לידתנו הייתה לעובדה - ההצלחה שנויה במחלוקת. משקלם של שני התאומים יחד לא עלה על 2.5 ק"ג. במקרים כאלה גם אז היו רואים צורך באינקובאטור; אך גם לו אמי הייתה יולדת בבית חולים, דבר שלא היה נהוג אז, אין זה משנה. אינקובאטור לא היה בהישג יד. את מקומו תפסו בקבוקי חימום וכריות. גם חלב לא היה - לא לאמי ולא לחלבן: הוא הציע מים. אם בימינו נולד תינוק במשקל קילו ורבע זו חדשה לעיתון. לעיתונות הגרמנית של אמצע מלחמת העולם הראשונה היו כותרות אחרות.

מה זוכרים מהשנה, שנתיים הראשונות? בדרך כלל לא כלום. צילומים ממלאים את החסר. חלינו הרבה, אבל היום, אחרי שנים של גידול ילדים ונכדים, אני יודע שכל זה טבעי, וסה"כ לא היינו שונים, בגיל זה, מילדים אחרים. אבל נוצר מיתוס: בגיל שבועיים נדבקנו מאבא בנזלת, ולכן לא התגברנו על ההצטננויות הרבות שפקדו אותנו. כמובן לא הייתה כאן הדבקה, אלא תורשה, ולכן האף הסתום והנזלת מתלוות למשפחת רדצ’בסקי ולדורות שיבואו אחרינו, אם שואה גרעינית לא תשים קץ לחיים הביולוגיים עלי אדמות.

ב-1917 נקרא אבי לדגל וגויס לחיל התותחנים, ליחידת תותח שדה 105 מ"מ. הוא נשלח לחזית המערבית, לבלגיה. כעבור מספר חודשים נפצע, פצעים בינוניים, בגב, וזה הספיק, למזלו, לסיום הקריירה הצבאית שלו. כמזכרת נשארו לו צלב הברזל ואות הפצוע, כמה רסיסים בכבד, וכמובן, תודתה של המולדת.

מלחמת העולם הראשונה זעזעה עמוקות את כל עמי אירופה המעורבים בה. מיליונים של חללים, ועוד רבים יותר נכים, לא בהכרח חיזקו את השאיפות לשלום ו"לעולם לא עוד מלחמה!" בגרמניה טופחה האווירה של 'הכבוד האבוד' ו'עוד נזכה בניצחון!' כי הרי על אף כניעתה של גרמניה , היות והכוחות היו שקולים, המלחמה לא הוכרעה. ניצחונן של בנות הברית היה במניעת השגת הגמוניה גרמנית באירופה. לכן פרצה המלחמה מחדש כעבור 20 שנה ומטרותיה האסטרטגיות לא השתנו. מה שהיה בין שתי המלחמות, אלה היו נעורי: המתחים הפוליטיים, שהובילו לעליית היטלר. החינוך לערכים 'לאומיים' וטיפוח צייתנות לפקודה, חינוך למלחמה במערכת החינוך הפרובינציאלית, עליה לשום משרד חינוך ממלכתי (ברוח דמוקרטית-ליברלית) לא היה כוח להשפיע.

מה הייתה עמדת היהודים במלחמת העולם הראשונה? עמדתם הייתה אמביוולנטית. הם לא רצו להעמיד בסימן שאלה את ההישגים החברתיים-כלכליים, שהושגו בקשיים כה גדולים באמצע המאה ה- 19. יהדות גרמניה הפגינה תמיכה בלתי מסויגת במולדת ומלחמתה הצודקת; במעמקי הלב היו ספקות. הממסד הצבאי ניהל את המלחמה להנאתו הוא ומתוך פרסטיג'ה ואסטרטגיה לא כל כך ברורות או הגיוניות. ביהודים חשדו שהם מסתייגים וביקורתיים. בשנת 1916 המטה הכללי פקד על ספירת יהודים בחזית: יהדות גרמניה נחלה את זעזועה הראשון. אחרים עמדו לבוא בתריסר השנים הבאות. ארנולד צווייג כתב טרלוגיה על מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבט של יהודי גרמניה, שנקרעו בין נאמנות למשטר, שהביא להם שגשוג כלכלי ועושר, לבין השאיפה לליברליזם, כמוצא מצרות אופק לאומנית (התמוטטות המשטר הובילה למבוקש. את המחיר שילמו יהודי אירופה).

נדמה לי, שמגיל שלוש אני כבר זוכר דברים. נולדנו בבית גדול, בית בן שתי קומות. את קומת הקרקע תפסה החנות; הדירה הייתה בקומה השנייה. בשנים הראשונות, כך אני זוכר, הייתה עוד דירה בקומה, להשכרה. שטח החנות השתרע על 500 ממ"ר ולה ארבעה, ויותר מאוחר גם חמישה, חלונות ראווה גדולים שציינו את שתי חזיתות הבית. שבעה או שמונה חדרים היו בדירה שלנו. מטבח ושירותים ועליית גג רחבת ידיים ובה עוד חדר קטן. לבית הייתה חצר וממנו כניסה לכמה מחסנים לחומרי אריזה וחומרי הסקה לבית וכניסה לשלושה מרתפים. באחד נמצא תנור ההסקה המרכזית לחנות ולחלק מהדירה. השניים האחרים היו בנויים בצורת קמרון, כמו בימי הביניים ושמשו לאחסון ירקות ומזון. היו קרירים בקיץ וחמים בחורף.

