דף ראשי | בנימין רדצ'בסקי | רונית רגב | מרים ברטוב | יהודית מרקוס | עפרה רגב | נמרוד רגב

Main Page | Benjamin Radzewski | Ronit Regev | Mariam BarTove | Judith Markus | Ofra  Regev | Nimrod Regev

  

באשר לנכונות להתגייס לכל משימת כיבוש עבודה, בכל יום, תמיד, במקום, ללא הודעה מוקדמת - פלוגת "מחר" לבטח מילאה אחר צו הקיבוץ הגדול והגדל. ולו בשל החיפוש אחר מקורות פרנסה, אף כי גם קיום זה היה בדוחק. אולי מקור הרעיון הספרטַני ב"גדוד העבודה", בדמות חייל העבודה האלמוני, המוכן ומזומן לכל עבודה בכל מקום, שאינו מחויב וקשור לאיש וממלא אחרי צו התנועה בלבד - רעיון הרואי. אבל לחוזר הביתה, מעבודת חוץ ממושכת, לא היה אף מקום לינה שמור, שלא לדבר על מקום מגורים בחדר קבוע. לעתים חפציו האישיים נעלמו. רווקים שוכנו, בדרך כלל, שלושה בחדר, לאו דווקא שלושה בחורים או שלוש בחורות. עפ"י מסורת החשיבה המתקדמת לא הקפידו על הפרדת המינים; יש אומרים, שבחורה בחדר רווקים דואגת יותר לסדר וניקיון - תפיסה מאוד מתקדמת, להטיל ניקיון המגורים על האישה. בכל הקיבוצים הייתה הלינה המעורבת מקובלת ומובנת מעליה. לזרים בתנועה, לרבות הדתיים, היא גרמה להלם והייתה מקור לסיפורי בדים מרתקים.

החברותא והחום האגדי של גרעין העלייה לא עזרו כאן הרבה. את ד' אמות, שאדם זקוק להם כדי להיות עם עצמו לעתים, לא יכלו לתת. עם הזמן התבגרנו מעבר לצרכים ל"חברה" של חברת הנוער. המצב היה מדכדך. המוצא נגלה בהמצאה עתיקת הימים של המין האנושי - נישואין. לא טוב היות האדם לבדו. כעבור חודשים מספר רבים מחברי הגרעין שלנו מצאו להם בן/בת זוג. וכפי הנראה לא היה כאן רק אילוץ נסיבתי: למעט יוצאים מן הכלל בודדים הנישואין החזיקו לחיים. אך החברותא, גם אם קשריה איבדו יותר ויותר ממשקלם, עדיין שמרה, לפחות מבחינה רגשית, על משהו מרוח חברות הנעורים, שאינה מרשה התקשרות אישית בתוך חברה, פן ייפגעו רגשות אותם שטרם הצליחו להתקשר. צריך היה להימנע מללכת שלובי זרוע בפרהסיה; המהדרין אף נמנעו מללכת יחד לחדר האוכל ולשבת ליד שולחן אחד. מובן מאליו שכשדובר באסיפה הכללית על אודות בן או בת הזוג, הצד השני לא רק שלא השתתף בהצבעה - הוא כלל לא נוכח בדיון.

לזוגות הצעירים הייתה הזכות המקודשת לבקש חדר (או אהל) "משפחתי", ז.א. זוגי. בקשה מעין זו נדונה בועדת הדירות בכובד ראש, כי כל אישור היה מצמצם את כושר התמרון של הועדה במרחב הדיור שעמד לרשותה. מי שזכה בדיור "משפחתי" השיג את מידת הפרטיות, שהרווק היה חסר לחלוטין: ד' אמות משלו. כאן שניהם יכלו להסתדר לפי טעמם ונוחיותם ולרהט את החדר או האהל לתפארת בתיבות  תפוזים וארגזי "תנובה", למי שידו השיגה לוקסוס מעין זה. מי שניחן בכשרון של נגר יכול היה להופכם לארונות ושידות ומי שידע להחזיק בלהבת ריתוך יכול היה להפוך שתי מיטות סוכנות למיטה זוגית רחבת ידיים. מי שגילה שדה עם עשב רודוס עשוי היה לזכות במזרון מעולה ובלילות גן עדן, אם הפשפשים היו מוכנים להעניק לך זאת. נלחמנו בהם בחימה שפוכה ובאמצעות להביור או להבת הלחמה - כל עוד מדובר במיטת הברזל. את המזרון ניתן רק להשרות בנפט ובאפקט כוללני - גירוש הפשפשים יחד עם הדיירים. כפתרון יסודי נותר לרוב רק המוקד.

פרטיות הזוג הנשוי היה אמנם נכס מקודש לועדת הדירות - אך עד גבול מסוים. אם האוהל פורק מעל ראשו של רווק שנשלח עם צוות עבודה למרחקים, צריך היה למצוא למסכן מגורים חדשים. בלית ברירה חזרו לפתרון הקיבוצי מימים ימימה: שיכנו את הרווק/ה כ"פרימוס" בחדר או באהל של זוג נשוי. "פרימוס", משום שהסדר זה נתפס כבלתי נפרד מחיי משפחה כמו הפרימוס המפורסם במשק הבית. אני מניח שמקור הסדר גאוני זה במהפכת אוקטובר הרוסית. השלטונות הקומוניסטיים חיפשו דרכים לפתור את בעיית המחסור, בדירות בערים הגדולות, באמצעות חקיקה אידיאולוגית שראתה בזכות הפרט תפיסה זעיר בורגנית, שאינה הולמת חשיבה מתקדמת. כפי שאנו קוראים ב"מבפנים", בכתבות של חברי עין-חרוד משנות ה-20, ה"פרימוס" בחדר המשפחתי היה לתופעת קבע וקללה, שלא אחת עלולה הייתה להרוס נישואין. רובד ההנהגה בקיבוץ לא התרשם מדברים כאלה. עבורו כל העניין שבינו לבינה היה, על פי התפיסה הלניניסטית, חסרת מטען רגשי לחלוטין - לא יותר משתית כוס מים, ואינו יכול, בשום פנים ואופן, להטות את מחשבתנו מהמטרות הגדולות באמת: תיקון החברה והמהפכה העולמית.

אם ה"פרימוס" הרס את הפרטיות ומנע פורקן נפשי לשעות מעטות אחרי יום מפרך - הרי שהפחד מכניסה להריון היה אף גדול יותר. כל לידה פירושה עומס כספי נוסף על החברה, שאין לה ממה להתקיים בלאו הכי, ובנטל זה נושא גם הרווק. לכן הריון, גם ראשון, הטיל את הזוג הצעיר למערבולת רגשות אשמה כלפי חוץ. ה-"למה לא נזהרתם!" העמידה בסימן שאלה את החיים כזוג. המניעה הייתה, בסופו של דבר, רק שאלה של כסף, ובהעדר מצרך זה - הרס נפשי. גם זוגות צעירים מחוץ למסגרת הקיבוצית היו נתונים בלחצי קיום, אלא שלא עמדו מול חברה המרימה אצבע מאשימה.

ההפלה הוזכרה, בדרך כלל, כפתרון יחיד, גם במקרה של הריון ראשון. החוקים המנדטוריים לא היו שונים בהרבה מהחוקים בארצות המערב כיום: ועדה רפואית-סוציאלית יכלה לאשר צעד זה על פי הקריטריונים המקובלים גם היום, ובמסגרת הביטוח הרפואי של קופת החולים גם לבצע. אך הקריטריונים הנ"ל לא התחשבו במצב הכספי של פלוגת עבודה קיבוצית אלא במצב האם הצעירה בהריונה הראשון או השני. הפתרון באופן פרטי, היה כרוך בהוצאה ניכרת ולעתים בסיכון בריאותי; הפניה הייתה בדרך כלל לרופאי נשים מוסמכים שעיסוקם במלאכה מכניסה זו כעבודה צדדית, אך לא כל רופא יכול היה להציע לקליינטית אשפוז של יום-יומיים, והיא נשלחה הביתה מיד לאחר הניתוח. לא לכל אחד היה חומר הרדמה ומהאנטיביוטיקה היינו רחוקים עוד כעשור. כך, שסיבוכים היו צפויים כמעט בכל מקרה. מה שלא הרתיע את רוב הבחורות שנקלעו ל"מצב ביש" ורבות יכלו להצביע, בתיק הרפואי שלהן, על יותר מהפלה אחת. הלחץ החברתי היה מכריע - גם אם איש לא היה מוכן להודות בכך.

ההתלבטויות בשאלת תכנון המשפחה לא נבעו מנקודת הראות החברתית בלבד. היו גם שיקולים אישיים. במעט מהמקרים -  הרהורים על המשך הנישואין. לרוב היו לזוג שיקולים שנגעו לעתידו, בטווח הקרוב או רחוק יותר, במסגרת הנוכחית. גם בחברתנו היו נשירות מהמסגרת מהתחלה; לא כל מי שהגיע אתנו ב"דורה" הגיע גם לקבוץ "מחר", או נשאר שם יותר משבועות מספר. העבודה בריחוק מקום, במיוחד במשקים הותיקים של הקבוץ, פתחה לרבים אופקים אחרים, מקומות עבודה מושכים יותר, קשרי חברות מעניינים יותר, רמת חיים גבהה יותר, בקיצור - גם כאן נראה לעתים קרובות הדשא של השכן ירוק יותר.

היחסים החברתיים בקבוץ "מחר", על אף התחלה מבטיחה, החלו להתדרדר ואין בכך פלא. למעשה חיינו מתחת לקו העוני (לא רק לפי המושגים של היום) , אם כי לא היינו מוכנים להודות בכך; הרי כל בסיסנו הרעיוני היה מושתת על מעמד של פועל בפלוגת עבודה. אם פרי עמלנו לא העניק לנו קיום מינימלי - בודאי לא היה זה באשמת הרעיון (על פי הכלל ההגלייַני: אם הרעיון אינו מתיישב עם המציאות - אבוי למציאות!). אצל רבים העניין השפיע  באופן נפשי. העלייה על הקרקע נראתה רחוקה מאתנו שנים, העתיד מעורפל. היכן לחפש עתיד מידי, מבטיח יותר?

