לפי השקפות אלה, מקומם של ילדים בחדר הילדים. אין מקום לילדים קטנים ליד שולחן המבוגרים, מלבד בליל ששי ובחגים, או לרגל אירועים מיוחדים. בנוכחות אורחים או זרים ילדים מדברים רק אם נשאלו (לא, שזה קוים תמיד, אך אי שמירה על הכללים הביא לגינוי). עבור הילדים הוכנו מאכלים בריאים ומזינים, כגון תרד ואורז מבושל בחלב. על קפה היה איסור מוחלט - מותר היה רק תחליף של שעורה קלויה. שמרו על כשרות, לכן אסור היה לאכול נקניק עם חמאה (חוץ מאבא שלנו, שמשום מה בנסיעות תמיד לקח לחמניות עם חמאה ונקניק), אלא רק עם שומן עופות או שומן אווזים, שבעיני היהודים היו בעלי ערך תזונתי עליון, אם כי כבר אז הרופאים הסתייגו במידת מה.

עם כל זה, הייתי אכלן גרוע. ומאחר ובריאותו של ילד נמדדה קודם כל בכמות האוכל הנאכלת, ניסו בכל מיני דרכים לשפר את המצב – אך כמובן ללא הצלחה. הנושא הזה הגיע לשיאים דרמטיים כעבור כמה שנים במעון הילדים בים הצפוני, ועוד אתייחס לכך בהרחבה. כעת אציין רק זאת, שלעולם לא הבנתי, למה חייבים להכריח מישהו לאכול; אדם בריא נעשה רעב מעצמו ובחוסר תיאבון של חולה מטפל רופא. ילד בריא לא ירעיב עצמו למוות - ואמנם, ברגע שניתן לי מאכל שאהבתי, נקניק ובשר, ולא דגים וגבינה לבנה, ידעתי לזלול כמו כל אכלן מן השורה...

במהרה גילינו כי ליסבת וגרטרוד הן דתיות, כמובן מאותה דת שעבורנו הייתה בצד השני של מחסום האמונות. בהיותנו בני ארבע, אמא הייתה באה אלינו כל ערב למיטה להתפלל איתנו "שמע ישראל", שידענו חיש מהר בעל-פה, אך לא את פירושו. כמובן שהמילים הזרות והמוזרות (בעברית אשכנזית משובשת) היו גורם לאסוציאציות שונות ומשונות, לעיתים בכלל בלי הסבר. תוכן אותו קטע (דברים ו, ד) אינו מסובך באופן מיוחד להבנה, אם יודעים את השפה. דובר בסך הכל על כך, שיש לשנן השכם והערב את הדברים האלה, לקשור על ידך ועל ראשך את אותן קוביות, ולהדביק בדלת הכניסה שפופרת קטנה בצורה של סיגריה. אבל אם אינך מזרחן, מלומד בשפות עתיקות, נותר לך רק מסתורין של צלילים מאיימים: you can never know.... אזי אנחנו היינו יהודים, לכודים בסייג ה"אנחנו והם" - "הם" עם ישו שלהם, שלו בוודאי טענות נגדנו, היות ואנחנו איננו שייכים. גישתנו אפוא: זהירות!

