כשהגענו בדצמבר 1945 לגברעם, היו 'השנים המוקדמות' אחרי. הייתה לי משפחה, אישה ושני ילדים, שצריך היה לדאוג לפרנסתם, גם במסגרת הקיבוצית. כבר לא במעמד של זוג צעיר, ספק עולים חדשים, שעושים את צעדיהם ההססנים במסגרת המשק הקיבוצי הגדול, אשדות-יעקב. חזרנו לגברעם כוותיקים, שנעדרו מהמשק כמה שנים בשל 'התלבטויות' וחזרו אליו כדי 'לתרום מניסיונם' שנרכש בשנים אלה 'בחוץ'. ציפיות אלו של המקבלים אותנו 'בחזרה' ודאי היו שקולות נגד המעמסה של קבלת שני ילדים נוספים.

השנים בגברעם היו, אפוא, מבחן כושר הישרדות במאבק על הקיום והמעמד. אלא שהציפיות לעולם לא התאמתו. תמיד נשאר איזשהו גירעון והתקדמות נמדדה לרוב עפ"י 'עריכת חשבונות' ולא ברווחיות משקית. כבר בסמינר העבודה של הקיבוץ המאוחד בעין-חרוד (ובכישלוני כגזבר כעבור שנה) התחוור לי, אשר צריך היה להתחוור מזמן - שבמאבק על הקיום אין יש מאין. כאן אפוא נכנסה האידיאולוגיה, האמונה בדת הקרויה 'תנועה'. כישלוני בראש וראשונה היה באי יכולתי להאמין.

אינני יודע אם הקטעים הבאים יתחברו פעם יחד לאותם 'זיכרונות שנות גברעם', שהם חלק לא מבוטל של חיי. מה שנכתב הוא חלקי בלבד, רסיסים. בסבך מלחמת השחרור זה בא, מבלי ששמנו לב במיוחד. לפתע נקלענו למערבולת אירועים שמקורם היו הרחק מאיתנו, אי שם מעבר לים, בדיוני עצרת האומות המאוחדות ב- Flushing Meadow שבמדינת ניו-יורק. ב-29 בנובמבר 1947 הגיעה בקשר האלחוטי ידיעה קצרה בזו הלשון: "האומות המאוחדות החליטו ברוב קולות על סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית". רשת הקשר של ההגנה לא נועדה לשידור חדשות. העברת ידיעה זו, רגעים ספורים אחרי קבלת ההחלטה באמריקה, מרמזת על השלכותיה הפוליטיות והצבאיות האפשריות והמיַידיות על היישוב היהודי בארץ.

מזה זמן שקשר האלחוט היה ביטוי להתרחשויות עתידות לבוא. אברהם טראובה נשלח לקורס אלחוטאים, באחד מיישובי הקיבוץ וחזר משם כעבור כמה שבועות חיוור ומתוח, כאילו עומד לצאת למבצע התאבדות. יומם וליל ישב בביתן "מחסן הנשק" הקטן, 3 על 3 מ', שממול חדר האוכל, בקשר שוטף ובתרגילים אזוריים. מעבר לזה, ההתפתחויות הפוליטיות מצאו את משקעם בדיונים וויכוחים פוליטיים, כלומר - במילים בלבד. מילים, דיונים, וויכוחים, שליוו אותנו במשך שנים, אך באינטנסיביות יתרה מאז 'ועידת יגור', בה ישראל גלילי דיבר בגלוי על "התנגשות בלתי נמנעת, אם ברצון הערבים לשמור על האופי הערבי של הארץ". לעת עתה ההתנגשויות היו עם הבריטים ודחו הכנות אחרות לקרן זווית. אך ב-29 בנובמבר בחצות כל זה נגמר; היֵערכות פוליטית הפכה למציאות מלחמתית.

התקוממות הערבים, במאבק אלים, נגד החלטת החלוקה פגעה בעיקר בתחבורה היהודית. את הקשר בין המרכזים העירוניים עוד אפשר היה לקיים בהתארגנות מתאימה, אך הקשר לספר נותק כמעט מתחילת ההתקוממות וקיומו היה כרוך בהיערכות צבאית ממש. ההיתקלות הראשונה אצלנו הייתה, כעבור יומיים שלושה, באוטובוס של 'דרום יהודה' , שחנוך היה נהגו. הוא חזר בשעות הערב המוקדמות הביתה ונעצר סמוך לכפר בית ג'ירג'ה . חנוך היה לבדו באוטובוס. הפעם זה עוד הלך בחסד, מעין אזהרה; רק איימו עליו באקדח ולקחו ממנו את הכסף. למחרת כבר היה אחרת. מטר אבנים שהמטירו עליו תושבי הכפרים לאורך הכביש, עד באר טוביה: אות הניתוק מהצפון, שייפרץ רק כעבור שנה, עם מבצע' עשר המכות' בסוף אוקטובר 1948. כעת יכולנו לנוע ללא הגבלה רק בקרבת שער המשק, אך לא מעבר לפרדס.

ככה זה התחיל ותולדות מלחמת השחרור, עד כמה שהדברים נוגעים לגברעם, צוינו בדפי 'שנה במערכה', שהודפסו בשנת 1949 עפ"י דפי יומן אישי של יהודה רוטשילד. לכן אין לי עניין בתיאור כרונולוגי של התרחשויות - ברצוני יותר להיזכר, איך שאני הרגשתי ועברתי אותן. בחוברת של יהודה הרבה פאתוס וצלילי גבורה ובטחון עצמי. לא כולם היו כל כך בטוחים בעצמם, בוודאי לא אחרי הקרב על יד-מרדכי ונפילת ניצנים. אני עצמי לא האמנתי, שנצא מזה חיים, ואם מי שהוא היה אומר לי, שבסופו של דבר ידנו תהיה על העליונה, הייתי צוחק לו בפנים. לא הייתי כמובן הספקן היחיד אבל, כך לפחות טוענת אניטה שפירא, בן גוריון היה מודע ליחסי הכוחות האמיתיים, לכן נכנס להרפתקה. Who knows...

אם נהיה כנים - בהחלט לא התעוררנו, ב-30 בנובמבר ,1947 בבוקר בהרגשה, שאנו נמצאים בסיטואציה חדשה, שלא הייתה ידועה לנו קודם. אתמול שלשום והיום - מלחמה. המצב שנוצר לא שינה מאומה בתחושתנו האישית, הביטחונית. בטחון - מילה זו ליוותה אותנו מיומנו הראשון, בו רגלינו דרכה על אדמת הארץ הזו. בטחון, זו לא הייתה ההרגשה הבטוחה. בטחון היה תמיד קשור לאיום מהצד השני, מבחוץ. אבל 'בטחון' הייתה גם מסגרת ארגונית ואורח חיים. לאחדים השקפה או אמונה, לאחרים - הקש להיאחז בו. בלי בטחון, אין בניין הארץ - דהיינו בלי מסגרת רעיונית אין תקומה. לא חייתי בעיר ואיני יודע מה חשו שם, בהתיישבות זו הייתה תחושתנו. ואם אמרתי, שההתפתחויות הפוליטיות סגרו עלינו מבלי שחשנו מיד את כובד משקלן, זה היה משום שמעולם לא הרגשנו בטוחים.

אירועי יגור, ביוני 1946, ומצבור הנשק הגדול שהתגלה שם, אולי לא חיזקו את תחושת הביטחון של האיש ברחוב, אך לפחות נתנו לו תחושה של הגנה. "אם זה מחסן הנשק של מקום אחד, יגור, אזי היישוב היהודי בארץ בוודאי חמוש מכף רגל ועד קדקוד". מכל הזעזועים והאכזבות, שנכונו לנו לאורך החודשים הבאים, הוראת פתיחת הסליק, לחלוקת הנשק לחברים לאור היום, הייתה הראשונה שבהן. עם קבלת הידיעה, התאסף קהל קטן ליד צריף הביטחון, עד כה מחוץ לתחום לציבור, למעט אנשי סוד מעטים. עכשיו יצאו מהצריף 10 או 12 חברים, כל אחד עם רובה על כתפו: רובה צבאי אנגלי, רובה פולני, אחד עם רובה קנדי בעל קנה ארוך. עוד מי נשא על גבו שפנדאו - המ"ג הגרמני, וכן עוד שני תת מקלעים, אחד מהם טומסון משנות ה-30, כמו בסרט גנגסטרים - וזהו זה! זה כל הנשק שעמד לרשות הגנת יישוב של 300 נפשות. קשה לומר שהחברים הרגישו מאוד מוגנים. וגם לא הרגישו מוגנים יותר, כעבור כמה שבועות, כשהגיע נשק נוסף, כשני תריסרי רובים איטלקים ומקלע בראונינג. חגורת הכדורים של המקלע הייתה עשויה אריג, דבר שהבטיח מעצורים. והיו הרובים האיטלקים: אלה היו רובים קצרים, קלים, ששמשו לחימוש חבורות הנוער הפשיסטיות של מוסוליני. קלים היו ונוח לצאת איתם לשמירה. אבל יעצו לנו להימנע מלירות בהם. יש שטענו שהרובה יורה מסביב לפינה. למזלנו היו עוד כמה רובים 'רשמיים', לגליים, בתחנת משטרת העזר. למדתי, שמימי מאורעות תרצ"ו היישובים היו חייבים לרכוש בעצמם את הנשק להגנתם. אין פלא אפוא, שזה היה גודל הארסנל, שגברעם הייתה יכולה להרשות לעצמה. כבר אפשר היה לרכוש תת-מקלעים מסוג סטן, במחיר 100£ כל אחד, וניתנה לכך הלוואה. בסטנים אלה, שכמותם היו אצלנו שניים או שלושה ראו ביראת כבוד, את אחד מפלאי עולם, כי היו מתוצרת תעשיית הנשק של היישוב. עם זאת היו מסוכנים לנושאיהם. מכה קלה על הקת יכולה הייתה בקלות לרוקן מחסנית לתוך הבטן; כך קרה לחיילת, כשהמשוריין בו ישבה, קפץ על חור בכביש.

המגעים עם האוכלוסייה הערבית השכנה לא נמשכו עוד הרבה זמן. היה ברור, שהארגונים הפוליטיים למיניהם לא יסכימו להמשך המגעים. ידוע היה שבסביבה שלנו שלטה בעיקר הנג'אדה, ארגון פוליטי-צבאי, שצמח מתנועת נוער.

עוד ימים אחדים אחרי תחילת ההתקוממות הופיעו אצלנו מוכתרים מכמה כפרים שכנים, כאילו לביקור פרידה. אברהם גוצמוט (בר-מנחם), שמילא שנים רבות את תפקיד המוכתר אצלנו, ישב איתם - גם זו בפעם האחרונה. הוא סיפר לי על המפגש. זקני הכפרים היו אנשים חכמים, בהחלט לא פרימיטיביים ומפגרים, כפי שאנשי העיר נהגו לראות את הכפריים. בכנות רבה ידעו לעריך את המצב. "אתם, היהודים, למעשה כבר הקמתם את המדינה שלכם. יש לכם ממשל וכל המשרדים הנחוצים - מצבא ועד אוצר ובריאות וחינוך וחקלאות. לנו אין כלום. הרובה בארון הבגדים שלנו משמש קודם כל לחיסול החשבון עם השכן. תהיה מלחמה, אנחנו לא רוצים למות, אבל איזה סיכוי יש לנו?" המשכילים מעזה לא היו אופטימיים יותר, לפחות על פי התבטאויות של אחדים מעובדי הממשל הערבים שם, איתם היה לנו מגע.

דאגתנו הראשונה הייתה לקשר לתל-אביב. כמעט מראשית ההתקוממות הערבית היינו מנותקים. תחילה, ברגימת רכב יהודי וסגירת הכביש בחביות שהיו יוזמה מקומית, אך במהרה הסכסוך התמסד והמחנות ארגנו את המאבק. היהודים התארגנו לנסיעה בשיירות בכבישים. הערבים ארגנו מארבים לתקיפת השיירות בנשק חם. גויסה ה- Mobilguard, יחידת נוטרים לליווי השיירות, שהייתה מורכבת מחברי המשקים בסביבה, ושכנה בבית חנון תחת פיקוד בריטי. פה ושם התחילו להופיע גם שריונים לליווי והוחל בשריון המשאיות. לא היה כל כך פשוט לארגן "שיירה" באזורנו כי היינו רק יד-מרדכי ואנחנו. יד-מרדכי ישבה סמוך לכביש (לעת עתה זה היה נוח - בעתיד זה יעלה לה ביוקר), אלינו היו ארבעה ק"מ דרך עפר שהייתה, בחלקים ממנה, בלתי עבירה אחרי גשם חזק.

כעבור חודשיים אמצעי הלחימה נעשו מתוחכמים יותר, בעיקר אצל הערבים. התחילו להשתמש במוקשים, ובשלב מתקדם יותר במטענים המופעלים מרחוק. רכב שנפגע נעזב בדרך כלל. כעת שני הצדדים פעלו תחת פיקוד מרכזי ואפשר היה להכיר בקווי האסטרטגיה של המאבק הערבי. כוונתם הייתה לפגוע בתחבורה היהודית ולחנוק את ההתיישבות, שהייתה מפוזרת ותלויה בכבישים. כאן המלחמה בין יהודים וערבים הייתה כבר גלויה והאנגלים רק לעתים רחוקות ובנסיבות מיוחדות התערבו.

הדרום, המיושב בדלילות ביהודים, הרגיש בניתוק המכאיב כמעט מהתחלה. 'חטיבת הנגב' של הפלמ"ח, הייתה הכוח המבצעי באזור שהשתרע דרומה מנגבה. היא הייתה מורכבת משלושה גדודים. הגדוד השני חלש על אזורנו הקרוב ומפקדתו התמקמה בנירעם עם משה נצר (שנקרא משה נ.) כמג"ד. שתי פלוגות היו לגדוד ושתי מחלקות בפלוגה א'; אחת מהן (מאוחר יותר שתיהן) ישבה בגברעם. חבר'ה צעירים, אנשי עיר, מתל-אביב ודרומה. חלקם בא ישר מספסל הלימודים. לא הוקפד במיוחד על גיל 18 כגיל הגיוס. כך התגבשה ביניהם הקבוצה המיוחדת, הקילומטרים - גובה מטר, משקל קילו! רובם הגיעו כ'צנחנים' - יום בהיר הופיעו מאי שם. לא היו לשכות גיוס שחיילו שנתונים שלמים. כל אחד בא איך שנזדמן לו. המ"פ של פלוגה א' היה גרשון דובנבוים, איש רחובות, אדם סמכותי, חביב ובעל הומור. יחזקאל מעוז ומרדכי שומר פעלו כמ"כ ומדריכים. יצאו איתם לסיורי אימונים ותרגילים, עד כמה שהמצב המתוח, שכל יום דרש היערכות מחדש, איפשר זאת. לכמה מהם היו בעיות משמעת חמורות. יחזקאל לקח ביתן באר, שעדיין עמד ריק וללא שימוש כי טרם הותקנה בו משאבה, ופתח אותו כבית סוהר צבאי. המבנה היה בטווח ראיה מהמשק ודלתו לא ננעלה; הלחץ המוסרי צריך היה לגבור על סידורי כליאה. בכלל, החבר'ה הביאו אתם מנהגים, שלא ידענו בחברה הקיבוצית: בערבים שחקו, רחמנא ליצלן, פוקר! לבסוף - מה שלא השיג המוסר החברתי, השיגו המצרים; הנערים הפכו לגברים. (תרומה לשאלה: האם מלחמה מחנכת?‎ )

הניתוק גרם מהר מאוד למחסור חמור בדלק ובמזון ובאספקה למשק החי. תנובת החלב וההטלה ירדו. עבדתי במכבסה ונאלצתי לכבס ללא חימום, פרט לכביסת התינוקות. נכנסנו למשטר של מחסור אך מאידך לא יכולנו לשווק תוצרת, בעיקר חלב וביצים. מאוחר יותר הוקצב לחם במנות. מה שמתח את העצבים היו התקלות הרגילות היום יומיות, שלא יכלו למצוא את פתרונן בגלל המצור. המבחן החמור ביותר היה קלקול של מנוע השאיבה בבית הבאר. בימים כתיקונם זה לא היה עניין גדול לפרק את המנוע ולשלוח את ה-'סליבים' לתל-אביב לשיפוץ; כעבור 48 שעות הדיזל היה עובד מחדש. עתה מחדלים טכניים, מזג האוויר, בוץ ומצור בכבישים התחברו לאחד ודחו את הפעלת המשאבה לשבועות. מיכל המים של מקורות‎ הכיל 5000 ממ"ק - כמות מוגבלת גם בחודשי החורף, בהתחשב בצריכת הלול, הרפת, המכבסה ומקלחות. כעבור שבועיים הגיעו החלקים ותוך כמה שעות הדיזל היה מוכן להפעלה מחדש. אלא שאבירי המוסך טעו במשהו ורבע שעה לאחר הפעלתו, הדיזל נעצר שוב. עוד הפעם נשרפה בוכנה: לחץ השמן אמנם עלה, אך על אף זאת השמן לא מצא את דרכו. הוויכוח סביב לנושא יכול למלא חוג אוניברסיטאי - העובדה הייתה, שיש להתחיל הכל מחדש, כולל התקלות התחבורתיות, ופני המים בבריכה התקרבו לגובה, שממנו אי אפשר לשאוב יותר. כל הצינורות נחסמו והוכרז על הקצבת מים אישית, פרט לשתייה. המקלחות נסגרו וכן המכבסה. כביסת התינוקות כובסה שוב ושוב באותם מים שנותרו במכונת הכביסה הגדולה ומוטב היה לוותר לגמרי על כביסה כזאת.

בכל מקום בעולם יש בני אדם פעלתנים, שגומרים אומר להציל את המצב ויהי מה, בכל מחיר ובכל האמצעים. כזה היה אבשלום. הוא הגיע לתל-אביב, שם הסתובב ברחובות ופנה לפרצופים, שלפי מראם החיצוני עשו רושם (לפחות על אבשלום) כמשתייכים למערכת הביטחון. אחרי מסע ומעש, באמת הצליח לחדור עד למפקדת ההגנה של תל-אביב. שם הציג עצמו כחבר גברעם, משק במצור שזקניו והטף עומדים לגווע בצמא, כי אין מצליחים לתקן את מנוע משאבת הבאר. הוא ביקש, להעמיד לרשותו מטוס קל מסוג פייפר ולזרוק באמצעותו חבית מים מעל המשק. אנשי ההגנה התייחסו אליו אמנם בהבנה, אם כי בהסתייגות מה... חבית מים לא יכלו להצניח מעל גברעם, אבל כמה חלפים עבור הדיזל בכל זאת זרקו לו. לבסוף הדיזל הניע, אדם בקר ועופות שתו לרוויה ואני כיבסתי שלושה ימים ושלושה לילות להחזרת הציביליזציה לציבור החברים.