רוב העולים, בימים ההם, היו חסרי אמצעים וחסרי מקצוע ממשי. מה שרכשת בהכשרה החקלאית בחו"ל לא נחשב כמשלוח יד מחוץ למסגרות קיבוציות או מושביות . פועל פרדס לא היה זקוק להתמחות מקצועית. מחוץ לקבוץ לא היית אלא פועל שחור, שהיו לו כל הסיכויים להיות מובטל ברוב השנה. אפשר היה להתגייס לזרועות הביטחון של היישוב - בשכר רעב במשטר צבאי בריטי. טוב היה, לו יכולת להיכנס לענף הבניה כפועל שחור ובמשך הזמן להתמחות כבנאי. אך בשנות ה-40 שוק הבניה הפרטית היה בשפל; פרט לצבא הבריטי איש לא בנה. גם עבור נשים, העבודה במשק בית הייתה מוגבלת. חדר שכור בצריף רעוע, 2 לירות לכלכלה והלבשה לחודש במקרה הטוב - רמת חיים זו לבטח לא עלתה מעל זו של הפלוגה. יש ומתוך יאוש התגייסו לצבא הבריטי (עוד לפני שהסוכנות היהודית ניסתה לארגן גיוס לצבא הבריטי ונדחתה), נחלו את המפלה המבישה מידי הגרמנים בכרתים, ומי שלא נהרג נפל בשבי לשש שנים. בסופו של דבר, הכל תלוי מאיזה חומר קרוץ האדם: חלק ניכר בהתמחות מקצועית היא היכולת להתאים עצמך לתנאי ודרישות הסביבה. בין נערי הכשרת הנוער בוורקדורף עלה אתנו צעיר, חסר השכלה כללית, אבל בעל יכולת הסתגלות יוצאת מן הכלל. פגשתי בו שוב באשדות יעקב וראיתי אותו עובד שם בענפים שונים ומשונים; בכל מקום בו עבד הוא הופיע כותיק בענף ומומחה - כולל הז'רגון המקצועי: ברפת, כעוזר לרופא שיניים, במאפיה - בכל מקום ידע לשחק את בעל המקצוע הותיק. שנים אחר כך ראיתיו כמנהל ראשי של סניף TWA בתל-אביב ומשם כנראה התפרפר מעבר לים. ידע מעמיק ומהימנות יתכן ולא היו מתכונותיו הבולטות, אבל בעיות קיום לא היו לו אף פעם... יש גם אנשים שהם פחות בררנים בחיפוש אחרי פרנסה. היה זוג, גם כן מההכשרה ההולנדית, שבשנים הראשונות אחרי עלייתם ארצה מכרו נקניקיות חמות ליד תיאטרון "הבימה" בתל-אביב. מעטים מאוד בחוג המכרים שלנו היו מוכנים להתפרנס מרוכלות או מסחר. למה בעצם? מה הרתיע אותנו - הכרה רעיונית או מודעות מעמדית?

גם אם אני מנסה לתאר את האווירה ומצבי הרוח  של השנתיים הראשונות בצורה מאוד כללית, מובן שגם אני הייתי מעורה בכל מה שסביבי והדברים נגעו גם בי באופן אישי. הכרתי את נני ומשפחתה בשבועות הראשונים להיותי בקבוץ "מחר" ובפסח 1940 החלטנו לבקש חדר זוגי. חוג המכרים של שנינו לא כל כך התלהב מהתקשרותנו - למה בעצם עד היום איני יודע. נכון, היינו מנוגדים באופי, אך בכך לא היינו יחידים. נני תמיד הייתה הפעילה בינינו, בוועדות בקבוץ, במועצת הפועלות במושבה. נדמה היה לי שהכירה כל אחד וכל אחד הכיר אותה. ממרחק זיהתה בבכי של ילד ומי הוא. עקרונותיה היו מוחלטים ותמיכתה ברעיון בלתי מסויגת; כשבהפגנה הגדולה, נגד הספר הלבן הבריטי, אנשי בית"ר ניסו לפגוע בדגל האדום של קבוץ "העוגן", נני נמצאה באמצע הקטטה, אם כי הצדק לא היה כל כך עם "העוגן", מאחר והתחייבו מלכתחילה, ככולם, להימנע מהנפת דגלים. תמיד עמדתי בפה פעור עקב כשרונה ליצור מגעים, בקלות רבה כל כך, עם אנשים.

אושר לנו אהל משפחתי. תיבת תפוזים אחת או שתיים, כד חרס, שמצאנו ושימש לנו כאגרטל (דבר שלא עמד בביקורת מומחי עיצוב דירה קיבוצית בקבוץ "מחר"). כעבור חודשים מספר אף עברנו לחדר צריף בגודל 3*3, עם קירות בעובי ס"מ אחד. איני זוכר אם גם זכינו בארון בגדים, אך עוד זמן רב התגלגלה מזוודה מתחת למיטה הסוכנותית.

חווינו את החוויה המפוקפקת של הפסקת ההריון הראשון במתכונת שתוארה למעלה - עם סיבוך שליווה את נני במשך שנים רבות. ההוצאות היו על חשבוננו בלבד (תמיד היו לי, משום מה, כמה לירות סטרלינג בכיס ואיני זוכר שהוצאנו אותן לדבר מה אחר פרט להפלות - בסה"כ שלוש).

והתחלנו להתלבט על המשך דרכנו בקבוץ "מחר", כל אחד מנימוקים משלו, לאו דווקא זהים. כאן - חיכוכים בעבודה, שם - תחושת קיפוח בסידור העבודה - בעצם רק חיפוש אחר נימוקים לברוח מהמסגרת, כי צר לנו המקום!

בארץ טיילנו כבר ביחד. את ירח הדבש בילינו בכבישים - זה היה פירושו של "טיול", בעיקר לאור מצבנו הפיננסי. 'מה איכפת, לא איכפת, בכפרים אלינה' - לטייל, כלומר לנסוע בטרמפ ולבקר מכרים בקבוצים, בעמקים, בשרון ובגליל - מה שהיו גבולות ההתיישבות העובדת. לבקר מכרים או חברים בקבוצים אחרים, ללא הודעה מוקדמת - איש לא שאל אם הזמן מתאים, כל ההפתעות האלו היו הדדיות. כך יכול היה הקיבוצניק לצאת קצת ולנשום אוויר אחר בחדר אוכל שונה, בתפריט שהיה אולי במיל יקר מהרגיל בבית. לישון כ'פרימוס' ולשבת בערב על כר הדשא ולשמוע את רכילות המקום, או אפילו מהנעשה בקיבוץ הגדול והגדל. לאמיתו של דבר לא יצאנו מהמסגרת. שכחנו שבעצם קיים בחוץ עולם אחר, שאין לנו חלק בו ובתוכו היינו רק מיעוט. שכחנו שיש דבר כזה כמו משק בית משפחתי עם מטבח פרטי, ללא חדר אוכל. לצאת, זה לראות קיבוץ אחר, ללמוד מבעיותיו ולנשום לרווחה ולדעת, שצרות יש בכל מקום.

כך הגעתי עם נני למשקים המובילים בקיבוץ המאוחד. ליגור הגדולה, ההומה אדם, בה איש לא הכיר את רעהו. לגבת המבוססת, שם אכלו שמנת וברינזה לארוחת הבוקר. ולעין חרוד - גולת הכותרת, אֵם הקבוץ ומשכן לאישי תנועה ידועים  כציזלינג, ליבנה, לוויטה וכמובן טבנקין.

בדומה לcelebrities- אחרים בעולם הגדול, נרקמה גם סביבם מעין הילה של סיפורי בדים, שהבליטה משהו מאופיו של כל אחד, הן מחייו הפרטיים והן מהשקפותיו. המשותף לכל הגווַרדיה הוותיקה הזאת היה דבר אחד - חוסר סובלנותם כלפי הזולת, לרבות כלפי יריב פוליטי או רעיוני - בר-פלוגתא. 'המנטליות של פינסק', ממנה הזהירנו גיורא יוספטל. מנהיגים אלה היו קרוצים מאותו חומר כמוריהם הבולשוויקים ברוסיה; חוסר סובלנותם מקורה בתורת לנין: לזרוק את היריב אל ערימת האשפה של ההיסטוריה. הלך הרוח של 'אני ואפסי עוד!' פלא שזה לקח עוד 15 שנה עד שהקבוץ התפרק.

הרבה דברים עוד לא ידעתי אז, על הדשא בעין-חרוד. למדתי אותם שנים אחר כך, באשדות יעקב, ויותר מאוחר - בסמינר העבודה, באותה עין-חרוד המתפלגת. על הדשא, שם התאספה עדה אחרת, יוצאי העלייה הגרמנית-הולנדית, שאולי לקחה חלק קטן בעיצוב המבנה הפוליטי של הקבוץ המאוחד לקראת ימי הפילוג בתנועת העבודה, אך בכל זאת הצליחה לכפות על וותיקי הקבוץ את ניהול משק החלב המודרני - לכפות, כי הדבר היה כרוך במאבקים קשים. חברי העדה נגנו על הדשא מוסיקה קלאסית - תקליטים על גבי גרמופון מדגם המזוודה עם מנואלה. השמיעו בטהובן ומוצרט עד מאוחר בלילה, בחוג חברים לא גדול, התרבות הכלל אירופאית הייתה אז נחלת הייקים.

כפי שציינתי, לנני היו מכרים בכל מקום ובכל מקום הכירו אותה. ובכך היה די כדי למצוא לינה וכניסה לחדר האוכל. הגענו גם לירושלים והתארחנו אצל מקס לוין. טיילנו בסימטאות העיר העתיקה וצפינו, מהאמפיתיאטרון באוניברסיטה שעל הר הצופים, לים המלח. הפעם זה היה אחרת. לא רצינו לטייל, רצינו לחפש מקום חדש, בסביבה חדשה, במסגרת אחרת. לאן נגיע לא ידענו מראש, וגם לא היו לנו אמצעים לנסיעות רחוקות. אך עוד דבר נשאר פתוח - טרם נישאנו כדת וכדין בישראל, אצל רב. בתחילה לא הייתה לנו כל כוונה לעשות כך. נישואין היו בשבילנו עניין אישי מאוד, בינו לבינה, ולא היה כל צורך בגושפנקא רשמית או דתית לברית זו. זאת הייתה הגישה הכללית בקיבוץ ועד קום המדינה חברי הקבוצים לא נהגו להתקדש בטקס דתי אצל רב. מחלקות היולדות של קופ"ח רשמו כל לידה על שם האב ולא שאלו שאלות. עם הכרזת העצמאות. הרב הפך לרשות הרשמית והחברה המתוקנת, שעשויה הייתה לקום יחד עם המדינה, נשארה כבולה ב'סטטוס-קוו'. אך כל זה היה עוד רחוק, בערפילי העתיד, ולהשקפות האישיות לא היה מחסום.

אלא מאי, העולם הגדול היה שרוי במלחמה נוראה על חיים ומוות, ואנחנו בחבל הארץ הקטנטן שלנו הרגשנו מכל זה רק את ההשלכות הכלכליות והארגוניות. איש עוד לא ידע על גורל יהודי אירופה. היישוב היהודי בארץ רצה לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי הכללי. ראשי היישוב לחצו על השלטונות הבריטיים להקים גייס מיהודי ארץ ישראל במסגרת הגייסות הבריטיים במזה"ת, אך היה ברור מראש, שהאנגלים ידחו זאת ונימוקיהם עימם. הם היו מוכנים לגיוס מתנדבים ליחידות בריטיות, שחנו בארץ, במידה מוגבלת ובתנאי של גיוס מספר מקביל של ערבים. אחרי המפלות בכרתים ובצפון אפריקה העריכו, שהאנגלים אולי בכל זאת יסכימו לגייס כוחות יהודים וביוני 1941 עם ישראל רצה להאמין שאמנם הגיוס הגדול לצבאות הברית עומד בשער (כידוע התבדו כל ההשערות וה'בריגדה' הוקמה רק בסוף 1944). במקרה של גיוס כללי, הקצבות הכספיות למשפחות החיילים (allowance) תימסרנה, כמובן, רק לזוגות הנשואים כדת וכדין, וכפי שפיקוח נפש דוחה את השבת, כך דחה הסיכוי להקצבה כספית שיקולים אידיאולוגיים נגד התקדשות אצל הרב. החבר'ה הזמינו תור אצל הרבנים. היו אלה ימי העומר והיום האפשרי היחיד לקיום חופה, בטווח של מספר שבועות – ל"ג בעומר -  חל ב-15 במאי.