לדתיות של ליסבת וגרטרוד היה גוון מיוחד, מהסוג שמוצאים אותו בתיכון ארה"ב, ב"חגורת התנ"ך". הן לא השתייכו לכת, אלא לתנועה שקראה לעצמה "נוצרים מתוודים". התנועה הזאת ראתה את עצמה, אמנם, בתוך מסגרת הכנסייה הפרוטסטנטית הפרוסית הרשמית, אך רצתה לתת למאמיניה חיי דת מעמיקים יותר. סניף תנועה זו נמצא גם בווריצן; חבריו היו רובם ככולם אנשים פשוטים, קשי יום, עובדים ופקידים זוטרים, עניים, שמהפרוטות המעטות שבכיסם קיימו את הסניף ושילמו את משכורת הרעב למטיף ורכז הסניף. הם נפגשו בערבים פעמיים או שלוש בשבוע לתפילה והטפה ולשיחה חופשית, (בדומה לקהילות אמריקניות הכפריות). בימים ההם התנועה הייתה נפוצה, בלי ספק בהשפעת מוסדות אמריקאים, גם בארצות הפרוטסטנטיות של מערב אירופה. לתנועה היה מסונף גם מסדר (פרוטסטנטי) של אחיות ("דיאקוניסות") לפעילות מיסיונרית מעבר לים. בזה אפשר היה לסיים את הפרק כקוריוז, ותו לא. אלא שההיסטוריה שמרה לתנועה עוד תפקיד: היא הייתה למחתרת האנטי נאצית היחידה בשנים האחרונות של הרייך השלישי, כשאחדים מהם, שהיו בחבורת הקצינים, שניסתה ב -20 ביולי 1944 לרצוח את היטלר, היו שייכים אליה (אם איני טועה). נימולר, אחד מנציגיה הבולטים אחרי המלחמה, היה אישיות ציבורית בעלת השפעה ובין אלה, שכראשונים חיפשו קשרים לישראל. המוזר ביותר היה, שגרטרוד עצמה הייתה קתולית, אך היא העדיפה את הגישה הפרוטסטנטית. איני זוכר שבקרה בכנסיה הקתולית בימי ראשון או בחגים, אך היא גם לא המירה את דתה מבחינה פורמאלית. היא מצאה את ביתה בתנועת הנוצרים המתוודים ודבקה בה עד סוף ימיה. אם כי שתיהן, גרטרוד וליסבת, היו מאמינות מעומק ליבן, הן לא היו מיסיונריות והן ראו ביהדות כעין חלק מהנצרות, אם כי חלק בלתי מושלם.

בשנת 1921/22 וגם בשנה לאחר מכן נמשך אי השקט בגרמניה: ניסיונות הפיכה מצד השמאל הקיצוני, ניסיון הפיכה מהימין, ה Kapp Putsch המפורסם, שהוביל לכיבוש חבל הרור ע"י בנות הברית. אך היו גם מהומות לא כל כך פוליטיות של רעבים ומיואשים, שלא ראו מוצא אחר מאשר לצאת לרחוב. כך קרה בחורף 1922/23; קבוצות זועמות התקהלו לפני החנויות באיומים וצעקות. נופצו חלונות ראווה וכוחות משטרה מוגברים מבחוץ הגיעו ופיזרו את הפורעים. על אף זאת החליטו החנוונים המקומיים, כדי להרגיע את הרוחות, על מבצע מיוחד: כל חנות לקחה מספר נזקקים וחילקה, עד סכום מסוים, הלבשה ומזון חינם, תחת פיקוח המשטרה. כך גם אצלנו. יום שלם עבר זרם אנשים דרך החנות. קשה לדעת אם פעולה זו היא שתרמה להרגעת הרוחות, או שהות כוחות המשטרה הגדולים בעיר בהמשך. השוטרים הזרים שוכנו בדירות פרטיות. גם אצלנו גר איש משטרה מספר שבועות; הייתה זאת יחידה למבצעים מיוחדים, בדומה למשמר הגבול שלנו. לא פעם נקרא האיש בלילה למשימות למיניהן: לסקל ניסיון לפגוע בתחנת כוח אזורית וכדומה. הרגיעה הגיעה, למעשה, רק עם גמר האינפלציה, ב- 1924. בשנים 1923-1920 הימין הקיצוני ניסה שוב להרים ראש ולערער את היציבות הפוליטית. מחתרת קיצונים ימנים ביצעה רציחות אנשי ציבור שמאליים מהם - בין היתר את שר החוץ ולטר רטנאו. אחרי המלחמה, נקט רטנאו במדיניות של התקרבות לצרפת, אלא שלא לקח בחשבון נקודה אחת: הוא היה יהודי. הרוצחים נלכדו ונידונו לעונשי מאסר קלים; השופטים, ימניים כולם, הכירו במניעים הלאומים הטהורים של הרוצחים. אחרי ככלות הכל - סולק בסך הכל יהודי שמאלני. גם היטלר נידון אחרי התקוממותו ב- 1923 רק לשנת מאסר אחת ב"מבצר" מהמאה ה-19 , העונש המקובל לקצינים וג'נטלמנים על עבירות שאין בהן קלון. בניסיון להפיל את המשטר הדמוקרטי בגרמניה לא היה קלון לפי דעת רבים.