נשמנו לרווחה עם תום עונת הגשמים. המצור בדרכים לא מנע לחלוטין נסיעות חברים לתל-אביב, לצורך זו או אחר. היו יולדות או ביקור דחוף בקופת החולים או מי יודע מה. השיירה הייתה יוצאת מיד-מרדכי, אליו היו צריכים להגיע בקטע הראשון של המסע. אם הבוץ בדרך מנע, מהמשאית של המשק או מהמשוריין של הפלמ"ח, לעלות לגברעם, אזי כולם היו צריכים ללון ביד-מרדכי ולחכות עד שאפשר היה לעבור; פעם חיכתה קבוצת חברי גברעם שמונה ימים. יד מרדכי עשתה כל שביכולתה כדי לארח קבוצה כה גדולה של אנשים. אך לנוגעים בדבר זה היה סיוט: לשבת בחוסר מעשה בחדר צריף קטן, ללא חימום וללא תאורה, שמונה ימים ולילות.

בסוף מרץ הופיע מחפר של סולל בונה לסייע לנו בהקמת הביצורים. עד כה כמעט ולא היו קיימות עמדות מבוצרות והשמירה והתצפית בנקודות השונות של המשק היו, פחות או יותר, חשופים לכל תוקף. עכשיו נפתחה רשת תעלות מסועפת לכל הנקודות לאורך הגדר בהן הוקמו עמדות מבוצרות. במרכז המחנה נחפרו מקלטים, שהתחברו לרשת התעלות. העבודות בוצעו על ידינו בהדרכת מנהל עבודה של סולל בונה, שבא עם המחפר. המחפר ביצע את עבודתו מהר מאוד, אך הקמת העמדות וסידור המקלטים ארכה שבועות רבים.

העמדות שהוקמו היו מהדגם שהמושבה האירופית בשנחאי הקימה לעצמה בשנות ה-30, עם פלישת היפנים לסין: עיגול של סוללת עפר עבה, מעליו על כלונסאות עץ גג מפח מגולוון, מכוסה בשקי עפר. קיר מגן של שקי עפר מעל סוללת האדמה, שהשאיר גם אשנבים, סגר את העמדה מסביב. יופי של עמדה, רואים כֲאלה בסרטים של שנות ה-30. כל עוד הכל היה שקט, היה די נעים להימצא בה. כמקלט או בונקר פתח המחפר קטע באורך של 10 מ' ברוחב הכפול של התעלות ובעומק של 1.5 - 2 מ'. פח מגולוון, מספיק רחב כדי לגשר על הרוחב, שימש ככיסוי ותקרה, ועליו אבנים ואדמה, הרבה אדמה, עד כמה שאפשר. הכניסות היו מוגנות בשקי עפר. בפנים היה המקלט מצויד בדרגשי עץ, אך למעשה כל מקלט צויד בהתאם לייעודו. שקים למילוי באדמה, לאלפים, כלונסאות, קורות ולוחות עץ, סיפק סולל בונה, כמו-כן כמויות אדירות של חוט תיל לחיזוק גדר המשק וקונצרטינות, גלגלי חוט תיל שנפתחים לאורך. היה צריך לחזק את הגדר מסביב ע"י תוספת אלכסונים וקונצרטינות. עבודה זו העסיקה אותנו במשך שבועות ועלתה לנו ברוב בגדי העבודה; נשארתי בסוף עם זוג מכנסים אחד. ה'ביצורים' היוו מעין תפאורה של מלחמה קולוניאלית במאה ה-19. הם סופקו לנו לפי דגמים סטנדרטיים ועל פי שיקולים לא תמיד מובנים לנו. מלחמת העולם ה-2 הייתה כבר מאחורינו והיה ידוע, שמקלעי מטוס שולטים בכיפה מעל תעלה ישרה פתוחה ומקלע כבד מסוגל לרסק ולמוטט עמדה. גם גדר אינה עמידה לחדירות מבחוץ, על אף החיזוק. אך מאחר והמצביאים (בכל הצבאות) בדרך כלל לוחמים שנלחמו במלחמה הקודמת, יש להניח שלפי הסטנדרטים של 1936 המצב היה בהחלט סביר.

באותו חודש הגיעה אלינו עליה מהולנד. אורי ורעיה ון אסו ומינק, שולה, סוניה, זוג צעיר, ין ומרייס, מאוד מאוהבים, אלה שמות שכרגע זכורים לי. הזוג הצעיר היה מאוד עצבני. התפתלו הנה והנה ולבסוף שאלו: "האם אין אצלכם רב?" "לשם מה לכם רב?". "עלינו להתחתן באופן דחוף, כי אנו רוצים לישון ביחד". הרגענו אותם: אין בעיה לתת להם אהל זוגי ואצלנו לא דרושה לכך תעודת נישואין. היו מאושרים.

בליל הסדר עוד ישבנו מסובין בחדר אוכל מלא עד אפס מקום - כל פלוגה א' כבר התמקמה במשק - על אף שלפחות שליש מהחברים איישו בחוץ את עמדות השמירה. הפַלְמַחניקים ניסו לרומם את מצב הרוח בהצלחה חלקית בלבד. אספקת מצרכי מזון ודלק כעת כמעט ולא הייתה קיימת ורעבנו ממש לחם. כעבור זמן הצליחו לפתוח קטעים של הצירים הפנימיים והגיעו כמה שיירות. היו סימנים של חדירת מצרים לכפרי הסביבה. כפעולת מנע הותקפו הכפרים בטימה, כאוכבה וחוליקאת; התושבים ברחו והכפרים הועלו באש. קטע הכביש הפנימי אמנם היה בידנו, אך משטרת עירק-סווידאן עלולה הייתה לחסום את היציאה לצפון, אם האנגלים, שעדיין ישבו שם, ימסרוה לערבים.

שמענו על כיבוש חיפה והקרבות בגליל. בזמן האחרון קלטנו תחנות רדיו מחתרתיות, 'קול הגליל' ו 'קול הנגב'. התכוננו לשעת האפס, ל-15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי, היום בו הערבים יכריזו על מלחמה טוטאלית. אפשר היה להבחין במגמה ליצור מעין חזית ושליטה בעורף. בתוכנית זו הפריע ברייר, כפר גדול שהיו סימנים כי צבא מצרי התמקם בו. הוחלט על פעולה בלילה שבין 13- ל 14 במאי. מטרתה: לכבוש את ברייר. שתי מחלקות הפלמ"ח ומי מחברי המשק שיכול היה להתפנות, גויסו למבצע. גם 'נשק כבד' הופעל, מעין מרגמה 6 אינץ' מתוצרת בית, 'דוידקה' - ע"ש ה'ממציא': צינור ברזל בקוטר 6 אינץ' ופגז בהתאם. עם מנגנון הפעלה 'ראשוני', שלא לומר 'פרימיטיבי', הפעלתה הייתה כרוכה בסיכון לא קטן למפעיל. הפגז עף כמה עשרות מטרים ובעיקר עשה רעש עצום, ומעט נזק. בברייר הוא עשה את שלו. הפגז השני הבריח את התושבים. על גג בית הספר, בית הבטון היחיד, נמצא סמל מצרי הרוג, כנראה הנציג היחיד של כוח כיבוש מצרי במקום, ובידו מקלע מ"ג, שעם כל הרצון הטוב לא היה ניתן לירות כדור ממנו - כה חלוד היה. האם החייל המצרי היה ההרוג היחיד איני זוכר, אך הכפר התרוקן.

ברייר עלתה באש ועם שחר חזרו המנצחים הביתה, עמוסים שלל קרבות, שבלשון המעטה אפשר היה לקבלו ברגשות מעורבים. לא על כמה עשרות ראשי בקר וגמל אחד - היינו זקוקים למזון בכל צורה אחרי המצור הממושך. אולם חברינו לא הסתפקו באלה. נכנסו לבתי החמר העלובים ובזזו שם מכל הבא ליד, כאילו שבטי הערבה הגיחו לשדוד את אוצרות נווה המדבר. שמיכות, בדים, כלים, הסחורות העלובות בחנות הכפר, חפצים שאיש לא היה זקוק להם והיה מתבייש לגעת בהם ולהשפיל עצמו לרמת החיים של פלח ערבי. אז ראינו לראשונה, כי גם אצלנו מלחמה משחיתה מידות. נהיה עדים לכך גם בהזדמנויות אחרות. הפעם העונש לא התבושש לבוא: עם הגיעם הביתה זרקו מהר את כל החפצים, לרבות השמיכות, לחדרים ורצו למקלחת. כשחזרו רחוצים ונקיים גילו שכל החדר - כל המשק - שרץ פרעושים. תוך שעות חדרו לכל מקום ובמשך שבועות אי אפשר היה להיפטר מהם, גם אחרי שחלק מ'השלל' הועלה, בלית-ברירה, באש. כלבים וחתולים הופיעו אצלנו בהמוניהם, להזכיר לכובשים החדשים, שעל פי החוק הבינלאומי, חייבים הם לדאוג גם לאוכלוסייה זו.

הריסת הכפרים הערבים השאיר לנו 'שטח מחייה', בו יכולנו לנוע בחופשיות, מנגבה ועד דורות ורוחמה. זמן קצר לפני כן עלתה 'ברור-חייל' כהיאחזות על הקרקע, בקרבת ברייר. איש לא השלה עצמו כי בכך סיימנו את המלחמה. לכולנו הייתה תחושה מבשרת רעות. את ההקלה השגנו רק בצד המזרחי. את כפרי כביש החוף לא היינו מסוגלים לתקוף. הגיעו ידיעות, שהצבא המצרי התקיף את כפר- דרום שליד דיר אל באלח. הסיפור נמסר על-ידי גרישה, המא"ז של יד מרדכי, שהיה עם נציגי היישוב במשלחת הצלב האדום הבינלאומי, למו"מ עם הצבא המצרי על הוצאת פצועים מכפר הדרום הנצור. הוא היה סייר מנוסה בעל זיכרון של מצלמה וחזר עם דו"ח מסמר שיערות. הכוחות שהמצרים ריכזו בטנקים, תותחים, שריונים וחיילים היו מתאימים להתקפה על אזור ולא על נקודה שבה מחזיקים 40-50 אנשים. עד כה לא הצליחו לכבוש את כפר הדרום (שפונתה ונעזבה רק באוגוסט). דו"ח גרישה הבהיר לנו, למה עלינו להתכונן, כשכוח זה יתחיל לנוע צפונה.

ביום ששי בלילה, ב-14 במאי 1948. לא הייתי באספה החגיגית לכבוד הכרזת מדינת ישראל ולכן איני יודע באיזו התרוממות רוח קיבלו את מעמדנו המדיני החדש, אם בכלל. ישבתי בשמירה, למטה, ליד הלולים, לבדי בכל הקטע. אחר-כך הספקתי לישון עוד כמה שעות. קמנו לארוחת הבוקר בשעה 8:00 והתכוננו לשבת שלווה - אחרי שבועות של עבודה בביצורים. קיווינו שלפחות זה מאחורינו... מחלון החדר בצריף שלנו אפשר היה לראות תנועת מטוסים ערה לאורך כביש החוף, מטוסי 'ספיטפייר' שחורים. את סימני ההיכר לא היה ניתן להבחין ממרחק זה. יום לפני כן הכריזו האנגלים אל רצועת החוף כשטח צבאי סגור, לצורך פינוי אחרוני כוחותיהם. שעה קלה אחר-כך נודע: המצרים הפציצו את תל-אביב. היה מי שטען, שקלט את קשר המטוסים שלהם. כעת היה לנו גם מכשיר קשר ישיר; טלפונים הותקנו בכל העמדות, המקלטים והמרכזייה בבונקר המפקדה. לעת עתה עוד ישנו במיטות.

אחרי הצהרים הפציצו את ניר-עם ויד-מרדכי. ציפו להסתערות בכל רגע. באותו לילה הוציאו את כל האוכלוסייה הלא לוחמת מיד-מרדכי. משורייני פרפר עמוסי ילדים ונשים עברו דרכנו ויצאו מהשער המזרחי לכיוון נגבה והצפון. גם אצלנו הרהרו בדבר. עד עתה היה חוק ברזל בתנועה הקיבוצית: לא מפנים נשים וילדים! "כוח הלחימה של החבר מועצם מהיות הנשים והילדים במקום, עליהם חייב להגן בכל מחיר". איני יודע מהיכן שאבו את העיקרון הזה. בשעת הקרב על חיים ומוות, נשים וילדים מהווים לכל היותר, נטל ומגבירים את דאגת הלוחמים. מקור האכסיומה ההרואית כנראה מסטאלין, שפשוט לא רצה להתמודד עם בעיית פינוי אוכלוסייה אזרחית; אנשים לא היו לו חשובים.

צריך היה לחזק את מערכת ההגנה; על כל אחד לבנות לעצמו בונקר אישי, עמוק לאורך תעלות הקשר. פחים לכיסוי היו בשפע. חפרנו ללא הפסקה. ההתקפה על יד-מרדכי החלה. טנקים וחיל רגלים בסיוע מטוסים ניסו להתקרב לגדר המשק. תחילה נהדפו, אך הצליחו לפורר, בכוח האש שלהם, כמה מעמדות סולל-בונה וגם עמדת בטון. החברים פינו מיד את העמדות והתחפרו. ביום הראשון נהרגו חמישה חברים.

גם אצלנו הודיעו על הוצאת נשים וילדים, עם חשיכה. דובר על פינוי אימהות וילדים, וכן קשישים וחולים. לפנות ערב הגיעו שלושה שריונים, פחות מדי. בכל זאת הצליחו איכשהו להכניס את כולם. אך מישהו, פרט ללוחמים, היה צריך להישאר. נני הודיעה לי שלא תצטרף לילדים. כפי שהעריכה את המצב, תושארנה במקום העולות החדשות, שהגיעו אלינו בשבועות האחרונים. היינו אוכלוסייה לא קטנה, חברים ופלמ"ח, שהיו כל הזמן בסיורים וצריך היה לבשל עבורם, ולהכין אוכל גם בלילות. עפרה'לה ואילן לא הבינו, למה אמא לא הלכה איתם. להסביר את זה לא יכולנו. חוץ משרה נאמני, החובשת המקצועית, נני הייתה הוותיקה והאם היחידה שנשארה - ונתקלה באי הבנה מוחלטת וביקורת מכל עבר. ליד מגרש החניה היה מתח רב והתפרצויות היסטריות, בכי וצעקות של כמה חברות, לאו דווקא אימהות - ניצולות שואה, שלא עמדו להם העצבים בציפייה למה שיקרה. השיירה יצאה אל תוך הלילה, והגיעה לחוף מבטחים - על חוט השערה. על כך שמענו רק כעבור כמה ימים. נני תפסה פיקוד על המטבח.

למחרת הופגזה יד-מרדכי והותקפה ע"י חיל רגלים וטנקים. ההתקפות נהדפו, אך היו הרוגים נוספים. מצבר מכשיר הקשר נחלש, והיו בעיות עם תחמושת. בלילה הצליחה חצי מחלקת פלמ"ח להיכנס, עם מצבר חדש ותחמושת. שמירת המצרים לא הייתה קפדנית מדי. את שבוע הקרב על יד מרדכי ליווינו מרחוק, בחרדה למה שעלול לקרות. ידענו כבר, שהביצורים שלנו אינם עמידים בפני התקפה ישירה. צריך להעמיק את התעלות. יתר על כן - לשבור את הקו הישר שלהן, כדי למנוע פגיעות מהאוויר. לא להימצא בעמדות הפתוחות! כחיילים המצרים לא היו שווים הרבה; האיום היה בכמות החיילים ובנשק. אבדותיהם היו כבדות ולא דאגו להוצאת ההרוגים והפצועים מהשטח. בלילה חברי יד-מרדכי יצאו ואספו בחוץ נשק ותחמושת.

בימים הבאים ניסו לוחמי הפלמ"ח לחדור בלילות ליד-מרדכי, כדי להכניס תגבורת ותחמושת ולהוציא פצועים. פעמיים נכשלו. פעם אחת המרגמה, לפתיחה באש הסחה, התקלקלה. בפעם השנייה נתקלו במארב מצרי. בלילה השלישי ירד גרשון שוב עם מחלקה והצליח להיכנס. אך חברי יד מרדכי הודיעו לו, שאין הם מסוגלים יותר להחזיק מעמד. 25 הרוגים השאירו שם, והחליטו לעזוב את המקום. עם שחר הגיעו אלינו; פצוע בליווי חובשת נשארו מאחור ונפלו לידי המצרים. "אנחנו גמורים. לו היה לנו נשק כבד יכולנו להחזיק מעמד. כ-400 מצרים מוטלים הרוגים סביב לגדר המשק". כעבור כמה שעות באו לקחת אותם, כ-50 - 60 איש ואישה. הם לא ידעו וגם אנחנו לא, שבששת ימי העמידה שלהם עשו היסטוריה, לפחות לארץ הקטנה שלנו: הם שיבשו את לוח ההתקדמות של המצרים.

הוחלט לפנות עוד באותו ערב כל בחורה שאינה נחוצה כאן ושצריכים אותה עם הילדים המפונים, ששהו לעת עתה בראשון לציון. בערב בא רכב לקחתן. הייתה הסתערות על המשוריין: הלוחם האמיץ ביותר מעדיף את הדיבור ללחימה; באם נראה מפלט באופק - מה רע לנצלו. שחררנו קבוצת נוער רומנית, נערים ניצולי שואה, שלא היו מסוגלים שוב לשמוע ניפוץ פגזים. שלחנו אותם, ועוד שלוש, ארבע חולות. רוב הרווקות מקבוצת העולות החדשות סירבו לעזוב. הן נזדעזעו מכך, שנני שלחה את ילדיה ונשארה כאן. גם הזוג המאוהב לא היה מוכן להיפרד בשום מחיר.

סיור הפלמ"ח מצא למחרת בבוקר בחור תועה בשדה, מבולבל לגמרי, שניסה למצוא דרכו צפונה. היה זה דוד חרון, בעל משפחה, יוצא הולנד, שכבר היה כמה שנים במשק. אישתו וילדיו היו עם המפונים, אך אחרי ההפגזה הראשונה הוא גמר אומר בלבו, לא להישאר כאן יותר. הוא לא רצה להיות יותר בקיבוץ, ולא רצה להיות יותר בארץ, הוא רצה שקט. לא הייתה ברירה, אלא לשולחו בהזדמנות הראשונה צפונה.