הרב בכפר סבא, שצריך היה לערוך את החופה, דרש עבור הטקס ודמי ההרשמה 30 גרוש, סכום צנוע למדי. לנו זה היה נראה חריג - הקצבה השנתית של חבר קבוץ "מחר" לא עלה על 30 גרוש! נאמר לנו שהרב במגדיאל עושה את זה יותר זול. ובכן, שעתיים הליכה הלוך ושוב למגדיאל. הרב שם, שהכיר קיבוצניק כשראה אחד, הבהיר לנו, שהוא מוכן אף להשיאנו חינם, אם נעמוד בקריטריונים של יהודי שומר מצוות, אך הוא מניח שאין אנו נמנים עם הקטגוריה הזאת ולכן אין אנו זכאים. נרשמנו אפוא בכפר סבא ונאמר לנו, שעלינו לדאוג ל'מזונות', דהיינו לעוגיות ויין מתוק וגם לעדים.

קדחת ההתקדשות אחזה כנראה בכל היישוב ויומן ההזמנות של הרב היה מלא עד אפס מקום באותו יום. הוזמנו לשעה ארבע אחרי הצהרים - שני זוגות. הזוג השני היו מרטין וחוה כץ. רפי, הבן הבכור שלהם היה כבר בן שנה, אך שאלות לא נשאלו בימים ההם, במיוחד לא אצל קיבוצניקים. גם המילה 'מקווה' לא הוזכרה. טקס הנישואין היה מוזר מאוד בעיני. זכרתי טקסי חופה בגרמניה אליהם נזדמנתי. הקהל ישב בצד אחד של האולם והחזן (או הרב) ערך את החופה בסדר מופתי. כאן, תחילה, כלל לא הבנתי מה עלי לעשות ולמה אני נדרש. היה צריך להחזיק במימחטה ולהצהיר שטבעת הנישואין, שהשאלתי ממכר, עשויה זהב והיא קנייני. עריכת הכתובה נראתה לי מסורבלת; הצהרתי על 50 לירות סטרלינג ערבות - ג'נטלמן עד הסוף. אחר כך הובילו את הכלה שבע פעמים מסביב לחופה. רסיסי הזכוכית נאספו בדף עיתון.

עוד לפני יום הנישואין ביקשנו חופשה שנתית והצלחנו אף לקבל את דמי החופשה בסך 30 גרוש (איני זוכר אם לכל אחד או ביחד). לאן פנינו מועדות? יכולנו לבקר במקומות שם הכרנו אנשים. כסף ללינה ואכילה במסעדות לא היה לנו. לא שזה הטריד אותנו במיוחד - לאף אחד לא היה. כיעד ראשון נבחרה 'יערות הכרמל' (היום 'בית אורן'). היה שם גרעין מחברי ה'דרור' הבלגי, מזרם פועלי ציון שמאל, שעלה להתיישבות לא מכבר. גם לנני וגם לי היו שם מכרים. חלקם עלו איתי ב'דורה' - מאלה שהצטרפו אלינו באנטוורפן. הגענו לשם מחיפה, בטרמפ, במשאית של הקבוץ, הנסיעה ארכה זמן רב, בדרך לא דרך, כי טרם נבנו כבישים על הכרמל. עדיין לא פגעו בנוף הנהדר ואיש לא ידע אז מהי שמורת טבע. אלה היו יערות הכרמל.

לא היה הרבה מה לראות שם. משק חקלאי טרם פותח ואיני יודע ממה התקיימו. תיירים טרם היו במקומות אלה. התברר, שגם אצל השכן הדשא לא תמיד יותר ירוק. המכרים שלנו ב"יערות הכרמל' היו מדוכאים. רבים עזבו. הם ישבו באפס מעשה, מאחר ותקציבים לפיתוח המקום טרם שוחררו. הם היו מוכנים לקלוט אותנו שם, ללא תנאים מוקדמים, אך העילוי הרעיוני שאנחנו חיפשנו (כביכול כתירוץ לעזיבתנו את קב' "מחר"), איש לא היה יכול להבטיח לנו.

מצאנו טרמפ לצומת יגור ומשם קשר לעמק יזרעאל. נדמה לי, שבכרנו לנסוע ברכבת העמק עד עין-חרוד, הפרטים המדויקים כבר אינם זכורים לי. יעדנו היה מקום מחוץ למסגרת הקיבוצית, בה היינו רגילים להסתובב. רצינו לבקר ב"מולדת", מושב שיתופי (כפי שנקרא) הראשון מסוגו בארץ. המושב השיתופי לא היה פלג של התנועה הקיבוצית, אלא מקורו בתנועת המושבים. גרעין "מולדת", חברי החלוץ הגרמני שהתחנכו למושב, עברו את הכשרתם בנהלל, שם התגבשו לעליה על הקרקע. כבר בחו"ל בחרו בדרך המושבית בהכרה מלאה, אך לא היו שלמים עם צורת המשק המשפחתי שהיה ביסודו של מושב העובדים. הם ראו את המשק המשפחתי כצר מדי ואינו ניתן לפיתוח. אין המושב מסוגל להתפתח מעבר לתחום החלקה המשפחתית - לא כענפים חקלאים גדולים וגם לא למלאכה ותעשייה. מהאספקט הכלכלי הם ראו יתרון במבנה הקיבוצי; מבחינה חברתית העדיפו את משק הבית המשפחתי, בו מתגוררת המשפחה והילדים וחינוכם עליה.

הסינתזה בין קבוץ למושב הובילה לזרם המושבים השיתופים, ש"מולדת" הייתה נציגו הראשון. הרעיון של כפר קואופרטיבי בצורה זו או אחרת לא היה חדש בעולם הגדול. בארץ הוקם, בין היתר, כפר שיתופי עוד תחילת שנות השלושים, ע"י חקלאים יהודים מדרום גרמניה, שעזבו את כפרם שם (Rexingen) ביחד, מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון, והקימו את 'שבי ציון' ליד נהריה. ליהודים הטובים האלה לא הייתה זיקה כלשהי לרעיון או זרם פוליטי. הם בחרו בשותפות בהקמת הענפים המשקיים מסיבות כלכליות גרידא. בכפרי אירופה בכלל, הייתה קיימת שותפות בענפים מסוימים במשך מאות בשנים, בניצול המרעה, בניהול משק המים ובחלוקת חלקות אדמה לשימוש על פי התור. בארץ נהגו ליצני הדור לומר, שהמושב השיתופי מאחד בתוכו לא את היתרונות אלא דווקא את החסרונות של הדרך הקיבוצית והמושבית גם יחד. על אף זאת - התנועה המושבית השיתופית גדלה ובמשך הזמן הכרנו גם את 'רגבה' ובחבל לכיש את 'תימורים'.

גם ב"מולדת" הייתה לנני מכרה, ידידה עוד מימי בית הספר בברסלאו. "מולדת", ז.א. הנקודה הארעית דאז, הייתה סמוכה לבית השיטה, בטווח הליכה קצרה. צריף חדר האוכל וסביבו צריפים נוספים ואהלים - זה מה שהיה קיים לעת עתה. הענף היחיד שכבר היה קיים הוא הפלחה, שטח לא מבוטל כבכל משקי העמק. גם משק חלב היה בתחילת פיתוחו. המקום התנהל עדיין כקיבוץ לכל דבר, למורת רוחם של חבריו, אך לפני בניית הבתים לא היה ניתן לדבר על משק בית פרטי.

התקבלנו בחמימות אצל הידידה, אף שאיני חושב שהודענו על ביקורנו מראש. מה שיכלה להציע לנו היה כמקובל: מיטה באהל עזוב וארוחה בחדר האוכל - ולא נשאלו שאלות (אם כי גם אז היו חריגים בנורמה חברתית זו: מספרים שקב' דגניה ב' שלחה חשבון, על ארוחת צהרים, לאשדות יעקב עבור חבר, שבתוקף תפקידו כמודד נאלץ לבלות יום עבודה שם).

על התורה המושבית, להבדיל מזאת של הקבוץ, לא ידענו הרבה ובשיחות מעמיקות הוברר לנו שיש כאן דרך שונה לגמרי. במושב העובדים הרגיל כל אחד אדון לגורלו וכל עוד אין הוא מנצל את זולתו בעבודה שכירה ולא חייב לקופה הציבורית, לאיש לא אכפת מה הוא עושה בתוך ביתו. המושב השיתופי, לעומת זאת, אמנם מבטיח את פרטיות משק הבית העצמי, אך דורש מחבריו התמסרות מירבית למשק המשותף. יש להפגין כושר בעבודה והתמחות מקצועית, פן אחרים יעשו את מלאכתך ואתה, בכל זאת, תיהנה מזכויות מלאות בשותפות. סינדרום השותפות הידוע מכבר, העשוי כהרף עין להרעיל אווירה חברתית.

ביקשנו להישאר ימים מספר, כדי להכיר יותר מקרוב את צורת החיים האחרת אם כי, כפי שכבר אמרתי, בינתיים המקום התנהל כקיבוץ לכל דבר, כולל מטבח וחדר אוכל, מחסן בגדים ובתי ילדים. עברו עוד כמה שנים עד שזכו לתקציבי פיתוח. סודרנו לעבודה, נני למחסן הבגדים ואני יצאתי, כמו כולם, לשדה לאסוף שקי תבואה אחרי קציר החיטים. יצאנו בעגלות רתומות לצמדי פרדות; לא היו אלו עגלות משטח וההעמסה עליהן לא נוחה. חלק השקים היו הרבה מעל 50 ק"ג כמקובל. החבר'ה היו כולם ייקים כמוני והשיחות התנהלו בגרמנית. חלקם נראו לי משכילים מאוד. השיחות נסבו סביב החוויות האישיות שלהם, לרבות תקופת הכשרתם בנהלל, שם שתלו בהם כנראה את הרוח ה-'סטאחאנובית'.

ידידתה של נני עשתה הכרה בינינו לבין משפחה צעירה אחרת - הנס פרינץ ורעייתו. אנשים משכילים, יוצאי ברלין, מעט מבוגרים מאיתנו. אחיו של הנס היה יואכים פרינץ, הרב המפורסם ביותר בגרמניה, מהזרם ה'קונסרבטיבי' לפי המושגים האמריקאים. הוא היה אחד המנהיגים הבולטים של הציונות הגרמנית. הוא התפרסם מכתבות וספרים והיה נואם בחסד עליון - בהחלט לפי הטעם של יהדות מערב ברלין העשירה, אך לא כל כך מקובל בפרובינציה הפחות מתוחכמת. 'רב הצמרת' היו אומרים כאן, 'רב האופנה' כך כינה אותו אבי. הוא לא היה היחיד מסוגו שם. אלא שהוא בחר באשרת כניסה לאמריקה במקום הסרטיפיקט לארץ, שבודאי היה בהישג ידו (כרוב ההנהגה הציונית הגרמנית; פנחס רוזן וחיים כהן היו החריגים). יש להניח, כי בארץ ד"ר יואכים פרינץ לא היה מנגן כינור ראשון בקרב היהדות הדתית, והוא ידע זאת, אך גם באמריקה לא היה לכוכב מסוגו של הלל סילבר וסטיבן וייז, ולא נשמע ממנו עוד. הנס פרינץ, האח הלא מפורסם של יואכים הגדול, נחבא אל הכלים וחשש שמא לא יספק את תביעות החברה כעובד וכחקלאי. האווירה הזאת של תחרות והתמודדות (אני חושב שלרוב מדומה) הכניסה מתחים לאנשים ומיררה את חייהם. היו לנו סיכויים טובים להתקבל ב"מולדת" כחברים, לו רצינו בכך (כך נודע לנו מאוחר יותר). אני מניח שעבודת הטוריה בפרדסי כפר סבא ובמעונות האשלג בים המלח הכשירוני די הצורך, על מנת לא לפחד מהפלחה של "מולדת". אבל תיאור האווירה מפי בני הזוג פרינץ הרתיע אותנו. ברחנו ממתחים חברתיים.