במרץ 1922 מלאו לנו שש שנים וחל עלינו חוק חינוך החובה. עם תחילת שנת הלימודים, שבגרמניה חלה אחרי חופשת חג הפסחא, בחודש אפריל, נכנסנו לכיתה א'. בגרמניה של שנות ה-20 חינוך חובה הייה מה שאצלנו עד כיתה ז' ויותר מאוחר כיתה ח'; עם שנוי תוכנית הלימודים הוסיפו את הכיתה השמינית, כדי למנוע ישיבת תלמידי הכיתה האחרונה שנתיים באותה הכיתה, כי חוק חינוך החובה חל עד גיל 14.

בית ספר היסודי לבנים היה בבניין השכן שלנו, וכבר לא כל כך זר לי. אבל מהיום הראשון שנאתי כל שעה וכל דקה שבליתי בין כתליו - ובאותה המידה גם את בית הספר התיכון. סיימתי את הלימודים אך לא גמרתי אפילו כיתה י', ולכך היו בוודאי סיבות, שעליהן עוד אדבר. אבל הייתה זאת גם התחמקות, יותר נכון, בריחה מסביבה, שמעולם לא הסתגלתי אליה. ביום הראשון בבית הספר חטפתי הלם. אמא הביאה אותי, וכך עשו עוד 60 אמהות. ילדים אחדים פרצו בבכי, אחרים, שגדלו ברחוב ולא היו כל כך רגישים לסביבה החדשה והבלתי ידועה להם, השתוללו וצרחו. אני הייתי המום. 60 ילדים זרים בכיתה, מי מסוגל להתמודד איתם בצעקות, בריצה, במכות - תחושה של נחיתות ,וודאות של כשלון בכל התמודדות. אני רציתי שיהיה שקט ושלא יתרוצצו סביבי.

המורה נכנס לכיתה והאמהות נסוגו לאחור, אחרי שניסו עוד לעודד את צאצאיהן, בפחות או יותר הצלחה, הבכיינים לא נרגעו, אלא הגבירו את בכיים, והמשתוללים ראו את עצמם חופשיים מהשגחה והרגישו משולחי רסן. אך המורה, שבינתיים תפס את מקומו קדימה, על הקתדרה, השתיק את החבורה תוך שניות מעטות. הוא השיג זאת תודות למנגנון שהוא חלק בלתי נפרד של הנפש הגרמנית - built in - וזהו הפחד מהסמכות והקידה בפני הממונה. נעשה שקט. המורה פקד בקול של רס"ר: לקום! - להסתדר לפי הסמן הקדמי! - לעמוד דום! - לשבת! - לקום! - לעמוד דום! - וחוזר חלילה. ואם היו עוד מורדים בשלטון בין הפרחחים, הפחד בפני המפקד ריכך את הקשוחים ביותר (כדברי נורמן מילר בספרו "הערומים והמתים: "הפחד מפני המפקד חייב להיות יותר גדול מאשר מפני האויב; זה סודו של החייל הטוב"). אחר כך הודרכה המקהלה המדברת ב"בוקר טוב", בעמידת דום, מסודרים לפי הסמן הקדמי. בגיל שש. תמונה זו לא תפתיעה אף אחד, שגדל בגרמניה בין שתי המלחמות. המנטאליות של מגרש תרגילי השדה הייתה טבועה בדמו של כל אחד ואחד. יראת הכבוד לכפתור הנוצץ לא ראתה דבר חריג בנביחת פקודה, להסתדר לפי הסמן הימני, on the double!.