ניתנה הוראה להפסיק את החפירה המטורפת. ב-36 השעות האחרונות עבדנו רצוף ללא הפסקה, כל אחד לעצמו. עכשיו צריך לנוח. איך נעמוד עם תבוא ההתקפה? היינו משוכנעים, שאנחנו בתור. כל אחד תפס את מקומו, בעמדות, במקלטים. מקלט אחד הפך למפקדה, שני למטבח, אחר למרפאה. היינו מחופרים. הטלפונים פעלו, התצפיות דיווחו. המטבח הודיע, שגמרנו עם קיצוב האוכל. יש רק לדאוג לחלוקה לעמדות.

גברה עלי העייפות, אחרי יומיים ללא שינה. רציתי רק לישון. ואז נחת הפגז הראשון. תחילה מחוץ לגדר, השני כבר היה בפנים - פלוק...בררררום! הרעש אפילו לא כל כך נורא... מצאתי לי איזה חור לאורך התעלה המרכזית, שמעתי עוד פגז - ונרדמתי! ולא שמעתי כלום במשך שלוש שעות וכמה עשרות מטחי פגזים. התעוררתי מקולות נפץ מהולים בטרטור מנועי מטוסים. לא מעלינו, רחוק יותר. היינו עדים למבצע ראשון מסוגו - 'כוחותינו הפציצו את מַג'דל' (אשקלון). איך עשו זאת, איני זוכר, סיפרו משהו על חביות חומר נפץ מעורבב במסמרים, שגולגלו בדחיפות רגל מדלת מטוס דקוטה. מצב הרוח השתפר במקצת. התאספנו ליד מקלט המפקדה, לשמוע מה קורה בכלל. לא נפגע איש, אך נפגע קו מים ונפגעו עופות. העופות כבר הגיעו למטבח; היו כל הסיבות לצפות לשיפור בתפריט.

הימים הבאים היו מלאי מתח. המצרים לא תכננו, לעת עתה, לתקוף אותנו ישירות אלא הסתפקו בהפגזות, או במה שאנשי המקצוע קראו - אש הטרדה. ובכלל, אוצר מילים חדש, טרמינולוגיה שלמה חדשה היה עלינו לעכל. עם קום המדינה החדשה הופיע מילון שלם של ביטויים חדשים בעיתונות (שרק לעתים רחוקות הגיעה אלינו) וברדיו ('קול ירושלים' הפך ל'קול ישראל', בתחילה די חלש, בגלים קצרים), והעשרת השפה במילים חדשות הייתה תהליך שאפשר למדוד בשעות. עתה זה היה הפגזה והפצצה. עד כה הסתפקו במונח הכוללני הרעשה. הטרמינולוגיה לא שינתה הרבה בתוצאה: הפגזים נחתו, לעתים במספר רב. או בלילות, במטח יחיד כל שעה ובדייקנות מרבית. למדנו להבחין באש השילוח ולספור את השניות עד לנחיתה - ולקחת מחסה בהתאם. גם הקוטר שיחק תפקיד. תחילה הפגיזו אותנו ב-25 ליבראות (כ-105 מ"מ), מאוחר יותר היו גם תותחים של 100 ליבראות. בקושי אפשר היה להבחין בבור פגיעת הקוטר הקטן בקרקע, שהתייבשה לבטון; גם הבור מהתנפצות הפגז הגדול - 100 ל', לא גדול. אך שניהם עשו נזק רב, בעיקר בלולים, שם די היה בהדף האוויר, כדי לגרום לקטל המוני.

במפקדה רשמו את המטחים ומקום הפגיעה. נפגעו קו מים, שאפשר היה לחסום מיד, צריפים ובתים, חדר האוכל, אך לא ישיר, הגנרטור, פרדה, ראשי בקר אחדים והלולים. הסיכום בכל זאת היה מעודד: הנזק היה ברכוש בלבד, איש לא נפגע במשך כל חודשי המלחמה. היה לנו הרבה מזל - אם אפשר לראות זאת כך. פצצת תבערה עקרה נפלה בפתח מקלט המטבח ואפשר היה לסלקה מיד. הייתה פגיעה ישירה בבונקר קטן בתעלה המרכזית, אך האיש שישב שם היה בדרך בשליחות או תפקיד כלשהו.

מטוסים מצרים תקפו פעמים מספר. הם התיישרו לאורך התעלה המרכזית ופתחו באש מקלעים. ניסו את מזלם גם עם פצצות. הפגיעות לרוב לא היו ישירות, אך גרמו נזק לא מבוטל. הנשק האנטי אווירי היחיד שלנו היה מקלע 'שפנדאו', שעם ה-800 כדורים בדקה שלו היה הסיכוי היחיד לעשות משהו. אליעזר לוי באמת הצליח ליירט ספיטפייר - או כך לפחות היה נראה לנו, כי לאחר שהנמיך כבר לא התרומם מעלינו. הוא התרסק כק"מ מאתנו.

נני, בניהול המטבח, למדה להסתדר עם אש ההטרדה הלילית. אפשר היה לסמוך על דייקנות המצרים; בדיוק שעה! כך התרוצצו הבחורות, אם היה צריך לקחת מים מברז קרוב בחוץ או לסלק פסולת או לגשת לבונקר המחסן. האוכל השתפר והגיע לרמה, כפי שמעולם לא היה בגברעם, גם בימי שלום. בשר בקר ועוף היו לפרטי הדיאטה היומית הקבועים. בהתחלה הטבחיות עוד ביקשו לדאוג לתפריט דיאטטי לשני חולי האולקוס, בן ווֶלְול'ה, אך אלה הודיעו למטבח, שמעדיפים אוכל רגיל. וכן היה: עם תום הקרבות עלו שניהם מן התעלות בריאים ומשוחררים מהאולקוס...

ביצים, ללא הקצבה, היו למאכל יומי. מהחלב עשו חמאה, להנאת הכלל. וגדעון גרינברגר, כרופא אחראי, שלח תזכורת למפקדה ובה התריע על עודף החלבונים בתזונה. צחוק אדיר הייתה תגובת הלוחמים. לילה אחד נכנס גרשון דובנבוים, המ"פ, מפקד פלוגה א', למקלט המטבח, אחרי שחזר מסיור. רעיה ון אסו עבדה כטבחית. גרשון היה בעל הומור דק ואהב למתוח את הבחורות. "שמעי, רעיה", כך אמר, "עשי לי חביתה מ-8 ביצים, hoerst Du, acht Eier", ניסה להדגיש את ההזמנה בכמה מילים בגרמנית עילגת, שלמד מי יודע היכן. "Seeker", ענתה רעיה בהולנדית - ודאי‎, אין בעיות. גרשון עצמו לא האמין כל כך למראה עיניו, כשרעיה הגישה לו את החביתה משמונה ביצים. לא ברור איך היה מסוגל לעכלה.

ההפגזות נמשכו בעוצמה משתנה, הרבה פגזים עקרים, שניתן להבחין בהם את שנת הייצור: 1918. מישהו הרוויח עליהם הרבה כסף במצרים. יום אחד הגיעו אלינו שלושה תותחי שדה צרפתיים, גם הם משנת ייצור 1918. משהו אחר לא היו אז מוכנים למכור לנו. קוטרם 50 מ"מ ותפקידם לירות לתוך ברברה כדי להבריח את המצרים דרומה, כחלק ממתקפה שהתנהלה צפונה מאתנו באשדוד, שם נעצרה התקדמות המצרים. אפשר היה להבחין בפגיעות בבית הספר בברברה; המצרים לא התרגשו מכך במיוחד.

בימים הראשונים של יוני הייתה רגיעה מסוימת, המתח ירד במקצת - לא שקט מוחלט, מפעם לפעם זכינו בהטרדה. הפלמ"ח המשיך בסיורים בלילות, ללא הצלחות יתרות. ניסו לפוצץ את פסי הרכבת ליד עלג'יה ונכנסו למארב מצרי. הייתה מעין המתנה. היו שמועות על שיחות להפסקת אש בתיווך האו"ם, בינתיים רק שמועות. הוחלט לעשות קצת סדר בבית. רשת החשמל וקווי המים תוקנו. לגנרטור לא קרה הרבה, וכעבור כמה שעות טיפול הוא הניע. הודיעו לי, שעלי להתחיל לכבס. לא הייתי בטוח שהדבר יעלה בידי - אבל פקודה היא פקודה. לקחתי מריצה והתחלתי לאסוף כביסה בכל המחנה, בבתי הילדים, בדירות החברים, בתעלות ובמקלטים. הפשלתי את השרוולים. דלק לדוד הקיטור הקטן היה, קדימה! לפנות ערב שוב נחת פגז, לא רחוק מהמכבסה. עמד שם מרדכי שומר, המ"כ של חבורת פלמ"חניקים, מוכנים לצאת לסיור הלילי. עוד הם עומדים שם ומקשקשים מרדכי שומר צועק פתאום "...שתים-שלוש-לשכב!" הוא הבחין באש מלוע התותח, ששלח לנו פגז. כל החבר'ה נשכבו על הבטן. לא הבנתי מה קורה, עד שמטר של רסיסים ירד על גג המכבסה. אין נפגעים לכוחותינו. מכונות הכביסה המשיכו להסתובב. התברר, שהתותחים שחלשו עלינו, עמדו מחוץ לאשקלון, במקום שהיום נמצא כפר סילבר ואז תחנת הניסויים החקלאית הבריטית.

כמה כביסה כיבסתי איני זוכר, וכיצד הספקתי לתלות הכל. גלגילות חוטי התליה למחסן הבגדים שממול עוד היו תקינות. כעבור שבוע, סביב ל-10 ביוני, הייתה צריכה להיכנס לתוקף הפסקת אש. איש לא האמין שזה אמנם יקרה, אבל קיווינו. עוד בעשירי ביוני בבוקר המצרים שלחו פגז על משוריין של הפלמ"ח, עמוס שימורים (בולביף) ותחמושת קלה. למזלם האנשים כבר ירדו, אך לפרוק לא הספיקו. המשוריין התלקח מיד, ריח הבולביף המטוגן משך מצילים, אך התפוצצות התחמושת הבריחה כל מי שניסה להתקרב. הצריף, שלידו עמד הרכב הבוער, עלה באש ועמו תחמושת, זו שהחבר'ה החזיקו מתחת למיטות, עלתה השמיימה...

ב-10 בבוקר נעשה שקט. מוזר. מה הלאה? בכל זאת הלכנו בלילה לישון בחדרים, מי שהתפנה לישון. כל החיילים, שלא היו שייכים לפלוגה א' ושהתמקמו כאן אחרי נפילת יד מרדכי, עזבו והועברו ליחידות אחרות. עברתי בבוקר במקרה ליד הצריף שלנו. חבר'ה עסקו שם בהעמסת הרהיטים של שמואל אבל על המשאית שלהם. לשאלה לפשר הדבר ענו: "מע'ליש, ממילא הכל ייהרס או שהמצרים ייקחו את זה. הנה לך, סינדרום ברייר חוזר אלינו כבומרנג! היה צורך במנה גדושה של צעקות ואיומים כדי לשכנע את הניהיליסטים, שעדיין מוקדם לבטל את הקניין הפרטי. באי רצון מופגן הורידו את החפצים מן המשאית, תוך הדגשה, שאנו בעלי הרכוש, שוגים ביחס אליהם משגה חמור.

פתחנו את חדר האוכל מחדש, בהיסוסים ובערב בסידור העבודה ניסו לארגן עבודות לפי סולם עדיפויות מסוים. השקאת הפרדס נראתה בין הדברים הדחופים ביותר. הדבר יתאפשר רק אם יתאפשר לגייס את האבטחה המתאימה. בימים שאין מתפנים כוחות למטרה זו לא נוכל להיכנס לפרדס. היה גם שטח בצל שניסינו להוציא ובאדמה היבשה זו הייתה עבודת פרך. נני ועוד חברות אחדות התחלפו עם בחורות מהפינוי. הילדים שלנו מצאו, אחרי טלטולים, מקלט קבוע ביפו הכבושה, בבניין גדול במושבה הגרמנית, שעד לאחרונה הייתה תפוסה ע"י הממשל הבריטי. הבניין היה בעבר בית מלון והיה מרווח דיו, אלא שלעת עתה היה עליהם להתחלק בו עם מפוני קיבוץ רוחמה.

הפסקת האש הייתה שבירה. אמנם בסביבתנו הקרובה נשמר השקט, אך צפונה מאתנו התנהלו כל הזמן קרבות, על אחיזה במשלטים בשרשרת גבעות זו או אחרת. המצרים הסתננו לכפרים בטימה וכאוכבא ואיימו על משלטנו בחוליקאת. הפסקת האש נקבעה לזמן מוגבל בלבד. בינתיים התחפרה יחידת הפלמ"ח בחוליקאת ומיקשה את המדרונות הפונים צפונה. אחד החבלנים שלנו נהרג - מוקש נעל התפוצץ בידו. הגיעה שיירה עם הספקה, אך הקשר לצפון עדיין לא הובטח.

בתשעה ביולי בבוקר התקיפו המצרים את משלט חוליקאת. המחלקה שישבה למעלה לא יכלה להחזיק מעמד זמן רב נגד התקפות גדוד שלם. כעבור שעתיים-שלוש היה עליהם להתפנות. יחזקאל עלה לארגן את הנסיגה. מי שנשאר בחיים הגיע למשק. שמונה הרוגים היו למחלקה ופצועים רבים. שניים מהחברים נעדרו. ההתרגשות הייתה רבה, אחדים מהפצועים היו בהלם. שרה נאמני, שנשארה כל הזמן אתנו, כחובשת יחידה, טיפלה בהם. הכרנו את שרה כמאוד רגשנית, נוטה לבהלה. לא היינו בטוחים, איך תעמוד במצבי חירום. כחובשת מרפאה היא הייתה מנוסה ובטוחה, אך העבודה שם הייתה, בדרך כלל, על מי מנוחות. עכשיו שרה הרגשנית הפכה לגוש קרח, רגועה עד מוות והקרינה למטופלים סמכות ובטחון; כל סביבתה הייתה רגועה. במהירות מיינה את הפצועים והגישה את הטיפול הראשוני, שהיה ביכולתה לתת. ברוחמה הוקם זה עתה בית חולים שדה ולשם הועברו הנפגעים. דרומה מחוליקאת, עד דורות ורוחמה, יכולנו גם כעת לנוע בחופשיות.

אחד משני הנעדרים הופיע, בריא ושלם, כעבור שעה. הוא סיפר, שהוא וחברו הסתתרו באחד הבונקרים למעלה במשלט ולא הרגישו בפינוי(?). כשיצאו, המצרים כבר התהלכו שם. חברו החליט להיכנע ורץ בידיים מורמות לקראת החיילים המצרים. הוא החליט לנסות את מזלו, התקפל והתגלגל במדרון הגבעה, עד שבחסות הכרמים ושדות הדורה יכול היה לרוץ לשער המשק. את הבחור שנכנע, כנראה הרגו המצרים במקום. אחיו הבכור נפל שבועות מספר קודם לכן, בדרום. שניהם היו בניה של רבקה גובר (על שמם נקרא מושב כפר-אחים).

המצרים התהלכו להם להנאתם בחוליקאת, יכולנו לראותם טוב מכאן - אך גרוע יותר, הם יכלו לראות אותנו והייתה להם תצפית אש יוצאת מן הכלל. ובאמת, לא לקח זמן רב וההפגזות התחדשו, הפגיעות היו מדויקות יותר והתרכזו בשלב זה בצריפי הפלמ"ח. כל תנועת רכב במשק זכתה מיד בתגובת אש. אך גם עכשיו, ההפגזות לא היו יותר מהטרדה - הפעילות הממשית הייתה צפונה לנו, בנגבה. ראינו את תימרות העשן עולות מעל המקום - במשך ימים רצופים הסתערו המצרים, עם כוחות ניכרים ותוך אבדות כבדות, על נגבה. אך לנגבה היה עורף, שלא כיד-מרדכי: חטיבת גבעתי שלטה על הגבעות הצפוניות וסייעה לנגבה באש ארטילרית. אך בשלב זה לא הצליחו לדחוק את המצרים מגבעה 113 (היום גבעת יואב) ובודאי לא מי עיראק סואידן, בנין המשטרה בו המצרים התבצרו. לבסוף המצרים נאלצו להרפות מנגבה, אך סגרו עליה עוד במשך חודשים.

זכינו גם להפצצות מן האוויר ושיאן בפצצה עקרה בת 500 ק"ג, שחפרה בור גדול באדמה הזגוגית היבשה. מעבר לכך לא ארע דבר. הגיע חבלן והוציא את הפצצה מחוץ למשק ופיצץ אותה. בקשר שמענו, שהמצרים ניסו לכבוש את בארות יצחק, שברצועת עזה המרכזית. הם הצליחו כבר לחדור למשק ולתפוס מבנים אחדים. אבל הגיעה עזרה לבארות יצחק: כוח מאורגן, שישב בוואדי דורות, הצליח לחלץ את אנשי בארות יצחק ממפלה בטוחה. שמענו בקשר, שהמצרים מודיעים, בשפה גלויה, לפיקוד שלהם, שאינם מסוגלים לקחת את בארות יצחק, מאחר ומחזיקה בה 'בריגדה'. לא הייתה סיבה מדוע המצרים לא ינסו את מזלם אתנו. הידיעות המעודדות מזירות קרב אחרות - כיבוש לוד ורמלה למשל - לא תרמו הרבה לשיפור מצב הרוח.

דובר על הפסקת אש חדשה, שצריכה הייתה להיכנס לתוקף ב-20 לחודש. עד שנדמה האש, באותו בוקר, קשה היה להאמין שאמנם יקרה הדבר אך, כבהפסקת אש הראשונה, בערך בשעה עשר שרר שקט. שקט לא רגיל ליום חול מן המניין. בזמנים כתיקונם בקעו אלינו קולות ורעשים גם ממרחקים ולא רק מהסביבה הקרובה. מאוחר יותר למדנו מה טבעו של שקט זה: המצרים אסרו, באזור שליטתם - כל המגזר הערבי שעוד נשאר על טילו - על הפעלת משאבות הדיזל בפרדסי הסביבה, שהטוק טוק טוק המונוטוני שלהם ליווה אותנו כמוסיקת רקע, במשך כל חודשי הקיץ. המצרים כנראה פחדו, שרעש הדיזלים יסתיר מהם את תנועות האויב. ולנו חסר משהו להשלמת השלווה הפסטורלית החדשה שנחתה עלינו.