החלטנו להמשיך במסע. בחוץ העולם הגדול כמנהגו נוהג – וזו הייתה המלחמה. החדשות בנדון לא היו מעודדות. עם נפילת צרפת שלטו הנאצים בחלקה הצפוני ואילו הדרום נשלט ע"י ממשלת פטן - שכיהנה בוישי. בצפון אפריקה יחידות הצבא הקולוניאלי מרדו בממשל וישי והתארגנו, תחת פיקודו של דה גול, לצבא צרפת החופשית. אך בסוריה ובלבנון השלטון הקולוניאלי היה עדיין כפוף לממשל וישי והחל לפתוח את שעריו לצבא הגרמני, מתחת לאפם של האנגלים. האנגלים התכוננו, אפוא, לכיבוש סוריה ולבנון. תכונה זו הייתה מורגשת היטב בצפון הארץ. מחנות צבא צצו לפתע בכל מקום, לרבות בעמק, ובזמן שעבדתי בשדות "מולדת" ביקשה יחידת חיילים במדים צרפתיים הכוונה והדרכה. היו אלה היחידות הראשונות של צבא דה גול, שהצטרפו אל האנגלים לפני הפלישה לסוריה. כך היה המצב גם ביעדנו הבא - נהריה.

לנהרייה הגענו ימים מספר לפני חג השבועות. בנהרייה הייתי כבר קודם לכן. קרובים רחוקים של אמי, משפחת פלאטו, התיישבו שם עם עלייתם לארץ ב-1936 ופתחו  מסעדה קטנה, שהתרחבה מהר מאוד לבית קפה וראשיתו של בית הארחה. הקרבה המשפחתית הייתה מעט מאולצת. גב' אלה פלאטו הייתה אחותה של אלמנת אחיו הבכור של אבי, שנפל במלה"ע הראשונה (אחות זו, שנישאה שנית, נספתה עם כל משפחתה בשואה פרט לשני בניה המבוגרים יותר - מרטין וקורט רדצ'בסקי, שהספיקו להגר לארגנטינה). למר פלאטו הייתה חנות לנעליים בגרמניה. לפתיחת מסעדה בנהרייה הגיע בדרך אגב, כשפתח תחילה מטבח לפועלים הרבים, שעסקו בבניית נהרייה. למשפחת פלאטו היו שתי בנות, רות  הקטנה, אז בת  12, ואילזה הבכורה, שכבר הייתה נשואה לדוד בוטסהיים (שעיברת את שמו למאירי) ואם לנעמי בת השנתיים. כבר בביקורי הראשון בנהרייה ב-1938, קפה פלאטו היה בית קפה נאה, מרווח, עם מדשאה מסביב, שבחודשי הקיץ הגדיל באופן ניכר את מקום קבלת האורחים, עם שולחנות קטנים ושמשיות. פלאטו הזקן ניהל את העסק,  אך היה נראה לי שחתנו דוד היה איש המקצוע. על מרקם היחסים במשפחת פלאטו ניתן לנו ללמוד בזמן שהותנו בנהרייה.

משפחת פלאטו קיבלו אותנו יפה מאוד; מיד פתחו לנו חדר אורחים בצריף ההארחה, שעמד סמוך לבית הקפה ובחלקו האחורי כלל גם את מגורי המשפחה. אחרי ביקורי הקודמים כבר לא הייתי זר להם. הם הבינו מיד, מה הביאנו לנהרייה - קיבוצניקים שמחפשים את המחר, נהרייה הייתה מלאה בהם. בהתחלה לא אמרנו הרבה, רק שנני רכשה ניסיון בטיפול בתינוקות ועבודה עם פעוטות – אך לי לא הייתה התמחות מקצועית להציע. היה עלינו להתמודד עם שוק העבודה.

למחרת בבוקר הסתובבנו קצת בנהרייה. נהרייה נוסדה ב-1933 או 1934, כמושבה חקלאית ע"י יהודים יוצאי גרמניה. המייסדים, רובם ככולם בעלי אמצעים, התארגנו בעמותה, "חברת נהרייה בע"מ" שהיא, בדומה לגרעין התיישבותי, קיבלה את שטח ההתיישבות מידי הקרנות הלאומיים לפרצלציה ולחלוקה למתיישבים. איני יודע אם היו זכאים לקבל תקציב התיישבותי. למעשה התעניינתי בחברה כשביקרתי עם אמי ביוני 1938 והוסבר לנו, שיחידה בת 9 דונם, עם בית מגורים קטן, לול ל-100 מטילות ודונם או שנים נטועים עצי פרי, הייתה צריכה לעלות בין 1000 ל-2000 לירות; יהודי מן השורה, בעל סרטיפיקאט של 'קפיטליסט' לא הגיע עם הרבה יותר מ-1000 לירות סטרלינג. איך מקימים משק חקלאי? 'חברת נהרייה', כמוסד מיישב, הבטיחה לדאוג להדרכה מתאימה. אפשר היה לרכוש יחידה לא חקלאית לפיתוח מלאכה או מסחר, אך איני זוכר באילו תנאים. בביקורי הראשון בנהרייה, ביוני 1938, כבר לא נותר הרבה מהחקלאות. חיש מהר התברר, שעצי פרי נשירים אי אפשר לגדל שם. מליחות האוויר והרוח הימית דיכאו את הצמיחה. ובלאו הכי למתיישבי נהרייה לא היה עניין מיוחד בחקלאות. הם היו מבוגרים יותר מאנשי 'החלוץ' שעברו הכשרה באירופה. חלקם המשיכו לגדל עופות וניסו עצמם בירקות בחלקות הקרקע היותר כבדות ואחדים גם במשק חלב, אולם להתחרות בחקלאים הערבים שבסביבה לא יכלו. אך כאנשי עסקים מלידה גילו מהר את האוצר הטמון בנהרייה וחוף ימה: התיירות. כבר ב-1938 הייתה תעשיית הארחה מפותחת בנהרייה וב-1941 עמדה בהחלט ברמה אירופאית. נהרייה הייתה דומה להרבה ממקומות המרגוע הקטנים שבחוף הים הבלטי בגרמניה, עם בתי הקפה והמסעדות המבריקים, בתי הארחה ופנסיונים (בית מלון ממש טרם הוקם) - ובשפה המדוברת ברחוב, גרמנית.

בסיורנו בנהרייה בבוקר זה לא יכולנו שלא להרגיש בתכונה המיוחדת ובפעילות קדחתנית ברחוב הראשי, שחוצה את העיירה מהכניסה עד לחוף הים. כבר בארוחת הבוקר שמענו מפי פלאטו, שנהרייה מתכוננת לאורחים רבים לחג ולמעשה כל מקומות הלינה כבר הוזמנו מראש. גם הנציב העליון, בכבודו ובעצמו, הודיע על בואו הלא רשמי וכוונתו לבלות את החג בנהרייה (אני חושב שהחג הנוצרי באותה שנה חפף את החג היהודי). כששמענו זאת, החלטנו שלא לנצל לילה נוסף את הכנסת האורחים של פלאטו ולתפוס מקום לינה להשכרה, אלא לבלות את הלילה הבא, בלית ברירה, בחוף הים, אם לא נמצא מקום לינה אחר. לכן הודענו להם באותו בוקר, שנחפש לנו מקום קבע. שמענו גם קצת על בעיות המקום המיידיות: בהפצצת חיפה ע"י מטוסי וישי נפגעו בתי הזיקוק וניזוקו מתקני גז הבוטאן, ששימש כגז בישול במשקי בית פרטיים והיה גם אמצעי הבישול היחיד במסעדות ובבתי הארחה. לפתע נוצר מחסור חמור בגז בישול והתחנה הרחוקה יותר, בסואץ, התקשתה לספק את הדרישות, במיוחד לחגים. כדי לספק, בכל זאת, את המינימום הנדרש החליט מחלק הגז, שהוא גם בעל סוכנות הגז המקומית, לפתוח את הבלונים ולתת לכל אחד חצי בלון - עיסוק לא בלתי מסוכן. ראינו את המחלק שופך את הגז מבלון לבלון, כאילו זה חלב וסוחב אותם מבית לבית. הוא ראה אותנו מתקרבים ובא לקראתנו קורן בכל פרצופו: "אני בנימין ירמיאס ושמעתי מפלאטו שנני יודעת לעבוד עם פעוטים. לאישתי יש גנון והיא מחפשת עזרה". היינו קצת מופתעים מהמהירות בה מפיצים חדשות בנהרייה, אבל כמובן, היינו חדשים כאן ופעם ראשונה מחוץ למסגרת הקיבוצית.

היה לפנינו עוד ביקור באותו יום שלפני הצהרים: ג'ק שרמן, מהחבורה העליזה במרקנדורף ליד ייטרבוק בגרמניה בקיץ הקצר ב-1936. למשפחתו, כנראה, היה הרבה כסף. הייתה להם ווילה בת שתי קומות על  שפת הים ומספר דונמים אדמה מסביב, שתחילה ניסו לעבד, כמו כולם בנהרייה, אך התייאשו מכך.  הוא עבד בדואר ואחיו הצעיר עסק בחקלאות. איפה ובמה איני זוכר. פטפטנו. סיכויי העבודה עבורי לא נראו ורודים במיוחד אחרי שיחה זו. העצה הטובה ביותר שיכולתי לקבל הייתה: 'השתדל שפלאטו יעסיק אותך - זה הטוב ביותר שיכול לקרות לך פה'.

במשך היום פגשנו עוד מכר שלי, שעל קיומו כאן כלל לא ידענו. היה זה הארי ליטן, מקבוצת 'המכבי הצעיר' בוורקדורף, שעלה אתנו ב'דורה'. הוא שהה זמן מה ב'כפר מכבי' שבאזור חיפה וכעבור שנה חיפש את מזלו בנהרייה. הוא היה מבוגר מאתנו ובעבר היה מרצה לספרות באיזו אוניברסיטה. היה מהטיפוסים שבדרך כלל נופלים על הרגלים ומסתגלים לסביבתם. עבודה אקדמית לא מצא בנהרייה אך הוא הסתדר לא רע כעובד בפנסיון ובית הארחה כמלצר וpasspartout-. ה'שלום' בינינו היה חביב ולבבי והוא ניגש ישר לעניין: המעסיקה שלו, הגב' בורמייסטר, יקית בגיל מעט מעל העמידה, הסתכסכה עם המבשלת שלה, וזה בדיוק יום לפני ערב החג. האם נני אולי ... חיש מהר ניגשנו איתו לפנסיון בורמייסטר. בעלת הבית הייתה מרשימה: תערובת של pas bleu, אינטלקטואלית מאוכזבת ומנהלת בית סוהר - מכשפה מצויה מהסוג שמסתובב בעולם בדרך כלל חופשי וללא השגחה. היא לא אהבה לדבר עברית, היות ומאישה ברמתה מצפים שתדבר 'שפה עשירה' רהוטה, דבר שעד עתה נבצר ממנה. בסך הכל לא שאלה הרבה שאלות, לפחות לא לעניין. נראה, שסמכה בכל על הרי ליטן והיה לנו הרושם שהיחסים ביניהם חרגו קצת  מעבר למרקם היחסים המשקיים. וכך, נני הסכימה לשחק מבשלת אצלה. מה הייתה צריכה לבשל - טרם נקבע. עליה להתייצב לעבודה למחרת בבוקר.