לחדרים שלנו היו שמות: החדר הקטן, חדר הגברים (הסלון), חדר האוכל, חדר האורחים, חדר המתנה, Diele)) היה המונח המקובל, חדר הילדים, חדר השינה (של ההורים) וחדר עוזרת הבית. החדר הקטן היה למעשה חדר מגורים וחדר אוכל גם יחד. היה מרוהט בסגנון בידרמייר, במהגוני, שולחן עגול לשמונה, שידה, ספה, ה'סקריטֶר' עמד שם והשעון על הקיר מעל הספה. ליד אחד הקירות, על שידה קטנה הטלפון, ובפינה ארון פינתי בצורה קוַדרַנט, שהשתלב אל תוך הפינה. דברים נפלאים כמוסים ומפתיעים היו מוסתרים בארון זה, כבר איני זוכר מה, רק שריח של תבלינים וממתקים נדף ממנו. מעל השולחן הייתה תלויה נברשת מתקופת המאה התשע עשרה, שהותאמה לחשמל, וקושטה ב- 36 פריזמות בדולח. פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, כשהשמש חדרה אל החדר, מבעד לחלון, בזווית המתאימה, פגעו קרניה בפריזמות והקרינו לשעה קלה על הקירות סביב סביב מאות כתמי אור בשלל צבעי הקשת.

גם "חדר ההמתנה", ה- Diele (או rante room אצל האנגלים) היה מרוהט בסגנון בידרמייר, מעץ לבנה (Birke). מיותר לציין שאמי היא שהביאה איתה את הרהיטים העתיקים. היא התכוונה לרהט את שאר חדרי המגורים בהתאם, אך אבי רצה להפתיעה וקנה שני חדרים מאלון כבד בסגנון התקופה, דבר שהרגיז אותה עד סוף ימיה - ובצדק.

כל עוד היינו קטנים היה לנו חדר ילדים עם טפטים מצוירים, ושם למעשה לא רק ישנו עם המטפלת, אלא גם שיחקנו ואכלנו. שיפוץ הבית ב- 1927 שינה במקצת את הסידורים. אחותי ואני קבלנו חדרים נפרדים. הקשישה שגרה בדירה השכורה, יצאה, ודירתה הפכה לקומה השנייה של החנות. למטרה זו היה צריך אבי לרכוש דירה אחרת ולהעמידה, פורמאלית, להשכרה; על דירות חל אז חוק הגנת הדייר, ואסור היה להקטין את מלאי הדירות המוצעות להשכרה. לכן קנה חצי בית, דירה בת 3 חדרים, באיזה שיכון פועלים שפותח לא מכבר, והציעו להשכרה (למעשה הדירה אף פעם לא הושכרה ונמכרה עם ביטול חוק הגנת הדייר).

אין לי חלומות על עבר מפואר. לא היינו עשירים ולא חיינו כעשירים. רמת החיים גם של השכבות היותר המבוססות הייתה נמוכה מהיום. לא החזקנו רכב, מעטים עשו זאת. בדרך כלל רופאים השתמשו ברכב מנועי. אמצעי התחבורה העיקרי הייתה הרכבת, שנסעה בתדירות סבירה כמעט מכל מקום לכל מקום (רשת הרכבות המסועפת הייתה קיימת כבר יותר מ- 100 שנים). גם כשהיינו בברלין לקחנו טקסי לעתים נדירות ולרוב הסתפקנו בתחבורה הציבורית. הלבוש היה פשוט במודגש. איני זוכר את הורי נוסעים לבלות. אולי פעם להצגה מיוחדת, אירוע משפחתי או קהילתי, או לצורך טיפול רפואי. היה להם קשה להעדר מהעסק. לגבינו הילדים, אמנם המצב היה שונה, ולא היה קיץ שלא בלינו ליד שפת הים או בהרים. אבל זה שייך לאותו נושא "בריאות", שעוד נספיק לדוש בו.

העיירה בה גדלנו הייתה בת 7000 תושבים, לרוב פועלים ופקידים זוטרים, בתי חרושת קטנים, בעצם לא יותר מבתי מלאכה, ועורף כפרי גדול מאוד, שבמרכזו בית חרושת לסוכר ורכבת מסילה צרה שקשרה בין עשרות הכפרים, להובלת התוצרת החקלאית למשחטות, למחלבות ולשווקים. האזור נקרא "שקע האודר", אותו חבל ארץ, שיובש ע"י ביטול של נהר בליטא במאה השמונה עשרה ודומה היה במקצת ל"פולדר" הולנדי. לא פלא איפוא, שבווריצן היה מקום להרבה מאוד חנויות, כי העיירה הייתה מרכז הקניות לכל חבל האודר. לכן ימי המפגש העיקריים של ציבור הקונים, פועלים, חקלאים ופקידים, היו בערבי שבת וחגים, בהם קהל זה התפנה לקניות. בסך הכל האוכלוסייה הייתה ענייה מאוד ועם פרוץ המשבר העולמי ב- 1929 המצב החמיר.