החלה ההפוגה השנייה, שבספרי ההיסטוריה צוינה כ"ההפוגה הגדולה". מצב מוזר, שהתפתח למשהו בין מחנה צבאי ומחנה נופש. נכנסנו לשגרה יומית חדשה. לא הייתה לנו תחושת בטחון, שהכל מאחורינו, ודאי שלא - אבל מפעם לפעם התגנב ללב שביב תקווה שאולי, רק אולי, בכל זאת נצא בשן ועין מהעסק הזה. המצרים, אותם ראינו בכל בוקר, מנערים את שמיכותיהם שם למעלה בחוליקאת (או גובה 138, בשפת הז'רגון הצבאי), הזכירו לנו, שאנו בעצם נצורים. הידיעות מבחוץ אמרו, שמדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת והפסקת האש, הלא מוגבלת, תיתן לנו פסק זמן לפתור את כל הבעיות שטרם עלה בידינו לפתור. כך נמסר ולא פורש - אך כבר בימים הראשונים של ההפוגה הגיעו כמה ארגזים עם רובים צ'כים חדשים והרבה תחמושת, ומקלע בזה בינוני - חיזוק משמעותי. עכשיו לפחות היה לכל אחד רובה תקין. ואפילו שהרתע של הרובה הצ'כי הייתה איומה בהשוואה לרובה האנגלי. קווינו לא להשתמש בו... איך הגיע? באמצעות הגשר האווירי שהוקם, בסגנון ברלין הנצורה, שקשר את תל-אביב עם שדה תעופה ארעי ליד דורות. כמה אמריקאים הפעילו סקיימסטר, ואולי היו שניים? - שהספיקו להעביר, מידי לילה, כמויות לא מבוטלות של מטען.

חלק משגרת הקיץ המוזר הזה הייתה תצפית ודיווח על תנועת המצרים בכביש אשקלון עזה. המצרים הפעילו גם רכבת, אך עיקר התעניינותנו הייתה תנועת הרכב: "קומנדקאר מ-ד' ל-צ' - אוטובוס מ-צ' ל-ד'" דווח למפקדה. אבל אחרי שרובל'ה שיר, אחד המהדרין, דיווח על תנועת חמור מ-ד' ל-צ', דבר שזיכה אותו בקללה מצד התורן במפקדה, הסתפקו להבא ברישום הדיווחים ע"י הצופים. דרך אגב - הדיווחים הועברו לגדוד, שהבטיח לנו, כאות הוקרה, להעביר מידע על כל אירוע חשוב כשיתרחש, ז.א. על הניצחון.

ישנו במיטות בקיץ המוזר הזה. כסאות נוח הקלו על התצפית. ימים רבים ישבתי בעמדה, לידי ה'שפנדאו' ועל ברכיי מכונת הכתיבה, בהתכתבות עם צ'ילה, שהתחדשה עם ההפוגה השנייה. הפלמ"ח הועבר צפונה, לארגון מחדש ואנחנו נשארנו לבדנו ובינינו. אכלנו שוב בחדר האוכל. קירותיו מחוררים ולעת ערב התמקם צבא של חתולים, מגורשי כל כפרי הנגב הצפוני, שהתרכזו משום מה דווקא אצלנו בגברעם. כל אחד ישב בחור משלו, גלריה של ראשי חתולים המציצים מתוך החורים, קישטה את קירות חדר האוכל המופגז. שולחן פינג-פונג עמד בפינה אחת וראשי החתולים נעו הנה והנה, הלוך ושוב עם מעוף הכדור, בדומה לראשי ציבור הצופים במשחקי טניס. האווירה הייתה שלווה - רק לא עבור לולה, שהגיעה בהחלפה מהצפון, כדי לקבל את המטבח. בראותה את גלריית החתולים מסביבה קיבלה התקפה היסטרית והתחילה לזרוק על החתולים מכל הבא ליד: ספלים, סכו"ם, צלחות (למזלנו מפח), אך החתולים משכו כתפיים והמשיכו ליהנות מהפינג-פונג.

בקיץ המוזר הזה הגיעו אלינו רק הדים חלשים על הנעשה בחוץ. 'קול- ישראל' פעל כבר בעוצמה חזקה דיה שיכולנו לקלוט אצלנו. משה מדזיני המשיך להיות הפרשן הצבאי והפוליטי המרכזי והשתדל לצייר לנו תמונת מצב, שקשה היה לשפוט מה דמיון בה ומה מציאות. אכן כך הייתה המציאות: דמיונית. בפרוזדורי האו"ם, ארצות ערב הלוחמות נגדנו, לא רצו להודות בכישלונן הצבאי. מתווכים למיניהם באו עם הצעות ופתרונות לסכסוך: מדינה פלשתינית בגדה מערבית עם שכם כבירתה. וויתור על הגליל והגבול הדרומי של ישראל בקו הרוחב ה-31 - הרוחב של כורנוב-המכתשים. אך מאחר ומשבר ברלין העסיק את האמריקאים ואת הרוסים באופן מלא, עניין פלשתין יכול היה להתבשל לאט - וזה מה שהיה נחוץ לנו.

מה באמת קורה, איש מאתנו לא ידע. מה שרצינו לעת עתה היה חופש. "יגאל פייקוביץ' (אלון) תן חופש" - פירוש הפלמ"חניקים מ"יפתח" לשם חטיבתם. ח-ו-פ-ש הייתה התרופה היחידה נגד מחלת ה'דקוטה', מחלה עטופה מסתורין שניתנה לריפוי רק ע"י מקום באחד ממטוסי ה'דקוטה', שקישרו את הדרום הנצור לצפון, והמריאו משדה התעופה בדורות. לא רק מקום בדקוטה. להמריא אל על, אפשר גם במטוסי התובלה, ה'סקיימסטר' ארבעה-מנועיים, שחזרו צפונה אחרי פריקת המטען. בעל הבית על מקומות הטיסה היה צה"ל, שהספיק בינתיים להתארגן ולהפוך לצבא לכל דבר, גם עם מידה גדושה של בלגאן.

כך נוסף מימד חדש לקיץ המוזר שלנו, מימד הציפייה לחופש, אחרי שהתבשרנו, שמאמצע אוגוסט גם חיל המצב של גברעם ייכלל ברשימת הזכאים לצאת לחופשה, בקבוצות של עשרה, על פי הודעה. הפשלנו שרוולים ויצאנו להשקות את הפרדס, וכמה שטחי ירק למספוא בקרבת המחנה, כך שלפרות לא היה יותר תירוץ לחסוך בחלב. צה"ל, שמתחילת הקרבות היה זה שדאג לקיומנו, נזכר שאפשר לארגן קצת את שיווק התוצרת החקלאית למקומות נזקקים, בתוך המשולש שבשליטתנו, בין בית חנון וחוליקאת. התברר שאנשי היאחזות ברור חייל רעבו לחם, כשאנו בגברעם סבלנו מעודף חלבונים.

באה ההודעה. הייתי בקבוצה הראשונה, שעמדה לצאת לחופשה. לפנות ערב עלינו על המשאית בדרך לשדה התעופה, כל אחד על נשקו האישי וחגור. לקחתי איתי עוד משהו ללבוש כי בתל-אביב לא ציפתה לנו מלתחה. שדה התעופה, שבין דורות ורוחמה, לא היה אלא דרך עפר רחבה, שוליה מוארים ע"י שורת לפידים - להבות בקופסאות פח. הקהל שהתאסף וההמולה לא היו מביישים כל שדה תעופה תיקני. מספר המצפים לטיסה דרש לוח טיסה של חברת תעופה מסחרית. עמד לרשותנו מטוס אחד ארבעה מנועי, שבדרכו דרומה פקד גם את סדום, שם החזיקו את המקום, נגד הלגיון, עובדי ים המלח, חברי הקיבוצים ואנשי בית הערבה. לא היה ברור, מי מפקד על שדה התעופה ומי מרכיב את רשימת הנוסעים בפועל. לכל העניין היה צביון של תחנת רכבת רוסית עם המון המצפה לבוא רכבת בעוד שלושה ימים.

בעשר בערב הגיע המטוס. הוא נחת על המסלול כשהוא מעלה ענן אבק. ראשון ירד ממנו הטייס, אמריקאי צעיר, לא מגולח, לבוש במכנסי רחצה וסנדלים קרועים - אחד מהרפתקני הימים ההם, שהרוויחו לפרנסתם הרבה דולרים על מטוסים מעודפי מלחמת העולם השנייה, במקומות נידחים בעולם ובמצבי בטחון ובטיחות מפוקפקים. הגשר האווירי לנגב הנצור היה מקום כזה.

רק מעטים ירדו מהמטוס, שהיה עמוס ציוד צבאי ואספקה ודלק למשקים. ירדו יוסף יעקובוביץ' ומשה קיסלר. יוסף יעקובוביץ' טיפח זקן בן שלושה ימים והחזיק בידו בקבוק יי"ש כמון, כנראה כאמצעי נגד Fear of Flying ועל אף שכבר נמצא על קרקע מוצקה, הציע לכל הסובבים לגימה. הוא היה עם המפונים בת"א כבא כוח המשק. מה היה עליו לעשות שם בתפקידו, איני יודע. כל הפעילות הגזברית הצטמצמה בקבלת צ'ק מהמרכז החקלאי ולגשת אתו ל'משביר-המרכזי'. משה קיסלר היה אז בשליחות בצ'כוסלובקיה ו"קפץ" הביתה לחופשת מולדת קצרה במטוס מוביל נשק לישראל. הוא נראה טוב, ובניגוד ליעקובוביץ' - מגולח למשעי - כל אינטש דיפלומט.

שמותינו לא נכללו ברשימת הממריאים צפונה. למטוס עלו מפוני כפר הדרום שנעזב, מאחר ולא היה, כנראה, סיכוי להחזיק בו עוד. בארות יצחק נעזבה עוד קודם לכן. מה יהיה איתנו, איש לא היה יכול לומר לנו. מטוס נוסף לא היה מתוכנן ללילה ובכלל, הרשימה של הקודמים לנו כה ארוכה... חזרנו למשק. אך למחרת הודיעו לנו על ארגון שיירה רגלית. לפנות ערב נאספנו בברור-חייל, שעדיין הייתה לא יותר ממוצב. משם יצאנו, עם חשיכה בליווי שני סיירים, בדרך לנגבה, בטור של יותר ממאה אנשים, בדרכי עפר ושבילים, דרך שדות דורה יבשים וסמוך למוצבים המצרים ליד נגבה, לרבות גבעה 113 ועיראק סווידאן. זה היה ליל ירח מלא. אפשר היה לשמוע את המצרים משוחחים בתוך העמדות. איש לא הבחין בנו וכעבור שעה וחצי הגענו לשער של נגבה. שם ידעו על בואנו והכינו לנו שתייה ומנוחה עד עלות השחר. אוטובוס לקח אותנו לתל-אביב.

היה משונה לנסוע בכביש באר טוביה - גדרה, שלא נסעתי בו מאז פרוץ הקרבות בסתיו. כל היישובים הערבים שבצידי הדרך נעזבו. על בניני משטרות גדרה ובית דגן התנוסס דגל ישראל. אזור ואבו-כביר עזובים. האוטובוס הוריד אותנו במחנה צבאי בפרברי ת"א, שם רשמו אותנו ולקחו את הנשק האישי: מה פתאום? - אחרי חצי שנה עם נשק ביד, שכחנו שקיים גם אזור שמחוץ לתחום הצבאי, המגזר האזרחי, שם זה מובן מעליו שמתרוצצים עם רובה על הכתף. קשה היה לתפוס עולם כזה. היה קשה להאמין, שמשם אפשר וצריך, לנסוע באוטובוס דן לכל מקום בתל-אביב, אפילו עד יפו.

תל-אביב הייתה הומה אדם כתמיד. גם בזמנים כתיקונם צבע החאקי בלבוש הגברים בלט; היום אלה המדים. ביפו - הכל היה ריק מאנשים, הכל עזוב, הבתים נעולים. פה ושם, בצומת רחובות, עמד 'מילואימניק' , לא מגולח, רובה ביד וסרט על השרוול שהעיד כי הוא משתייך לכוחות המזויינים. על מה פקח לא היה ברור, לפחות לא ברגע הראשון.

מפוני גברעם התבססו ב'מושבה הגרמנית', במבנים שהיו בידי ה-CID הבריטית, כשאחרוני המתיישבים הגרמנים עזבו את הארץ בקיץ 1939, או נכלאו בשרונה. כשעזבו האנגלים צה"ל יכול היה להעמיד לרשות הילדים והנשים שלנו מקום מרווח. עברה עליהם אודיסיאה, מאז שעזבו את המשק בשריוני הפלמ"ח. שהייה בראשון לציון, שם עברו הפצצה מצרית, מבלי שהיה להם מקלט במחסה הארעי שלהם. ביפו, בתחילה הצטרכו להתחלק במקום עם קבוץ רוחמה, עד שלכל אחד נמצא מקום מרווח משלו. גברעם התמקמה במלון ירושלים, בנין גדול תלת קומתי שמלונאי גרמני הקים בשנות ה-90 של המאה הקודמת. בית מלון מהסגנון הישן, עם מטבח גדול וחדר אוכל ומרתף בירה מרווח, על פי המסורת הגרמנית. מבנה אידיאלי לקיבוץ. בנוסף תפסו בית מגורים, חלק מהמושבה האמריקאית, שליד הכנסייה הלותראנית – כנסיית עמנואל, שווילהלם ה-II בנה. הוא בא לארץ לחנוכתה והרצל, בעקבותיו, בכוונה לפגוש את הקיסר.

השעה הייתה 7:00 בבוקר כשנכנסנו למלון. חלק מהחברות עוד ישנו, והילדים השתוללו בכל הבית, מהמרתף עד עליית הגג. את נני הוצאתי מהמיטה. בינתיים גילו אותי גם עפרה'לה ואילן. החודש בו נני נשארה בגברעם עבר עליהם קשה; אסתר, שבימים ההם עבדה במשתלה בפתח-תקוה (זאב מינצר עדיין נשאר תקוע בסדום, בפלוגה המקובצת, מקום עבודתו האחרון), הבטיחה לדאוג להם. למזלה הרע שינתה, זמן קצר לפני כן, את תספורתה ונראתה להם זרה ולא רצו לגשת אליה. כעת, היה נראה לי, פצעי הפרידה הגלידו והם היו, כמו כולם, במצב רוח מרומם. אבל כעבור זמן אפשר היה לחוש, שבאופוריה הזאת היה הרבה מן הפחד ואי הביטחון, הארעיות ואי-הוודאות של כל המפונים בתל-אביב.

עם כל הרווחה והתנאים הנוחים יחסית של המבנה - מבחינה נפשית מצב החברות היה קשה. הפרידה מהבעלים, שהייה יחד בחבורה אחת, ללא פרטיות אחרי העבודה, ללא החדר המשפחתי הקיבוצי - בלתי נמנע היה שיגברו מתחים בין הנשים, שגם בזמנים נורמאליים בבית, לא חסרו. אלקס ורותה, המורים בפינוי, פתחו כיתות לילדי בית הספר, אבל התנאים היו ארעיים מדי, כדי ליצור מסגרת מחייבת.

הילדים היו בני בית ביפו. מה יפו, בתל-אביב כולה, בקיוסקים עם סוכריות על מקל וגזוז. על שפת הים, שם השתוללו בתוך גלי הים והאימהות גוועו מפחד. "הם שדים במים, אין לנו שליטה עליהם, אנו פשוט חסרות אונים". אחדים מהמבוגרים גילו את יפו, בדומה לאלאדין ומנורתו. שמואל הרמל, ניצול שואה מצ'כיה, שהוא ואישתו פירחה הגיעו לגברעם עם שרידי הגרעין הצ'כי, שבר כלי בעצמו, שפונה עם הנשים, זיהה את טבעת השומרים ביפו העזובה. כל יפו הייתה מחסן גדול אחד, מלא אוצרות וסחורות, שלא לדבר על הדירות העזובות על תכולתן. הרבה רכוש ננעל שם במרתפים ובמחסנים ורכוש זה, על פי החוק הבינלאומי, חייב היה לעמוד תחת הפיקוח של המפקח על רכוש נפקדים. איני יודע מה קרה עם הרכוש העצום הזה, החנויות, המחסנים, תכולת הדירות - אני מניח שחלק ניכר נפל לידי הבוזזים המקצועיים, שוודאי חיכו בפינה. שמואל הרמל גילה את המחסנים, אך גילה גם את עצמו.

הכל נשאר בינתיים במסגרת הקיבוצית; איני יודע כמה חבילות בדים מסר לאידה, כמרכזת מחסן הבגדים, ואם בכלל - וכמה הצליח למכור, מסביב לפינת הרחוב. אך סינדרום ברייר פעל שוב: החל משדידת החנות בכפר הכבוש, בהעמסת הרהיטים של שמואל אבל ע"י הפלמ"חניקים וכלה בגניבת רכוש נטוש ביפו. חשבתי הרבה על התופעה: גילויים של תאוות בצע, של אנוכיות רגעית, באווירה של הפקר טרם אבדון (העמסת הרהיטים), זלזול בזכויות הנשדדים. נכון שבשנים ההן חיינו קרוב לקו העוני, לפי המושגים של היום. אבל אותם אוצרות אלאדין, לא עשויים היו לשנות את מצבנו מן היסוד. כל הגניבה הייתה עלובה והפחיתה מערכנו העצמי. ציניקן אולי היה מעיר לנו, שאנו פשוט לא האנשים המתאימים במקומות הנכונים. סופר, מפה לאוזן (ולא כצ'יזבאט ליד המדורה), על מיליוני לירות סטרלינג, שנעלמו מכספות בנקים ערבים בזמן הכיבוש, ולאו דווקא החיילים היו המעורבים. אירועי המלחמה העירו יצרים רדומים, או פיתחו נורמות התנהגות חדשות, קראו לזה איך שתרצו - העניין הפך כבר לבדיחה: תייר מתפלא מחדר הישיבות החדש של הממשלה, הלא פחות חדשה, ושואל: אם כבר הכל כה מפואר, למה לא תליתם את תמונתו של הרצל באולם הישיבות? התשובה הקולעת הייתה: "את זאת לא מצאנו ביפו!".

