבגדים קרועים. עיבוד הפרדסים היה ידני בלבד. כלי העבודה - הטורייה. בעזרתה הודברו העשבים והותקנו בורות ההשקיה. מי ההשקייה הגיעו לראש כל חלקה בתעלות בטון צרות מבית הבאר, משם נשאבו על-ידי מנוע דיזל או חשמל. כאשר התקבל זרם המים היה צריך להתמודד איתו לשבט או לחסד - אם הבורות נפרצו והקירות נשטפו, לא ניתן לרוץ ולסגור איזה ברז...

העבודה בטוריה היא פשוטה, אך דרשה התמחות, אחרת היו נשארים ללא כוחות אחרי רבע שעה. בדרך כלל הועמדו הפועלים בשורה אחת, אחד ליד השני, ונוצרו כל התנאים למרוץ פרוע ורצחני - כמובן לשביעות רצונו של מנהל העבודה. לעולה החדש היה זה טבילת אש חמורה. מנהלי העבודה לא אהבו לקבל חדשים ומתמחים, ולעתים קרובות עשו הכל כדי להכשילם. לשכת העבודה, לעומת זאת, עמדה על כך, שבכל מקום יעבדו עולים חדשים - במידה ובכלל יכלה לכפות את מרותה על המעסיקים. לשכת העבודה גם פיקחה, במידה מסוימת על עבודת החדשים והדריכה אותם, עד כמה שאפשר, במקום העבודה. אני זוכר עוד את החבר סורקיס רכוב על חמור, מגיע לפרדסים להדריך ולעודד את החדשים... הטכניקה הייתה פשוטה: "א קלאפ - א צי" (מכה ומשיכה), אך מתחת הנוף הסבוך בחום הלוהט ובלחץ של הֶספֵק (תוצרת!) העבודה הייתה מפרכת. תנאי העבודה: כל 45 דקות הפסקה של רבע שעה והספקת מי שתייה למקום. תנאי זה כובד אמנם בכל מקום. קטיף הפרי בעונת החורף לא היה יותר קל. בחורות קטפו את העץ מלמטה, הבחורים קטפו על סולמות. כל עובד קיבל מספרים, שחייב היה לשים בתוך התיבה המלאה שקטף, לשם בקרת הספקו. הפרי הוצא באלונקות מבין העצים אל השבילים ומשם הובל בקרונית או בעגלה אל בית האריזה. לא טרחו בכל מקום ליישר את האדמה לפני תחילת עונת הקטיף, דבר שלא הקל במיוחד על נשיאת האלונקה. המשגיח התקשה מאוד לראות תמיד את חבורת הצעירים והצעירות בתוך הג'ונגל; וכדי שחלילה מישהו לא יירדם מתחת עץ, המציא מנהל אחד המצאה גאונית: הוא פקד על כולם לפרוץ בשירה בקול רם. וכך שירי העמים - שירי ארץ ישראל, גרמניה ורוסיה בקעו ועלו ממעמקי הפרדס, כדומה לספני הוולגה.

אריזת הפרי הייתה ידנית. בחורות עבדו במיון ועטיפה, הבחורים בהגשת הפרי לעובדות ('מרים סלים'), בהכנה וסגירה של תיבות המשלוח, ('נגרים') והעמסתם על המשאית להובלה לנמל ('סבלים'). שכר העבודה בקווי האריזה השונים היה הגבוה יותר. מי שמזדמן היום לבתי האריזה הענקיים של חברות השיווק, בודאי לא ימצא זכר לשיטות האריזה בהן השתמשו אז, יהודים כערבים. היום כמעט ולא נוגעים עוד בפרי: סרט נע מוביל את הפרי מהשטיפה לעטיפה ואריזה למשאיות המובילות.

על אף האמור לעייל אי אפשר לומר שלא נרקמו יחסים של קביעות בין המעביד והעובד היומי. לקבוץ "מחר" היה מספר מקומות עבודה קבועים, פחות או יותר. חלקות פרדס אחדות עובדו באופן קבלני. כך למשל עיבדו את מטעי "משק האוצר" (ע"ש י.חנקין) שהשתרעו בשכנות לכפר הסבא הערבית העויינת. אפשר היה להגיע לשם רק במשוריין בליווי משמר חמוש והחברים שעבדו שם בקביעות לא יכלו להגיע הביתה בכל יום, אלא רק בסופי שבוע.

ובודאי מעניין כמה השתכר פועל פרדס בימים ההם. לא כל כך קל לענות על שאלה זו. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1939 שער ה-£P - הלירה הפלשתינאית, היה (מקביל ללירה שטרלינג הבריטית) כ-2.86 $. רשמית הלירה התחלקה ל-1000 מיל. אך בפי העם 10 מיל נקראו פיאסטר או פשוט גרוש (בעל החור המפורסם), 20 מיל נקראו פרנק, 50 מיל  שילינג (כמובן - החלק ה-20 של הלירה). שכר יום עבודה היה, על פי הסכם רשמי, 20 גרוש, אך בזמנים של חוסר עבודה גם שילמו פחות. לנשים שלמו אף פחות - 16-12 גרוש. מה אפשר היה לקנות בסכום זה? אל לנו להתאמץ ולהשוות לערכים של היום. מה שקובע כאן הוא כוח הקניה של הכסף דאז: בעד מיל מכרו לך 5 תפוזים (אם מישהו בכלל טרח לקנות תפוזים בשפע הפרי שסביבך). ארוחת צהרים ב'מטבח הפועלים' בת"א עלתה 5 גרוש. נסיעה לתל-אביב באוטובוס עלתה שניים או שלושה גרוש.

תקציב הכלכלה היומית לחבר בפלוגת "מחר" לא עלה על 26 מיל (האם ניתן לחשב סכום זה לאגורות של היום?). משפחת פועלים חקלאים (פועלי בנין השתכרו מעט יותר) הייתה צריכה להתקיים מארבע לירות  לחודש. אך בהשוואה לרמת החיים של חברי הקבוצים, לרבות פלוגות העבודה בסביבה - הכנסה זו עוד הייתה סבירה; פלוגות העבודה במושבות לא הגיעו להכנסה ממוצעת זו. אולם לאחר כניסת איטליה למלחמה לצד הגרמנים, במאי 1940, דרכי ההובלה הימית לאירופה נחסמו וענף הפרדסים שותק. היציבות היחסית בשוק העבודה פינתה את מקומה לאבטלה ואי הוודאות. ולא זו בלבד: רבים מבין בעלי הפרדסים לא היו מסוגלים לעמוד בהחזקת החלקות במשך שנות המלחמה ובהעדר הכנסה שוטפת, בתום המלחמה פרדסים לא מעטים נעזבו ונעקרו - לרבות חלקות הפרדסים הקטנים של הפועלים. רק למי שהיו רזרבות מספיקות, לגשר על שש שנים של חוסר הכנסה, החזיק מעמד.

הקוניונקטורה הקצרה, שהיישוב היהודי נהנה ממנה, נסתיימה עם פרוץ מאורעות 1936. האבטלה גדלה והירידה מן הארץ הגיעה לממדים של בריחה. אנשים חזרו לאירופה, לרבות פולין - עוד ב-1938, האוניות לאירופה היו מלאות יורדים  - למוות. מובן שמצב זה לא היה עשוי להפיג את המתיחות הקיימת בין נותני העבודה והפועלים ושורשיה לא בניגודי אינטרסים כלכליים בלבד. הניגוד היה פוליטי ביסודו, היות ושני הצדדים נמנו עם המחנות היריבים בתנועה הציונית. על כך אפשר לקרוא בספרים בנושא לימוד תולדות הציונות. מול המחנה החלוצי ששאף להגשים את "הסוציאליזם בימינו" עמד המחנה "הלאומי" שרצה בכלכלה ליבראלית אך תחילה בזכות לעבודה בלתי מאורגנת, בשכר עבודה ירוד – קרי: עבודה ערבית. פועל ערבי, במיוחד יוצא חורן, היה מוכן לעבוד גם בעד 10 גרוש. עבודה ערבית בפרדסים התנהלה כתחרות על חתיכת לקרדה התלויה בסוף השורה, שניתנה כפרס למגיע אליה ראשון. מועצת הפועלים הטילה חרם לא אפקטיבי על מעסיקי ערבים או פועלים בלתי מאורגנים. היו התנגשויות עקובות מדם, בהתערבותה הפעילה של המשטרה הבריטית. בכפר סבא הוכרע הקרב בעזרת מקלות טוריה. אולי נמצאת עדיין באיזו ספריה חוברת בשם "כפר סבא" מאת המשורר אברהם שלונסקי, שלקח חלק פעיל בצד הרעיוני של המאבק. רבים מבעלי הפרדסים לא ראו בעין יפה את העלייה החלוצית והיו מעדיפים פיתוח מבנה מדיני בנוסח הקולוניות הבריטיות באפריקה, בה יליד המקום היה לחוטב העצים ושואב המים תחת שלטונו המוחלט של האדם הלבן. לכן הקיטוב לא נשאר במסגרת סכסוך עבודה בלבד, אלא גלש בקיץ 1940 לשטח הביטחוני והקיף את כל השרון. 