במרכזה הייתה כיכר עם אלון (סמל הגרמניות), אנדרטה לחללי מלחמת פרוסיה-צרפת ב- 1870 ומקום לעצרות-עם פוליטיות בשנים הסוערות בעתיד לבוא. הכיכר הייתה מוקפת בתים; אורכה כחצי קילומטר. בקצה המזרחי תחנת הרכבת ובקצה המערבי העירייה - או "בית המועצה" (אם רוצים לתרגם את המונח הגרמני במדויק). בבניין העירייה שכנו לשכת ראש העיר ותחנת המשטרה . בשנים שאני גדלתי שם ראש העיר היה משפטן שכיר, לא מבני המקום, ולא אזרח מבוסס או נציג סיעה פוליטית כלשהי. ראש העיר היה ממונה גם על המשטרה, לכן לא במקרה שוכנה גם היא בבניין העירייה. על גג הבניין הותקן צופר אזעקה, שבהעדר התקפות מן האוויר בימים ההם שימש לאזעקת אש; מספיק היה שבשולי העיר איזה פח אשפה או מתבן עלה באש (האחרון לעתים לגמרי לא נדירות, כאשר בעל המבנה הרגיש שיוכל להסתדר עם הביטוח), כדי להפעיל את הצופר, לא חשוב מתי. וכדי להבטיח תקינותו במאה אחוז, הוא הופעל כל יום בשעה 12:00 בצהרים לכמה שניות.

כמאתיים מ' לכיוון מערב, בצומת הרחוב הראשי, עמדה כנסייה (פרוטסטנטית) בת 700 שנים, ולה מגדל פעמונים שגובהו 75 מ'. חציו העליון בנוי מעץ. בדיוק ממול, במרחק 40 50 מטר, עמד הבית שלנו, שהיה בית פינתי ועמד בעברו השני של אותו צומת. צלצול הפעמונים בימי ראשון בבוקר לא הפריע לנו במיוחד. שריפה במגדל, שנגרמה ע"י קצר חשמלי במנגנון ההפעלה של הפעמונים, הייתה אירוע מסמר שער; הסיכוי שהמגדל הבוער יתמוטט וייפול על ביתנו לא היה מעודד במיוחד (שמש הכנסייה, אדם בעל תושייה, התגבר על שריפה עם מכשיר כבוי ידני).

אם אורך כיכר העיר היה כחצי קילומטר, אורכו של הרחוב הראשי היה כפול מזה. שם היו רוב החנויות ובשעות בין הערביים הרחוב היה הומה אדם. עבור הנוער, בגילאים השונים, הרחוב הראשי (ווילהלמשטרַסה) היה לטיילת. שם נפגשו והתהלכו בזוגות (מי שהעז). באחד הימים החליט סגל המורים של ביה"ס התיכון להטיל עוצר בית משעה שש בערב על תלמידיו, כדי לעודד את עשיית שיעורי הבית. סגל מורי התיכון קיים תורנות וסיורים כדי לאכוף את העוצר.

אם העיר ווריצן הייתה בתום מלחמת העולם הראשונה, עיר דמוקרטית וליבראלית בהשקפתה, כפי שהורי תמיד הדגישו (אך לדעתי "Quod Erat Demonstrandum" כפי שנהגו הרומאים לומר, 'אשר צריך היה להוכיח' - כי אישית אף פעם לא האמנתי בכך) - הרי שמצב זה השתנה במהרה. באזורים התעשייתיים ובערים הגדולות המוני הפועלים היו מאורגנים באיגודים מקצועיים ונשאו את דגל הסוציאליזם: מפלגות הפועלים היוו את הרוב בקשת הפוליטית. חיי הרוח והמדע פרחו במרכזים הגדולים. אך בפרובינציה ובאזורים כפריים המעמד הבינוני הנמוך וציבור הפועלים החקלאים בדרך כלל היו שמרנים ונוטים לימין. במידה והפועלים בעיירות היו קומוניסטים, הדבר היה יותר ביטוי מעמדי מאשר הכרה רעיונית (הנאצים כמפלגה פופוליסטית התגברו על הבעיה הזאת בכך, שקראו לעצמם "סוציאליסטים לאומנים").

הפקידים הזוטרים והחנוונים לא הרגישו בנוח ברפובליקה הויימרית הם לא רצו בשוויון המעמדות, הם רצו בהירארכיה כבעבר ובמנגנון בירוקראטי שמרני סמכותי. קידום חברה, מדע ותרבות לא אמרו להם הרבה. הם התגעגעו לכפתור הנוצץ ולמגף המבריק של הצבא הקיסרי. רפובליקה - זה בשביל יהודים ואינטלקטואלים, כדי שיוכלו לעשות ולהגיד, מה שבזמנים כ תיקונם איש לא היה מעז לומר. הרפובליקה למעשה הייתה קיימת רק בערים הגדולות, בכרך. הכרך היה כר למדע ולאומנות; הפרובינציה נשארה לאומנית וחיה בגעגועים לעבר. העבר הזה היה אמנם טראומה נוראה, נחלת כל העמים שלקחו חלק במלחמת העולם ובראש וראשונה גרמניה עם שני מיליון חלליה ומיליונים נכים. השכבה השלטת, שניהלה את המלחמה, וברובה רצתה בה, נעלמה. אך דווקא עם שכבה זו הזדהה הקהל הרחב, בה ובצבאה ראה את נציגי הזוהר והעושר של התקופה שלפני 1914 ולא את מחוללי זוועות מלחמת העולם.