ואם בחופשה רוצים גם לבלות. איני זוכר, כמה כסף היה לי בכיס. לבילויים גדולים זה וודאי לא היה מספיק. עם זאת לא ידענו מה יש לתל-אביב להציע, לחייל בחופשה, בימים אלו. לפנות ערב קפצנו על אוטובוס - אל שפת הים. הטיילת הייתה גאוותם של תושבי ת"א, אף שהייתה קצרה מאוד ובימים ההם לא מטופחת ביותר ואף מוזנחת. לא קישטו אותה בתי המלון המפוארים ובתי הקפה הנוצצים. ההמון, שטייל להנאתו הלוך ושוב במסלול הקצר, מנה כרבבה. כולם התהלכו, כאילו כל רגע עומד להתרחש אירוע מעניין ביותר, שאסור להפסיד. מה עומד לקרות, איש לא ידע, אך כל אחד ציפה. מוזר היה שכל הקיוסקים הקטנים, הדלים, היו סגורים, נעולים, ושום סימן לא הצביע על כך, שהשמים ימטירו עלינו גלידות וסוכריות על מקל... "מעמד טיילת תל-אביב" היה מסתורין רק עבורנו, הקיבוצניקים. אנשי תל-אביב ידעו שאותו ערב, שבחרנו כערב בילוי, היה ערב ט' באב, ולפי המסורת וה"סטטוס קוו" של ממשל בן גוריון החדש, בערב זה כל בתי העינוגים סגורים. כשזה התברר לנו, לא יכולנו אלא לתהות מטמטום הרבבה, שהלכה, כנועה למנהג האידיוטי, הלוך ושוב ללא תכלית.

מול "מלון ירושלים" הייתה תחנת משטרה צבאית. מה תפקידה המיוחדת הייתה בלב העיר ולא באחד הבסיסים הגדלים, שקמו בינתיים בשרונה או בצריפין, איני יודע; יתכן שביפו הכבושה נוכחותה עוד הייתה דרושה. עיסוקם העיקרי של יושבי התחנה היה תרגילי סדר, מהבוקר עד הערב. נאמר לנו, כי לעת עתה זו היחידה הצבאית היחידה, בצבא ישראל המתארגן וקם, הראויה לשמש בקבלה רשמית של דיפלומטים ואורחי חוץ נכבדים, שעמדו לפקוד את חופי הארץ בקרוב. צ'כוסלובקיה הקטנה הייתה הראשונה בין המדינות שהכירו בישראל, והייתה נכונה להחליף אתה שגרירים, עוד לפני רוסיה ואמריקה. לכן מן הראוי לקבל את השגריר הצ'כי המגיע בכל דקדוקי הטקס, ולכך נחוצה מחלקת חיילים, שתוכל לקבלו בהצדעה. יחידה מעין זו עדיין לא הייתה מצויה בין כוחות הלוחמים שלנו. הופעה חיצונית, כאנשי צבא מסודרים, הייתה מהם והלאה ובמיוחד יחידות הפלמ"ח, שהזכירו יותר את חילות מלחמת שלושים השנה. לא היה צריך ללכת רחוק: כשהאו"ם ביקר בקווי הכוחות העוינים בדרום, הם ביקשו לראות את מפקד הכוחות הישראלים במשלטי סעד. נאמר להם שזה Captain Wartenburg . כשהגיעו, הופיע ה-captain, לא אחר מאשר מיודענו יחזקאל מעוז, בתחתונים וסנדלים קרועים, לא מגולח. לא קל היה לו לשכנע את קציני האו"ם המגונדרים ומגוהצים, שאמנם הוא סרן ורטנבורג ולא ראש כנופיית שודדים. צריך היה, אפוא, ליצור את חיילי הבדיל מן היסוד. מבחינה צבאית עיסוק לא מעניין ביותר אך היה בו פיצוי: די פנאי לפלרטט עם הצעירות (ואף פחות צעירות) של מפוני גברעם שממול - וכפי שהתלחשו, במקרים לא מעטים בהצלחה יתרה.

מֵרים הייתה אישה בעלת מלאי גדול של אנרגיות נסתרות. הכרנו אותה במשך כל השנים כחולנית, חלושה, שאינה מסוגלת לעבוד יום עבודה מלא. אך בשעות חירום היא הראתה מידה מדהימה של יכולת התגברות והפגנת כוח, ואף מנהיגות. כך, בימים הראשונים של המלחמה, כמעט לבדה התלבשה על נושא האפלת מקומות ציבוריים (תמיד נלחמים את המלחמה הקודמת: בימי מאי 48' עוד האמינו במנהגי לונדון משנות ה-40; ויש שצבעו את הבתים בצבעי הסוואה). ביפו דאגה מַרים לנושא התרבות והבידור, עד כמה שניתן באמצעים המאוד מצומצמים שאפשר היה להקדיש לכך. במרכז העניינים עמדה מכונת קולנוע לסרטים ברוחב 8 מ"מ, מתנת משפחתה מגדלת הקפה של מַרים בסן סלבדור, כתרומתה למאמץ המלחמתי והרמת המורל. אפשר היה להשיג סרטי 8 מ"מ במחלקה לסרטים שליד הועד הפועל של ההסתדרות, בבניין הישן בת"א באלנבי, שהפך אחר כך ל"המשביר לצרכן ". הסרט שזכינו לראות, באותו ליל ששי, היה "להתראות מר צ'יפס", בגרסתו הראשונה משנות ה-40. עד היום זכורה לי סצנת האזעקה האווירית בסרט, כש"צפלינים" גרמנים מטילים את אימתם על לונדון, במלחמת העולם הראשונה. בסרט נשמעה צפירת האזעקה , ומר צ'יפס מוביל את צאן תלמידיו המבוהל למקלט, תוך השמעת קריאות העידוד המקובלות. בכך נתן הסרט ביטוי לרגשות הלאומיים הבריטיים ועבר לסצנה הבאה. לא כך יפו. דרך החלונות הפתוחים נשמעו צפירות אזעקה מבניין המשטרה הצבאית וכעבור זמן קצר גם מתל-אביב. אני מניח שלא היה צורך לגרש את ילדים שלנו תוך קריאת סיסמאות עידוד למקלט, כי נמצאנו כבר במרתף. מרתף הבירה הגרמני המרווח, שהיה חדר האוכל ואולם סרטים כאחד. כעבור רבע שעה הושמע אות הרגעה וחזרנו לקורות מר צ'יפס, עכשיו כבר אחרי המלחמה ובפנסיה, שבוודאי היה זכאי לה.

למחרת שמענו יותר על התקרית: השוטרים הצבאים שלידנו, שמעו דרך החלון הפתוח אזעקה, זו מהסרט 'מר צ'יפס'. על פי התדרוך דיווחו מיד לממונים עליהם בת"א. שם ניתן מיד, אות אזעקה, מבלי לבדוק מה בעצם השוטרים ביפו שמעו. בשומעם צפירה בת"א, הפעילו גם שוטרינו את הצופר. לבטח זה גרם להתרוצצות מה במטה הכללי, מה גם שהתברר, שאיש לא ראה ולא שמע מטוס עוין בשמי תל-אביב. אזעקה זו לא צוינה בתולדות מלחמת תש"ח והשוטרים הצבאים במושבה הגרמנית ביפו ודאי התביישו לדווח את האמת.

"החופש תם..." שר הצ'יזבטרון (שהפסדתי אותו, הוא היה בגברעם בזמן החופשה שלי). ניתן היה להשיג כרטיסים ל"הוא הלך בשדות" בקאמרי, אם באמצעות טוביה גרינבאום, או דרך הצינורות הקיבוציים. המחזה, שעליו דובר ונכתב הרבה, הרבה יותר מאשר היה שווה שייכתב עליו, השאיר אותי במבוכה. העמדת הקונפליקטים נראתה לי מאולצת והאווירה מסולפת במידת מה. איך אמרנו? "כפי שמוריץ הקטן מתאר לעצמו את הקיבוץ..."

החופש תם והדרך בחזרה לגברעם, מנגבה דרך שבילי עפר ושדות דורה הפכה למעבר יומיומי לצה"ל מהחזית לעורף. זה לא מנע מהסיירים המלווים לטעות לפעמים בדרך, עד שהגענו לברור חייל, המוצב הצפוני הקדמי שלנו. וחזרה לרוטינה של יישוב במצור בגברעם. הימים במשק השתלבו כמחרוזת חרוזים הדומים זה לזה. כדי לגוון במקצת את השעמום, התחילו לגדל שפמים ונשבעו, שגם במפגש עם המשפחה לא יורידו אותם. איש לא עמד בשבועתו. גדעון גרינברגר, הרופא, יצא לחופש גם הוא ולהחלפתו, על פי התקן (כן, כבר היה דבר כזה), הגיעה רופאה צעירה, צפרירה שמה, מתנדבת מדרום אפריקה, ישר מבית הספר לרפואה ביוהנסבורג. היא חשבה, שתגיע הנה למפעל הצלה אך למעשה לא היה לה הרבה מה לעשות. למזלה היינו כולנו בריאים. לפעמים בא מישהו עם כאב ראש, כך יאן, הבחור מהזוג ההולנדי המאוהב. היא קבעה שיש לו שפעת (?) והציעה לו לשכב. הוא מיד הסכים. למחרת צפרירה החליטה לערוך ביקור חולים, לפי התקן, ונכנסה לאהלם של יאן ומרייס. היא מצאה את שניהם במיטה. הם נבהלו קצת כשנכנסה וין קרא לקראתה: "אני כבר בריא". "Oh, I see" הייתה התשובה הנבוכה, כשצפרירה נסוגה במהירות.

בשלהי הקיץ חשבנו על החורף המתקרב; האם עלינו לעבור את עונת הגשמים בבתים הרוסים, במחנה חרוש בתעלות ובונקרים, שוודאי יתמלאו מים ובשעת חירום ניוותר ללא כל הגנה? (לא נעים לנהל מלחמה בגשם בשום מקום בעולם; אם ללחום, אז לפחות על כר הדשא, תחת עצים פורחים, כמו באגדות.) "יגאל יעשה משהו", כך הבטיחו. לא היה ברור, מה יעשה. על אף ההפוגה, לא היה כל כך שקט באזור. כל הזמן היו התכתשויות עם המצרים סביב המשלטים 113 (צומת יואב) ותל אלקוניטרה (דרומה מקרית גת). זרמו כוחות לדרום. זאת אפשר היה להרגיש בלילות, כשעברו דרכנו מחלקות, ואף פלוגות רגלים, עולים חדשים, יחידה שלמה ממרוקו, כפי שסיפרו לנו בגאווה. פה ושם גם חמק משוריין בין המוצבים המצרים ליד נגבה. אלה, כרגיל, ישנו בעמדותיהם, כמנהג כל חייל אמיץ, שמוכיח בזה, שאינו מפחד. לפעמים שאלו גם "מי שם?" וענו להם בערבית "מזר", וזה בדרך כלל סיפק אותם.

בליל ראש השנה נתקבלה פקודה לירות, בשעה 8:00 בערב בדיוק, אש מכל הקנים במשך דקה, כהפגנת נוכחות. הייתה זו תצוגת אש מרשימה מחופן יד היישובים בנגב הנצור. המצרים המופתעים לא ידעו תחילה, כיצד להגיב, אחר כך השלימו. אבל היה ברור, שאופנסיבה רבתי מצידנו הייתה בהכנה. כל המאמצים הדיפלומטיים, שהתנהלו באו"ם במשך הקיץ הגיעו, מאז רצח ברנדוט, למבוי סתום. כנראה שלארצות ערב הפולשות לא היה חשק לבצע את חלקם בהקמת המדינה הפלשתינית לצידה של ישראל. הם דרשו ביטול החלטת החלוקה ובינתיים ראו בשטחי הפלישה שטחי כיבוש.

אחרי שרשמנו בנאמנות, במשך כל הקיץ את כל החמורים שהלכו מ-צ' ל-ד', מפקד האזור קיים את הבטחתו לספק לנו קצת מידע על הנעשה ורמז, באחד הימים, שהנה ההתנגשות הגדולה מתממשת ובאה. גם בלי רמזים אפשר היה לחוש בהתפתחויות. חטיבת יפתח ירדה דרומה ובין ה-15 ו-20 באוקטובר נתפסו מחדש הכפרים בטימה וכאוכבה והמשלטים מסביב. בליל 20 באוקטובר הגיע גדוד מחטיבת יפתח, עם 12 מרגמות והחל לתקוף את המצרים בחוליקאת. הקרבות היה קשים תוך אבדות קשות מצידנו וכלל לא היה בטוח, שיצליחו לכבוש את המשלט באותו לילה. כך סיפר לי עובדיה, שנים מאוחר יותר, בשדה משה. הוא השתתף בקרב. אחרי שנהדפו שלוש פעמים, התלבטו אם לנסות הסתערות נוספת. לבסוף הוחלט על עוד ניסיון והצליחו להשתלט על המצרים. רק שאלה לא היו מצרים, אלא סודנים, קרוצים מחומר אחר ולוחמים פראיים, שכשהכל כבר היה אבוד עבורם התגוננו בשיניים. אחרי שעה 1:00 בלילה, כשהמשלט היה בידינו - הדרך לצפון פתוחה. השתייכנו שוב למדינת ישראל. כבר עם שחר הגיע אלינו עיתונאי מתל-אביב ובידו הוצאת הבוקר של עיתון, עוד חם מהמכבש. עוד באותו יום החלה תנועת טרמפיסטים ערה ליפו. (ושוב סינדרום ברייר פעל: כשהגענו למגדל הקידוח העזוב של IPC בחוליקאת, למחרת נסיגת המצרים, מצאנו משאית מתל-אביב, שבעליה עסקו בפירוק המגדל; זה אמנם לא הלך להם, אבל את מחסן הכלים בשטח המגודר פרצו. המצרים, במשך כל חודשי הכיבוש, לא נגעו בדבר, כך דווח למחרת מלונדון....) הבעיות הביטחונית טרם נפתרו. התקפה אווירית על מג'דל (אשקלון) ע"י שלושה מפציצים B17, שנקנו מעודפי מלחמה באמריקה והוגנבו הנה על אף האמברגו. מה היה להם להפציץ במג'דל קשה לדעת. היה הרבה רעש ונראו שריפות רבות. ניסיון שביעי לכבוש את משטרת עיראק סואידן הוכתר בהצלחה; הרבה אבדות נגרמו לנו כאן במשך הקיץ.

לעת עתה החזיקו המצרים בכביש החוף, בין אשדוד לעזה. אך ב-4 בנובמבר, כשעליתי עם שחר על גג חדר האוכל, כדי להתחיל את משמרתי בתצפית, נגלתה לעיני תמונה מדהימה: הכביש היה שחור מהמון אדם ומקנה, שזרמו דרומה לכיוון עזה, ברגל, בעגלות רתומות לבהמות וגם ברכב מנועי. לא מצאנו הסבר לדבר, עד שבשעה עשר הופיע אצלנו מכר מהמטה בניר-עם, בקומנדקר צבאי, והודיע לנו שהמצרים מפנים את כביש החוף. את מג'דל כבר פינו וכפי הנראה ינסו להתבצר במבואות עזה. אך עם נסיגתם התרוקנו גם כל היישובים הערבים שמדרום למג'דל. לא רצינו להאמין לסיפור, אך בשעה 2:00 בצהרים הוחלט לרדת לכביש במשאית שלנו ולראות מה נעשה שם. כל הכפרים השכנים לנו, לרבות בית ג'ירג'ה ועלג'יה, היו ריקים מאדם ובהמות. בעלג'יה עמדו בפתח ביתם זוג קשישים בגיל זקנה, הגבר עיוור. הם סיפרו, שניתנה פקודה לעזוב, אך להם עצמם לא עמד הכוח לצאת לדרך, לכן החליטו להישאר, יהיה אשר יהיה. סמוך לפסי הרכבת המשאית עלתה על מוקש - למזלנו לא קרה הרבה, רק צמיג נפגע. אבל אפשר היה כבר ללטוש עין על מרחב הקרקעות העצום שהשתרע לעינינו מאשקלון עד מבואות עזה.

וכן היה: המצרים התמקמו בבית להייה, כשצה"ל בעקבותיהם. זרם הפליטים מאשדוד דרומה נשפך אל עזה. כך נוצרה "הרצועה", על יישוביה וגבולותיה כפי שהיא קיימת היום, על רבבות הפליטים במחנות וכאב ראש מדיני לדורות. חזרנו למחנה ההרוס שלנו, שבו לא נשאר בית שלם, אך גם איש מאתנו לא נפגע מהפגזת 2000 הפגזים, שהמצרים הנחיתו עלינו במשך הקיץ. אבדות קשות ספגה הפלוגה, מגדוד חטיבת הנגב, שחנתה אצלנו בחודשים הקשים ביותר. את אבדותיהם בהרוגים ופצועים ספגו בקרבות מחוץ לגברעם, אחדים ביד מרדכי והרוב בחוליקאת. גרשון 'דבמבם' (דובנבוים), מפקד הפלוגה, נפל בכיבוש באר שבע.

צריך היה לחשוב מהר על שיקום ולהביא את המשפחות הביתה. לתקן את הבתים ולסגור את התעלות, שחרשו את המחנה שתי וערב. כל המערכת עמדה לפני התמוטטות. הוחלט להשאיר מספר בונקרים, שמאוחר יותר ייהפכו למקלטי בטון. ותחילה לשקם את המשק. נותרנו ללא אמצעי ייצור. לול אפשר לשקם מהר; לשקם רפת - לוקח זמן. אבל ה-D2 יצא למטה לכביש עזה ופתח, במרחב העצום, את התלם הראשון - קילומטר אורכו. כעבור חודש ירדנו, צוות של 10 חברים, עם וולוול'ה בראש, והתחלנו בזמירת 500 ד' כרמים, כרמים של ענבי המאכל דבוקי, מכרמי ברברה.

אנשי יד מרדכי הגיעו שעות ספורות אחרי נסיגת המצרים. מה שנותר מהמחנה שלהם היה רק תל חורבות. פעולתם הראשונה הייתה להביא את 25 חלליהם לקבר אחים. חלק מחברי יד מרדכי לא נטה לחזור. "על קברי חברינו לא נוכל לבנות משק", טענו. לבסוף הכריע לחץ התנועה.

לא היה זה שיקום קל. לכל המדינה לא. יצאנו בשן ועין מהקרבות ועתה עמדה בפנינו שאלת הקיום הכלכלי. העלייה ההמונית החלה לזרום לחופי הארץ והמילה צנע ריחפה כבר באוויר. עם בוא האביב יכולנו להחזיר את אחרוני המפונים מיפו. לא כולם חזרו. יחסית קל היה לעזוב. יפו הריקה הציעה אפשרויות דיור לרוב וגם עבודה לוותיקים בארץ לא הייתה חסרה. לחוזרים נפתחו אופקים חדשים בפיתוח משק חקלאי; המימוש הייתה איטי. היינו חסרים מערכת מימון מתאימה לפיתוח.