אחרי שהושגה המידה הדרושה של טמטום וחרדה בכיתה, יכול היה המורה לעבור לסדר היום. ראשית כל התחיל במפקַד; הוא הקריא את שמות התלמידים לפי הא"ב וציפה שייענה ב"כאן" בקול רם וברור. הילדים מצדם לא הבינו כל כך מה רוצים מהם וקבלו את קריאת שמם כאיום נוסף. בשנים הראשונות מפקד הנוכחות נערך כל בוקר (כשלעצמו דבר הכרחי בכיתה של 60 ילדים). זה לקח כמה ימים עד שתורגלו במשימה. ביום הראשון לא הוחל עוד בלימודים ממש, וכעבור שעתיים הכיתה שוחררה.

בימים ההם עוד היה מקובל, בכיתה הראשונה, להשתמש בלוח צפחה ובחרט. עיפרון ומחברת באו בשלב מאוחר יותר. לוח הצפחה היה מקווקו והיה צריך להכניס את האותיות לתוך הקווים המיועדים, שלושה קוים לכל שורה, שניים במרחק צר לאות הקטנה ושורה רחבה שלישית לאות הגדולה. למדו לכתוב ולקרוא באופן מקביל, הכתיבה הייתה באותיות כתב ולא דפוס, ובסגנון הגותי (gothic). לקרוא למדו מחוברת למתחילים, בה הופיעו האותיות בכתב ובדפוס, בצדן של תמונות אסוציאטיביות. אני חושב שגרמניה הייתה הארץ היחידה באירופה, להוציא את יוון ורוסיה כמובן, שלא השתמשה בלעדית באות הלטינית. הכתיב הגותי לעצמו מסורבל, ופי כמה לילד שמתחיל לכתוב. האות הראשונה שלמדנו הייתה עניין מסובך, מורכב משלושה קוים, מעלה - מטה - מעלה, ולא לשכוח את הנקודה, בערך כך: /|/. ולא די בזה: הקו היורד חייב היה להיות יותר עבה מהקו העולה - דבר שהפך את הכתיבה לציור במקום לאמצעי תקשורת פשוטה ומהירה. (בשנים לאחר מכן בתי הספר לא הסכימו לשימוש בעט הנובע, משום שבו לא היה ניתן להדגיש את הבדלי עובי הקווים). אם מתקדמים הלאה בא"ב, מגיעים למשל לאותיות g או G, שדרשו כבר התמחות קליגרפית. מי שזוכר תווים: בסולם minor המפתח המסולסל הוא G גותית. הקפדה מיוחדת ניתנה להבדלי גובה של האותיות הקטנות ביחס לאותיות הגדולות. הקריאה - מרוץ מכשולים; ההקלה הייתה בזה, שילד ממוצע ידע כעבור זמן קצר את הטקסט בעל פה ויכול היה בשעת צרה להעמיד פנים. לכתיבה ולקריאה, ולכל שטחי הלימוד בכלל, היו חוקים, והיו חייבים למלא אחריהם. לאכיפת החוק שימש אמצעי עתיק ימים: קנה הגומא.

המקל סימל את ההוראה. סמכות הענישה הגופנית של ילדים (איני זוכר עד איזה גיל), ניתנה להורים ולמורים על פי החוק. היו ארצות בהן היה קיים עונש הלקאה עבור עבירות מסוימות; ארצות המערב הנאורות הענישו כך ילידים במושבותיהן מעבר לים. אבל גם בחיק המשפחה, וקודם כל בבית הספר, מכות נחשבו כחלק מהחינוך. המכות היו חלק מתהליך ההוראה. נענשה לא רק עבירה אלא גם אי ידיעה והייתה חלק בסולם הציונים. מעבר למיקום בספסלי הכיתה, הציון לגנאי לנכשלים היה מודגש במקל. כשלון במבחנים, בעל פה ובכתב, אי עשיית שעורי בית, כתב יד בלתי קריא, כל אלה היו ברי עונשין, לא פחות ממעשה קונדס, התפרעות והפרת משמעת וסדר רגילים מצד ילדים פורקי-עול. לכל מורה היו שיטות ענישה משלו, אם כי העונש עצמו היה ממוסד במידה מסוימת. היו מורים שקראו לנאשם קדימה לקבלת המכה, היו אלה שרשמו את הנידונים ועם תום השיעור העמידום בתור לקבל את המגיע להם. לעומת העונש עמד השכר. הוא התבטא במיקום התלמידים בספסלי הכיתה: שורה ראשונה (קדמית), מקום ראשון, היה העילאי, שורה אחרונה (אחורית) מקום אחרון הציון הנמוך ביותר. ההקפצה ממקום למקום הייתה בשיעור - הצלחה או כשלון באיות, בחשבון, בכתיב, השאירו את התלמידים בתנועה מתמדת (בתיכון הציון לשבח או לגנאי נרשם ביומן הכיתה).