בטחון היה למושג מרכזי ביישוב היהודי בארץ ונושאו המרכזי היה עבורנו ההגנה. עוד בהיותנו גרעין הכשרה בחו"ל התבשרנו שירקנית פלוגת "מחר" נורתה ונהרגה כשירדה לעת ערב לסגור את המים בבאר שמחוץ למחנה. החבר שלה, שהתלווה אליה היה חמוש באקדח בלתי לגלי; הוא לא הצליח להגן על חברתו אך הספיק להרוג את הערבי התוקף. המשטרה הבריטית אסרה אותו מיד בחשד של רצח חברתו, אם כי גוויית הערבי נמצאה במקום. העניין סודר, כמקובל בימים ההם, בנתיבים פוליטיים. שנתיים קודם לכן נרצח חבר רמת הכובש באותו מחנה, כשעבד בלילה במאפיה. לכן מלכתחילה המושג "בטחון" במובנו הצבאי היה עבורנו קשור עם ארץ ישראל. רק שבוע היינו בארץ וכבר גויסנו לשורות ההגנה. זה החל בבדיקה רפואית פורמאלית בקופ"ח ובהרשמה והשבעה (כן השבעה, בנוסח חמור, שהעלה את המחויבות ל'הגנה' מעל כל מחויבות אחרת - אפילו לקבוץ; היה כאן ביטוי לסנטימנטים אנטי קיבוציים, ששררו ללא ספק גם במחנה הפועלי). כאחד המפקדים אני זוכר את שרייבמן, שכננו. המדריכים היו אנשי משטרת העזר, ביניהם יהודי 'יקה' בשם מנדלסון, שהציג עצמו כרס"ר לשעבר בצבא הגרמני - והתנהג גם בהתאם; הוא גער ב"טירונים" במיטב המסורת הפרוסית. לבחור מ"מחר", חובש כיפה, שלומיאלי במידה לא מבוטלת, צעק בעת תרגילי הסדר הבלתי נמנעים: "לילינשטיין, אל תעמוד כאן כמו בבית הכנסת!" - נזיפה מתאימה לכל מגרש אימונים גרמני. אז איש לא ערער על הגרסה.

פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 הכה אותנו בתדהמה, אם כי ההתפתחויות היו צפויות. כבר בדרך לארץ, עוד בלב ים, שמענו ברדיו על ההתכתשויות בדנציג. אנחנו, אנשי גרעין העלייה, חשנו כעין הצלה של רגע אחרון; אך חברים רבים שלנו חיכו בהולנד למחזור הובלה נוסף. ידעתי כי הורי ואחותי בדרך לחוף מבטחים בצ'ילה. הייתה חרדה על גורל יהודי פולניה ואירופה בכלל. תיאור על מה שעלול לקרות לא היה לאף אחד. את ההשלכות הפוליטיות והצבאיות האפשריות על היישוב היהודי בארץ, השלכות בהן אנגליה הייתה מעורבת בראש וראשונה, לא היינו מסוגלים להעריך.

עם פרוץ המלחמה קיוותה הנהגת היישוב לשיתוף פעולה ביטחוני הדוק יותר עם ממשלת המנדט, הן בהקמת יחידה קרבית יהודית במסגרת הצבא הבריטי והן בחיזוק הביטחון הפנימי. בשבת הראשונה בספטמבר הכריזה ההגנה על יום אימונים כללי ליישוב היהודי (איש לא הרים קול נגד קיום האימונים בשבת). התאמנו אפוא על מגרשי כפר סבא מאות יהודים בגיל הגיוס וגם מעבר לו, כולם לבושי חאקי (הלבוש הנהוג בארץ לשעות אחרי העבודה), ובצהרים אף הופיע מפקד המשטרה הבריטי לקבל את המסדר והביע את שביעות רצונו המלאה מהנעשה. אלא שלממשלת הוד מלכותו בלונדון היו שיקולים אחרים. דאגתה הייתה קודם כל לקניית שקט מהערבים לתקופת המלחמה. תשובתה הייתה 'הספר הלבן'.

ביישוב סערו הרוחות. אורגנה הפגנת ענק, נגד גזירת 'הספר הלבן', בחוצות כפר סבא, כל אחד נטל לידו מקל טוריה ואבן לזרוק, במקרה והאנגלים היו מופיעים לפיזור ההפגנה (האנגלים היו עסוקים במקום אחר). הנושא הביטחוני ירד שוב למחתרת - מקומו מאז ומתמיד. האימונים התקיימו בערבים ובשבתות בצריפים ובפרדסים. עברנו תרגילי סדר שהתנהלו על פי תדריך שהיה מקובל במושבות הבריטיות לאימון הילידים. (בכל אופן, את שמות חלקי הרובה אני עוד זוכר; מידע זה לא סייע לי במיוחד להיות גם קלעי טוב.) הייתה תורנות שמירה במחנה הפלוגה ולפעמים גם במושבה. זכור לי שבסיום התקופה התקיים מסע גדול דרך הכפרים הערבים של הסביבה והעיירה קלקיליה (דע את האויב!), שנגמר ברמת הכובש בנאום מלהיב של הח' בנקובר, שבהזדמנות זו הכריז רשמית על התגייסותו לצבא הבריטי. ד"ר פון וייזל, קצין אוסטרי לשעבר (ומנהל בית החולים לחולי שחפת), שהסביר בגרמנית צחה, למה זה וודאי, שבנות הברית ינצחו במלחמה...

גם בשטח הפנים-פוליטי של הישוב הרוחות סערו. המתח בין הרביזיוניסטים והמחנה הפועלי גבר ועם החרפת המצב הכלכלי. נקודות החיכוך בין המחנות רבו. הרביזיוניסטים בזו לעבודה המאורגנת ולהסכמי העבודה של מוסדות ההסתדרות עם המעסיקים, בעיקר בפרדסנות והיו תמיד מוכנים לפעול כמפירי שביתה בכל סכסוך עבודה. גם בשטח הביטחון הפנימי נמשך המאבק. המגזר הערבי אמנם השהה עם פרוץ המלחמה את פעולותיו האלימות נגד הישוב היהודי, על פי הסכמה עם האנגלים. הרביזיוניסטים ראו בהפוגה הביטחונית עילה להיאבק בהגנה בכל מיני דרכים, וביניהן גם בשוד מאגרי נשק. התוצאה הייתה התנגשות בה נהרג איש אצ"ל בהרצליה. ברגע זה הוכרז על 'כוננות' בהגנה. גויסתי לשמירה על בית ראש מועצת כפר סבא (איש מפא"י) וביליתי מספר לילות בתוך האוטו שלו לפני ביתו, עם מקל טוריה כנשק אישי. גוייסתי גם למבצע חיפוש נשק רביזיוניסטי בפרדסי כפר סבא וראיתי מרחוק שמצאו, תוך צהלה ושירה, כמה רובים. בימים ההם 'מאגר נשק' לא היה מה שנדמה...

 

קופת החולים הייתה מופקדת על בריאותנו בכפר סבא, בה נרשמנו למחרת בואנו ארצה. חלינו בכל המחלות השכיחות אצל עולים חדשים, פצעים ופרונקלים, אחדים חלו בטיפוס ובקדחת, מחלות שאז טרם הודברו. אני זוכר את הרופא, ד"ר בורודיינסקי, לימים ד"ר בר דיין ורופא מחוזי במחוז יהודה, בדרכו לביקורי בית בכרכרה רתומה לסוס גדול. הוא ואשתו, (גם היא רופאה, ד"ר זוסמן) היו אנשים בעלי לב חם ותבונה רבה: כשפעם התפשטה במושבה השמועה, שהפלאפל והגזוז בקיוסק גורמים למחלת מעיים, ניגש בורודיינסקי עצמו, בצהרי היום לשם, ואכל פלאפל בהנאה רבה, כדי לסתור את השמועות ולהפיג את חששות. מי שנזקק לרופא מקצועי, יכול היה למצוא כזה רק במרפאה המרכזית ברח' זמנהוף בת"א, המרפאה המקצועית היחידה בארץ כולה. כמו היום, אוטובוס מס. 5 הוביל ל'זמנהוף', והכוונה הייתה למרפאה; ליצני הדור טענו, שמי שהנציח את ממציא האספרנטו היא קופת החולים הכללית, באמצעות המרפאה המרכזית שלה. 

היינו מעורים, במידה זו או אחרת, בחיי תרבות המושבה, ולקחנו חלק בפעילויות ציבור הפועלים, לרבות במועצת הפועלים/ות. לא היינו הקבוץ או פלוגת עבודה היחידה בכפר סבא. מייסדי קבוץ העוגן היו שם, וקב' "המנוף" שעלה על הקרקע כקיבוץ "דן". הייתה בכפר סבא פלוגה שהשתייכה לאגודת ישראל ויסדה את קבוץ חפץ חיים. נדמה לי שגם מייסדי משק "אושה" בצפון, התגבשו בכפר סבא.

אני זוכר הצגות תיאטרון (האוהל) ומופעים של אמנים ומרצים וגם קולנוע. האמת היא, שהיה לנו מעט מאוד כסף לבילוי - וגם לא נשאר כוח אחרי יום עבודה בפרדס. אפילו אפשרויות קריאה באהל היו מוגבלות -  הנפט למנורות הוקצב. אך מצאנו מקור לפעילות תרבות במקום אחר, ובימים ההם לא כל כך שיגרתי: קונצרטי ההסברה של ד"ר שטייניץ ברמות השבים. בכניסה לדירתו שם כל אחד גרוש או שניים על צלחת (לרוב לא היה גם הגרוש) ובמשך שעתיים יכולנו ליהנות מזיקוקי דינור של נגינה על פסנתר כנף בכשטיין והסברה מפי מוסיקולוג מעולה. ולהימצא, ולו לשעה קלה בלבד, בסביבה אירופית תרבותית ובדירה נאה - עבור דיירי האוהלים זו הנאה לא פחותה מהחוויה המוסיקאלית עצמה... 