הרבה שנים עברו מאז ואיני זוכר איפה מצאנו ארוחת ערב ומתי הודענו לפלאטו שמצאנו לינה במקום אחר. לקחנו שמיכות מהמזוודה, שאיני זוכר היכן השארנו אותה, וירדנו לשפת הים. שם היה שקט. מרחוק בקעה אלינו נגינת התקליטים מבתי הקפה השונים. השתטחנו על החול עטופים בשמיכה, מעלינו השמיים והכוכבים. רשרוש המים המרגיע הרדים אותנו. עם שחר הקצנו רעננים.

הארי ליטן פגש אותנו כדי ללוות את נני לעבודה. הוא נדהם  לשמוע שבילינו את הלילה על שפת הים והציע לנו מיד את מקום מגוריו לכמה ימים. הוא גר בשכר בLift- (היום היו אומרים Container), אותם מכלי מטען, שהעלייה מגרמניה הביאה אתה והיותר גדולים שבהם עמדו בחצר ושימשו כמגורים.  בינתיים נפרדנו, נני נכנסה לבית בורמייסטר, להכין את הארוחה ל-20 האורחים המצופים. אני הלכתי לביתו של ג'ק שרמן לחטט במה שנקרא "המשק" שלו. בצהרים נפגשנו. נראה שההצלחה האירה לנני פנים. היא ידעה לתת לעצמה הילה של טבחית מנוסה והכינה ארוחת ערב שבאמת לא ביישה את מספר הכוכבים, שהגב' בורמייסטר העניקה לעצמה ולפנסיון שלה. לשעות הערב הייתה צריכה לחזור למטבח, כדי לפקח על חלוקת האוכל. היה קרוב לשעה 11 כשנפגשנו שוב. נני הוציאה מכיסה משהו משרידי הסעודה בשבילי והארי ליטן הציע להובילנו למגורים שלו. הLift- היה בגודל 2.5 על 1.5 מ', מבולגן כיאה למגורי רווק. התיישבנו לעשות עוד קפה. בינתיים התעוררה בעלת הליפט בבית הקטן שלה והופיעה בחלוק בלוי וקרוע, לשאול מה פשר הרעש. הארי ליטן הציג אותנו עם בקשה להלין אותנו לילה או שניים מאחר והוא, הארי, חייב כרגע ללון במקום עבודתו, בגלל העבודה הרבה בחג. בעלת הבית הגיבה כמי שמציעים לו עסק מפוקפק ומלמלה שחצרה אינו מלונה לכל בר-בי-רב. בשומעה אותנו לדבר גרמנית נרגעה מיד, איחלה לנו לילה טוב ונעלמה. החלטנו למחרת בבוקר להסתלק מהר מהמקום ולא לפגוש אותה שוב. הגורל רצה אחרת: כעבור שנים רבות הופיעה בגברעם ובנתה לה שם בית, שמאוחר יותר קנתה ממנה אימי. שמה היה ליסכן מילר והייתה דודתה של גאולה בנימין.

במוצאי חג השבועות מצאנו ליפט פנוי להשכרה בחצר אחרת. הייתה שם מיטה וארגז תפוזים. השגנו פתיליה וסיר לבישול - והנה לנו משק הבית הראשון משלנו, ד' האמות המקווים. כעבור יום הציע לי פלאטו לעבוד אצלו כחצרן, בהחזקת הנוי, פיקוח על המחסן, סבלות, בקיצור 'שמש של"ת' - שלטנשמס ביידיש. אמנם בתעריף לשכת העבודה, שהיה כ-30 גרוש ליום עבודה (משום מה יום העבודה בנהרייה היה תמיד יותר גבוה מהממוצע הארצי). קיבלתי את העבודה, כי במשך חודשים זו הייתה ההצעה הטובה ביותר שאפשר היה להשיג.

הייתה לנו דירה ועבודה לי ולנני מספר הצעות מאחר והעבודה אצל הגב' בורמייסטר לא נמשכה זמן רב. אך גם הצעות אלו היו זמניות. היה נדמה שכל העיירה הכירה את נני, במיוחד אחרי שחנה ירמיאס, רעייתו של סוכן הגז, הציעה לה עבודה כעוזרת למטפלת בגנון שלה, מעון יומי.

היה משהו מיוחד במשפחת ירמיאס. משהו מהcarefree- של שנות ה-60. המגרש שלהם היה שייך כבר לשטח הפיתוח של אזור חוף הים - פעם, בעתיד הרחוק כמובן. פרצלציה של חלקות הכורכר של דונם או חצי דונם הייתה קיימת. תוכנית פיתוח האתר טרם עלתה על הנייר, לכן תשתית לא הייתה קיימת. מים הגיעו בצינור של אינץ' מעל פני האדמה ולא היה חיבור לרשת החשמל. המבנה שהקימו  לעצמם במשך הזמן היה שעטנז של צריף, פחון וסוכת לבידים. חדר המגורים המרווח היה דומה לpatio-: צמחים שצמחו מאי-שם כיסו קירות ותקרה. חדר המגורים שימש גם כחדר שינה לזוג ירמיאס. בשני חדרים סמוכים שיכנו את שתי הבנות ומטבחון; המקלחת הסתתרה באיזו פינה בחלקו האחורי של הבית.  חדר המגורים שימש גם כמשרד של סוכנות הגז, והתבטא בשולחן כתיבה קטן בפינה אחת של החדר. אך יעודו העיקרי, במשך השעות שלפני הצהרים, היה בקבלת הפעוטים שאיכלסו את המעון. מרפסת גדולה וסוככת לפני הבית הרחיבה את שטח משחק לקטנים ברוב חודשי השנה.

חנה ובנימין ירמיאס, שניהם יוצאי גרמניה, לא הגיעו לארץ בעליה חלוצית כרוב העולים היותר צעירים. אינני יודע אם היו בעלי אמצעים. חנה קיבלה את הסרטיפיקאט שלה כבת מנהיג ציוני גרמני ידוע שם. נדמה לי שבנימין היה בוגר של בית ספר חקלאי (או תיכון או גבוה) והגיע לנהרייה כמדריך בכמה ענפי חקלאות - מטע, ירקות ומספוא, ומאחר וחקלאי המקום נזקקו פחות ופחות לשרותיו הטובים, כי חדלו לעסוק בחקלאות, הוא עבר לעבוד בתחנת המחקר החקלאי הבריטית בעכו הסמוכה; שם ניהל את מחלקת גידול החזירים, ענף בעל חשיבות רבה לסביבה הערבית הנוצרית ברובה. לא היה בכך כדי להמריץ גם את מתיישבי נהרייה לגדל חזירים - כפי שרמזתי, בנהרייה מזמן חדלו לדבר על 'קרקע' שאפשר לעבד, אלא על 'מגרש' שאפשר לפתח. משכורתו כעובד מדינה של הוד מלכותו לא הספיקה כדי להתקיים וצריך היה להוסיף, בדומה לגנון של חנה, את סוכנות הגז לעיסוקיו הענפים; ולשני הדברים, הדרכה וגז נשאר נאמן עד סוף ימיו, אם איני טועה. באמצע שנות ה-70 היו משרדי פז-גז הנוצצים שברחוב הראשי בבעלותו. וכן פגשתי בו בכנס מדריכים ארצי בלשכת ההדרכה בקרית גת, כנראה בנושא מטע ובטח לא בגידול חזירים.

בימים ההם קיומם היה בדוחק, על אף עיסוקיהם הרבים. היה לנו הרושם ששניהם לא טרחו לעשות חשבון רב עם הכנסותיהן המעטות. חנה ידעה לקנות דברים בקלי קלות, ולבנימין לא היה איכפת לאכול ארוחת בוקר אצל פלאטו, לפני שנסע לעבודה. הרי תחנת האוטובוס הייתה לפני המסעדה. סגנון החיים הזה היה מוזר לנו במקצת בצעדינו הראשונים בעולם כלכלת השוק החופשי. אך כל זה יחסי כמובן, כי בהשוואה להיום רמת החיים בנהרייה הייתה מאוד נמוכה. בכל אופן, דבר אחד אפשר היה ללמוד, מסובין על שולחנם של בנימין וחנה ירמיאס (לעתים אכלתי שם צהרים): את רכילות המקום. הכל על כולם. עיסוקם של הזוג ירמיאס עשה אותם לאנשים מרכזיים בנהרייה. הם הכירו את כולם וידעו מה מתבשל בסיר של כל מטבח ומתרחש בחדרי השינה השונים. אירוע כלשהו, הערה שלא במתכוון, צימחו כנפיים בסוכנות הידיעות של ירמיאס. הייתי עד שהביצה, שפלאטו הזקן הגיש לבנימין ירמיאס לארוחת הבוקר, באחת ההזדמנויות, הייתה מקולקלת. עניין של מה בכך, בהתחשב ברמה ובמוניטין שהמסעדה נהנתה ממנה. אך במשך כל היום פלאטו חשש, שירמיאס ינפח את התקלה בפירושים משלו ויפיץ אותה לכל עבר בנסיעה באוטובוס לחיפה. וכך היה: כבר בערב ידעו עוברים ושבים לספר על העניין בכל הלהט של כותרות עיתונות צהובה...

אפשר היה לספר רבות על אנשי נהרייה דאז. אחד או שניים נהיו לידועים בארץ. חנות האטליז הייתה בבעלות הזוג קווילצקי, קצבים שעלו מברסלאו בגרמניה, והיו מכרים של אימי. החנות שלהם הייתה קטנה ומסודרת. היה להם חדר קירור קטן, שם פלאטו הכניס לפעמים משקה לקירור, אם מתקן הקירור במסעדה לא הספיק לביקוש הצפוי בערבי או מוצאי שבתות וחגים. בחדר, 33 מ'ר מאחורי החנות, בישלו נקניק, שנשא בגאווה את סמל נהרייה - מגדל המים. הבת הייתה נשואה ובעלה שותף לעסק. שמו זוגלובק. אחר, יהודי גבה קומה, ממושקף, רכב כל יום על אופניים דרך העיירה ומכר חלב ושמנת; את הסחורה נשא על נושא המטען של האופניים. איני זוכר, אם בעצמו החזיק בקר. ה'מחלבה' שלו נמצאה בחדר קטן ובו ספראטור ושולחן להכנת גבינות. כבר אז היה יהודי עמיד, על כך העידה הווילה היפה שלו. קראו לו שטראוס.