אם החנווני בעיירה חלם על עברו המזהיר והפקיד הקטן מת להצדיע לממונה מעליו, המורה הפרוסי בפרובינציה ראה את שליחותו כשומר על גחלת הערכים ההיסטוריים, אלוהים, מלך ומולדת. זירתם ללוחמה הייתה כמובן בית הספר. הם ראו במלחמת העולם את החוויה הלאומית בהא הידיעה, ורק הבוגדים בערכים מנעו את הניצחון הוודאי. היו מורים, שבגלוי זלזלו בחוקה החדשה של הרפובליקה, ששמה דגש על זכויות הפרט ושוויון בפני החוק. הם שכחו, שהמורשת הרוחנית הגרמנית של המאה ה- 18 וה- 19, בה ראו את שורשיו הלאומיים של הרייך, בכלל לא הכירה את מושג הלאום, מורשת זו הייתה קוסמופוליטית באופייה. המתקוממים של 1848 לחמו קודם כל בעד זכויות הפרט והתנגדו לפיאודליזם.

הפריעו להם גם היהודים. האנטישמיות אינה קשורה בלאומנית הגרמנית דווקא, היא תופעה כלל אירופית עתיקת ימים. במשך הדורות היא לבשה ופשטה צורה, בהתאם לנסיבות החברתיות והפוליטיות של התקופה. היהודים לא עמדו בדיוק בתור לרכוש את כרטיס הכניסה לתרבות האירופית, דהיינו להתנצר. אך לו עשו זאת, החברה האירופית, ובתוכה הגרמנים, לא הייתה כל כך מוכנה לקבל לשורותיה את היהודים המתנצרים כאזרחים שווי זכויות. במאה ה -19 היהודים עוד קבלו את האנטישמיות החברתית כעובדה קיימת והשלימו עמה פחות או יותר. הרצל לא רצה להשלים - הרוב לעג לו על כך (הציונות תמיד נשארה במיעוט). כיבוש עמדות במדע ואמנות הביא ליהודים הערכה, אך לא חיבה מצד חברה, שתמיד הייתה עוינת להם במודע ושלא במודע; הצלחתם הכלכלית צמצמה את האנטגוניזם הגלוי לגישה של "כבדהו וחשדהו", מה גם שכסף יהודי התחיל לקנות לעצמו פה ושם מקום בהירארכיה החברתית, שעד כה סירבה לקבלו; בת הבנקאי היהודי קנתה לעצמה אציל. בפרובינציה ובקרב הציבור הפחות משכיל, הסתייגות הגויים הייתה גלויה ובוטה יותר. קשת ההסתייגות השתרעה מ-"אחדים מידידי הטובים ביותר הם יהודים", עד "היהודים מתעשרים על חשבון הזולת". על אף האמנציפציה היהודים נשארו בדרך כלל בעיני החברה האירופית אזרחים מדרגה שנייה. בין שתי המלחמות, היהודים באירופה ובראשם יהודי גרמניה, ניסו להילחם בסחף שנאת היהודים שתפס את החברה האירופאית, באמצעות הסברה, הוכחה, הגיון ובנשק הרוח הצרופה; קל יותר היה לעצור את מפל הניאגרה.

עורף הלאומנות הגרמנית הייתה אפוא הפרובינציה והעיתונות הפרובינציאלית. סייעה בכך העובדה שלכל עיירה וכפר היה , מימים ימימה, עיתון יומי משלו. מנהיג המפלגה הלאומית הגרמנית, בעל הוצאה לאור של כתבי עת, מן הגדולים בגרמניה - Hugenberg (בעל הוצאה לאור Scherl), ידע לנצל את העובדה הזאת ולהשתלט על עיתונות העורף. הוא עשה זאת הודות להמצאה גאונית - שרות הגלופות של ההוצאה לאור "שרל". ארגון תקשורתי חדשני זה ידע לספק יום יום לכל עיתון עירוני או כפרי, באמצעות גלופת הקרטון, עיתון שלם, על כל המדורים, כולל תחזית מזג האוויר, ובצביון הפוליטי הלאומני. העורך המקומי היה צריך רק להזין את הגלופה למדפסת שלו ולשמור מקום למודעות ולפרסומים מקומיים, וכמובן, לראש העיתון המקומי - והנה לך עיתון לאומי ושמרני לכל דבר, כאוות נפשו של הציבור הפרובינציאלי. איש לא נתן את דעתו לכך, שלמעשה כל עיתונות העורף הייתה פקסימיליה אחת. ההיסטוריונים אינם מפריזים בציינם ששרות הגלופות של הוצאת "שרל" פינתה להיטלר את הדרך לשלטון.