גם הילדים חזרו לעולם אחר וסביבה שונה מזו שעזבו לפנים. מעבר לגדר המשק עדיין היה מרחף ריח הכפרים השרופים. גיחות פדאיון ראשונות הורגשו בלילות. להקות כלבים חסרי בית, שנשארו מאחור, כשהבעלים עזבו את כפריהם. הכלבים יללו בלילות ונבחו ביום והילדים פחדו מהם. פעם לפנות ערב הלכתי עם עפרה ואילן לטייל לאורך הגדר. משום מה החזקתי ברובה והילדים הפצירו בי: "תירה בכלבים האלה, שילכו להם". איני יודע למה עשיתי זאת, לא הייתה תכלית בכך וממילא לא הייתי מגרש את הכלבים בדרך זו. אך יריתי באחד מהם. נפץ הירייה קרע את שקט הערבית והכלב הנפגע יילל עד לב שמים. עפרה ואילן עמדו בהלם, לבנים כסיד. גם אני הייתי המום ולפתע חשבתי לי: הנה - זה הכדור היחיד שהספקתי לירות על ייצור חי במשך כל המלחמה. על כלב נודד.

איני יודע, אם ניצחנו במלחמה. העולם אמר שכן - הרי שרדנו והקמנו את המדינה. אבל אם ניצחון, במובן הקלאסי-היסטורי, משמעותו סילוק הבעיה הפוליטית, ע"י אכיפת רצון המנצח על המנוצח - במובן זה לא ניצחנו. הסכסוך היהודי-ערבי נשאר בעינו. האם מיקוד הסכסוך ל'ישראלי-פלשתיני' יבטיח סיכוי ליישובו? ימים ומחנות הפליטים יגידו.

האספה הכללית אישרה בסתיו 1953 את יציאתי לסמינר העבודה בקיבוץ עין-חרוד. אחרי קום המדינה הקים הקיבוץ המאוחד שני סמינרים להשתלמות חבריו: הסמינר הרעיוני באפעל, עבור פעילים בשטח החברתי - הפוליטרוקים של התנועה, וסמינר העבודה בעין-חרוד שעשוי היה להכשיר פעילים בשטחי הכלכלה, גזברים ומרכזי המשק

ברוב משקי הקיבוץ המצב הכלכלי היה נואש. הגזברים לא ידעו איך לגמור את החודש על ההוצאות השוטפות וטרם נוצרו בארץ הכלים המתאימים לפיתוח החקלאי. משקים ניסו לפתח, ואף לבנות, באמצעות הלוואות לזמן קצר ובינוני, לעתים משוק הכספים הפרטי ובריבית קצוצה. אין פלא, אפוא, שכעבור זמן לא רב הסתבכו בעומס חובות שמשק חקלאי לא יכול היה לשאת ובוודאי לא משק לא מפותח. מדיניות האוצר הייתה לצמצם את האשראי עד למינימום מחמת סכנת האינפלציה. כתמיד, הבנקים פעלו בהתאם על-ידי הגבלת האשראי השוטף (הזול) והגזברים - צמאי מזומנים - המציאו לעצמם טכניקת הישרדות עפ"י הסיסמה "Fly now - pay later": 'גלגול' הצ'קים המפורסם, שפותח בזמן קצר ל- "fine art", יכול היה לפרוח בימים ההם הודות לפיגור בטלקומוניקציה. משיכת צ'ק במטולה, על שם בנק באילת, נתנה לגזבר הזריז נשימה לעוד ארבעה ימים ושהות להרהר איך לכסות את הצ'ק באילת, מאחר ובוודאי לא היה לו שם כסף. לא נעים - לא נורא, מכניסים שם צ'ק של בנק בחיפה. הבנקים כיבדו את הצ'קים בלי בעיות ולגזברים היו מזומנים בכיס. מה שלא ראו או התעלמו ממנו, היה חיוב המשיכה בריבית יומית, במחירי השוק האפור, משעת ההפקדה. כן, הקפידו על השעה, לא רק על היום. (אם לישראל זכות יוצרים על השיטה אינני יודע. בארה"ב נוהג זה מהווה עבירה פלילית.) במשך שנתיים-שלוש הגלגול תפח ככדור שלג. צריך היה להריץ על ריק סכומים יותר ויותר גדולים, כדי לגבור בחשבון על חוב גדל והולך. על מיעוט מספר סניפי הבנקים, שעמדו לרשות המבצע בארץ ניסו להתגבר ע"י החלפת צ'קים עם גזברים אחרים.

מובן שפעילות קדחתנית זו של המשק הקיבוצי, ליצירת אשראי מן האוויר, לא נשארה נסתרת מעיני קברניטי התנועה. אך כל עוד הבנקים שתקו ורשמו לעצמם סכומי עתק של ריבית מצטברת, לא יכלו לעשות הרבה מעבר לאזהרה. אך יום בהיר ארע הפיצוץ, שגמר את החגיגה. האירוע עצמו משתקף באנקדוטה, שעשתה סיבוב במסדרונות הבנקים: פיפקה (Piefke), גזבר משק אייל, שליד כפר סבא, נכנס יום אחד לפונדק הקטן מול הסניף הראשי של בנק הפועלים ברח' מונטפיורי, כשהוא מחזיק את בטנו מרוב צחוק. "פיפקה, מה קרה?" "פיצצתי את בנק הפועלים!" התברר שפיפקה גלגל כ 70,000 £I - כפליים משוויו של קבוץ אייל, על זקנים וטף, ולא היה מסוגל יותר לתמרן ולכסות סכומים כאלה. אם בנק הפועלים לא התמוטט, ודאי הרגיש ברעידה; הנהלת הבנק התכנסה, מנהל מחלקת הקבוצים הודח והברזים נחסמו. שולקה זק, איש גבעת השלושה וחבר בדירקטוריון הבנק, עשה סיבוב במשקים ועשה לגזברים נו נו נו. הצעקות עלו השמימה, הן במזכירות הקיבוץ והן במשקים, כי בסגירת האשראי הפיקטיבי לא נעשה דבר, כדי לספק אשראי מתאים לפיתוח ולבניה, וכמו-כן להון חוזר. הבעיה מצאה את פתרונה רק כעבור כמה שנים, עם הקמת 'מועדון ברום', ע"ש יוזמו אברהם ברום, חבר שפיים. לעת עתה נשארה רק הזעקה.

(מה קרה לפיפְקֶה, גיבור הפיצוץ? לאמתו של דבר, לקריירה שלו הדבר לא הזיק. הוא עזב את אייל, היה לפקיד בכיר במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ומאוחר יותר לראש עירית קריית גת. בשני התפקידים שירת בנאמנות וזכה להערכה מכל הצדדים - אם כי, אני מניח, גם הקשר המפלגתי לא הזיק לו. את שמו האמיתי איש לא ידע. 'פיפקה' היה כינויו בחברת הנוער באשדות יעקב ובגרמניה נהגו לכנות כך את הברלינאי. מספרים, שלוי אשכול כראש ממשלה, שאל פעם את מזכירתו, האם המכתב לפיפקה מוכן לחתימה. "הנה, לפניך על שולחנך" ענתה. הכתובת הייתה לכ' אריה מאיר).

על רקע הוויכוח על המדיניות הפיננסית בתנועה הקיבוצית, או ליתר דיוק, העדר מדיניות כזאת, הוקם הסמינר לעבודה של הקיבוץ המאוחד. עם הסמינר הרעיוני, שפעל כבר כמה שנים, שאפו לתת, לבאי הכוח ולרכזי המשק בתנועה, את הביסוס האידיאולוגי האיתן לצד הידע המשקי-כלכלי הנחוץ. אבות התנועה היו מאמינים גדולים בלמידה. הם היו משוכנעים, שאם אתה מסביר לגזבר הצעיר ש- 1+1 אינו בהכרח 5, הלז להבא יכבד את המוסכמות. הם לא חשו, שגילוי האמת החמורה והחשופה "THERE IS NO FREE LUNCH" - עומדת בניגוד גמור לקונצפציה הקיבוצית "כל אחד לפי צרכיו - כל אחד לפי יכולתו". כמרקסיסטים מובהקים האמינו, שהאנטיתזה הפכה לסינתזה. ואל נשכח: זה היה במערבולת הפילוג בקבוץ המאוחד, כשהצד הפורש רשם על דגלו פיתוח גישה משקית יותר, תוך השתחררות מכבלים רעיוניים.

אם בגברעם, כאי בודד בים הסוער של ההתכתשות הפוליטית, שכחו לרגע שאנו בעיצומו של הפילוג בקבוץ המאוחד - עין-חרוד הזכירה את זאת על כל הכיעור שבדבר. מהכביש הכל נראה שקט ורגוע. מבנה הבטון הגבוה, הלא אסתטי במיוחד של במת האמפיתיאטרון הוותיק בארץ, נראה כבר מרחוק. גגות אדומים של בתים לבנים מבצבצים בין אמירי העצים העתיקים. אך במחנה היו סימני הפילוג בכל מקום. האשפה נערמה והביוב גלש מבורות הבקרה.

במזכירות הסמינר, קיבלה אותנו, המחזור החדש, הטי בר, גרושה בגיל העמידה, מאותה הכשרה גרמנית-הולנדית, שגרעיניה הראשונים השתקעו בעין-חרוד. תפקידה בסמינר - מעין אם בית ועוזרת לרכז הסמינר, אריה שרון, חבר אלונים. משרדם היה בקומה הראשונה, ליד אולם ההרצאות. בקומת הקרקע נמצא כוך הנהלת החשבונות של הסמינר, שם עבד רווק, מוותיקי עין-חרוד. למדתי מהר, שהלז היה שרוי באיבה עמוקה להטי בר והתייחס אליה, בשיחתו עם אחרים, רק כ"האישה" או "האישה למעלה". שהייתנו בעין חרוד לא הייתה ממושכת דיה כדי להגיע לשורשי האיבה הזו, ובכלל, היו לנו דאגות אחרות. לנו - ז.א. ל-30-35 חברים/ות, מכל משקי הקבה"מ בארץ, שבאו ללמוד תורה מפי זקני העדה. יותר ממחציתנו היו צעירים, ילידי הארץ, אם כי היה גם ייצוג לדור עליות שנות ה-30 וביניהם גם חופן יק"ים. שוכנו, שניים בחדר, בצריפים, שפעם שימשו לחברות הנוער - ספרטני, כיאה למבשרי הכלכלה הקיבוצית הנכונה בעתיד.

עברנו את נוהלי הפתיחה המקובלים. את הנאום המרכזי בטקס הפתיחה נשא ונייה כהן, מוותיקי התנועה ועין-חרוד, ששנים רבות ריכז את ועדת המשק המרכזית. בנאומו בישר לנו, שעומדים אנו להיכנס לעולם של תפיסה חדשנית של מושגי החברה והכלכלה. לא עוד יסודות השקפות עולם מיושנות, המושתתות על יסודות הפילוסופיה השקרית האירופית, אלא חשיבה חדשה בדפוסי הדיאלקטיקה המרקסיסטית. למידת סודות הטבע במטרה להשתלט עליו, בימינו! ללא יסודות החשיבה, שמקורם אצל מרקס, אין זה אפשרי כלל. ונייה דיבר בנימה של איש המעורה בכל ענפי המדע: הרי לעתים קרובות נפגש עם פרופסורים ואנשי מדע אחרים; "...כמובן, אם אני מדבר אתם, אין אני משתמש בשפה, בה אני מדבר אליכם!" סתם, חובבן, בעל השכלת קלישאות...

הסמינר היה מתוכנן לשמונה חודשים, ארבעה מהם כמכינה (או מרעננת) במקצועות ביה"ס התיכון, לרבות המקצועות הריאליים. הלימודים היו ברמה שבין כיתה י' ו-יב'. לא מפתיע שלא זכרתי הרבה, וביתר דיוק, את רוב המקצועות לא למדתי בעבר מאחר ועזבתי את בית הספר כבר בכיתה י' - עפ"י תוכנית הלימודים של שנות ה-30 בגרמניה. בינתיים עברו עשרים שנה ומלחמת עולם, הובקע האטום והתגלה ה-Double Helix של חומצת ה-DNA. איינשטיין ומקס פלנק לא עסקו בזה. בבית הספר שלנו בטריגונומטריה ובהידראוליקה כן עסקו, אבל אני לא ידעתי מזה כלום. גם לא זכרתי מאומה מגיאומטריה של כיתה ז'. ידעתי אנגלית, ובכמה נושאים (כפיזיולוגיה של הצמח למשל) מצאתי ספרות, שבעברית עוד לא הייתה קיימת בארץ. סיפרו, שרוב המרצים במדעי הטבע באוניברסיטה כלל לא ידעו עברית. לצעירים בחבורת ה"סטודנטים" שלנו היו פחות בעיות בתחומי השכלת בית הספר. כולם היו בוגרי תיכון, שעזבו את ספסל הלימודים לא מזמן. מרביתם חברי תנועות נוער עירוניות, שהצטרפו לקבוץ אחרי הצבא, ממעגן מיכאל, משגב עם ומנרה, תל-קציר, מיישובי 11 הנקודות. האחרים, אנחנו, גילאי ה-40 ומשהו, אנחנו היינו במצב מביך ביחס לצעירים; גם מי שגמר בגרות (המיעוט) כבר שכח את רוב אשר למד. אין זה אומר שלא היו גילויי כישרונות דווקא בין קשישי המשתתפים. היה חבר מנרה, יק"ה, שרשם לפניו פתרונות כל תרגילי החשבון במהירות מחשב כיס (שטרם הומצא) עוד לפני שהמורה הספיק לרושמם על הלוח - לצחוק הרועם של הכיתה.

וכך חידשנו ימינו כקדם וישבנו בכיתה ולפנינו מורה עם לוח. במתמטיקה עברו על חשבונות פשוטים, משפט משולש, אלגברה, גיאומטריה, לפני שחרגו לטריגונומטריה ואינטגראליים. כאן לתיכוניסטים כמובן לא היו בעיות, אך לגווארדיה הזקנה הדבר עלה בדם: לאו דווקא במתמטיקה מתקדמת, שם בלאו הכי הרימו ידיים. אבל לתרגילי החשבון הפשוט, שלקחו אחרי השיעור "הביתה", אחדים התייחסו ברצינות יתרה וישבו עליהם עד לשעות הקטנות של הלילה, העירו חברים בזעקה לעזרה והדירו שינה. עד שמנהל הסמינר הופיע עם נאום הרגעה, לפני חבורת המהדרין, בהסבירו כי כל התרגילים האלה, אינם אלא ריענון הנלמד בעבר להבנת נושאים, עליהם עומדים לשמוע.

כפי שוויניה כהן הסביר בנאום הפתיחה שלו, כוונת הסמינר ללמד את נושאי מדעי הטבע (כמו-כן של מדעי החברה) ברוח הזמן ובתפיסה מתקדמת - והקדמה הייתה במזרח! המטריאליזם הדיאלקטי לא הוביל רק לתפיסה חברתית מתקדמת, שהרי היא מתבטאת ברעיון הקיבוץ כאי סוציאליסטי בים הקפיטליסטי. מסקנותיו חייבות להשתקף גם בתפיסה מדעית שונה מזו המקובלת במערב. הוכח, מעל לכל ספק במדע הסובייטי, כי תורשה היא תוצאה של השפעת הסביבה; השפעת הגנים מוטלת בספק. תורת התורשה המערבית, הטוענת בהורשת החומר הביולוגי, באה להגן על המחדלים החברתיים של הקפיטליזם. הוכחות חותכות: לא רק ניסויים במעבדות סובייטיות בנדון, (שעד כה לא ניתן לאמתן) - הכלאות דו-זניות, שנעשו באחד המשקים של הקיבוץ הארצי, עמדו להוכיח, שחור על גבי לבן, שכך היא; אלא שצריך היה לחכות עוד קצת, ההכלאות לא רצו כל כך להניב זרעים... כך על-פי פרופסור ישיש, עולה חדש מפולין, מורה לביולוגיה בבתי הספר של השומר הצעיר ואצלנו בסמינר.

לא בכל נושאי הלימודים של המכינה הייתה השקפת עולם. מובן שבמבט כולל, הפילוסופיה האירופית הובילה מקאנט והגל גם למרקס. והמדע המודרני מוצא את משקעו בטכנולוגיה, "לטובת האנושות". אבל, כתכלית, היה חשוב לנו הידראוליקה להבנת משק המים ורשת ההשקייה. ותורת החשמל להבנת תשתית האנרגיה, או הכימיה להבנת תורת הקרקע.

הרוחות נרגעו וההתרגשות עברה לשטחי דיון אחרים. בין השאר על הפער הכלכלי והחברתי בין משקי הקיבוץ השונים, כפי שהתברר בשיחות יזומות בכיתה ובמגעים היומיומיים בין החברים. הלימודים העסיקו אתנו באופן מלא - ההרצאות נמשכו משבע וחצי או שמונה בבוקר, עם הפסקות, עד לשעות הערב - אך לא יכולנו שלא להביט לפעמים סביבנו, על הנעשה במשק עין-חרוד המפולג.

הקרע בין הפלגים היה עמוק ומוחלט, עוינות רעיונית שהצטברה במשך שנים רבות. הרי עין-חרוד והקיבוץ המאוחד קמו מאיחוד מחנות שונים; אך המיזוג מעולם לא היה מלא. כך חיו יחד בעין-חרוד אנשים כלוויטה מהשמאל הקיצוני וליבנה שהיה קרוב למחנה הימין – 'ליכוד' היינו אומרים היום. בניגוד זה היו יסודות מיסודות שונים. הכמיהה להגשמת הסוציאליזם בימינו והתקרבות למחנה הסובייטי - מול פיתוח משקי על בסיס כלכלי בריא וסנטימנטים לביטחון, לארץ ישראל השלמה ולשורשים - גם דתיים. כל גווני המפה הפוליטית של שנות ה-90 הצטיירו בעין-חרוד השסועה בשנת 1953. ייתכן ויש לחפש את שורשי הקרע בעוינות האישית התהומית, אולי עוד מימי הנעורים, בין מנהיגי הפלגים והזרמים השונים בתנועה.

הפילוג במפא"י ב-1944 היה זעזוע קשה לתנועת הפועלים, אך פגע במיוחד בקבוץ-המאוחד. איחוד הפלג "אחדות עבודה" עם "השומר הצעיר" ב-1948 למפלגה אחת - מפ"ם, החריף את המצב. כאירוניה, אפשר לציין, שהאיחוד הפוליטי בין הקיבוץ המאוחד והקבוץ הארצי כלל לא היה מוצלח ומעולם לא הגיע למימוש. הפלגים למעשה לא התמזגו: הבטחוניזם של גלילי עם הגעגועים הסובייטיים של חזן לא הבטיחו קו מפלגתי ברור; משפטי פראג ב-1954 הביאו להתפוצצות ולהפרדה. את הפילוג בקבוץ כבר לא יכלו לעצור.