היו גם שיטות שונות בשימוש במקל. לבנים היה מקובל להרביץ על הישבן, מכה אחת, אם לא היה מקרה חריג. לבנות, מסיבות צניעות, הכו על כף היד, דבר מכאיב הרבה יותר שמנע לפעמים מהנענשת להמשיך ולכתוב. משרד החינוך התנגד להלקאה על הידיים (וכמו כן הרופאים), וכן היה אסור בתכלית האיסור לסטור על הפנים, אך המורים, בדרך כלל, כשהיה נוח להם, התעלמו מאיסורים אלה. במיוחד בכיתות הנמוכות של בית הספר התיכון, שם ויתרו על המקל לטובת סטירת הלחי המצלצלת, ובאותו מתכון - ענישת היחיד או הרבים, עם גמר השיעור. בכל מקרה ציפו מן התלמיד לקבל את עונשו כגבר וללא רתיעה. מכיתה ט' בדרך כלל כבר לא השתמשו במכות; לחלופין השתמשו בכינויים ושמות גנאי, שרק כוח הדמיון מגביל את גיוונם. (באנגליה נתנו מלקות גם בבי"ס תיכון, עד לבגרות; רק בשנות הששים שונה חוק של מאות שנים ונאסר על עונש גופני - אחר וויכוח סוער וממושך בפרלמנט).

למען הצדק ייאמר, שלא היה קל למורה להשתלט על כיתה של 60 ילדים, שחלק גדול מהם באו ממשפחות מאוד עניות, ללא חינוך מינימאלי בביתם ושרוב זמנם בילו ברחוב; שלא היו מסוגלים לתת להם את פרוסת הלחם לקחת לביה"ס, שלא לדבר על ספר ועפרון, על נעלים ולבוש. לא רחוצים, מלאי כנים, מוקדים להדבקה והפצה, לרבות אצל בנות. עם הופעת אופנת השערות הקצרות אצל הנשים נעלמו הכנים מנוף בתי הספר (רק בישראל, משום מה, הכינמת הפכה לסמל המבוססים). איני יודע אם אחוז הילדים שהתקשו בקריאה בשנה השנייה או שלישית היה גדול או קטן יותר המקובל כיום ואצלנו. אני, בשנה השנייה עדיין לא קראתי שוטף, כפי שלא ידעתי בעצם שום דבר שדרשו ממני. לא ידעתי חשבון, גמגמתי בקריאה, אין מה לדבר על כתיבה. התקשיתי ללמוד, לא מחמת מנת משכל נמוכה, או הפרעה נפשית כלשהי, אלא משום שלא יכולתי להסתגל לבית הספר, לילדים, והפחד מפני כל יום למודים חדש חנק אותי ולא נתן לי לקלוט את החומר. בסוף השנה הראשונה עברתי כיתה "על תנאי"; איני יודע אם המורה הבחין במצבי לאמיתו או היה זה מחווה למעמד ההורים; גם זה היה קיים. גם בשנה השנייה עברתי כך; בשנה השלישית כבר לא הייתי בבית הספר, אלא הרחק מהבית, ועוד אספר על כך. בנוסף, רוב הזמן הייתי חולה. בתעודת הגמר של השנה הראשונה צוינו רק ימים מעטים של היעדרות כי מורה הכיתה היה חולה, במשך השנה, לא פחות ממני וכנראה לא הבחין בהעדרי...