 לא הייתה כאן התמודדות בהבדלי השקפות בין יהודים יוצאי גרמניה וחברי הגרעין יוצאי PKR. המפגש  היה להתנגשות בין שתי תרבויות זרות זו לזו. באורח חיים פחות או יותר נורמאלי ובמצב כלכלי סביר, ניגודים אלה וודאי לא היו עולים או מכבידים במיוחד. אבל במצב בו הקיום השוטף לא מובטח, שוני ברקע מעמדי ותרבותי הופך לניגוד ולרגשות תסכול, שאין להם הסבר. אולי היו אלה געגועים לחיים הבטוחים והמסודרים, שכל אחד היה רגיל להם בביתו. יוצאי גרמניה ניסו להיות רציונאלים - לקרפטורוסים זה לא הלך כל כך. בעניינים "פשוטים" כמו אוכל, היו פחות מסוגלים להתאפק "למען המטרה הנשגבת". הם התקשו לקבל למה ציוני חייב לרעב ללחם ובלית-ברירה להעמיד רמה אינטלקטואלית מעל לצרכים החומריים.

שני חלקים אלה הרכיבו את פלוגת "מחר", אם כי גרעינים נוספים הצטרפו אליה בשנים שלפני עלייתה על הקרקע. האחד הוא 'המייסדים', וכן שני גרעיני עליית נוער, מיגור ומעין-חרוד, שהיו יוצאי גרמניה. יוצאי צ'כוסלובקיה לא היו שונים ברמת השכלתם מיוצאי מערב אירופה, למעט, אולי, אותו חלק של אנשי פ.ק.ר., שגדלו בכפרים נידחים ולא זכו לחינוך מקיף. אזורים אלו גם החליפו ריבונות מדינית בשנים הסוערות אחרי מלחמת העולם הראשונה; תושביהם חיו בין השפות - בבית הספר הילדים למדו בשפה הצ'כית, ברחוב דברו הונגרית ובבית אידית. לעומת זאת, אלה שחיו באזור מונקץ' נהנו מחינוך ברמה גבוהה; קהילת מונקץ' החזיקה בבית ספר תיכון בו שפת ההוראה  הייתה עברית.

אך הבדלים במנטאליות בין שני היסודות היו קיימים. הצ'כים יוצאי פ.ק.ר. התחנכו בבית באווירה חסידית. יוצאי גרמניה באו, ברובם, מבתים חילונים והיו זרים לתרבות זו, שבגרמניה קראו עליה לכל היותר בספרים. בלט בניהם איש - יוסף יעקבוביץ' - שגמר את לימודיו בישיבה והיה אפילו מועמד להסמכה כרב, אך פנה עורף למסורת כדי להצטרף לתנועת החלוץ. הוא היה משכיל, אך חסר הבנה לכל אשר חרג מהאופק התרבותי הצר בו גדל. ומנגד - חיים נויבורגר מהמחנה היקי, לשעבר רב בדנציג, שריד מהקבוצה הדתית, אינטלקטואל ויהודי רפורמי, שחבק עולמות אך נראה היה חסר אותה פיסת קרקע מצוקה שנחוצה כדי לעמוד עליה בשתי רגלים.

רבים מהחברים הצ'כים, בעיקר אלה שגדלו באזורים הכפריים, היו חזקים וחסונים, פועלים מצוינים ומבוקשים ע"י מנהלי העבודה בפרדסים. זה הקנה להם, בהחלט, מעמד בפלוגה, שקיומה היה מבוסס על עבודה פיזית. אך הדבר לא התבטא, לפי הרגשתם, בהירארכיה הכלל חברתית, בה דווקא היסוד הגרמני היה הדומיננטי. זה יצר מתחים ואי הבנות. אך המקור האמיתי של אי האמון ההדדי היה במצב הכלכלי הירוד של הפלוגה. המצב אף החריף, לאחר כניסת איטליה למלחמה והפסקת יצוא ההדרים, חוסר העבודה העמיק וההכנסות הדלות של הפלוגה ירדו עוד יותר. הפלוגה התקשתה לספק לחבריה את המינימום של צרכיהם; נפט למנורות בחדרים ואהלים חולק בהקצבה. תקציב המטבח ירד מתחת  ל-26 מיל לחבר ליום כלכלה והטלאים הפכו לקישוט היחיד של הלובש. תגובת החברים למצב שנוצר הייתה שונה, בהתאם לרמה האישית והטמפראמנט של כל אחד. המשכילים ומחונכים יותר לא הראו כלפי חוץ, שהם סובלים ממצב כלכלי, שבמושגים של היום היה נחשב כהרבה מתחת קו העוני. האנשים הפשוטים יותר התקוממו. שניים או שלושה מהם ראו כמוצא יחיד התגייסות לצבא הבריטי: "לפחות יהיה לנו מה לאכול!" הם עברו עם הכוחות הבריטיים לכרתים. אחד נפל שם, שני נשבה, עם הפלישה הגרמנית, ובילה שש שנים במחנה שבויים גרמני, שם האוכל בטח לא יותר טוב. מוסדות הקבוץ המאוחד ניסו, ע"י ארגון עבודת חוץ מוגברת, לסייע לקיום פלוגות העבודה.

אפשר היה לכתוב עמודים רבים על נושא האוכל בקבוצים ועל נושא השירותים לחבר בכלל. אקדים ואומר שלפחות בין פלוגות העבודה הרבות במושבות מטבח קבוץ מחר הצטיין. הצל"ש מגיע לחברות הצ'כיות: הן איחדו את מיטב הידע של המטבח ההונגרי עם היכולת לצמצום ולאלתור שהביאו מכפרי פ.ק.ר. ה-26 מיל תקציב מוצו למקסימום. ברוב הקבוצים המצב, בתחום זה, היה רחוק מלהשביע רצון, ולא תמיד בהצדקה. מבשלות ממוצא פולני לא ידעו להסתדר בתנאים של הגבלת מצרכים ובעיקר עם חוסר בשר. לעזרתן באה האידיאולוגיה שכפתה, לפחות על האינטליגנציה הקיבוצית, לראות באוכל דבר מה נחות, שלא יאה להוגה דעות להחשיב ולתת את דעתו עליו (ר' מליץ: "מעגלות" הוצ. הקבה"מ - 1942). גם מגוון המצרכים שמשק חקלאי מבוסס היה מסוגל לספק למטבח, לא שיפר את איכות האוכל, אם צוות המבשלות לא ידע (או לא היה מעוניין) להפיק את התועלת מהם - וזה קרה רק בקבוצים מעטים בתקופה ההיא. את השיא באוכל ירוד החזיק בימים ההם משק יגור. טוענים להצדקת העניין, שיגור הייתה חשופה לביקורים של קהל גדול מחיפה הסמוכה. בעיקר בלילות ששי. באו, נכנסו ישר לחדר האוכל והתיישבו ליד השולחנות - זה אולי קביל מבחינה חברתית, אך ודאי שלא מבחינה כלכלית. הפתרון היה - צמצום בתפריט הדל בלאו הכי. מה הניע את אנשי חיפה לבלות ליל ששי בחדר האוכל הומה אדם, על שולחנותיו הצפופים וצלחות הפח - עם כל הרצון הטוב איני מסוגל להבין, מה עוד שחלקים גדולים בציבור הפועלים לא אהדו את התנועה הקיבוצית.

זכות הדיור בקבוץ נקבעה  ע"י הוותק. דובר כמובן על חדרים בלבד. היו דרגות - חדר בבניין, בצריף או באהל. רווקים גרו שנים או שלושה חברים/ות בחדר; זוג צעיר היה צריך לחכות בתור, עד אשר התפנה עבורו חדר. בפלוגות העבודה במחנות הארעיים החברים שוכנו בדרך כלל רק בצריפים ובאהלים, חדרים בבניין כמעט ולא היו קיימים. אך גם במשקים הקיבוציים בסוף שנות השלושים הבניה הקשה לשיכון חברים הייתה רק בתחילתה. גודל החדרים בצריפים לא עלה על 33 מ', במקרה הטוב. פרטיות כמעט ולא הייתה קיימת, מאחר והקירות המפרידים בין חדר לחדר לא סייעו לשמירה על השקט וצריף של ארבעה או חמישה חדרים הפך למשפחה עליזה גדולה אחת. האוהל הבטיח יותר פרטיות -  אך בפלוגת עבודה לא נחשב לשיכון  קבוע, היות  ועבודת חוץ בריחוק מקום אילץ, לעיתים קרובות, את החברים היוצאים לקחת איתם אוהל. לא אחת קרה ודיירי אוהל מצאו עצמם בבוקר מתחת כיפת השמים, לאחר שצוות יוצא פירק מעליהם בלילה את אוהלם.