בעין-חרוד המחויבות, למחנה זה או אחר, הייתה מוחלטת וחצתה משפחות. המאבק למען העיקרון לא לווה תמיד בשכל בריא כמתבקש. כך הסבירה לנו אֵם, בלהט ובגאווה, על חלקם של בניה במאבק (האלים) על כל ס"מ של המשק. כיצד קיימו את ענפי המשק איני זוכר. הסכם על החזקה משותפת, גם להבא, היה קיים רק במפעל הנירוסטה. מעבר לכך, כל צד התחיל לפתח ענפים משלו.

העניין השתקף בצורתו המכוערת והאבסורדית ביותר בחדר האוכל המפולג. המעבר המרכזי הפריד בין הפלגים. לכל צד היה חלק במטבח. אם בזמנים כתיקונם האוכל במשקי הקבה"מ הוותיקים לא הצטיין - כאן אין לדבר עוד על ארוחות. תה קר חולק במשורה ובחודשי החורף, אפשר לומר בלי הגזמה, הוגש לנו אוכל חצי קפוא. איני זוכר מה אכלנו, או שמצאנו פתרון אקסטרא-קוריקולארי לבעיה. אפשרויות אלטרנטיביות לא היו קיימות - לא עמד לנו רכב פרטי במגרש החניה.

מחזור הזרעים היה הנושא הראשון, הדן בניהול משק חקלאי. בימים ההם נושא מחזור הזרעים נתפס כתורה ואקסיומה, לפחות בהתיישבות העובדת. עד כמה קויים כלשונו והלכתו איני יודע, הדבר היה תלוי במידה רבה במבנה המשק החקלאי, רווחיות הגידולים, גודל המטע וכמות המים. לא ידעתי הרבה על התפתחות החקלאות בארץ אחרי קום המדינה, לרבות על הקמת מושבי העולים, או על מדיניות המוסדות המיישבים, באשר לתכנונם. על מבנה משק השדה היה נטוש ויכוח, שבחלקו הגדול היה אידיאולוגי ופוליטי. פתח את הדיון דווקא 'פוליטרוק' הסמינר, חבר שבדרך הרצה על פילוסופיה ובעיות חברה. בנאומו הארוך הסתער על שני נושאים: מונוקולטורה וגידולי תעשיה. מונוקולטורה - היה קודם כל הדרים. גידולי תעשיה היו אז משניים: כותנה וסלק סוכר. כל אלה, הדרים וגידולי תעשיה, היו חלק מהמשק הקיבוצי - במידה רבה יותר מחלקם במשק המושבי, להוציא כמובן את מושבי העולים בהתיישבות החדשה. "מונוקולטורה וגידולי תעשיה פירושם השתעבדות החקלאי לתעשייה ולשוק הקפיטליסטי!" המשק המעורב, שיש בו חלק גם לתעשייה ומלאכה, עומד על בסיס איתן ואינו חשוף למשברים ואינטרסים פרטיים.

אינטרסים פרטיים היו קיימים - קודם כל אצל המגדלים עצמם ובראשם הקבוצים. ההדרים לא היו גורם מכשיל בתכנון המשק הקיבוצי; בדרך כלל לא עלו הפרדסים על 300 ד' במשק. גידולי התעשייה לעומת זאת היו באופנה: עם קום המדינה הביא סם המבוּרג, מיליונר יהודי מטקסס ומגדל כותנה רב מימדים בארה"ב, זן כותנה חדש, 15/17, לארץ, להחלפת ה-'פימה' המצרית ארוכת הסיבים (שלא התאימה לעיבוד מכני). הוא הכניס שיטות עיבוד וגידול חדישות. בעמק הירדן, ליד המושב בית יוסף, נפתחה חווה חקלאית, 'חוות סם', ע"י המועצה האזורית עמק הירדן (ובניהול אשדות-יעקב), על שטח של כמה אלפים דונם, לגידול כותנה - בפיקוח והדרכה בלתי אמצעית של סם המבורג, בכבודו ובעצמו (השיטות היו אמריקאיות ואולי לא תמיד מתאימות לארץ, לפחות לא לקרקעות עמק הירדן: בעיני ראיתי שאחרי חורף גשום, באמצע חודש מרץ, D-8 עם מחרשת ענק ניסה לאנוס את אדמת עמק הירדן הדביקה ולחרוש לעומק חלקה בחוות סם. הוא נשאר תקוע והחלקה נראתה כשטחי הקרב בפלנדריה במלחמת העולם הראשונה. איני חושב שהחלקה עוד הניבה משהו אחרי דריסה זו. מבחינה לוגיסטית הכותנה קסמה לרבים; עם הכנסת הקטפות, חופן יד אנשים יכלו לגדל אלפי דונמים. אך גם ללא קטפות, אפשר היה לגייס חברות הנוער לקטיף הכותנה, אף כי כאן חשבון הכדאיות היה פחות ברור. נותרה התלות בשוק העולמי ועל כך נסוב הוויכוח.

סלק הסוכר לא היווה בעיה מיוחדת מבחינה אגרו-טכנית. אפשר היה להסתדר בלי ידיים עובדות. נבנו אז בתי חרושת לזיקוק סוכר, האחד בעפולה עבור המשקים הקיבוציים, והשני בקרית גת עבור ההתיישבות החדשה שם. פה הרווחיות הייתה פחות וודאית, אך הגידול היה נוח .

גידול יוקרתי נוסף היו הגרעינים בהשקיה - תירס. תירס נמנה עם גידולי הקיץ, גידול קצר, ורווחיותו הייתה תלויה ביבול ובמחיר המים - ובתנאים של צריכה עצמית.

רק בשדה-משה הבנתי, במלוא היקפו, את הוויכוח על גידולי התעשייה, כשמדיניות המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ניסתה לרתום את מושבי חבל לכיש (לרבות מושבי העולים) לגידול כותנה וסלק סוכר, תוך מחויבות ל'סוגת' ולמנפטה. הסוכנות ניסתה לשרטט עבור המושבים לוח הכנסות שנתי, שגם על הנייר לא הבטיח קיום מינימאלי. פה לא היה כלל מקום לוויכוח - גידולי התעשייה היו רווחיים בקבוצים, בגלל היקף הגידול והציוד המכאני הדרוש. הוויכוח היה פוליטי. וויכוח על מדיניות מחלקת ההתיישבות היה וויכוח עם בן גוריון ומפא"י, על מדיניות קליטת העלייה. אך מה לעשות והעלייה הצפון-אפריקאית לא רצתה ללכת לקבוץ; היא אף העדיפה כלל לא להשתקע בכפר ולא לעסוק בחקלאות...

תורת מחזור הזרעים במשק השדה, נראה לי די מעורפל. לא שהדבר היה חדש לי. אבל העמדת הנושא היה מביך במקצת. המרצה היה פרופסור ידוע-שם מהפקולטה לחקלאות, שניהל גם את משק השדה של מקווה-ישראל. אדם קפדני ונוקשה, שראה בהישגיו בשורה. התקשיתי לתפוס את עיקרון הדברים: מחזור זרעים תלת-שנתי, מושתת על גידולי שלחין, גידולי קיץ ופלחה - בשילוב גידולי קטנית כ-'זבל ירוק'. זה היה צריך לקחת בחשבון גם את שטחי המספוא ותוכניות הנטיעה. תשבץ שלא יצאתי ממנו. מה פלא, שבעבודת המבחן אצל הפרופסור נכשלתי כשלון חרוץ. מעבר לכך לא נפתרה השאלה הכלכלית שבמדיניות עיבוד משק שדה. והרי לא חיינו עוד במאה ה-19 הרחק במזרח אירופה. להימנעות מגידול רווחי, מתוך נימוקי ניהול שמרניים, לא היה הגיון, אך איש לא היה מעלה על דעתו לגדל שטחים גדולים של עגבניות ברציפות. מחזור זרעים תלת-שנתי, כתשתית המשק המעורב, היה אקסיומה שלא היו עליה עוררין בתנועה הקיבוצית - על הנייר. האם ניסו להתפרנס מזה?

הביסוס להנחות הרבות של מחזור הזרעים נמצא בתורת הקרקע, שבין מבשריה הבולטים בארץ היה יוסי נוי. יוסי נוי היה מסוג המרצים, שסיגל לעצמו סגנון מתומצת בהרצאה, שלא השתמש פעמיים באותה מילה ולא חזר על עצמו בהבהרת קביעותיו. אבוי, אם הפסדת לבנה אחת בהרכבת הפאזל - וכבר הפסדת את כל התמונה. שחצן בהופעתו, זלזל בקהל שומעיו; כמעט ולא היה מוכן לענות על שאלות ודחה דיון רחב יותר על נושא הרצאתו, כמורה שבורח מכיתת תלמידים טרדניים. והרי היה לו עניין עם ציבור חקלאים, מגדלים, שהתמודדו עם בעיות קרקע יום-יום ולא שאלו שאלות מיותרות.

הוויכוח לא היה בכדי. כבר בשנות ה-30 פינו רבים מהכלים, ששימשו דורות של עיבוד אדמה, את מקומם לכלים חדשים, שבאו אלינו מעבר לים, מאמריקה. הבהמה והסוק (או המחרשה הערבית) פינו מקומם למחרשות הדיסק הרחבות מרובות הצלחות, למקלטרות למיניהן, ובשטחי השלחין גם למתחחת. טרקטור הגלגלים הפך לכלי בלעדי בשטחי השלחין ואתו רבו הבעיות של הידוק והריסת מבנה הקרקע. אך היה אולי נאיבי להניח, שמדען יתחייב בנפשו בהבעת דעה בבעייה אקטואלית בשטח.

משפטי פראג. אורן, מהנהגת הקבוץ הארצי נאסר בפראג והועמד למשפט באשמת חתירה נגד המשטר. מבוכה. רוב המשתתפים בסמינר היו אנשים מאוד לא פוליטיים; אלה הולכים לסמינר הרעיוני. אך היו בינינו קומץ פעילים, שניסו להסביר לנו (ולעצמם) מה קרה. מובן כי לטירוף של סטאלין אין הסבר, כפי שאין הסבר לדבקות השומר הצעיר ב"אם הסוציאליזם". באחד הימים תפסתי טרמפ במשאית מבית זרע. הנהג, בחור צעיר, נבוך: "ברור, אנחנו לא יודעים מה בעצם קרה שם, אבל המנהיגים שלנו לבטח יודעים את האמת". "אז למה הם אינם מספרים אותה?" "בוודאי יש להם סיבות".

מפ"ם התפלגה. אחדות-העבודה שוב הייתה עצמאית. במאי תתקיימנה הבחירות להסתדרות. כל הסמינר גויס למערכת הבחירות. לא ידעתי כיצד להתחמק - כל משקי הקיבוץ עמדו על הראש. חברי הסמינר חייבים היו להתייצב בתל-אביב, בירקון 110. שם הבלגן הוא קלאסי. איש לא ידע לשם מה קראו לנו לשם. הבית נראה כמהפכת אוקטובר: ותיקי התנועה עם ארשת פנים חמורה עמדו על משמרתם - מפני מי? חיפשתי את חדרי אחדות העבודה. במדרגות פנה אלי יהודי קשיש, בלבוש מהודר, יהלום בעניבת משי - ביידיש אמריקאית ניסה לברר היכן "פועלי ציון". אמרו לו, שזה כאן. גלגלתי קצת היסטוריה ציונית בראשי - "פועלי-ציון" היו אחד ממרכיבי מפא"י, לפני דור. אותו יהודי, שירד בשנות ה-20 לאמריקה בא לחפש את שורשיו הפועליים ואת נעוריו בארץ ישראל, שהתגשמה בינתיים - בלעדיו.

בחדר, שעל דלתו כתוב "אחדות העבודה", ישב יגאל אלון ואתו אחדים מהדמויות היותר ידועות. הפנו אותי לחדר השכן שם, על שולחן ריק, ערימת מעטפות וכרך עבה עם כתובות, כנראה רשימות של לשכת המס. צריך היה לכתוב כתובות למשלוח חומר תעמולה לבוחרים פוטנציאלים באזור תל-אביב. לחלק מהשכונות עוד היו שמות ערבים - שיך-מוניס ונביל-דרוויש - איפה זה לעזאזל? כן, אבל חשוב יותר היה לעשות ביקורי בית. המאבק היה בעצם עם השומר הצעיר. אחרי שש שנים של מיזוג איש לא ידע מה כוחו האמיתי. "צריך לנצח בגדול!", אלו היו ההוראות. לך ושכנע אנשים לבחור דווקא באחדות העבודה. אני, שלא הייתי מסוגל בבית למכור זוג גרביים. האזור שלי, שד' נורדאו, היה חדש לגמרי. העצים זה עתה נטעו. השדרה נבנתה כשיכון הסתדרותי - לעסקנים, שכירים, עובדי מדינה. ממונה עלי הייתה אישה שאמרו, שהיא יושבת ראש הסתדרות המורים. גם היא גרה שם. הטיפה לי מוסר: "צריך להאמין, בלי אמונה אין מאבק". לשם מה המאבק? עליתי במדרגות. אין מעליות בנורדאו ובאף שכונה אחרת. לא רוצים כל כך לפתוח. נמאס להם כבר לשמוע. כיצד מוכרים "אחדות העבודה" לקהל הבוחרים? מה הקול קורא שלה, מה המיוחד במצעה? במה נבדלת ממפא"י או מפ"ם - לכל הרוחות, מה אני עושה כאן. אני מרגיש כמו אידיוט, כמו ה'פראייר', ששלחו אז, בהכשרה, להביא את 'מַקצוע האדמה'.

"לא קצרנו הרבה שדות בשלים" אמר לי עסקן במוצאי יום הבחירות. הניצחון הגדול על השומר הצעיר התבטא בדיוק 1.25% אחוז. "ניצחון אדיר!", צעק יוסקה, חבר אלונים ובין משתתפי הסמינר. הוא היה התרבותניק בינינו ואירגן "מסיבת ענק" בבית לסין, עוד באותו ערב, אחרי פרסום תוצאות הבחירה. מילא... וזאת על אף התהלוכה הגדולה באחד במאי, עם יגאל אלון בראש. אבל גם חזן ויערי היו שם וגם גולדה ו-ב.ג. פשוט, לא נותנים לעצים לצמוח לשמיים.

מי, אם לא סגל, יו"ר ועדת החינוך המרכזית ומרכז סמינר המורים, המרצה אצלנו על עניני חינוך. הוא לא ירצה כאן על בעיות חינוך של הפעוט, על משטר משמעת בכיתות בית הספר, והאם יש לחלק ציונים ולקיים בחינות. הוא יימנע מלהיכנס לפרובלמטיקה של החינוך המשותף, גולת הכותרת ברעיון של חיי קיבוץ ובוודאי שלא יהיה מוכן לדבר על בעיות הלינה בבתי הילדים לעומת הלינה המשפחתית. חלק מנושאים אלה טרם הבשילו בימים ההם לכדי דיון ציבורי ושחיטת פרות קדושות, אך היו כבר דפוסים שונים, בכמה משטחי החינוך, בתוך משקי הקיבוץ המאוחד.

מה שסגל רצה, זה להפנות את התעניינות מעצבי המדיניות המשקית העתידיים לאספקט המרכזי של החינוך: לאספקט הכלכלי. חינוך עולה כסף. השאלה, האם לכל יישוב מערכת לימודית משלו, כולל מעבדות, ספריות, סגל מורים מקצועיים? התשובה השלילית בלתי נמנעת; ביישובים רבים מספר הילדים בכיתות היה מתחת תקן משרד החינוך. אם כן, מהי האלטרנטיבה? פתרון הקיבוץ הארצי, המוסד. בתי ספר אזוריים ביחד עם המושבים בסביבה, או, חלילה, בית ספר התיכון בעיירת הפיתוח הסמוכה? לשלוח את ילדיהם לפנימיות, לזאת ציבור ההורים ברובו לא היה מוכן. ההורים רצו לראות את הילדים אחה"צ אצלם. לפתרון חוץ-תנועתי התנגדה ההנהגה בכל תוקף. הפשרה הייתה ידועה מראש: לימוד תיכוני בבית, באמצעים לא אמצעים. אשר למבחני בגרות - מחנכי התנועה התנגדו למבחנים, כמו שהתנגדו לציונים או להשארת כיתה. תעודת בגרות עלולה להוביל מהקיבוץ החוצה.

לא כולם קבלו השקפה זו. טבנקין, למשל, העיר באחד מביקוריו הנדירים באולם ההרצאות, שהוא דוחה את כל ההשקפות של אנשי החינוך בתנועה. "צריכה להיות משמעת בכיתה, חייבים לערוך מבחנים ולתת ציונים; אין סיבה שלא לשתף את הילדים במבחני הבגרות הרשמיים". אבל טבנקין היה כבר elder statesman ובאורנים לא התייחסו אליו ברצינות. "גם בפינסק השתנו הדברים מאז שהיית ילד", אמר כרושצ'וב לסארנוב, בביקורו בארה"ב. אני מניח גם כאן.

מרים, מקבוץ כברי, הייתה צריכה להקנות לנו מושג על ניהול משק הבית של המשפחה הקיבוצית. אנשי התנועה היססו להודות בזה, אבל ברוב יישובי הקבה"מ האוכל היה גרוע ולא בגלל העדר תקציב מתאים. הבעיה נבעה מחוסר רצון טוב (אני מוציא מכל זה את גברעם), אך גם תנאי עבודה וציוד.

אין דרך יותר טובה מאשר להדגים בפועל איך אפשר אחרת. חדר האוכל והמטבח של קיבוץ מזרע היו הדגם המתאים ביותר למטרה זו. נשארנו עומדים פעורי פה. חדר האוכל המרווח היה דומה לקפיטריה מודרנית, עם שולחנות לא גדולים וכסאות, סכו"ם נירוסטה וכלי חרסינה. המטבח - חלומה של כל אקונומית: לא היה כלי בקטלוג ציוד מטבח אמריקאי, שלא נמצא כאן. הכל מבריק, נירוסטה, דודי קיטור ומחבתות, תנורי אפייה ומדיחי כלים. Perfect!. חסר רק דבר אחד קטן - דן גלברט ציין זאת באחת הקריקטורות שלו: מכונה לבישול ביצים רכות...

איך בעצם "מנהלים משק"? היום, אחרי 30 שנה בשדה משה, אני מבין קצת יותר למה הכוונה. אז, אחרי 8 חודשים בסמינר, לא הבנתי כלום. הרצאות הסיכום נוהלו ע"י "גדולי תורת המשק הקיבוצי", עם אצבע מורמת: הננו מביאים לפניכם את כל סודות המקצוע. התנהגו בהתאם למה שאנו אומרים לכם - ושום דבר לא יוכל להכשילכם!