אבל לא זוגלובק ולא שטראוס סימלו את נהרייה בימים ההם. מה שסימל את נהרייה היה האופי היקי. "תהיה תוצאת תוכנית החלוקה כשתהיה - נהרייה לעולם תישאר גרמנית" נהגו להתלוצץ בעקבות דיוני ועידת השולחן העגול בלונדון. בפרוץ מאורעות תרצ"ו הייתה גרמנית לשפת בטחון הפנים: "דבר גרמנית או אני יורה!", ולא פעם נמנע אסון בשמירה (בהזדמנות אחרת למדתי, שרבים מערביי עכו והסביבה דיברו גרמנית, ובמבטא שבאבית, כבוגרי בתי הספר של המסיון הגרמני). מורי בית הספר טענו, שילדי נהרייה חסרים כושר התבטאות בחיבור העברי משום שבבית מדברים רק גרמנית - טענה שגם אז הייתה מופרכת מיסודה, לאור ניסיונם של ילדי דיפלומטים, שגדלו בארצות שונות כדו-לשוניים, או אפילו תלת-לשוניים, ולא היו לוקים בכושר התבטאות.

אם אנשי נהרייה, לרבות הצמרת בה, שאפו ללשון שניה, הרי הייתה זו אנגלית. לדבר אנגלית הצביע על מעמד. הסיבה הייתה, שנהרייה הפכה, במשך הזמן, לאתר נופש לחיילי הצבא הבריטי. מחנה נופש צבאי הוקם בחוצות נהרייה. לדאבונם הרב של בעלי בתי העינוגים הוכרזה נהרייה כIn Bound to all Ranks- - ולא Officers only, דבר שהבטיח הכנסה רבה יותר אך הכביד לא במעט. לצבא הבריטי מצידו לא היו הרבה ברירות; הוא חייב היה לדאוג לבילוי היחידות בחופשות הקצרות מזירת הקרבות במדבר המערבי.

כאן מספרים, שגם הבתולה הקדושה מריה נתקעה בנהרייה, בביקורה החטוף עלי אדמות, והודיעה  טלפונית  לפטרוס  הנדהם: "Mary is speaking..." ודאי יכלו לראותה אצל פלאטו לFive o'clock (sharp) tea-, לרקוד על פי הלחן Somewhere in France בזרועות הCaptain of the Scottish Guards-, שהגיע זה עתה מטוברוק. האם היו נשות נהרייה צריכות להישאר מאחור? "קשרינו עם הצבא הבריטי שווים בודאי תינוק מזדמן" הכריז ראש המועצה בחוג אנגלים בערב של אחווה והתחברות ולא מעט פרומילים אלכוהול בדמו. ובלאו הכי, כך טענו, על הנשים ללבוש תחתונים שחורים, בהתאם לצו איפול של מטרות צבאיות.

ובכלל, אצל רבים ובמיוחד רבות, אנגליה וכל מה שאנגלי ותרבות אנגלית כביכול, היה הנשגב אליו שאפו. ולא חשוב אם ה"תרבות האנגלית", כפי שמצאה את ביטוייה בתקליטים וסרטים אמריקאים, נושאיה היו חיילים שיכורים ופקידי ממשל חסרי השכלה, יוצאי המעמד הנמוך, שהגיעו לשרת בארץ, לפעמים כעונש משמעתי. לא חשבו על כך שלונדון הייתה תל חורבות, שבאיים הבריטיים חל משטר צנע חמור ושבעיני עקרות בית אנגליות רבות ארץ ישראל הצטיירה, במכתבי בעליהן ששרתו כאן, כגן עדן שבו הכל בשפע ואין כמעט הגבלות.

לא כל אנגלי, שישב בקפה "פלאטו" על כוסו של וויסקי, היה לורד בעל Manor House. היו אלה אנשים רגילים, שדאגו למשפחותיהם באנגליה הרחוקה המופצצת ומה עלול להיות גורלן, אם ייהרגו ע"י רומל במדבר המערבי. הם לא נהגו לדבר הרבה על עצמם. פה ושם קצין בכיר מלמל, שנותר לבדו ואחרון מהגדוד בו שרת ומחכה לשיבוץ ליחידה אחרת. הם פתרו את בעיותיהם האישיות והרהורי לבם בדרך שאבות אבותיהם, מהאטלנטיק ועד האורל ובאמריקה מחוף אל חוף, פתרו אותן - בעזרת John Barleycorn - הטיפה המרה, שמקורה בתבואה או בתפו"א, בה טבלו והטביעו את צרותיהם. לנו, ליהודים, דרך זו אף פעם לא נראתה כל כך, לכן צרותינו הצרורות דבקו בנו תמיד. לאנגלי או לסקוטי, שישב שם אצל פלאטו מאחורי הבקבוק, זה תרם במקצת לשכחה ועזר לו ב- 48 שעות חופשה של ייאוש וערירות. זאת כל עוד ישבו לבדם - האנגלים, הסקוטים, האוסטרלים ודרום אפריקאים. אם נמצאו יותר מ"עדה" אחת באותו מקום, אזי המסה הקריטית הגיעה חיש מהר להתפרקות. במיוחד אנגלים ואוסטרלים לא יכלו להיוועד יחד, באותו מקום, יותר מרבע שעה מבלי שיתפרצו להתנגשות אלימה.

טינה שבטית, שמקורה עוד מימי הגלייתם של אסירים לחופי אוסטרליה ומהרפתקת גליפולי בה הקריב צ'רצ'יל לשוא, בניסיונו הכושל לפתוח חזית שניה במלה"ע הראשונה, יחידות אוסטרליות רבות. בפלישה ללבנון ב-1941 שוב נשלחו האוסטרלים קדימה – וכמו כן בטוברוק, שם ישבו בקווים הקדמיים. זאת הייתה הרגשת הקיפוח של האוסטרלים כלפי האנגלים- הpommies-, המשתמטים, ששולחים תמיד אחרים להוציא עבורם את הערמונים מן האש. זכור לי ערב אחד אצל פלאטו, בו תריסר אנגלים ואוסטרלים הפכו את בית הקפה, תוך דקות ספורות, על תלו. הופעתה המהירה של המשטרה הצבאית מנעה הרוגים. הטינה היא שבטית ושורשיה בהיסטוריה. "היודעים אתם", שאל פעם קצין סקוטי בקול רם את קהל הנוכחים, "היודעים אתם, מה זאת האימפריה הבריטית? מוח סקוטי, עבודה אירית וכסף יהודי. מי צריך את האנגלים!"

יצחק פלאטו הזקן מאוד לא אהב את התנהלות העניינים, בשנים שארץ ישראל הייתה עורף לחזית הצפון אפריקאית. הוא העדיף לנהל בית קפה ווינאי במקום באר אמריקאי, בו מחזור המשקאות החריפים גדול בהרבה מכל צריכה אחרת. חתנו דוד, לעומת זאת, חי באווירה זו כדג במים. הוא דיבר אנגלית שוטפת, ידע להתחבר לחיילים ולקצינים וראה בזרם המשקאות החריפים דבר מובן מעליו. הוא שאף להכפיל את המחזור ע"י הגדלת המקום, כל עוד הקוניוקטורה קיימת - צבאות הברית חונים בארץ. חותנו דחה רעיונות אלה בשאט נפש ופילל ליום בו ייעלם החייל הבריטי האחרון מנופה של נהרייה. חילוקי דעות אלו הפכו, כנראה, במשך הזמן לעקרוניים על אופן ניהול העסק. הייתה לי הרגשה, שדוד ראה בחותנו איש זקן עיקש שאינו מבין מה זה עסק, ופלאטו ראה בדוד אדם קל דעת, שאינו רציני בהערכות עסקיות. חשתי במתחים אלה ובכך שאיֶלזה סבלה מהם, אם כי כלפי חוץ הנימה הייתה תמיד מאוד מאופקת. אינני יודע הכל על מרקם היחסים במשפחה – אך אחרי המלחמה דוד ואיֶלזה עזבו את נהרייה ועברו לחיפה, שם דוד עבד, במשך השנים, בניהול בתי מלון שונים. את בית הקפה בנהרייה מכר פלאטו הזקן לזר ולא הורישו לילדיו. למה - מי יודע!

בימי קיץ 1941 היו עבורנו אירועי העולם לפעמים רחוקים ולא מציאותיים. בלילות חופשיים מחיילים ישבו אזרחי נהרייה בשקט ובשלווה על יד כוס קפה ועוגה, או כוס בירה לכל היותר, בקפה פלאטו. תיבת התקליטים הגדולה השמיעה נעימות מפזמוני התקופה, רבים רקדו על משטח קטן במרכז הדשא. זכור לי ערב נינוח כזה. מחיפה הגיעו אלינו קולות צופרי האזעקה. איש לא טרח לחפש מקלט או אף לעמעמם את אור הנורות הצבעוניות, שנמתחו מעל המדשאה. זרקורים, פגזי נ.מ. ותחמושת נותבים האירו את שמי המפרץ. מטוס נפגע וצנח לים. נשמעו התפוצצויות - שוב ושוב התקרבו גלים של מטוסים תוקפים. שעות ארוכות נמשכה ההמולה. אצל פלאטו לא התרגשו במיוחד. משכימי קום, שמיהרו בשש בבוקר באוטובוס הראשון לחיפה, הופתעו לגלות, שכמעט ולא נגרם נזק, לא לעיר חיפה ולא למפרץ על מתקני הזיקוק והתעשייה. ההגנה האווירית, שהייתה פרושה על הכרמל, לא איפשרה לתוקפים להתקרב לחוף. דבר שהביא את גרינג להעיר, ש"חיפה מוגנת יותר טוב מלונדון".

פלאטו ניהל את בית הקפה גם כמסעדה, אם כי איני זוכר את היקף התפריט. אנשי צבא הזמינו, על פי, רוב סטייקים וצ'יפס, אך אני חושב שהוצע מבחר רחב יותר. שלוש או ארבע עובדות עמלו במטבח מאחורי הכיריים. את התפריט קבע מר פלאטו, כפי שנהג להחליט בכל פרט ופרט. כבר בשעה 5 בבוקר נכנס למטבח והכין את קומקום הענק של הקפה עבור אורחי ארוחת הבוקר: "את הקפה אני חייב לעשות בעצמי. אף אחד אחר לא יעשה את זה טוב מספיק עבורי". את עקרת הבית לא ראו במטבח ולעתים רחוקות במסעדה, במשך היום - לכל היותר בשעות הערב. לעתים קרובות לא חשה בטוב ושכבה במיטה. למבקרים ומכרים הסבירה, שלאחר שנים של עבודה קשה היא תשושה וסובלת ממחלה שמקורה ברחם. כך לפחות אמר לה רופאה המקומי ומטפלה הנאמן ד"ר וויידנפלד. הדוקטור היה ג'נטלמן מושלם ודיפלומט. הוא ניסה לרמוז לה, שהמילה רחם - hysta - מקורה במונח 'היסטריה' ושהיא, הגב' פלאטו, בריאה ושלמה ולא לוקה בדבר, פרט לעיסוק בעצמה. מה שלא מנע ממנה, בהיותה במיטה, לצלצל לאחת העובדות בשעת הלחץ, כשהמסעדה מלאה, בעניין של מה בכך. בני המשפחה רתחו - ושתקו.