קיום הפלוגה היה בעבודה גם בריחוק מקום. מספר מקומות עבודה עמדו תמיד פתוחים לפני חברי פלוגות העבודה של הקבוץ המאוחד: ראשית, הפלוגה המקובצת בסדום, במפעלי ים המלח. הקבוץ המאוחד החזיק שם מחנה קיבוצי לכל דבר, כולל שרות לחברים וסיפק חלק ניכר מכוח העבודה במפעל האשלג הדרומי. שנית, נמל תל-אביב ותחנת הרכבת בתל-אביב. גם במקומות אלה עבדה פלוגה מקובצת של הקבוץ המאוחד, בעיקר בעבודות קבלניות של פריקה וטעינה. לכל המקומות האלה, במידה והייתה עבודה, שלחו הפלוגות הקטנות את חבריהן, בתנאי דיור ירודים ובשכר שלא תמיד הצדיק אפילו את הוצאות הנסיעה; לעתים עבודות אלו היו בקבלנות בתנאי 'כיבוש', ז.א. בשכר ירוד, כדי לדחוק את הערבים מהעבודה. אבל בתחילת 1941, מזכירות הקבה"מ החליטה לעזוב את עבודות הסבלות בנמל וברכבת תל-אביב מחשש לדמורליזציה חברתית. חברים עובדים שם התפתו לגנוב בעת פריקת המטענים, כמנהג המקום. המשכורת הירודה הניעה מנהלים ופקידים להשלים את הכנסותיהם ע"י גניבה ונוהג זה הפך לנחלת הכלל. בדיון שעסק בסוגיה זו, התבטאו אחדים מהחברים הנוגעים בדבר כי "מעשירים (כנראה הנמענים) מותר לגנוב". מסקנת המוסדות הייתה, שמוטב לזנוח מגזר עיסקי זה. פלוגת הנמל, הגרעין של עובדי הסבלות בת"א פורקה. חברי קב' "מחר", שעבדו ברכבת בת"א התפארו בבית מהצלחתם בשטח זה: כיצד מפילים ארגז בדיוק על החוד כדי שיבקע. כמובן, נכונו להם גם אכזבות; תמונת אישה מעורטלת על אריזת חבילה לא בשרה שתוכנה בסך הכל - טבעות לבוכנת מנוע...

כשהעבודה בפרדסי הסביבה פחתה והלכה, ניסו מוסדות הקבוץ המאוחד למצות את פוטנציאל שוק העבודה במישור הארצי. קבוצים שנחשבו יותר מבוססים או ששכנו במושבות בעלות שוק עבודה יותר גדול חויבו להפריש מספר מקומות עבודת חוץ לפלוגות הקטנות. בראש ועדת העבודה של הקבוץ המאוחד עמד אז בני מהרשק, חבר גבעת השלושה, שכאריק שרון אחריו, דגל באקטיביזם כובש וראה בשוק העבודה הארץ-ישראלי  את שטחי הצייד  הפרטיים שלו.

אך בינתיים ארע משהו בארץ. עם התבססות רומל בצפון אפריקה, התחילו הבריטים להזרים כוחות גדולים לאזור, לא רק מאנגליה אלא גם מאוסטרליה ודרום אפריקה. לצבאות אלו הוקמו מחנות בארץ ישראל. מחנות גדולים, עם מבנים מבנייה קשה וצריפים אין ספור, רשת כבישים פנימית ותשתית גם לשדות תעופה. עבודות אלו נמסרו לקבלנים בארץ, יהודים כערבים. החברות הקבלניות היהודיות הבולטות היו סולל בונה ודיסקין. את כוח העבודה סיפקו לשכות העבודה המקומיות שהיו בפיקוח מרכז העבודה של הסתדרות העובדים. העבודה חולקה על פי מפתח ארצי - האבטלה לא היה נחלת הקבוצים בלבד, אלא רבצה במידה רבה יותר על הערים הגדולות.

הקבלנים הגדולים הקימו מחנות אהלים לפועלים היהודים  באתרי הבניה השונים (לרוב בדרום הארץ). מאחר ובתחילה  הביקורת על מספרי הפועלים לא הייתה קפדנית ביותר, בני מהרשק שלח לכל מקום עבודה מספר אנשים כפול מההקצבה שהוענקה לזרם הקיבוצי באתר בנייה מסויים (בארץ ישראל תמיד הכל מתחלק לפי 'זרמים') בהנחה, שאיכשהו כולם יתפתלו ויכנסו לעבודה. 'אקטיביזם' מעין זה של בני מהרשק זכה בהערצה רבה מצד מוסדות הקבוץ המאוחד - מרכז העבודה לא ראה במשחק זה אלא רמאות והעמידה לקבוץ המאוחד אולטימטום: להחזיר כל עובד בלי אישור שמי, באיום הרחקה מיידית של התנועה ממסגרות ההסתדרות.

החברים שעבדו במרחקים הוחלפו לעתים מזומנות, אם לא הייתה להם קביעות במקום עבודתם. כך היה בסדום. העובדים עבדו שלושה שבועות רצופים ואז נסעו לחופשה של שבוע ימים הביתה. הסיבה לסידור זה היו  קשיי התחבורה. מירושלים הגיעו עד לקליה (צפון ים המלח) בנסיעה פחות או יותר סדירה,  אך משם לסדום אפשר היה להגיע רק בסירת המנוע של חברת האשלג, נסיעה שארכה כתשע שעות; נסיעה הביתה לסוף שבוע לא הייתה אפוא בגדר האפשרי. בבית הערבה, שלא מזמן עלתה על הקרקע סמוך לקליה, היו לקבוץ 'מחר' שניים או שלושה מקומות עבודה קבועים ובעבודות 'כיבוש' בלבד. חברים אלו הוחלפו מידי חודש.

עבודת חוץ מסוג אחר הייתה ה'הכשרה', למטרת התמחות בענפי החקלאות השונים, שקבוץ מחר יהיה זקוק להם עם עלייתו על הקרקע, אי פעם, בעתיד. התמחו בכל ענפי המשק האפשריים, פלחה ומספוא, רפת ולול, מטע וכרם, גן ירק. זאת במשקים הותיקים, בהם ענפים אלה היו קיימים. למשקים עצמם ה'הכשרה' מלאה אותו צורך כ'מתנדבים' בימינו: היא סיפקה כוח עבודה זול - בתמורה ללינה וכלכלה. תפקיד דומה מילאה גם ה'הסתכלות', ובאותם תנאים. גננת או מורה עם גמר הסמינר, מחסנאית בגדים או אקונומית, עשויות היו להשלים את ידיעותיהן בדרך מועילה (למשק המעסיק) זו.

בקיץ 1940 הצטרפה לקבוץ מחר קבוצת נוער שהתחנכה בעין חרוד. הקבוצה הייתה רובה ככולה ממוצא גרמני ואוסטרי – כ-20-25 בחורים ובחורות. אחדים אמנם נשרו מיד; אחת הבחורות חזרה לעין חרוד ונישאה שם לחבר המשק. עבור המשק העתידי של קב' "מחר" הקבוצה היוותה תוספת כוח רצינית, כי רוב חבריה התמחו בענפי החקלאות השונים; לפלוגת העבודה הנוכחית הם היוו, בשלב זה, עוד פיות שצריך להאכיל. בספטמבר יצאתי עם שניים מהם להחליף חברים, שעבדו בבית הערבה, בצפון ים המלח.

הוצאות נסיעה, אפילו למטרת עבודה, היוו תמיד בעיה רצינית לפלוגות העבודה. לכן ניסו החברים לרוב את מזלם ב'טרמפ' (היה חבר קב' "מחר", שנכנס פעם לאוטובוס אגד בטענה, שהוא פטור מתשלום דמי הנסיעה בהיותו חבר פלוגת עבודה), לא תמיד בהצלחה, ומסע כזאת היה עניין מייגע. לכן איני זוכר, כיצד הגענו מכפר סבא לתל-אביב ומשם לירושלים; התחנה מרכזית במתכונתה הנוכחית לא הייתה קימת עוד ותחנות ההסעה של אגד היו מפוזרות בכל העיר. אפשר היה לרדת לקליה באוטובוס מירושלים, אך עבור הפועלים של חברת האשלג, הקשר היה באמצעות משאיות החברה, שחנו ליד משרדי החברה, לא רחוק ממלון המלך דוד. המשאיות היו פתוחות עם מעקה נמוך מצינורות ברזל. גם אז אסרו חוקי התעבורה הובלת אנשים במשאיות, אך המשטרה הבריטית בדרך כלל לא ניסתה לאכוף חוקים אלו והעלימה עין.

במבט מרהיב עין מהר הצופים משתרע ים המלח למרגלות הרי ירושלים, כאילו בהישג יד, וידוע הסיפור על הקצין הבריטי הצעיר, שהתכונן, מצויד בבגד ים ומגבת, לרדת לים המלח להתרחץ, 10 דקות הליכה לפי אומדנו. המרחק הוא כ-40 ק"מ עם הפרש גובה של 1200 מ'. לנהגי המשאיות לא היה אכפת כלל, אם הסיעו מאחור משא או אנשים, ובכלל, קיבוצניקים היו עבורם זבל. הם ירדו לקליה בכביש הצר והעקלקל בפחות מ-40 דקות, ואנו אוחזים במעקה כדי שלא נעוף מהמשאית בסיבובים החדים, בפה פעור, כשלחץ הפרש הגובה ההולך וגובר מאיים לפוצץ את האוזניים.

בית הערבה נמצאה קילומטרים ספורים צפונה ממפעל האשלג. המקום היה בתחילת פיתוחו. מבני אבן אחדים, עם 'גג טרופי', היו כבר קיימים וכמו-כן מספר צריפים, סוכות פח וצריף גדול כחדר אוכל ומטבח. והרבה אהלים. מייסדי בית הערבה היו ילידי הארץ, חברי מחנות העולים והנוער העובד. הצטרף אליהם גרעין עליית נוער גרמני, חניכי אשדות-יעקב, וכן מספר חברים בודדים מארבע כנפות הארץ, ביניהם שני 'יקים' מגבעת ברנר ש'הוגלו' לבית הערבה ע"י מוסדות הקבוץ המאוחד - מסיבות פוליטיות. לאחר קום המדינה נהגה המשטרה להגלות יסודות לא רצויים מהעולם התחתון לאילת, מאחר והקשר בין אילת והצפון היה רופף. מחשבה דומה כנראה הנחתה את הוגה הרעיון כשגירשו את שני החבר'ה מגבעת-ברנר - בעוון הקמת תא קומוניסטי.