תחילה הכינו תוכנית משק מפורטת ומציאותית, שלוקחת בחשבון את כל הפרטים של הייצור ועלותו ושל הצריכה על הוצאתה השוטפת. שלטו בימי העבודה העומדים לרשותכם. דעו להעריך נכון את הספקי העבודה. דעו לחשב את ההוצאה השוטפת של ענפי הייצור. הלוואות להון חוזר חייבים להקדיש למטרתן בלבד ובשום אופן לא להשקעה או לצריכה! כל הלוואה תילקח אך ורק למטרה מוגדרת מראש. דעו לשלוט במשק הכספים! לוח תשלומים ינחה אתכם ויאפשר לכם להתארגן באופן מפוקח בעניינים היום-יומיים. מעל לכל: הנהלת חשבונות מסודרת ומאזן בזמן.

אברהם ברום גלגל לפנינו חלום אחרית הימים, בו תיאר איך משק מגיש לבנק בתחילת שנת הייצור תוכנית משקית, בה מופיעים צרכי המימון להון חוזר בהתאם לענפי הייצור השונים. תוכניות השקעה לטווח בינוני וארוך, בהתאם לאישורים של ועדת המשק ושל התנועה. רשימת סילוקין של ההלוואות, בהתאם לשיווק התוצרת השוטפת והעונתית. אז - חלום בהקיץ, שהתגשם באמצעות בנק החקלאות רק כעבור 10 שנים. שדה-משה עוד הספיק ליהנות מהתוכנית ('מועדון ברום'), עד שאריק שרון הרגה, עם עליית הליכוד לשלטון.

שולקה זק, חבר גבעת השלושה וממנהלי בנק הפועלים, נקט כמובן עמדה פרוזאית ונוקשה. אין אצלו 'כל אחד לפי צרכיו - כל אחד לפי יכולתו'. כאן הנימה הייתה כבר בלחן מילטון פרידמן: There is no free Lunch! אם אין לך, אל תאכל.

כל זה היה מאוד אבסטראקטי. גמרתי את הקורס בהרגשה, שלימדו אותי משחק, או יותר נכון כללי משחק, שכולם חוץ ממני יודעים, והמתמחים מרמים ככל שנפשם חפצה. רק הפריירים נדפקים. יוסקה הבלתי נדלה העמיד במסיבת הסיום על הבמה אופניים ועליהם כתוב "המשק". "רכב עליו", צעק, "אתה בעל הבית!" ("פוצצתי את בנק הפועלים" עוד הדהד באוזני). האומנם? הגזברות

האספה החליטה - אין ברירה, הצטרכתי לקבל את הגזברות. לשם מה יצאתי לסמינר? נוח שיינפלד כבר חיכה להחלפתו. הוא היה בוגר הסמינר הרעיוני באפעל ותפיסתו הייתה משמעת מפלגתית בולשביקית צרופה: את ריבוע המעגל יש לבצע, גם אם הוא בניגוד להגיון ולשכל הישר. את האוכל צריך להביא הביתה, בענפים חייבים לייצר ולמטרה זו כל האמצעים כשרים.

החלפת באי הכוח חייבת להיגמר תוך ימים ספורים, יש להציג את המחליף במוסדות ובבנקים. האיש החדש צריך להקרין בטחון ובקיאות וצריך להוכיח שאצלו מילה זו מילה והוא יודע על מה מדובר. כל זה היה רחוק ממני והלאה. מעולם לא היה לי עסק, לא החזקתי אף פעם חשבון בנק, אף פעם לא היה בידי צ'ק, מעולם לא כתבתי אחד. את העניינים הכלכלים, עליהם דובר בסמינר, לא קשרתי לאיזו מציאות קיימת.

עשיתי עם נוח את הסיבובים הראשונים בכל המקומות שלגברעם היה מגע עסקי עמם, לרבות בנק הפועלים, בנק החקלאות וקרן הקיבוץ המאוחד. ועוד למספר בנקים ו"סוכנויות" למיניהם, שהיום היו מוגדרים כ"שוק כספים אפור". חובה של גברעם לא היה גבוה במיוחד - אך בלט חלקו הגדול כריבית קצוצה שמעבר לריבית בנקאית מסחרית. מקור מפוקפק לכספים אלה היה בבנק ברקליס, שם נוח פתח חשבון. אבל את ה'הלוואה' קבל באורח פרטי מפקיד זוטר שבנוסף לריבית של 3% לחודש, היה צריך לשלוח לו ארגז ביצים לכל חג... היו עוד שניים, שלושה בנקים, בהם נוח פתח חשבון, עם אפשרות למשיכת יתר עד 1,000 £I, בתנאי הפעלה ערה של החשבון. בעצם, מחזור הכספים השוטף שלנו הספיק בקושי לבנק אחד ועם כל הרצון הטוב, לא יכולתי לתאר לעצמי כיצד מעבירים כספים דרך חמישה חשבונות שונים. הלוואה של אלף לירות עמדה גם אצל מוסכניק מסכן ברח' העלייה ואצל סוכן ביטוח מפוקפק בשד' רוטשילד. התברר לי מאוחר יותר, שאת כל הבלון הכספי הזה ניפח נוח לקראת החלפתו, מבלי לתת דעתו איך וממה להחזיר סכומים אלה, שהיו לתקופה קצרה בלבד. למעשה לא היה ממה להחזיר, או אף לשלם את הרבית השוטפת. הלוואות פשוט נאכלו. אם החוב של גברעם לא היה גבוה - ההכנסות היו זעירות.

ההכנסה במזומנים, מענפי המשק השונים לא עלתה, לכך למדתי לתדהמתי, על I£ 20,000 לחודש. ההוצאות השוטפות, כולל התשלומים להחזר הלוואות והתחייבויות אחרות, הגיעו בקלות לסכום כפול מזה. כדי שבנסיבות אלו המשק בכל זאת יתפקד היה צורך בלוליין ולא בגזבר סתם.

כדי לקיים את אוכלוסיית גברעם, על חבריה וילדיה, המשק לא היה מספיק מפותח. תנובת החולבות הייתה נמוכה בהרבה מהרמה הארצית, שבימים ההם כבר הגיעה ל-6000 ליטר. גן הירק היה קטן ומחירי הירקות ירודים. ענף הלול היה ברמה סבירה, הן בהטלה והן במחזורי הפטמים, אך הוא לא מילא את החסר. הפלחה בדרום הארץ לעתים רחוקות השתלמה. כדי להיות רווחי היה צריך להגיע ל-400 ק"ג לד'. הפרדס נותר בעייתי. דילול השורות, למרווחים של 8 על 4 מ' בשטח הנטוע, לא הביא לתוצאות המקווות.

אחת לחודש היה אפשר להוציא במרכז תנובה מקדמה ע"ח שיווק תוצרת מהחודש הקודם, לפני שחשבונות המכירה הגיעו למרכז (לפני עידן המחשבים). גובה המקדמה נקבע במיקח וממכר בין הפקיד והגזבר. האחרון מנפח את כמות התוצרת המשווקת עד כמה שאפשר, והראשון - הפקיד מלומד הניסיון, מקטין את הרשימה למינימום. לא אחת הכספים כבר הוצאו שבועות או חודשים מראש, באמצעות המחאות תנובה המפורסמות, אמצעי תשלום נוח ככרטיסי האשראי בימינו. לא פלא שהצ'ק שנתקבל לבסוף אכזב את הגזבר, אך לרוב היה קרוב למציאות. כשהכסף ביד, מיד עולה השאלה מה לעשות תחילה. הדבר החשוב ביותר היה לשמור על לוח התשלומים התקין לבנקים ולארגון הקניות. אבל פיזור צ'קים דחויים, ביד רחבה מצד נוח, לאלף ואחת מטרות, עשו את המשימה לבלתי אפשרית.

המגע עם הבנקים הבטיח מסגרת עסקית, אך הקשר עם ארגון הקניות וארגון משקי הדרום, היה עורק חיים. מרבית הקניות נעשו באמצעות 'משקי הדרום', גם הקניות ב'המשביר המרכזי' על כל מחלקותיו. את עלות הקניות היה צריך לכסות בצ'קים דחויים. האיום של סגירת החשבון, במקרה של פיגור בתשלומים הסדירים, תמיד ריחף כחרב מעל ראשנו.

בבית הייתה מעט מאוד הבנה למצב הכספי האבסורדי הזה. הספקת כוסבה או דלק אינם עונים על צרכי החברים. מעבר להזמנות המחסנאיות ותשלום מס אחיד עדיין החבר מצפה שייענו להרבה דברים אישיים. מימון מתאים לבנייה, בריבית נמוכה ל-25 שנים, לא היה קיים, אך גם לקבל ארון בגדים לא היה סיכוי רב. אצל הגזבר, במצב הכספי של גברעם, הלוואה, כל הלוואה, הייתה רק אמצעי תשלום, אף פעם לא אמצעי להשקעה. זה היה שורש הנכשלות המשקית.

כעבור שבועיים נוח עזב אותי לנפשי. לא היה גם יותר מה להראות או להסביר. הייתי לעצמי בתל-אביב, מבלי שהייתי חכם יותר ובקיא יותר. למעשה לא היה מה לעשות. עמדתי חסר אונים מול שיטפון חזרת הצ'קים הדחויים, שלא היה במה לכסותם. אף לא היה לי אומץ לב לנסוע הביתה ביום חמישי, כשלא יכולתי לדאוג לביצוע ההזמנות ולמזומנים להוצאות שוטפות. מחלקת הקניות של הקיבוץ לא הייתה מוכנה עוד לקבל את הצ'קים של גברעם: "מה יקרה, אם אפקיד את הצ'ק בבנק?" שאל אותי חבר. בזה גמרתי למעשה את הקריירה. גם ליפא, מנהל ארגון משקי הדרום, נתן לי להבין, שאינו רואה בי פרטנר לדיון על המשך האשראי למשק גברעם. מה קרה לי, מה עשיתי? ברור שחשתי אשם במצב, שלא אני יצרתי אותו, אבל עליו אני הייתי חייב להתגבר על פי תורת הקיבוץ. התביישתי בפני עצמי ויותר מזה, בפני המשפחה, בפני אישה וילדים. לו הייתי מועל באמון וגונב מכספי המשק, לא היו רגשות האשמה כבדים יותר.

הכישלון - זה אני! זאת הבנתי גם בשיחה עם פקיד במחלקת ההלוואות בבנק הפועלים; שם למדתי את סוד המקצוע על רגל אחת: הטריק הוא לא רק לגשר על פערים עונתיים, מאחר ומערכת האשראי בהתיישבות העובדת אינה בנויה לדאוג לקיום השוטף בתקופות הביניים, עד לכיסוי החובות ע"י שיווק התוצרת, אישיותו של בא כוח המשק עושה את המלאכה! כפי שציינתי כבר, מעולם לא הייתי מסוגל למכור למישהו זוג גרביים, כיצד אשכנע את הבנקים וארגוני הקניות על נזילותו של משק גברעם? גרוע יותר: כיצד אשכנע את עצמי? אם אני נותן לאחים ירושלמי באלנבי צ'קים דחויים לתשלום, עבור חוטי קשירה למכבש, האם אני בטוח שהרפת, צרכן החציר והקש הכבוש, מסוגלת לשלמו? האם לפי ההיגיון הכספי הצרוף, לא יותר נכון למכור את החציר והקש, על מנת לשלם את החוטים וחלקי החילוף למכבש? כפי שהמצב הצטייר בעיני אז, לא היו לגברעם פערים עונתיים שצריך היה לגשר עליהם. הפער היה קבוע, בלתי משתנה ולא ניתן גישור!

בכל ההתיישבות העובדת המצב הכספי לא היה סביר. בכל מקום אותה תמונה: משקיעים לטווח ארוך במימון לטווח קצר. סנטה יוספטל מגלעד קראה לאספת חירום של התנועה הקיבוצית. לוי אשכול התמנה זה עתה לשר האוצר וברקע הסימנים הראשונים למלווה אמריקאי. התביעה: קונברסיה של חוב המשקים לחוב מסודר לטווח ארוך בריבית נמוכה. סנטה, עדיין בעברית ברלינאית, להוטה לפרוייקט, לוי אשכול פחות אופטימי. היו כנראה לא מעט איטרסנטים במצב הנוכחי. לידי ישב קדיש לוז, שר החקלאות. הוא שאל אותי, אם יש לי עוד סיגריה. כנראה גם דגניה הייתה במצור כלכלי. קובה וילן מנגבה התריע מאבדן הדרך הסוציאליסטית, what ever that means, במצבנו היום. עם זאת, העניין מסובך: האמריקאים עומדים על הצמדת המלווה למטרה מוגדרת. הם אינם מתמצאים במנהגים הכלכליים ובמנטאליות של ישראל - מנטאליות של פינסק, כפי שהגדיר זאת גיורא יוספטל בהזדמנות אחרת, עוד בימים ההם בהולנד.

לקח עוד שנתיים, עד שבפועל ניגשו ל"קונברסיה", תחילה בתנועה הקיבוצית, אחר כך גם במושבים. בינתיים התחילו להבין בגברעם, שאני אינני האיש, שמסוגל לשחק עם חמישה כדורים באוויר בו-זמנית. יהודה רוטשילד גוייס, לעזרתי תחילה, והנה הכל נפתח לפניו. ליפא ממשקי הדרום יושב איתו לשיחה ארוכה. יהודה מבטיח לו את כחול השמיים וליפא מקבל זאת כמטבע עובר לסוחר. בבנק החקלאות מאשרים הלוואה לתבואות קיץ, אף שכל העניין כלל אינו משתלם אצלנו! יהודה מתחיל גם לחסל את הצ'קים המעופפים של נוח. איך? איני יודע. הוא הציע למכור מספר רב של ראשי בקר. מיון קפדני בעדר, כדי להעלות את תנובת החלב. בעייה לא פשוטה, מאחר שהיינו בטוחים, שעזריאל יתנגד נמרצות, משום שזה יגביל את חופש פעולתו. ואם כן - הוא בעצמו רוצה למכור. זה בדיוק מה שרצינו למנוע. הזמנו את המכירה בתנובה. הברוגז היה גדול והמכירה התבצעה בעצלתיים ולא כל הראשים נמכרו: ניסיון רפורמה בכלכלה הסובייטית...

יהודה פשוט לא התרשם מהמצב הכספי אליו נקלענו. בשבילו זה היה דבר טבעי בהחלט, שלא היה יכול להיות אחרת. את פעולות הלוליינות של נוח ראה כמיותרות. הדרך היחידה, לפי דעתו, הייתה לשכנע את הסביבה להשלים עם המצב של גברעם כמות שהוא - פעם יהיה טוב! הפסקתי לנסוע לתל-אביב ויהודה רוטשילד המשיך בתפקיד. בסך הכל עסק בסתימת חורים, כמוני, אבל אצלו זה משום מה הסתדר. הייתי גזבר כשמונה חודשים, כמספר חודשי הסמינר. אורי ון אסו פעל כמרכז קניות, ונראה שבע רצון מתפקידו. על סמך מה? ("אבל זה טבעי, שאין לנו כסף - אתה רוצה לשנות סדרי בראשית?"). היה ממה לקנות? לא יצרתי תקדים בעזיבתי את הגזברות כל כך מהר. וולוול'ה (זאב ליפסקי) ברח מן המערכה כבר כעבור שבוע בסיסמה: "הצצתי ונפגעתי". גם אני נפגעתי. הייתי בהלם ובתסכול, שנשאר איתי שנים רבות.

עולם העסקים אינו מקבל אי קיום הסכמים. גם אם אינך יכול, אתה חייב לעורר רושם ואימון שכבר מחר בבוקר תמלא אחרי התחייבויותיך. אין האידיאולוגיה הקיבוצית משחררת אותך מהתחייבות כספית (מה שמזכיר לי את מרדוק, חבר קיבוץ "מחר" לשעבר, שנכנס בכפר סבא לאוטובוס אגד וטען שהוא פטור מלקנות כרטיס, מאחר וכקיבוצניק אין לו כסף). להיות חייב ולא לשלם את החוב בו במקום, לזה לא יכולתי להתרגל. היגיון לא היה בגישה זו וידעתי טוב היכן לחפש את הבעיות. צריך היה להכפיל ולשלש את הייצור, אבל איך? לקחת טוריה ביד, מזה עוד לא הושג דבר. בשדה משה התיישב בזמננו זוג, כבר לא צעירים, שרצו לפרוץ, בידיים ריקות, את טבעת החנק של חוסר אמצעי הייצור. גידלו בסלון אפרוחים ורעבו ללחם כדי לקנות תערובת. ממכירת הפטימים רצו לקנות עגל וממכירת הפר להקים לול מטילות. תוכנית פנטסטית ליצור יש מאיין. (יותר קל להמציא את הפֶרְפֵטֻוּם-מובילֵה.) כעבור זמן קצר ברחו לברזיל, שם, בסלאמס של ריו, הצליחו להתבסס מהר יותר. גם גברעם ניסתה. התקשרו בחוזה עם 'תיא' מפעל לקוסמטיקה, בכוונה לייצר עבורם משחת שיניים ולשווקה בשם אחר במגזר הקיבוצי. אך מאחר והשגת הציוד לייצור הייתה כרוכה בהוצאות כבדות, החלו בשיווק משחת שיניים מוכנה באריזה נייטראלית, באמצעות מחלקת הקניות של הקיבוץ. לא עמדו שם בתור לקנות את המוצר החדש והסתפקו ב- שנהב של קופ"ח. עקב כך 'שכחו' לשלם לתיא. אחרי כן התחילו מפעל ליצור סבון כביסה, עם שותף פרטי, איש המקצוע, שביקש לראות כסף והרבה, עוד לפני ששווק המשלוח הראשון. גם מפעל זה שבק חיים. את חומרי הגלם נשארו חייבים ל- דליה. שיעור נוסף בתורת הפיתוח וההשקעה: היה מקצוען בעצמך וחקור את השוק על ביקוש המוצר, לפני שתסתבך.

אבל למי אני מטיף? אני עצמי התעקשתי לגדל בננות בגברעם, אם כי היה ידוע, שלעולם לא נגיע ל-30 ק"ג לאשכול כבחוף הכרמל או בעמק הירדן. אך גם הגיון אינו פועל תמיד: כמה ציפיות התבדו בשדה משה, כמה השקעות ירדו לטמיון, אם כי לרוב הכישלון לא היה באגרו-טכניקה אלא בהיקף קטן מדי של הייצור.

הוצאות הניהול באגודה שתופית קבועות. הפדיון הוא המשתנה. בסיכום - לא היו לי כישורים מיוחדים להציע לגברעם כגזבר ואסור היה לי מראש ללכת לסמינר. אסור היה לי מראש ללכת לקיבוץ... (אפריל 1994)