עלי להקדים ולומר: במשך כל ימי בבית הספר - עד להפסקת לימודי בחורף 33 / 1932 - לא נתקלתי במורים שנטפלו אלי כאנטישמיים. איני יכול להאשימם בכך, שהייתי תלמיד גרוע. הציונים שקבלתי היו אובייקטיביים. מנהל ביה"ס התיכון אמר פעם לאימי, שאיני מנצל את הפוטנציאל שיש בי. יכולתי להסביר לו למה?

שיעורי הבית היוו מאבק מתמיד. לא שעלה בידי להתחמק מהם. גרטרוד דאגה לכך ביד ברזל. לא יכולתי להתרכז, האותיות חמקו מעיני והחרט החליק על לוח הצפחה. גרוע מכך היה בחשבון. אי אפשר להסביר בחשבון מעבר למושגים מעטים יסודיים. להבנתי, תפיסת החשבון היא אינטואיטיבית ומסגלים אותה בתת ההכרה במשך הזמן. חשבון עושים או בעין או באוזן - לפי המראה של מקבץ המספרים או לפי צלילם. את לוח הכפל (הקטן, עד 100) צריך היה ללמוד בעל פה, קדימה ואחורה, תחת איום המקל - ולהבחן במבחני פתע במשך השיעור; אך לאמנו הייתה מעט מאוד סבלנות; אם נתקענו בכפל, מיד העיפה סטירות מימין ומשמאל.

משום מה לאחותי היו פחות בעיות עם בית ספרה. לא שהייתה תלמידה טובה יותר, היא פשוט הייתה פחות רגישה לסביבתה. גם בבית הספר היסודי לבנות היו מורות, זקנות, עם מקל, ששלטו על כיתות של 60 תלמידות, חלקן מכונמות, אך איכשהו זה לא השפיע עליה כל כך. אך גם היא לא קשרה קשר חברי כלשהו עם ילדות אחרות.

לכל כיתה היה מורה אחד שלימד את כל המקצועות. אני זוכר, בין הדברים הראשונים מחוץ לקריאה וכתיבה, את השיעור בדת. המורה פתח בסיפור מן המקרא, תולדות אברהם אבינו, שיצא מאור כשדים, ומשפחה ענפה לו, כעשרים בנים ובנות. למורה הייתה סיבה לפתוח בסיפור זה: בקהילתנו (היהודית) חי זוג קשישים בשם אברהם, בעלי משפחה ענפה לפי מסורת התנ"ך, כעשרים בנים ובנות, ובעיני העיירה הצטייר אברהם הזקן כעין ראש שבט תנ"כי. אחד הנכדים של מר אברהם ישב אצלנו בכיתה, והמורה פנה אליו ושאל אם הוא מכיר את מר אברהם. הילד הביט עליו ולא הבין, למה עליו להכיר את אברהם מאור כשדים, וענה לא, לא מכיר. "מה, אתה אינך מכיר את הסבא שלך?" - והכיתה פרצה בצחוק, משום שהילד אינו מכיר את הסבא שלו, שיש לו 20 ילדים. ברור שסיפורי המקרא לא עסקו הרבה זמן בתנ"ך ועברו לברית החדשה, אך אנחנו לא נשארנו עוד בכיתה בשיעורי הדת.