עמדת הקבוץ לקומוניסטים הייתה אמביוולנטית, לפחות עד לכניסת רוסיה למלחמה לצד בנות הברית. קשה היה לתנועה הקיבוצית להשלים עם העובדה, שהאידיאולוגיה הסובייטית דחתה את רעיון הקבוץ ביחד עם הרעיון הציוני. מנהיגי התנועה ראו בזה 'אי הבנה זמנית'. ההתנגדות לפעילות הקומוניסטית המפלגתית בתוך הקבוצים נבעה, אפוא, מסיבות פנים-ארציות: המפלגה הקומוניסטית הפלשטינאית שללה את הקבוץ כרעיון; מצדם מנהיגי הישוב דחו מראש את הקומוניסטים כשותף אפשרי בקואליציה פוליטית עתידית. לערבים עדיין לא היה חלק בסוגיה זו; עבורם רוסיה והקומוניזם היו מוקצים מחמת מיאוס.

כחברה בית הערבה הייתה דומה יותר לחבורת שמיניסטים בטיולם השנתי מאשר לגרעין, שזה עתה עלה על הקרקע. לא לקחו את החיים ואת סביבתם ברצינות רבה מידי. בערבים יכלו לשבת שעות בצוותא בשירה. ענפי משק כלשהם טרם היו קיימים. היו ערוגות קטנות ניסיוניות, בהן החלו לגדל, ניסיונית,  ירקות ומספוא בהצלחה רבה, כאשר קודם לכן שטפו את הקרקע בכמויות גדולות של מים שפירים, שנשאבו מהירדן. רוב פרנסתם הייתה במפעל חברת האשלג בקליה הסמוכה. העובדים הקבועים עבדו בבית החרושת, שם הופק האשלג מהמלח שנכרה מבריכות הייבוש (של מי הים). מפעל הברום, בניהולו של כגימאי היקה, היה בראשיתו; בקבוקי הברום הראשונים נשלחו במשאיות ענק, דרך המדבר לבצרה. העבודה השנייה הייתה פריקת המלח מסירות גדולות (מַעוּנות) שהגיעו מסדום, שם היו רוב בריכות הייבוש. אך בית החורשת להפקת האשלג נמצא בצפון. פריקת המלח מהסירות הייתה עבודה קבלנית, שבזמנים כתיקונם התבצעה ע"י חורנים, ערבים יוצאי חצר-מות, חסרי כל ובתחתית סולם החברה הערבית, שבאו לארץ ישראל הרחוקה לנסות את מזלם - בכל עבודה ובכל מחיר. הקבוץ רצה 'לכבוש' עבודה זו, במחיר הפחות מ- 50% מגובה השכר הארצי המקובל. וכאן אנחנו נכנסנו לתמונה, כי בית הערבה עצמה לא הייתה מסוגלת לספק את כוח העבודה הדרוש כדי לעמוד בהסכם עם המפעל. לכל פריקה היו נחוצים 10-12 איש, שהריקו סירה, עם אתים, במשך שעות מספר, במחיר קבלני שנקבע מראש. מנוף הוריד מיכל למילוי אל תוך הסירה, ואז העבירו ליד הרציף לפריקה לתוך קרוניות. מאחר ולא היה קיים לוח זמנים של הגעת הסירות מסדום, קבוצת הפריקה הייתה צריכה להיות מוכנה על פי הודעה טלפונית בכל שעה, במשך 24 שעות ביממה. חברי בית הערבה בקבוצה עבדו לפי תורנות - אנחנו יצאנו כמובן לכל פריקה, אחרת כל העניין גם לא היה משתלם עבורנו.

היה זה בחודש אוקטובר (1940), שארע אסון בבית הערבה. שני חברים נרצחו ע"י ערבים, בזמן שעסקו בעבודות תחזוקה במשאבת המים שעל גדת הירדן, במרחק כמה מאות מטרים מהמחנה. בעצם לא היה זה אירוע על רקע חבלני, כפי שהיינו אומרים היום. גם בימים ההם הירדן היה הגבול המדיני של ארץ ישראל המנדטורית וחציית הירדן הייתה מותרת רק בנקודות המעבר הרשמיות. באותה שעה, כששלושה חברי הקבוץ עבדו במים בניקוי צינור היניקה של המשאבה, הגיחה פתאום סירה מצדו השני של הנהר ובה מספר ערבים. חברי בית הערבה צעקו לקראתם, שכאן המעבר אסור. בתשובה פתחו הערבים באש ופגעו מיד בשניים שטבעו. השלישי צלל במשך כמה דקות והצליח, כעבור זמן קצר, להגיע למחנה ולהזעיק עזרה. הצליחו להוציא את אחד ההרוגים מיד מהמים אך את השני רק כעבור יום. צבא בריטי הגיע תוך זמן קצר וערך סיור בסביבה – ל'שאו'. היה זה היתקלות עם מבריחים, שמאז ומתמיד פעלו באזור.

ירדתי לבית הערבה, פעם נוספת, כעבור שלושה חודשים, בחודש ינואר. היה זה חודש סוער וגשום ובאותו יום לא יכולנו לרדת לים המלח מירושלים. נאמר לנו, שבמקרה של תקלה אפשר לפנות לרמת רחל ולבקש לינה. רמת רחל הייתה אז התחנה הסופית של קו אוטובוס מס. 7. כשהגענו לשם, שניים או שלושה חברים, הרגשנו כאילו הגענו לבית סוהר בעל אבטחה מרבית. חומה הקיפה מבנים גדולים וקודרים עם חלונות קטנים. גם חדר האוכל היה מתאים לקסרקטין: אולם גדול ובו שולחנות וספסלים פשוטים ועל אחד הקירות דיוקן גדול של טרומפלדור (מייסדי רמת רחל היו חברי ה'גדוד'). אם המבנים היו דומים לבית סוהר - הדמויות בחדר האוכל נלקחו ישר מאיזה סרט גולאג סיבירי. כולם, מבוגרים כילדים, היו עטופים במעילים וצעיפים כבדים אפורים וחבשו מצנפות כמעט מעל העיניים. בקור העז ובסערה זה היה אולי הלבוש המתאים, אך הרושם הכללי היה מדכא. רמת רחל קבלה אותנו והלינה אותנו - כ"פרימוס" בחדרי זוגות נשואים, בחדר 3X3. לא נעים, לא נורא. בים המלח לא עבדנו הרבה בחודש זה. לילה אחד הסערה העיפה לנו את האוהל מעל ראשנו. ים המלח, המוכר בדרך כלל כראי חלק, הכה גלים בגובה של שני מטרים. הקשר לסדום נותק לימים רבים ואנחנו ישבנו שם באפס מעשה.

  כאמור, ים המלח היה רק אחד ממקומות העבודה שבריחוק מקום. במשך כמה שנים העבודה בהקמת מחנות הצבא הבריטיים היתה מקור פרנסה אף חשוב יותר, לרבות לנגרי הבניין והבנאים שבתוכנו. אך הייתה גם עבודה בסלילת כבישים ויציקת יסודות לצריפים. באפריל 1940 (אני שם את הדגש יותר על העניין מאשר על הרצף הכרונולוגי) יצאתי ביחד עם קבוצת חברים, ביניהם מספר חברי נוער עין חרוד, שזה עתה הצטרפו אלינו, לעבודה שקבלנים מקומיים ביצעו עבור הצבא הבריטי. הצבא סלל כביש חדש בין חאן-יוניס ורפיח. היה זה האביב הראשון שלי בארץ, ובשבילי - כבר קיץ. מצב רוחנו היה מרומם. מה נעשה שם - איש מאתנו לא ידע - נאמר לנו להדגיש כי כולנו בעלי מקצוע, נגרים, טפסנים, בנאים.

לחאן-יוניס נסענו ברכבת מתל-אביב, מתחנת הרכבת ברח' יהודה הלוי. התחנה הייתה הומה אדם. מאות התאספו שם, לרבים כלי עבודה של תפסנים או נגרים עם מטלטליהם. יצאנו לדרך, בודאי לא בטמפו של אקספרס, לכיוון דרום. איני זוכר, כמה שעות זה לקח. עברנו את אישדוד (אשדוד), מג'דל (אשקלון) ועזה. הרכבת הייתה מלאה גם במצרים בדרכם הביתה - כי התחנה הסופית של הקו הייתה קנטרה, שעל גדות תעלת סואץ. רפיח הייתה תחנת מעבר בגבול א"י-מצרים, אך לפני חאן-יוניס עלו מוכסים מצריים על הרכבת. בחאן-יוניס ירדנו מן הרכבת אל נוף מדברי למחצה. אחרי הליכה של כמה דקות הגענו לכניסה לעיירה או כפר - אינני יודע כיצד לכנות את אוסף בקתות החומר, מוקפות גדרות סברסים, שנשאו את השם חאן-יוניס. שם קיבל אותנו ערבי צעיר דובר אנגלית, שהוביל אותנו למחנה האוהלים של 'סולל בונה', שהיתה קבלן העבודה. הראו לנו אוהל למגורים והצביעו על אוהל צבאי ארוך: מטבח הפועלים. לשאלתנו באשר לשירותים  -  הצביעו על ברז מים בודד בקצה המחנה. מעבר לזה משכו בכתפיים. להרמת המוראל סייעה קבוצת ערבים, מבוגרים יותר, שהרימו את ידיהם ובירכו אותנו בHeil Hitler-!