איני זוכר כמובן את תקופת הדמוקרטיה הסביבתית. עד כמה שאני מסוגל להיזכר, חשתי את הסביבה מחוץ לד' אמות הבית כזרה ועוינת. יש להניח שלאנטישמיות המצויה, הטבעית כמעט, נוספה מידה גדושה של קנאה מעמדית. הורי ככל הנראה לא הרגישו בה, או יותר נכון - התעלמו ממנה. אך עם זאת הם הסתייגו באופן מוחלט מסביבתם הגויית, עד כדי התנשאות. עבורם הסביבה הגויית הייתה .G.N, ג"נ, ראשי תיבות לביטוי האידי "גויים נאחס", דברים שגורמים נחת לגויים. במילים אחרות: ראו ממה הם נהנים! התנשאות מעמדית תרבותית כתגובה לאנטישמיות חברתית; כמובן לא הייתה כאן הדגשה של פער השכלתי, אחרי ככלות הכל, הגויים לא היו פחות משכילים מהיהודים. הייתה זאת קונפנסציה של רגשי נחיתות: רגשי עליונות.

כמתבגר דברתי פעם עם ההורים על נקודה זו; הם השיבו בערך כך: אתם, הילדים, אינכם יודעים את עובדות החיים. אנחנו, ההורים, גדלנו באותה סביבה של עוינות ושנאה, אבל אנחנו למדנו להסתגל והצמחנו עור של פיל. לחיות עם האנטישמיות החברתית, הוא מחיר קטן שיש לשלם עבור היותנו כאן; איפה הארץ המובטחת, אם לא פה? לאן שלא נלך, מצבנו יהיה גרוע יותר. גאווה, היא מותרות שאינה מכניסה פרוטה... הם הזכירו בני משפחה, שהיגרו בסוף שנות העשרים לארה"ב. שם נאלצו לשנות את שמם ולהסתיר את זהותם היהודית, אחרת לא היו זוכים במקום עבודה ואיש לא היה משכיר להם דירה (מחוץ לניו יורק). אז מה צפוי לנו? כאן עוד לא הגענו לכך! ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש - אבל מחלב ודבש אפשר להתקיים?

הקהילה היהודית בווריצן מנתה 25 משפחות, רובן פחות או יותר מבוססות, בעלי חנויות או סוחרים. דרך מקרה לא היה ביניהם בעל מקצוע חופשי. תחילת הקהילה במאה השמונה עשרה, כשפרידריך II, מלך פרוסיה, הזמין משפחה יהודית להתיישב בעיר ולהקים במקום תעשיית משי. לשם כך ניטעו ברחוב אחד עצי תות, שעלוותם משמשת מזון לתולעי המשי. כמו בערים אחרות בפרוסיה, כך גם בווריצן נכשל ניסיון זה. המדינה אמנם לא הפסידה - היהודים חויבו בהפסד.

עם הקהילה נמנו בעבר אנשים ידועים בהיסטוריה של יהודי גרמניה, בין היתר משפחת בלייכרודר, שבניה היו מייסדי הבנק הממלכתי הפרוסי, שמימן לביסמרק את המלחמה נגד צרפת. עד להיסטוריה של הקהילה הוא בית העלמין היהודי העתיק שמחוץ לעיר, שבמשך 250 שנים שימש כמקום קבורה, עד ליהודי האחרון. בית העלמין היה מוקף חומת אבני שדה גדולות ובכניסה שער רחב מעץ אלון, כבר נטוי בצירים. המצבות לחלקן כבר היו שקועות באדמה, עם כתובות שלא ידעתי אז לפענחן; עצים גבוהים, זקנים כשנות המקום, ושיחים פורחים, הכל משרה שקט ושלווה עמוקים, לא מפחיד אלא מושך, כפי שנמשכים אל ארמון קסום או טירה מימי קדם.

בית הכנסת של הקהילה, כפי שהכרתיו, נבנה בשנות השמונים של המאה הקודמת. לא היה בו שום דבר מיוחד, לא במבנה ולא בעיצוב הפנימי. ספסלי עץ אפורים עם דוכנים צרים ויציע מסביב בקומה השנייה כעזרת נשים. הגוון הדתי של הקהילה היה כשל הקונסרבטיבים האמריקאים של היום, ובשום פנים ואופן לא אורתודוקסי (חרדי) כאגודת ישראל. רב לא היה לקהילה, אך היה חזן במשכורת צנועה למדי. תפילות התקיימו רק בליל ששי ובשבת - בתנאי שהתכנס מנין של משתתפים. צמוד לבית הכנסת עמד בית מגורים בן שתי קומות. הדירה בקומה השנייה הייתה שמורה לחזן ומשפחתו, הדירה הקטנה בקומת הקרקע שימשה מגורים לשמש הלא יהודי, שדאג להחזקה השוטפת של בית הכנסת והשלים את משכורתו הדלה כסנדלר. החזן תפקד גם כשוחט ומורה לעברית.

לא היה קצב יהודי בעיר, ששמר על כשרות, אך היה קיים הסכם עם אטליז גוי, שהעמיד לפי הצורך לרשות היהודים ראש בקר לשחיטה כשרה; הוצאות מיוחדות לא צמחו לו מזה - מה שהיהודים לא קנו נמכר לאחרים. הבשר הכשר לא נשמר בנפרד ונמכר מעל הדלפק ככל בשר אחר, העיקר שהשחיטה הייתה כשרה. רק חלק מבני הקהילה שמרו על כשרות, ואלה ששמרו השלימו עם צורת החזקת הבשר באטליז.