שעור זמרה הייתה עינוי מסוג אחר. המורה הופיע עם כינור והתחיל לתרגל עם הכיתה שירת סולמות, ואחר כך המשיך בשירים ידועים לכל ילד. אבל המורה לא התכוון לשירה חופשית, משותפת, להרפיית המתח; מטרתו הייתה להשיג משמעת מוחלטת ולבחון שמיעה מוסיקלית. הילד חייב היה לשיר בדיוק בהתאם ללחן שניגן ואבוי למזייף: פליק עם הקשת על היד הייתה התגובה המיידית. לאחר הכל, שירה היא עניין יותר מדי רציני, כדי להשאירה בידי ילד להנאתו. לאותה סוגיה שייך גם לימוד הטקסטים של השירים. רוב התמלילים של שירי העם הגרמנים, הידועים בזמננו, חוברו ע"י משוררים מהמאה התשע עשרה. בוודאי היו בהם יותר מבית אחד הידוע בפי העם. המורים עמדו על כך, שילמדו את מילות השירים בעל פה, על כל בתיהם, וערכו מבחנים על כך. מנהג זה, לצטט מהתנ"ך, מהספרות או מהשירה בעל פה, קיים לעתים גם אצלנו; יש עשבים שוטים שלא ניתנים להדברה.

חופשת הקיץ - החופש הגדול - התקיים בבתי הספר הגרמנים מ – 1 ביולי עד 1 באוגוסט, כחודש ימים. בהשוואה להיום, לא היו פחות ימי חופשה בתוכנית הלימודים; החלוקה הייתה אחרת: חופשת הסתיו הייתה שלושה שבועות, ובחג המולד ובחג הפסחא כשבועיים. היום, עם רמת החיים המערבית הגבוהה, בתי הספר נסגרים על פי חלוקה אזורית, בחודשים יולי ואוגוסט, על מנת להקל על עומס זרם הנופשים בכבישים ובמקומות נופש ומרגוע. התחלת שנת הלימודים לא השתנתה: אחרי חופשת חג הפסחא. הנימוק, כפי שהסבירו לנו פעם, היה בזה, שעומס הבחינות לסיום שנת הלימודים חל בעונה הקרה ולא בחום הקיץ. אשר לחום של הקיץ: עם בשעה 10:00 בבוקר כספית התרמומטר הגיעה ל- 25^oC   בצל, בית הספר נסגר. מיותר לציין שימים כאלה היו נדירים ביותר.

קשר בל יינתק לעונה היה גם הלבוש. בשבילנו להזיע ולקפוא היו פונקציה של חודשי השנה ולא של טמפרטורה מקרית באותו יום. הסממנים היו מובהקים: תחתוני כותנה קלים ולא הצמר האובליגטורי, חולצה דקה, גרביים קצרות (שים לב!, ולא גרבי צמר סרוגות מתוצרת בית, קללה אירופית. מכרים סיפרו לי שיוליאנה, המלכה האם ההולנדית, לא שכחה מעולם, שאמה, המלכה ווילהלמינה, הכריחה אותה לגרוב גרבי צמר, שעצמה סרגה, במקום גרבי משי, כשאר חברותיה), סנדלים, ובשום פנים ואופן לא משהו נוסף. כמובן, כבכל מקום בעולם, היו גם אצלנו ילדים, שהלכו לפני המחנה וכולם נגררו אחריהם.

נדמה לי כי הייתה קיימת גם מעין חלוקה בלתי כתובה בבחירת מקומות הנופש ע"י תושבי האזורים השונים בגרמניה. בכל אופן, תושבי צפון-מזרח בחרו בעיקר בים הבלטי,ואילו תושבי צפון-מערב נטו לנפוש בים הצפוני; זאת לגבי משפחות עם ילדים. מבוגרים, בלי ילדים, העדיפו בדרך כלל, את אזורי ההרים הבינוניים, מ'הרי הענקים' (Riesengebirge) וגלאץ בשלזיה במזרח, הרי הארץ (Harz) ותורינגיה במרכז ועד ליער השחור במערב. לאלפים הבווארים הגיעו פחות.