סלילת הכביש בין חאן-יוניס ורפיח התבצעה תחת פיקוח קצינים בריטיים. האדמה החולית באזור איפשרה ביצוע מהיר, ללא עבודת תשתית יסודית ובשיטה חדישה ומהפכנית במזרח התיכון: הכנת הקרקע ויציקת האספלט ללא סלילת אבנים ופריסת שכבות חצץ. אין פירושו שהמיכון היה מלא. צבא פועלים, לרוב ערבים מהסביבה, עסקו בהכנת התשתית, 'צורת הדרך' במונחים דאז. שבלונה עשוית קורות עץ, ברוחב הכביש המתוכנן (כ-4.5 מ' כולל ה'בנקטים') הקנה את הפרופיל הדרוש; את החול סיפקה הקרקע עצמה. שני אנשים החזיקו בשבלונה, גדוד מחזיקי טוריה עשו מה שהיום בלי בעיות מבצע גריידר או בולדוזר אחד. בשבלונה החזיקו יהודים - הייתה זאת העבודה האינטליגנטית, כי על אף סימוני המדידה נשאר הרבה משחק לידיים - למעלה ולמטה. בסך הכל, האנגלים דאגו יותר לביצוע המהיר מאשר לדיוקו ולא טרחו הרבה לבדוק ב'נווליר' את הפרופיל לפני היציקה.

מכונת היציקה הMix and Place"-", הייתה עבור הציבור המקומי בודאי הפלא השביעי. היא ערבבה חול ואספלט ופיזרה את התערובת בדיוק נמרץ ובעובי המתאים על התוואי וכבשה כיבוש ראשוני. האספלט לא סופק למקום מוכן לפיזור, כהיום; מערבל נפרד הכין אותו והיה צורך לספק לו חול וזפת באופן שוטף וזאת בקצב רצחני, כי הספק המכונה היה כ-1 ק"מ ליממה. למערבל התלוותה עגלה עם חול בצד האחד ובצד השני - דוד לחימום זפת על גלגלים. הדוד הוסק בסולר. את חבית הזפת המחוממת היה צריך להרים בעזרת גלגלת ולשפוך אל תוך המערבל. מנגנון הגלגלת היה דביק מזפת וקשה להנעה.

בנקטים, תעלות, מעברי מים, הכל נעשה ביד. היה זה אביב, עונת החמסינים ונשפה רוח לוהטת. חול חדר לעיניים והיובש פתח את השפתיים. להתרחץ כהלכה אחרי יום עבודה בזפת לא היה אפשרי - במים הקרים לא ניתן לסלק סולר וזפת, ומהבגדים המזוהמים - על אחת כמה וכמה. כך עבר חודש אפריל. לקראת 1 במאי הודיע מנהל העבודה בהתרגשות גדולה, שעלינו להמשיך בעבודה גם ביום קדוש זה, בגלל דחיפות המאמץ המלחמתי, אך ברל כצנלסון יופיע - בכבודו ובעצמו - לשאת את דברו אל ציבור העמלים כאן. ב-1 במאי השתולל חמסין נורא, מלווה סופת חול וטמפרטורה מעל . המשכנו לעבוד, עם דלקת בעיניים. קשרנו ממחטות על הפה וחכינו להודעה על קיום אסיפת העם עם המנהיג הדגול. לפנות ערב הודיע המנהל שברל אינו יכול לבוא, מאחר והוא עסוק מאוד בעניינים השוטפים של העם היושב בציון - אך אנו הרמנו את תרומתנו 'לניצחון הוודאי' של בנות הברית על הנאצים.

באותה שנה, כבר אמצע החורף, יצאתי עם קבוצה אחרת, הפעם כ'עוזר ל'תפסן', למחנה צבאי, שהוקם בQastina-, סמוך למושב באר טוביה. המחנה המיועד השתרע על השטח בו נמצאים היום קריית מלאכי והאזור התעשייתי ממולה, כולל צומת אחים. בראש קבוצתנו עמד מוטקה, כנגר בנין, שהתמחה במיוחד בבניית צריפים והקמתם. הצריפים, קירות וגגות, הוכנו במקום, מקורות ולוחות פחות או יותר מוכנים; הציוד הדרוש היה פטיש ומסור, השאר עשו הידיים. הצריפים הוקמו על משטחי בטון מוכנים. הכנת המשטחים הייתה עבודת התפסנים. לא היה לי שמץ מושג, מה זאת תפסנות - ובמה אני אוכל לעזור לתפסן. זו כפי הנראה הייתה גם הרגשת מנהל העבודה שם והוא סידר אותי מיד, ביחד עם בחור ערבי צעיר, להובלת בטון מוכן ב-'יבונקה', מיכל על שני גלגלים גבוהים, שקשה מאוד להחזיק בשווי משקל. קיבולו היה לפחות כשלוש מריצות בטון. שביל ההולכה, אל המשטח המיועד ליציקה, היה פס של שני לוחות כרוחב גלגלי היבונקה, שהוביל למקום שפיכת הבטון. בהולכה מעל רשת הברזלים, הבטון הנוזלי בתוך הנדנדה על גלגלים הזו יצר כוחות G משלו. כל מקצוע והתמחותו - בפרט, אם נדרשת לדחוף את היבונקה בריצה, כיאה לפועל בנין ותיק. מקבלי הבטון בקצה המשטח צעקו "בטון, בטון!" ומנהל סו"ב, מן הותיקים, שנזדמן למקום, מלמל קללה בידיש, שבתרגום חופשי ובשפה תרבותית הביעה ספק בכישורינו - הערבי הצעיר ואני - לביצוע משלוח יד מרומם זה: "זיי טויגן ביידה אוף קאפורס!"

העבירו אותנו למכונת הבטון. מערבל זה היה מהטיפוס הגדול יותר, שמכיל רבע ממ"ק, ארבע מריצות. צריך היה להכין ארבע פעמים 2 דלים חצץ, 2 דלים חול ודלי וחצי מלט - זה בתנאי, שהסמל המפקח הבריטי לא היה נוכח. אחרת מנת המלט הייתה 2 דלים. נוכחות האנגלי הייתה תלויה במישרין בכמות היי"ש, שאנשי סו"ב (או כל קבלן אחר לצורך זה) הספיקו לשפוך אל תוכו. אני הופקדתי על אספקת המלט למערבל. ערמה של שקי מלט מתוצרת "נשר" הייתה ממוקמת בקרבת ארגז עץ עמוק, אותו צריך היה למלא במלט וממנו לשאוב את החומר בדלי. לכאורה עניין של מה בכך - אך לא, אם עמדת מול הרוח. אז הפכת כעבור שעות מספר בעצמך לעמוד בטון. וגם ב-'קמפ באר טוביה', כך נקרא המקום בפי העם, תנאי הרחצה לא היו טובים יותר מאשר בחאן-יוניס: הברז הבודד בקצה המחנה.

קסטינה הייתה דומה לתל נמלים. עבדו שם אלפים, ורובם כמובן ערבים. בין היהודים בלטה חבורת צעירים, בנים ובנות, שעסקו בניקוי עצי תפסנות ממסמרים. אנשי סולל בונה דיברו על הקבוצה הזאת במעין יראת כבוד: "אנשי קריית-אמריקה!". היה זה גרעין של יוצאי ארה"ב, שהצטרף לנגבה, שזה עתה עלתה על הקרקע באזור עיראק-סואידן והיתה לקבוץ הדרומי ביותר בארץ ישראל. המיוחד בגרעין זה היה כנראה היותו מאמריקה; הצעירים נראו כלקוחים מציור של נורמן רוֹקוֶל ב-Saturday Evening Post הבנות עם סרטים בצמות, הבנים מסורקים למשעי.

בעצם היה זה קיום בדוחק. אינני יודע כמה נשאר לפלוגה לאחר הוצאות הנסיעה והאוכל במטבח הפועלים. אבל ככלות הכל - זאת הייתה פרנסתנו. ולא רק של הקיבוצניקים. רוב ציבור הפועלים הגדול בארץ ישראל היה מקבל בשמחה מקום עבודה במחנות הצבא. עבודה אחרת לא הייתה. גם חברי מושב באר טוביה לא יכלו לוותר על ההכנסה הזאת.

קבוץ "מחר" ניסה להגדיל את הכנסותיו הדלות גם בדרכים אחרות. את 5 דונם גן ירק כבר הזכרתי. התוצרת נמכרה לירקנים במושבה. המחירים לא היו גבוהים: מחירי התוצרת החקלאית נקבעו ע"י החקלאות הערבית, שיצרה שפע של ירקות במחירים אפסיים. חלב הפרה, במידה והייתה חולבת, נשלח למחלבה של תנובה בצומת רעננה. בנוסף לכך, היה קיים ענף "מכבסת חוץ" - כיבסו עבור כמה משפחות מרמות השבים ושדה וורבורג הסמוכים. היו מספר מקומות עבודה של עוזרות בית במושבה - אני זוכר כי קרלה עבדה תקופה ממושכת במשק ביתו של רופא שיניים בכפר סבא. התמורה מימְנה את טיפולי השיניים של החברים.

ענף חקלאי נוסף היה השפנייה. בתנאים פרימיטיביים למדי גידלו כ-100 (או שהיו 300?) ארנבות אנגורה. האבסתם הייתה בעיה. פרט לירק, שבעונת החורף נמצא בשפע - ריג'לי (רגלת הגינה), דוחן או עשבים שוטים אחרים - בכל פינות המחנה, היה צריך לספק להם חלבונים. כסף לתערובת לא היה, לכן המדריך המקצועי הגה את הרעיון להאביסם בדם, שאפשר היה לקבל מבית המטבחיים. וכך נסעתי מידי שבוע עם עגלה רתומה לחמור לבית המטבחיים (בצומת רעננה) להביא כד חלב מלא בדם. כיצד הגישו לארנבות את הדם, איני זוכר. מטרת גידול הארנבות הייתה שיער האנגורה שלהם, שהיה מבוקש מאוד כצמר לסריגת סוודרים או שרוולים לחולי שגרון. לכן היה צריך לסורקם לעתים מזומנות במסרק רחב שיניים, וללקט בצורה זו את הצמר. אחר כך הצמר נטווה באמצעות גלגל טווייה מימי הסבתא. למי הוא נמכר איני זוכר. הבעיה בכל העניין הייתה רגישות החיות לחום. יום חמסין יכול היה לקטול את כל השפנייה.