לאחר ששנינו השגנו עבודה פחות או יותר קבועה, החלטנו לחפש מקום מגורים נוח יותר מהמכולה הקטנה. מחוג מכרים של ירמיאס הוצע לנו צריף פח בן חדר אחד גדול עם פינת מקלחת ושירותים להשכרה. מבפנים היה הצריף מצופה לבידים. חלונות קטנים מסביב דאגו לקצת תנועת אוויר בחודשי הקיץ. לבישול שימשה פתילייה. בעלי המבנה היו בני הזוג לילו והרברט הַליצ'ר. הרברט ולילו היו זוג צעיר, צעירים מאיתנו, שעלו מגרמניה לנהרייה באמצע שנות ה-30 כבעלי אמצעים ובנו לעצמם בית בן 3 חדרים ומטבח, על מגרש של דונמים אחדים, שהיו מיועדים לעיבוד חקלאי. הצריף שימש להם כמגורים עד שהושלמה בניית הבית. איני יודע, מה היה מקצועו של הרברט, נדמה לי, שעבד בבניין. היה מטיפוסים הנפוצים בחברתנו, שנועדו, על פי הווייתם, לעסקים גדולים ולהכנסות גדולות. ומאחר והללו טרם התממשו, הועיל בטובו לעבוד בעבודות פשוטות, שאינן לרמתו האישית. לילו, בינתיים, השלימה את החסר בכך שהתיישבה על האופניים ואצה מרחוב לרחוב ומבית לבית לגבות מסים עבור המועצה. יש להניח, שגם שכר הדירה של הצריף היה סעיף לא מבוטל בתקציבם החודשי. היה להם בן בגיל שנתיים. לילו, שדברה גרמנית במבטא שבאבי, הייתה תמיד עליזה ובת צחוק. להרברט היו תמיד טענות על כל העולם.

השכנים של הליצ'ר, וכך גם שלנו, היו הזוג דויטש, גם הם גרמנים במוצאם. וולטר וחנה דויטש גרו בבית פשוט, ועיבדו את כל מגרשם כמשק חקלאי, כמתוכנן מלכתחילה. וולטר גם החזיק מספר חולבות בפחון-רפת רעוע והיה אחד מעמודי התווך של ספקי החלב בנהרייה. עם זאת גם היה חבר במועצה המקומית. וולטר דויטש היה איש משכיל, בעל לשון שנונה, שהכניס לו לראש להמשיך ולהישאר חקלאי - ויהי מה גם אם כי לא נראה שהחקלאות מכניסה לא יותר מקיום בדוחק. אישתו הייתה אישה נאה, גבוהה, שאספה את שיערה לכתר צמות כבד על ראשה. היא הייתה במקצת טיפוס מיסיונרי, מאוד שלווה ומאוד שקטה. שני פעוטות סבבו בין רגליה.

מעבר לאלה לא היה לנו חוג מכרים רחב - השתכרנו לקיומנו ותו לא. לא היה לנו כסף לבילוי בשעות הפנאי. נני המשיכה לעבוד חלקית בגנון של חנה ירמיאס ולעתים חלקית אצל פלאטו, במטבח וגם בהגשה בשבתות אחרי הצהרים. אני עצמי לא ראיתי הרבה תכלית לשחק את החצרן שם לאורך ימים, והתחלתי להתעניין בעבודה אחרת, מכניסה יותר. אלא שכזאת לא נמצאה כרגע. דובר על עבודות פיתוח בקנה מידה גדול של הצבא הבריטי בסביבה הקרובה. בנהרייה עצמה לא היה סיכוי לעיסוק אחר, אם כי פעם אחת זכיתי ביום עבודה בבניין הקולנוע, שהקים הקבלן שטרן בנהרייה. היה זה בדרך מקרה, כאילו מהרחוב; היה צריך לצקת את הגג, עבודה שלקחה את רוב שעות היום. הקולנוע לא היה גדול במיוחד וכך גם הגג - אך לרשות הקבלן עמדה רק מכונת בטון קטנה. בשעות אחרי הצהרים הסתיימה העבודה. היינו כולנו רעבים וצמאים - עבדנו כל היום כמעט ללא הפסקה. בעל הבית ורעייתו הופיעו באתר הבניה עם מגשים עמוסי סנדוויצ'ים ושתייה. אלא, כפי שהתברר מיד,  השתייה הייתה משקה חריף. מרעב, חטפתי כמה מהסנדוויצ'ים עם נקניק ולגמתי מספר כוסיות ליקר או יי"ש. מרוב צימאון - באותו רגע לא שמתי לב מה שתיתי. אך כעבור דקות מספר הכל התערפל סביבי; כבר לא קלטתי הודעת הקבלן בנוגע לתשלום עבור יום העבודה. הביתה הגעתי בדרך עקלקלה, אפילו נכנסתי ללשכת העבודה להיוודע, מתי הבריטים מתחילים בעבודתם - שם כולם הסתכלו בי כעל אחד שעומד לבצע אקט לולייני על חבל דק.

בסתיו התחילו האנגלים בעבודתם הנרחבת בצפון - בניית שדה תעופה צבאי ליד בסא הערבית (בצת של היום). הצטרפתי לקבוצות הפועלים, שיצאו כל בוקר במשאית של הקבלן לעבודה. המעסיקה הייתה חברה חיפאית לבניית כבישים, בשם המצלצל NERCO - Near East Road Constuction, שאני מניח קמה ונוסדה עם קבלת עבודה זו. שדה התעופה לא נראה כעומד להיות גדול במיוחד: שני מסלולי המראה מצטלבים זה בזה ובצדדים מספר הנגרים, ויותר נכון מקלטים, המוקמים ע"י שלושה קירות גבוהים ובנויים מאבני שדה, פתוחים אל המסלולים ורחבים מספיק לקליטת ליברטור ארבעה מנועי, שהיה בשרות קרבי במדבר המערבי.

סלילת המסלולים נעשתה בשיטה השמרנית - סלילת שכבת אבני שדה שנהדקה במכבש ועליה פוזרו שכבות נוספות של חצץ בגדלים שונים, תוך כבישה חוזרת, ולבסוף שכבת אספלט מסיימת את העבודה. כשהגענו ביום הראשון למקום, כבר ישבו שם מאות פועלים ערבים, תושבי הסביבה ומעבר לגבול (של היום) הלבנוני, שהשתרע לאורך כביש הצפון. כל בוקר בשעה שבע נפתח שער גדול סמוך לכפר בסא, מעין "גדר טובה" במהדורה מוקדמת. גדר הצפון הייתה Tegart Wall המפורסם שהוקם, לפי המלצות לורד טגארט, מושל הודו לשעבר, עם מבני המשטרה המוכרים ברחבי הארץ, כדי לעצור הסתננות חבלנית מהצפון. גדר התיל הפשוטה איכזבה אך נשארה כמזכרת למדיניות ביטחונית, שמקורה בהודו במאה הקודמת.

מאות אנשים נשפכו, אפוא, לפלשתינה, בכל בוקר כדי למצוא יום עבודה. עם פטיש ביד שמו אבן ליד אבן מבלי להרים את הראש. סבלים סיפקו להם את האבנים שהוכנו לא הרחק, במחצבה בסביבה. שבילי הגישה באדמה הכבדה, בפרט לאחר ליל גשם, השתבשו מהר ע"י המשאיות וצוות עם טוריה ביד היה צריך ללכת לפני כל משאית ולאפשר לה לעבור קטעים של בוץ. זה קרה, בדרך כלל, אחרי שמשאית כבר שקעה וצעקות עלו השמימה, כאילו קרב Agincourt מתרחש מחדש.

במהרה התברר שתפקידנו, היהודים מנהרייה, היה לפקח על קבוצות פועלים ערבים. הפיקוח חייב היה להתבטא קודם כל בצעקות ובקללות, מאחר וההנחה הייתה, שהערבים אינם מבינים שפה אחרת. למעשה השפה שהערבים הבינו הייתה השפה הערבית ואם הייתה זו שגורה בפיך יכולת לדבר אתם בלי קושי וללא כל אי הבנות. פועלים אלה, שישבו שם עם הפטיש ביד, היו סוללי כבישים מקצועיים. מסלול ההמראה, הRunway-, נבנה במתכונת של כביש טוב, בטכניקה של הימים ההם. לא הסתפקו כמובן בטכניקת הMix and Place- כדוגמת הכביש בחאן-יונס - רפיח. המפציצים בעלי ארבעה מנועים, עמוסי פצצות, לא היו קלים כלל, ולכן הסלילה והתשתית (צורת הדרך, הרבה שכבות כורכר וחול כבושים וגשרי ניקוז רבים בנויי בטון משורין) הוכנו בקפדנות. אחרי רצף סלילה כבושה בפעם הראשונה, החלו לפזר עליו חצץ בגדלים שונים, מ"דבש-וואדי" (שני בגודל), ג'ועזיה (גודל אגוז) ועדשיה (גודל עדשים) וכלה בחול מחצבה, שפוזר ביד מתוך סל על השטח הסלול, בין כיבוש לכיבוש, ע"י מפזרי חצץ מקצועיים, יהודים, שעשו את מלאכתם לפי תביעת עין די לשמור על קימור רצוף של הכביש. מפזרי החצץ השתכרו פי עשרה ליום העבודה המקובל, כי עבודתם עשויה הייתה למנוע התהוות של שלוליות ושקיעות במסלול. אך את העבודה הגסה עשו הסוללים הערבים - וגם הם גמרו את קטעי הסלילה שלהם ישרים כשולחן.

על מקצועיים למיניהם לא היה לנו הרבה מה לפקח, אבל עבודה רבה הושקעה בהכנת הבנקטים ובחפירה (ידנית) של גשרי המעברים. על פי הבנת המנהל עלינו היה לאחוז בטוריה ובסגנון ה"אחרי!" לדרבן את הפועלים להישגיות חדשה למען המאמץ המלחמתי. זו, על פי הבנת המנהל בלבד. מלבדו ל היה איש בסביבה שגרס כי על היהודים להרים טוריה. והרי האימפריה הבריטית הייתה אימפריה קולוניאלית. גם הערבים לא סברו כך: הם פנו אלינו ב"חווג'א" - פניה, כך מישהו הסביר לנו, מקבילה לפניה Sahib בהודו. הmodus vivendi- היה בהבנה עם הפועלים הערבים, שאנחנו לא נעמוד להם על הראש, והם לא יכשילו אותנו לפני המנהל. פעם תפס אותנו המנהל - מהנדס בגיל החמישים בעל כרס מכובדת - לשיחה קלה, בזמן שהערבים עמלו בזיעת אפם. "אתם", כך פתח, "אתם בודאי כולכם סוציאליסטים גדולים, כיצד אינכם מתביישים להסתכל על אנשים עובדים ולא לעשות כלום?" מה שמוכיח בעליל שלא היה לו מושג מה זה סוציאליזם; המנהלים הרוסיים יכלו ללמדו פרק... לשם בטחון הגענו להסכם עם נהג הטנדר האישי של המנהל, וזה דאג לאותת לנו, כשאדונו בדרך אלינו.

מי זה היינו "אנחנו"? קבוצות צעירים מנהרייה, ללא מקצוע או עיסוק קבוע, וחבורה עליזה מקבוץ געתון, היום נאות מרדכי, שאיכלסה אז מספר לולים ומבני משקיים אחרים במגרשים לא תפוסים בקצהו של נהרייה. רובם ככולם יוצאי ווינה, שנחונו בחוש נדיר לקחת את החיים מהצד היותר קל - כיאה לעיר הוולסים. הבדיחות שסיפרו הפכו למטבע עובר לסוחר בפי הערבים. העבודה שם ארכה עבורי שבועות מספר. עוד המשכתי לעבוד עם קבלנים פרטיים שהקימו מבנים למגורים או מחסנים. באמצע ינואר גם זה הסתיים. אינני יודע, אם בבצת נחת אי פעם ליברטור; שדה התעופה הפעיל הקרוב היה בעכו. בצת, כנראה, הוכנה למקרה של התקרבות החזית מהמדבר המערבי לארץ ישראל - זה היה שנה לפני אל-עלמיין והבריטים כלל לא חשו עצמם כל כך בטוחים. הנוסע היום בכביש הצפון יכול עוד לראות, מול מושב בצת, באמצע השדה, מבנה בנוי סלעים - אחד ההאנגרים שנותר לפליטה. מחומר הבניה הרב, שהושקע באתר, יכלו להקים את כל המושב. אני מניח שעשו זאת.