החזן היה גם מורה לעברית, ליתר דיוק, לדת. בבתי הספר הגרמנים שיעורי הדת היו נכס צאן ברזל של תוכנית הלמודים והתקיימו לפחות פעמיים בשבוע. הילדים היהודים לא לקחו בהם חלק והקהילות היהודיות דאגו מצדן לקיום שיעורי דת. הלימודים התקיימו בדרך כלל בשעות אחרי הצהרים, עבור כל הגילים, וגם להכנת הבנים לבר מצווה. לשיעורי הדת לא היה אספקט תיאולוגי מיוחד. אמנם למדו מעט מספורי המקרא, ובשלבים מתקדמים קצת היסטוריה יהודית, אך מטרתם העיקרית של שיעורי הדת הייתה ללמד לקרוא את התפילות. בגיל שש, אפוא, למדתי לקרוא עברית מבלי להבין מילה ממה שקראתי. התרגום הגרמני בצד הטקסט לא אמר לי מאומה. לכתוב עברית למדתי מאוחר יותר. הרווח היחיד שהפקתי מכל זה היה, שחסכתי לי שיעורי יסוד, כשהתחלתי ללמוד עברית כשפה, בגיל שמונה עשרה.

כשמירת המצוות בדרך כלל, כך גם שמירת השבת הייתה נתונה לפירושים של כל אחד, בהתאם לאינטרס והנוחיות האישית. הימים הנוראים, ראש השנה ויום הכיפורים, נשמרו פחות או יותר באופן מלא, כולל סגירת העסק וצום חלקי. בשאר החגים והשבתות החנויות לא נסגרו, אם כי רבים הלכו לבית הכנסת. בפורים קראו את מגילת אסתר ובשמחת תורה הנשים זרקו סוכריות מן היציע בזמן הקפת התורה. הרוב קיימו את סדר הפסח. על אף זאת הייתה קיימת תחושה של חיי מסורת. להיות יהודי ולדעת זאת - זו המסורת.

החיים החברתיים בקהילה היהודית בווריצן לא היו תוססים. נשף ריקודים קהילתי התקיים בפורים או בחנוכה ומפעם לפעם נערך מפגש באולם בית קפה להרצאה או דיון במצב הפוליטי שלאחר 1930 הלך והחמיר. איני זוכר שלהורינו היו קשרים חברתיים בקהילה, להוציא אולי זוג קשישים, איתו נפגשו לעתים קרובות יותר. אנחנו, הילדים, התחלנו לקשור קשרים עם ילדים אחרים בקהילה רק בהגיענו לתיכון.

אך נחזור לבית. הבית שלנו היה בית פינתי. השכנים הבלתי אמצעים שלנו היו מצד אחד ביה"ס העממי לבנים (בבתי ספר היסוד הפרידו בין המינים), ומהצד השני חנות נעלים, שבעליה הלא יהודיים גרו כמונו בקומה השנייה מעל החנות. היחסים היו תקינים במשך כל השנים - עד הסוף. הייתה הסכמה בשתיקה בין שתי המשפחות, שאנו לא נמכור נעלים והם נמנעים מלמכור גרביים. איני זוכר אותם מתארחים אי פעם אצלנו, או להיפך, או מתארחים אצל משפחות לא יהודיות אחרות. הגבול הבלתי נראה לא נחצה; חומות הגטו היו מזכוכית, אך על אף זאת נשארו חומות.

תמיד היו לנו מטפלות. אני זוכר את זו, שהייתה אצלנו בהיותנו בגיל ארבע. שמה היה הדוויג לאוט, כבת 30, אולי פחות. היא עבדה לפני כן כמה שנים באנגליה ודברה אנגלית. יכולנו ללמוד אצלה אנגלית כדבעי, אך הורינו לא החשיבו זאת במיוחד; בגיל ארבע אין בעיה ללמוד שפה. כמה מילים היא לימדה אותנו בכל זאת: ticket, ומה לענות אם נשאלים, אם אנחנו שובבים: some times. הייתה לה פיגורה מלאה והיא הסבירה לנו את הפרטים האנטומיים של קוויה החיצוניים. היא גם הרביצה לנו, דבר שהיה בהחלט בהתאם לתפיסה החינוכית של התקופה.

השנה הייתה 1921. גרמניה ניסתה להתאושש מהמלחמה. תת התזונה של שנות המחסור, שעדיין לא התגברו עליהן, חשפה את עמי אירופה, המעורבים במלחמה, למגיפת השפעת הספרדית (היום קוראים לה האסייתית), שקטלה רבבות, ובעקבותיה גברה השחפת. האנטיביוטיקה, שבעזרתה פחות או יותר מדבירים היום את המחלה, טרם התגלתה. אז היה הריפוי (ביחד עם Pneumothorax, השתקה זמנית של הריאה הפגועה, במקרים קשים) על-ידי מזון עשיר בחלבונים ורב קלוריות, הרבה מנוחה וקרינה אולטרא-סגולית של שמש בהרים או מנורת קוורץ - לפי כל הדעות, לא מחלה למיעוטי היכולת.