מה עוד ניסו? בישלו ממרח שוקולד למכירה בחנויות מכולת בכפר סבא. התחלנו "תעשייה" בזעיר אנפין להפקת שמן אֵתֶרי מקליפות הדרים. ספוג מותקן על מכשיר בדומה לגלגל טוויה שפשף בסיבובים מהירים שטח קליפת פרי הדר וספג בדרך זו את השמן האתרי שבקליפה. מפעם לפעם צריך היה לסחוט מן הספוג את השמן אל תוך מיכל. ריכוז ליטר שמן כזה נחשב כיום עבודה, אך ליטר בודאי שלא הופק ב- 8 שעות .

קיבלו גם "ילדי חוץ" אחדים, כאורחים משלמים, וקלטו אותם בבתי הילדים, כמובן בגיל מתאים לגיל ילדי הפלוגה. גם כאן איני חושב, שהקבוץ הפיק רווחים גדולים - הרווח היה יותר מצד הילדים שנתקבלו והוריהם. שהותם הייתה בדרך כלל מוגבלת לחודשים מספר, אם כי במקרה אחד או שניים הילדים התבגרו בקבוץ והצטרפו אליו כחברים. אך במקרים אלה הילדים "אומצו" כביכול ע"י אחת המשפחות, שאליה נשארו קשורים. הסיבות, למה מסרו הורים את ילדיהם לקבוץ היו שונות. הסיבה השכיחה ביותר הייתה, "שהילד אינו רוצה לאכול בבית", והרופא המטפל מצא כאן מוצא נוח מן הסבך. לפעמים אם עובדת או גרושה מצאה פה פתרון זמני. ציבור הורים זה היו אנשי עבודה, מקורבים לתנועה. ודאי לא יכלו לשלם דמי קיום מופלגים - ובית הילדים, מצידו, לא היה יכול להציע לאורחים הקטנים יותר ממה שהיה מסוגל לתת לילדיו הוא: הווי צנוע והרבה חום.

עקרונית היה על הקבוץ לספק את כל צרכי חבריו - במזון, בהלבשה והנעלה. במחסן הבגדים תפרו שמלות לנשים ומכנסים וחולצות לגברים והדעה הרווחת הייתה, שזה טוב יותר אך בעיקר זול יותר, מאשר הקניה המוכנה. באשר לנעליים - אבא מרפלד תיקן אותם בנאמנות במשך שנים רבות - למעשה עד למותו. במשך הזמן הצטרפו אליו גם חבר אחד או שניים מהעלייה הצ'כית, שהתמחו כסנדלרים בבית החרושת לנעלים "בט'א" בצ'כוסלוקיה. אך במהרה נוכחו כלכלני התנועה לדעת, שהעשייה הביתית אינה זולה, ולא בהכרח גם טובה מתעשיית הטקסטיל והעור. בראשית שנות ה-40 המשביר המרכזי כבר פתח את מחלקות המכירה בפני קהל ההתיישבות העובדת. אך בימים ההם לא יכלו להרשות לעצמם. רק אחרי קום המדינה פתח הקבה"מ את מחלקת המכירה, שבמרוצת הזמן דאגה גם לבגדים ולנעליים. בסוף ה-50 ניצחה התעשייה את גלגל הטווייה הביתית והקבוץ התחיל לקנות את הדברים מוכנים בשוק הכללי.

הכביסה כובסה, כמו בכל משק בית פרטי אז, ביד עם לוח כביסה וסבון גס. שום מוסד ציבורי, עם כמות כביסה גדולה, בית חולים, בית הארחה וכדומה, לא הרשה לעצמו להעסיק  6,5ימי עבודה כל יום בשבוע לכביסת יד, אלא כיבס במכונה, גם אז. אך בקבוץ "מחר" כיבסו בתנאים של מחנות צופים, לרבות כביסת הילדים. חלום הבלהות של המחסנאית היה, שמא לא יסדרו מספיק אנשים למכבסה.

כשהגעתי, חבורת הילדים בקב' "מחר" עוד הייתה קטנה. נדמה לי שחנל'ה ולאך הייתה המבוגרת בה לא היו יותר מ 10-12 ילדים. בית תינוקות לא היה קיים מאחר והילדים היו בגיל הפעוטים (בהירה נולדה 1941). הם שוכנו באחד משני בנייני האבן בצורה המקובלת בימים ההם: שני חדרי שינה וחדר משחקים; אם היו קיימים חדר רחצה ושירותים - איני זוכר, אך יש להניח שלא. מה שזכור לי היא גלריית סירי הלילה.

כבר התייחסתי לשאלה של החינוך המשותף בתנועה הקיבוצית. הדבר כעיקרון היה מקובל על כל חבריה. אך בין רעיון ומציאות נערם לפעמים מכשול של מעצורים וספקות אישיים בלב האם הצעירה, שעמדה למסור את תנוקה למוסד החינוך המשותף. לא מעט חברות קיבוציות, בראשית התגבשותן, התפוררו בגלל אי-יכולתן להתמודד עם הבעיה.

מטפלת ועוזרת לה היו מופקדים על הדאגה לפעוטים. הן רחצו והלבישו את הילדים האכילו אותם, שיחקו וטיילו איתם. למזון של הילדים דאג מטבח ילדים מיוחד עם מבשלת, שתפקידה היה אך ורק להכין את האוכל לילדים. לכביסה וללבוש דאג מחסן הילדים. אם נסכם את ימי העבודה שהושקעו כבר אז בכל ילד, מצטיירת תמונה לא כל כך זהה עם תיאור היעילות והחיסכון, כפי שנביאי החינוך המשותף התאמצו להוכיח. כמובן - לא כל עובדת בענפי השרות הייתה מסוגלת לצאת ולקטוף פרי, כבמקרה של הריון. כאן דאג המנגנון לוויסות ולניצול כוח העבודה, לפחות על הנייר (לא אחת אישה בהריון כלל לא יצאה לעבודה). הכל היה מחושב במסגרת יום עבודה של 8 שעות - הישג סוציאלי, שעבור עקרת בית מן המניין לא היה קיים אז ולא קיים גם היום.

 רמת תזונת הילדים הייתה שנויה במחלוקת. לא רק בקבוץ, בכל הארץ רווחה ההשקפה, שאסור שרמת התזונה של הילדים תהיה מושפעת ממצבם הכלכלי של ההורים. הבננה'לה, השמנת, החמאה, תפוח עץ ב-4 לירות לק"ג, כל אלה היו בעיני האמהות דאז מצרכי מזון בסיסיים. רופאי הילדים, לעומת זאת, בהחלט לא היו תמימי דעים עם השקפה זו - הם ניסו להסביר שהערך התזונתי של מרגרינה אינו נופל מזה של חמאה ושאפשר טוב מאוד להסתדר ללא שמנת ובתפוזים חינם אין כסף במקום תפוחי עץ יוקרתיים. בשנים אלו טענות אנשי המקצוע נפלו על אוזניים ערלות. אולי, משום שרבים, מיוצאי המעמד הבינוני מאירופה, לא יכלו לסלוח לעצמם כלפי ילדיהם, שמחיר ההגשמה הציונית הוא רמת חיים מתחת לקו העוני...

בשנתיים הראשונות להיותי בקבוץ "מחר", שאלת החינוך של המספר הקטן של ילדים בגיל הרך עדיין לא הייתה דחופה. אסתר יטוב יצאה ללמוד גננת בסמינר של הקבה"מ, שבימים ההם נמצא בת"א בסוף שד' רוטשילד (בקצה הדרומי) - עניין צנוע למדי, בדירה בקומה השלישית של בית מגורים. לעת עתה נמצא הטיפול בילדים בידיים נאמנות; אך באשר לשפה העברית - היא לא הייתה שגורה בפיה של כל בחורה, שסידור העבודה מצא לנכון לסדר לבית הילדים. קרה והמטפלת הקבועה, המנוסה ודוברת עברית רהוטה, חלתה או, לעתים קרובות יותר, הייתה דרושה כעובדת מקצועית בעטיפת ואריזת הדרים או, בגיזום בעונת הקיץ וקשה היה לפלוגה לוותר על ההכנסה, גם במחיר מחליפה שדיברה עם הילדים ביידיש או בגרמנית.

כשבאתי לקבוץ "מחר" אספות הפלוגה כבר התנהלו בעברית והשפה הייתה שגורה, פחות או יותר, בפי רוב החברים (בהסתייגויות כמובן: היינץ לילינשטיין הודיע בחדר האוכל ש"היום לא מחלקים 'הספקה קטנה', משום שהיא לא בא!" "מי לא בא, מי זאת היא?" שאלו במקהלה. "הזבון"). התקיימו שיעורים בעברית, בערבים ועל-ידי חברים בעלי השכלה רחבה בשטח זה. אך העייפות אחרי יום עבודה מפרך גברה על יכולת ההקשבה והאנשים נרדמו מעל המחברות. במשך השנתיים לא למדתי הרבה מעבר למה שהבאתי מחו"ל. הסוכנות היהודית קיימה כבר בימים ההם אולפנים ללימוד השפה העברית, אך ההשתתפות הייתה מותנית בתשלום, שאיש לא היה יכול להרשות לעצמו ולהתפנות מכל עבודה במשך שבועות - גם כן לא היה מעשי. משום מה מצבן של הנשים בשטח זה היה חמור יותר. עומס העבודה עליהן היה רב יותר - בפרט אם היו כבר אמהות לילדים ולא נותר להן כוח להתרכז בשיעורי עברית. כעבור שנים פגשתי מספר נשים משכבת המייסדים באשדות יעקב, חלקן בוגרות אוניברסיטה בחו"ל, שלא ידעו לכתוב עברית - בצעירותן פשוט לא התפנו ללמוד.