 

העבודה בשדה תעופה באסא נמשכה לא יותר מחודשיים, אך בדרך זו נכנסתי, משום מה, לרשימה של עובדי בנין בלשכה בנהרייה והשגתי עבודה באתר בנייה. למותר לציין כי בשנות המלחמה הורגש מחסור חמור בחומרי בנייה בארץ - לבניה פרטית. באופן מיוחד חמור היה המחסור במלט. "נשר", במבואות חיפה, היה היצרן היחיד בארץ למלט והצבא הבריטי שם ידו על רוב התוצרת, כך שנשאר מעט מאוד לבניה הפרטית, במידה והייתה קיימת. מהנדס בניין צעיר, חבר קב' עין המפרץ, פיתח שיטת בנייה שאיפשרה לחסוך במלט ולהסתפק בכמות מלט מזערית לממ"ר בנייה. השיטה הייתה מבוססת על שימוש בלבני "נעמן", ביח"ר ללבנים במפרץ, שהוקם ע"י משקי "השומר הצעיר" שם. הלבנים יוצרו מחומר ונשרפו , להבדיל מהבלוקים המקובלים, עשויי מלט. כדי לא לצקת רצפות ותקרות השתמש המהנדס בלבני נעמן החלולים לבניית קמרון בסגנון הערבי. מעט מאוד טיט היה נחוץ כדי לקשור את הלבנים שהוכנו בתבנית, צריך היה רק לישר את הרצפה הקמורה ע"י כמות מתאימה של חול. קירות הבית היו כפולים עם חלל ביניהם. ווי ברזל, שקשרו בין שני הקירות, עשויים היו לייצב את שני הקירות זה מול זה. יציבות המבנה הושגה, ללא ספק, רק עם גמר הבנייה של כל הקירות, התקרה והגג גם יחד. כך, כשהגעתי לאתר הבנייה, לאחר סוף שבוע סוער במיוחד, לא מצאתי שם יותר מתל לבנים, בדומה לאתר חפירות ארכיאולוגיות. לא נעים - אך גם לא נורא: כעבור כמה שעות עבודות פינוי אפשר היה להתחיל מחדש ולהתפלל, אם לא לבנין, אז לפחות למזג אוויר יותר יציב.

לא היה גל בנייה בנהרייה. עבודת הצבא הצטמצמה בהמשך ובלית ברירה קבלתי עבודה, לתקופה קצרה, בסולל-בונה, שסלל כביש מקבוץ אילון לוואדי קרקרה. עניין לא נוח במיוחד; צריך היה לגור באהלים בחצר הקבוץ. עם מקוש וטוריה צריך היה לפלס דרך למכונת האספלט שסללה את הכביש - שביל - אל תוך הוואדי, עבודת פרך, אם כי בנוף עוצר נשימה.

היינו כמעט שנה בנהרייה, "עצמאים", מחוץ למסגרת הקיבוצית, ואיני יכול לומר, שהרגשנו כל כך רע שם - אך בסיכום - לא יכולנו להצביע על הישגים כלשהם. עבודה קבועה לא הייתה לי, גם לא נראתה בעתיד הקרוב, כי לא היה לי מקצוע וגם לא היו לנו אמצעים מעבר למחייה היומית, שהיו מאפשרים לנו לחשוב על פרנסה אחרת פרט לעבודה פשוטה. אבל נהיה גלויי לב: ביסוד פיתוח פרנסה, מעבר לקיום יומיומי, עומדים הרעיון והיוזמה ולאו דווקא הממון -  ובהם הייתי לוקה. לא שאפשר היה ללא אמצעים להתחיל משהו, אבל לא ידענו בכלל מה באפשרותנו לעשות בנהרייה, אלא לעמוד בתור לעבודה מקרית. כדי לעשות צעד כלשהו החלטתי לקחת שיעורי נהיגה על משאית.

מצאתי בית ספר לנהיגה במרכז הכרמל בחיפה. הכרמל המרכזי ואחוזה היו אז בפיתוח ומעט מאוד רחובות היו סלולים. למורי הנהיגה היה מותר לנסוע רק למעלה, ברחובות הצדדיים ואילו המבחן התקיים למטה בסמטאות העיר התחתית, שהייתה ברובה ערבית. הבוחנים היו שוטרים אנגלים, שציפו לשוחד - כך לפחות הייתה השמועה. הסיכוי לעבור את מבחן הנהיגה בפעם הראשונה היו אפסיים, אם ניסיונך בנהיגה התבסס על מספר קטן של שיעורי נהיגה. בתי הספר נהגו להגיש את תלמידיהם למבחן אחרי חמישה-ששה שיעורים בלבד. זה הגדיל את הכנסתם: הם הרוויחו גם על רכב המבחן. המבחן שלי עבר כהרף עין: בצומת סואן, אי שם בעיר התחתית, לא הצלחתי להכניס הילוך לתיבת ההילוכים הבלויה והמנוע כבה. הבוחן תפס את ההגה ובמשך דקות גם הוא לא הצליח להכניס הילוך וגם לא להתניע. הוא קילל את בית הספר ששולח למבחן תלמידים מפגרים בשכלם, את הרכב הרעוע, את מר גורלו הוא ואת העולם כולו. בחזרה למשרד הרישוי, מול "דגון" של היום. חיבר מגילה ארסית על כושר הנהיגה שלי בליווי איום נסתר, פן אעיז לחצות את מפתן הרישוי בזמן הקרוב.

ניסיון ראשון זה של יוזמה פרטית לא עודדני להמשיך בשיעורי הנהיגה, גם לא היה הכסף לכך. בינתיים המציאו לעצמם יהודים רבים שיטה זולה יותר להשגת רשיון נהיגה: התגייסו לחיל התובלה הבריטי. את הנהיגה למדו בשיטת "קפוץ למים ושחה". ברפיח הושיבו אותם ליד הגה המשאית ובהגיעם לקהיר ידעו לנהוג. במדבר סיני לא יכלו לסכן הרבה. זול כשהיה - לא נראה לי המחיר. מה גם, שנני נכנסה להריון. מעתה קיומנו דרש קביעות מסויימת; לא היה לנו ברור, כיצד להשיגה בנהרייה.

במשך השנה לא נותק הקשר לחברי "מחר", שלא פעם באו לבקרנו, ללא הודעה מוקדמת עם לינה על הרצפה בחדרנו היחיד. חברים רבים מקבוץ "מחר" עבדו כעובדי חוץ במשקים הגדולים של הקבוץ המאוחד. קבוצת חברים, יוצאי הגרעין ההולנדי ב"מחר", עבדו זה חודשים בבית החרושת לשימורים של משק אשדות יעקב שבעמק הירדן. במיוחד זאב מינצר ויורם לוינסון, תפסו לעצמם מקום קבע בבית החרושת. הם הכירו את כל החברים הותיקים במשק והיו מלאי התלהבות והתפעלות מהרמה החברתית והתרבותית של המשק. הם רמזו לנו, שמא נשקול הצטרפות. אני עצמי לא התלהבתי מהרעיון - התרגלתי לא רע לד' האמות שלי דלות כשהיו, ובמצבנו הכלכלי לעבור לקבוץ, ועוד למשק גדול ומבוסס, נראה היה לי כחיפוש מקלט. נני ראתה זאת אחרת. היא לא זנחה את רעיון הקבוץ, ואם נכשלנו ב"מחר", למה לא להצטרף למקום אחר? לא היו באמתחתי הצעות אחרות מבטיחות יותר. וכך אשדות הייתה שווה נסיעה בכל מקרה. קיבלתי, אפוא, את ההזמנה, לבלות את חג 1 במאי במשק אשדות יעקב, עם חברי קב' "מחר".

חגיגות 1 במאי במושבות ובערים התנהלו בדרך כלל בסגנון אירופאי - הפגנת אחדות מעמד הפועלים בתהלוכות וכנסים ונאומים ולעתים גם התנגשויות אלימות עם הקומוניסטים ופלגים קיצונים אחרים משמאל ומימין. משקי הקבוצים הגדולים בעמקים ידעו להפוך את היום לחגיגה לאומית גדולה. פחות תהלוכות, אך התכנסויות במקומות מפגש אזוריים (שעם השנים היו לאמפיתיאטרונים של המועצות האזוריות). לא רק נאמו שם; היו גם הופעות של מקהלות וקבוצות ילדים של משקים מהזרמים השונים, שבצביונם הפוליטי אמנם היו מנוגדים, אך כבר מזמן זנחו את הסיסמה: "עם הפועל הערבי נגד הקפיטליסט היהודי!" פשוט - לא זה ולא זה היו שם.

אשדות יעקב היה מקום מרשים, עם גינות נוי ודשאים רחבי ידיים. היו שם כ-400-500 חברים/ות, ילדים רבים ועובדי חוץ רבים - כולם במסגרת סדר הירארכי שהתקבל על כולם כמובן מעליו. התקבלתי שם ע"י יורם וזאב ועשיתי הכרה עם זוג יוצאי גרמניה, קצת מבוגרים מאתנו, אתם יורם הספיק להתיידד בתקופת שהותו באשדות. שם הזוג היה מרים ורפאל קליינשמידט. רפאל, מהיותר ותיקים במשק, חזר ארצה בתחילת 1940 משליחות בסקנדינביה, לרבות סטוקהולם, שם הכיר את אישתו מרים, שהגיעה לשם כפליטה מברלין ועבדה במחלקת העלייה של הסוכנות.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן התקיימו על מגרש גדול בצמח, שעד היום הוא מקום ההתכנסות של משקי האזור, ולשם חברי המשקים הגיעו בתהלוכה, כשהחולצה הכחולה והדגל האדום היו לסמל. יחד עמם - ענן אבק וחום של C°40, כיאה ל-1 במאי בעמק הירדן. הגענו לצמח עם שאר חברי אשדות, בתהלוכה סגורה -  יורם וזאב, הזוג קליינשמיט ואני. בהיותנו לא אידיאולוגים מן השורה הראשונה, קבלנו ברצון את עצתה של מרים, לחפש מפלט קצת הרחק מצמח והאבק, בבית קפה קטן על שפת הכנרת, קפה וולף, כדי ששם, ליד כוס קפה, לשוחח בניחותא בענייני דיומא. יורם הרגיש עצמו באשדות יעקב כדג במים; הוא חי את סביבתו וההירארכיה המנהלית שלה. דעתם של מארחי  הייתה, כי מאחר ואין לנו למה לצפות בנהרייה בעתיד הנראה לעין, עלינו לפנות למשק אשדות בבקשה להתקבל. לא היה להם ספק, ששנינו, נני ואני, נמצא את מקומנו שם. סיכמנו שגם נני תבקר באשדות בזמן הקרוב ובהזדמנות זו תפנה ישר למזכירות המשק.

       

 For comments – Ilan Regev, +972-9-9587974, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email