אימי לא התאוששה אחרי שפעת שפקדה אותה בחורף 1920, והרופא מצא נגיעה בקצה ריאה אחת. זה הדליק נורה אדומה. דרוש היה טיפול מידי. ההמלצה הייתה - הר הקסמים! הכוונה למקום מרפא ידוע, סט. בלזיין, בהרי היער השחור בדרום מערב גרמניה. שם מומחה למחלות ריאות, פרופסור גדול בשם בַקמייסטר, ניהל סנטוריום - משהו בין בית חולים ובית הבראה, במיוחד לחולי שחפת, TB דאז. דובר על טיפול של שלושה חודשים לפחות.

אמא התלבטה מה לעשות איתנו, הילדים. היא לא כל כך נתנה אמון בהדוויג, על אף ידיעותיה בשפה האנגלית, והחליטה לקחתנו איתה ליער השחור. המזוודות נארזו. בתחילת שנות ה-20 נסיעה ליער השחור נחשבה עדיין למסע. הקטע הראשון היה מברלין לפרנקפורט, נסיעה של כמעט יום שלם , ולינה במלון, שלעצמו היה מעניין נורא ומרגש. למחרת המשך לפרייבורג-באדן. בדרך, ברכבת, אחותי ואני התלוננו על גירוי בכל הגוף. הפשיטו אותנו וגילו שהיינו עקוצים מכף רגל ועד קדקוד בעקיצות פשפשים. התברר שבפרנקפורט כמות הפשפשים התחרתה במספר הכוכבים של המלון ("ה-Zeil תמיד נחשב כמפושפש" הייתה הערת אמי לציון הרחוב הראשי בפרנקפורט, בו נמצא המלון. כשטיילתי לי להנאתי בפעם האחרונה ב-Zeil המהודר של היום, כעבור 70 שנה, עוד צלצל המשפט באוזני). המסע היה נראה לנו אין סופי. בפרייבורג עברנו לרכבת עם מסילה צרה שקראו לה Hllentalbahn - רכבת גיא הינום, שעברה בגשרים גבוהים מעל תהום, חצתה מנהרות שחורות ואפלות, והמשיכה עם הרבה סיבובים חדים, עד למקום ושמו טיטיזה, Tittisee, סמוך לאגם הגדול. ומשם הקטע האחרון לסט. בְלַזיֶן באוטובוס בכביש צר, הדומה לדרך לצפת שלפני קום המדינה. סט. בלזין מקום מרגוע ידוע שם, עם מנזר גדול וכנסיה מתקופת הרנסנס. ועל גבעה, כיאה להר קסמים, הסנטוריום.

אנחנו עם המטפלת שוכנו בפנסיון ואמא עלתה לסנטוריום. למחרת גם אנחנו נצטווינו להופיע שם לשיקוף. הפרופסור הגדול קיבל אותנו בחדר הרנטגן שלו, דומה בלבושו יותר לנפח מאשר לרופא, עם סינר עור ארוך וכפפות עד למרפקים, ומשקפיים של רתך. הבדיקה נעשתה רק על מנת לוודא שלא נדבקנו. עם זאת, שאל הפרופסור את אמי, האם נטרפה עליה דעתה, לסחוב ילדים בדיוק אל תוך מוקד ההדבקה. היא התחייבה לסלק אותנו מיד וללא התחשבות בסגולותיה החבויות של הדוויג.

מה שקרה אחר כך מטושטש בזיכרוני; עוד נסיעה אין סופית, הפעם בקרון השינה של רכבת האקספרס לברלין, שם קיבל אותנו אבא שהעביר אותנו ישר לרכבת אקספרס אחרת, לקולברג, על שפת הים הבלטי, מקום מרגוע, בו היינו כבר בשנים קודמות (מצאתי צילום מקולברג משנת 1918). התמקמנו שם בחדר שכור. איך אכלנו איני זוכר. הדוויג, כנראה, לא הצמיחה שערות שיבה בגללנו, אלא דאגה לכיף האישי שלה עד כמה שיכלה. כמדומני שבעלת הדירה העירה משהו על כך, כי יום אחד הופיעה אחת האחיות הצעירות של אבא, שהיו עוד רווקות, לתפוש פיקוד. שפת הים דאז לא היה שונה הרבה מהיום: שחקנו בחול עם כף ודלי, לא רחצנו הרבה, המים שם מאוד קרים גם בקיץ (לפחות בהשוואה לישראל). הלכנו לבית קפה לאכול קצפת - זה עתה הוסרו ההגבלות על עיבוד תוצרת חלב. הייתה תזמורת עם סקסופון וכלי הקשה, ג'ז אמריקאי התחיל להופיע בגרמניה.