החברה - אותו גוף מיסטי,  שהפילוסופים של המאה ה-18 ראו כמורכב מיחידים, שבהתלכדותם ל"חברה", מבטאים את רצון האלוהים. השלטון - נאמן של החברה ע"י כריתת חוזה איתה, בו נקבעים בפרוטרוט כל הזכויות וחובות של כל אחד מהחתומים. החברה מייצגת את היחיד - אין היחיד יכול לכפות את רצונו על הכלל. החברה היא השומרת על גחלת התרבות והמוסר. עמודי התווך של החברה הם גם שופטיה. חברה יוצרת חום פנימי אך חברה יוצרת גם מתחים בתוכה. לנין ראה בחברה ביטוי פוליטי, התנועה הקיבוצית - ביטוי להגשמת הציונות הסוציאליסטית.

החברה מתבטאת באסיפת החברים, הרשות העליונה בקבוץ. האסיפה בוחרת את מוסדותיה ומאשרת את החלטות ההנהלה. הצבעות בקלפי הופכות את החברה לגוף אנונימי. לעתים מתחים פנימיים הם ביטוי לניגודי אינטרסים, שעלולים להכשיל ניהול עניינים תקין. אדישות החברים בענייני הציבור מרוקנת את אספת החברים מתוכנה והופכת אותה לפורמאלית, דבר שמוביל לניהול אדמיניסטרטיבי של גוף נבחר ומבטלת את הראשוניות שבהחלטה הבלתי אמצעית של החברה על ענייניה.

ההשקפות, על סמכויות אספת החברים הסוּברנית, השתנו במשך הזמן. בקהילות המערב הפרוע אספת החברים החליטה ברוב קולות, אם לתלות את הפושע על העץ הסמוך לצריף המפגשים. חברי דגניה וכנרת סידרו את העבודה היומית בהצבעה באספת חברים. לעומת זאת שמעתי על ישוב שהחליט, כבר מזמן, לא לקיים אספות. מיותר לציין, שהמקום מבוסס כלכלית ואין כנראה תביעות רבות להנהלה.

בקבוץ "מחר" התקיימו אספות ונבחרו המזכירות וועדות. הקדנציה הייתה לכאורה שנה; לא תמיד החזיקו, חברי ועדה זו או אחרת או חברי המזכירות, מעמד והתפטרו לפני הזמן. הבעיות מקורן לא אחת בניגוד אינטרסים בין נושאי התפקידים השונים. הגזבר הייתה, בלי ספק, הדמות הדומיננטית בהנהלה. הוא היה הקובע, הלכה למעשה, כל אשר התרחש בפלוגה, פשוט משום בידו נמצאו הפרוטות המעטות שאיפשרו את קיומנו. מנגד עמד מזכיר הפנים, הרשות הפוסקת בכל הבעיות שנגעו לחיי יום-יום של החברים. אך בכל מקרה השורה התחתונה הייתה כסף - ומול קיר המציאות העגומה של מצבנו הכלכלי התנפצו לא פעם הרעיונות היפים על החברה החדשה, המתוקנת. לכן פעילות הועדות הייתה מוגבלת והצטמצמה לסידור העניינים הדחופים ובלתי אמצעים. הרי טרם הייתה קיימת תוכנית משקית, שבמסגרתה היה אפשר לבנות תקציב לפעולה השוטפת. ועדת השיכון יכלה רק לתמרן עם מספר החדרים ואוהלים שהיו בנמצא: בקשות לקבלת חדר/אהל זוגי נדונו בכובד ראש בדומה לתור לניתוחי לב היום בקופת החולים. הוא הדין בועדת ההלבשה וההנעלה. הרבה צרות היו לועדת הבריאות, כשהיה עליה להתמודד עם מקרה מחלה רציני, שדרש סכומים מעבר לביטוח הרפואי (לא תמיד היה הגזבר בטוח, שיוכל לעמוד בתשלום המס האחיד). שבירת ראש מתמדת גרמו ההריונות.

בניגוד לשומר הצעיר, לקיבוץ המאוחד לא הייתה מדיניות של התערבות בתכנון המשפחה. הקבוץ הארצי של השומר הצעיר גרס יעילות מרבית גם בתחום זה ורצה שגם הקמת מוסדות החינוך תהיה כפופה לתכנון קפדני מראש. זה נגע לא רק לשיעורי הילודה אלא גם לתאריכי הלידה. מן ההכרח היה למלא את קבוצות הגילאים בבת אחת ולא בפרק זמן ממושך - וזאת על פי תוכנית וקביעת התאריכים, בהתחשב עם כלל צרכי המשק הקיבוצי. ז.א. גורם אחד בין הגורמים הרבים לביצוע התוכנית הכוללת - זוג ההורים - היו האחראים הכמעט בלעדיים למילויה. אתגר רעיוני זה, לא ידוע לי שקיבוץ  כלשהו ניסה להגשימו. לצוות על החברות להיכנס להריון עפ"י החלטת הנהלה ולעמוד בלידות במתכונת מחזורי מדגרה - לא נראה לי כי אף בתחילת שנות ה-40 הייתה לכך הענות. יש בכל זאת לציין הישג אחד של יעילות, כמובן - כיצד זה היה יכול להיות אחרת? מספרים כי באחד הקבוצים של השומר הצעיר ישבו הפעוטות בבוקר על סיריהם בשורה, מסודרים עפ"י הסמן הימני, וביד כל אחד חתיכת לחם - שתי פעולות בעת ובעונה אחת! Time is Money -  גם במשק הסוציאליסטי.

הערתי כי הקבוץ המאוחד לא הרחיק לכת בשאיפתו לתכנן את חייהם הפרטיים של חבריו והשאיר לטבע ללכת בדרכו - עם מעצורים קלים. איש לא תכנן את הלידות, אך על פי נוהג בלתי כתוב הקבוץ ציפה מחבריו להגביל את עצמם בשטח זה. כספית הבאת ילדים לעולם היווה מעמסה גדולה מאוד על החברה. לכן כל העניין של כניסה להריון של אישה צעירה, אפילו בהריונה הראשון, היה מלווה ברגשות אשמה כלפי החברה, כאילו נעשה כאן משהו לא צודק: כופים על החברים הוצאות בעל כורחם. ולא פעם נשמעה נימה, כי עול הריבוי הטבעי רובץ, בראש וראשונה, על הרווקים.

אך למטבע היו שני צדדים: לא כל זוג צעיר, במיוחד האם הצעירה, היו מוכנים ללא לבטים קשים למסור את הרך הנולד למסגרת החינוך המשותף של הקבוץ - לבית התינוקות. וזאת לא בלי סיבה: בקבוצים רבים, מסגרת ניהול בית התינוקות הייתה מאוד נוקשה וניתנה לוותיקים יותר. המטפלות הותיקות היו מעדיפות, לו לתינוקות, שנמסרו לידן, לא היו אמהות בכלל. אמהות - זה משהו לא נוח בעבודה השוטפת: נכנסות כמה פעמים ביום להיניק, רואות מה נעשה ומותחות, חלילה, בקורת; רוצות לראות את התינוק, אולי להחליף, לרחוץ, הכל דברים שרק מפריעים לעובדות המוסדות. שתלכנה האמהות לנוח פן תבלבלנה את המוח; אין בהן צורך.

אמהות רבות, לעומתן, התייחסו אל המטפלות ובקיאותן בחשדנות רבה. לא אחת התוצאה הייתה מאבק רצונות ולעתים עזיבה של הצעירים, שלא רצו להשלים. אני זוכר שפתיחת בית התינוקות בפלוגת "געתון" (לימים "נאות מרדכי" בגליל העליון), שהשתכנה בתחילת שנות ה-40 במספר צריפים ולולים ריקים בנהרייה, נדחתה שוב ושוב, מפני ששורה של זוגות צעירים, זה אחר זה, לא היו מוכנים למסור את פרי בטנם לטיפול מרוכז ועזבו. עוד בשלהי מלחמת השחרור, בחורף 1947/8, נקראה נני לקבוץ "רביבים", אז עוד "ביר עסלוג'", לארגן את בית התנוקות שם ולהטיף את תורת החינוך המשותף לסרבנים...

עם זאת, בקבוץ המאוחד הדפוסים לא היו קבועים בכל מקום. "עין-חרוד", למשל, קיימה בית תינוקות, אך הנהיגה לינה משפחתית עד גיל 12 - מסיבות טכניות גרידא, כפי שמישהו הסביר לי פעם. השינוי הגדול חל אחרי קום המדינה ופילוג הקבה"מ. איני יודע אם המהפך לא חל גם במידת מה על בתי התינוקות: לאם הצעירה וודאי נוח יותר להיניק בחדרה במקום לרוץ באישון ליל בקור ובגשם לבית התינוקות. אשר לשאר הדברים - כמו בכל דבר אחר, למטבע תמיד שני צדים.

        

 For comments – Ilan Regev, +972-9-9587974, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email