זמן מה אחרי שחזרנו לווריצן חזרה גם אמא מהיער השחור, בריאה ושלמה. הדוויג לאוט פוטרה, ולזמן מה התחלפו אצלנו המטפלות, בזו אחר זו. בחורף 2 /1921 , אחת האחיות של אמא בברסלאו המליצה על שתי עובדות בגיל העשרים, מסביבת ברסלאו, שחיפשו עבודה במשק בית ורצו להישאר ביחד, אחת כמטפלת והשנייה כטבחית ועוזרת בית. למיטב ידיעתי סוכם איתן בכתב, ע"פ המלצת אותה אחות, וציפו לבואן בחודש ינואר או פברואר. ביום המיוחל צלצל הטלפון בערב: הן הגיעו לפרנקפורט שעל האודר, כשני שליש הדרך מברסלאו אלינו, ונשארו תקועות שם, משום שסופות שלג שיתקו את רשת הרכבות באזור. אני עוד זוכר שאבא התקשר מיד לטקסי מקומי (התקשר לטקסי - ז.א. ליחיד, זה מה שהיה). כעבור זמן קצר הטקסי הגיע; מלא פרוות, שמיכות ובקבוקי חימום: מכונית זו הייתה מדגם של תחילת שנות העשרים, פתוחה, עם גג ברזנט מתקפל כמו מרכבה. האוטו יצאה לדרך בשלג ובקרח עם איחולים לחזרה בשלום. אותנו השכיבו לישון, אבל לא שכחתי עד היום שהתעוררנו בהתרגשות כשהמכונית הגיעה אחרי חצות, והביאה איתה את שתי הבחורות, ליסבֶת גרוכול וגטרוד ברנאיש, שלימים הייתה קיק, שקשרה את גורלה לגורלנו עד ליומנו האחרון על אדמת גרמניה. הקשר בינינו לא נותק בעצם אף פעם. הוא התחדש אחרי המלחמה, ולא נותק עוד עד מותה בסוף שנות הששים.

אולי כאן המקום להערות מספר באשר לנושא של העסקת עובדים במשק בית. במשך דורות היה מקובל להעסיק עוזרות במשק הבית של שכבות שיכלו להרשות לעצמן זאת. היו לעובדות אלו דרגות: אצל ילדים מינקת או מטפלת, בהתאם לגילם. במשק הבית מנקה, טבחית או מנהלת בית - הכל לפי הצורך ולא פחות בהתאם לסטאטוס המעסיקים. מאמצע המאה התשע-עשרה העסיקה משפחה מהמעמד הבינוני לפחות שתים או שלוש עובדות, למטבח ולניקיון ולילדים. מה גם, שכבר בתחילת המאה העשרים נשים רבות עבדו בעסק בעליהן או היו עצמאיות ולא התפנו למשק הבית שלהן. מוצאה של עוזרות הבית היה בדרך כלל מאזורים כפריים או עיירות, שמצבן הכלכלי ירוד.

עדיין נוהל משק הבית בצורה פרימיטיבית למדי בהשוואה להיום. הכיריים במטבח עבדו רק באופן חלקי על גז, אפיה וחימום היו על פחם או עץ. כיורים להדחת כלים לא היו קיימים. הדיחו את הכלים בגיגיות, בעזרת מלפפון קש, עם סודה במים וחול בנוסף לסבון - הדטרג'נטים טרם הומצאו. במטבח כשר הדיחו כמובן בשתי מערכות גיגיות.

השטיחים נחבטו בחצר עם מחבט, רק בתחילת השלושים הופיע אצלנו שואב אבק. הכביסה כובסה פעם בחודש, ביד. בחצר נמצא חדר הכביסה, שם עמד דוד נחושת גדול שהוסק בעצים להרתחת הכביסה. כיבסו בגיגיות עץ גדולות בעזרת לוחות כביסה. כבלים לתליית הכביסה נמתחו בחצר. הלבנים טופלו בעמילן והועברו דרך מעגלה עם הנעה ידנית, שאפשר היה לשכור, לפי שעות, אי שם בעיר. הגיהוץ נעשה בזמן הפנוי בין העבודות השוטפות.

תנאי העבודה כרגיל היו לינה ואוכל במקום, משכורת חודשית, חופש פעם בשבועיים ביום א' אחה"צ, או ערב אחד כל שבוע, וחופשות מולדת - נסיעה הביתה - על פי הסכם מיוחד. דמי קופת חולים וביטוח לאומי שולמו ע"י המעסיק על פי חוק. המעסיקים דאגו לביגוד, לרבות בגדי עבודה.

כפי שהמהפכה הצרפתית, ועוד יותר המהפכה התעשייתית, גמרו עם צבא המשרתים במשק הבית - כך גמרה מלחמת העולם השנייה עם המוסד שנקרא עוזרת הבית הקבועה, הגרה בבית. שכבה רחבה של משקי בית פרטיים במערב הייתה צריכה לחפש פתרונות אחרים. עליית רמת החיים ועליית רמת ההשכלה של רבדים רחבים הגבירה את הנהירה לשירותים הציבוריים. מספר מחפשי עבודה במשק הבית ירד, ועלייה בשכר שנדרש לא אפשרו לרבים להיעזר בעוזרת בית באופן מלא. עוזרות הבית התחילו לעבוד לפי שעות, ובדרך כלל רק בניקיון. אך הטכנולוגיה המתקדמת בצעדי ענק באה גם לעזרת משק הבית עם פיתוח כלים מתוחכמים כגון מכונות כביסה, שואבי אבק, מדיחי כלים, עיצוב ריהוט פונקציונאלי ואופנת אריגים ובגדים נוחים לטיפול. ואולי גם לפעמים חלוקת העומס בין שני בני הזוג, ועצמאות גדולה יותר לילדים. מעון וגן ילדים היו לנחלת הכלל, חלקם אפילו במסגרת חינוך החובה. Oh tempora oh mores, כך אמרו הרומים העתיקים - זמנים אחרים, מנהגים אחרים.