בשנים הראשונות, אפוא, בלינו את הקיץ בים הבלטי - בקולברג, עיר קיט גדולה ומועדפת ע"י יהודים. אשר להעדפה, או ה"למה דווקא" - לעניין זה היו סיבות, שבחלקן לא היו תלויות בכלל ביהודים, אלא ביחס היותר או פחות אנטישמי של ציבור הנופשים הגרמני הלא יהודי. האנטישמיות בגרמניה, כחלק מן הנוף התרבותי, הייתה קודם כל נחלת הימין (רובד חברתי שניתן בהחלט לזהותו עם אוריינטציה פוליטית), כשהאצולה, ההון והתעשייה הכבדה הן נציגיה הבולטים, אך גם הפקידות הבינונית והזוטרה. ציבור זה לא רצה להתערבב ביהודים, וסירב לשבת אתם ליד שולחן אחד ולגור אתם תחת קורת גג אחת. כך הסתמנה הבנה בלתי כתובה לפיה מקומות נופש או מרגוע ככלל (דבר נדיר), בתי מלון ובתי הבראה, מסעדות ופנסיונים ומשכירי חדרים הביעו את אי רצונם לארח יהודים. "יהודים אינם רצויים" – יתכן שנתלה שלט מעין זה או היה קיים בצורתו הבלתי כתובה: היהודים ידעו לאן לא ללכת. כמוכן הפיצה העיתונות היהודית כל שנה רשימות של מקומות, בהן יהודים לא רצויים. מי שניסה להתעלם מכך יכול היה לזכות בקילוח צוננים בנוסח הסרט Gentlemen Agreement עם גרגורי פק. ואיני בטוח שמסורת זו של segregation לא נמשכת עוד היום באמריקה - באירופה פשוט לא נשארו מספיק יהודים.

אחרי ככלות הכל, הרבה היה תלוי באינטרס ספקי השירותים, היינו בעלי בתי המלון, פנסיונים ומסעדות, באיזה ציבור הם בחרו או העדיפו. מהאספקט הכלכלי שבתיירות, היהודים בוודאי לא נפלו משכבות אחרות, להפך - כבני המעמד הבינוני חלקם בתיירות היה גדול. התוצאה הייתה ריכוז יהודי בולט במקומות מסוימים (עם כל הכרוך בזה - הטונים היו טיפ טיפה גבוהים מידי, הלבוש טיפ טיפה אופנתי מידי והתכשיטים טיפ טיפה נוצצים מידי). אם כי מקומות סגורים בפני יהודים היו בהחלט מעטים. מעטות היו גם מסעדות או פנסיונים עם מטבח כשר. הרוב היהודי העדיף סביבה ניטראלית...

ובכן לים הבלטי. היינו כבר שם, עוד לפני הקיץ עם הדוויג לאוט: יש לי צילום מקולברג משנת 1918, בהיותנו בני שנתיים. בין מקומות הקיט בים הבלטי, בהם יהודי ברלין בחרו להשתזף, מצאנו בקיץ 1922 מקום כפר קטן בשם דיוונו (Divenow). למיטב זכרוני, Bad Divenow היה מקום מרגוע לכל דבר, כולל בתי מלון, פנסיונים וחדרים להשכרה, וכן מה שהיה בימים ההם מאוד באופנה - אמבטיות מי ים, או Solbaeder בפי העם. יש שייחסו השפעות מרפאות למי הים, לא רק באמונות הסבתות אלא גם על דעת הרופאים, לא בהכרח שני דברים שונים; היות וטמפרטורת הים בקיץ לעתים נדירות הייתה מעל, לא כל אחד היה מסוגל או מוכן להיכנס ישר לים הגלי והסוער. הפרוספקט של רשות הרחצה והמרפא המקומית (בגרמניה לכל מקום מרגוע הייתה רשות רחצה ומרפא - Kurverwaltung) הציעה כתחליף לנופשים אמבטיות סול, היינו מי ים מחוממים. לשם כך היה קיים בית מרחץ גדול. היו שם גם תאי רחיצה משפחתיים עם שתיים או שלוש אמבטיות להנאת משפחה שלמה - מזקן ועד טף.

הגענו לדיוונו דרך סטטין (היום צ'צ'ין, עיר נמל, שעברה, יחד עם רוב החוף הבלטי וכל הפרובינציה פומרניה לפולנין - קו אודר נייסה המפורסם) בחוצות סטטין משתרע שפך האודר – ה-Haff וה-odden הפנימי, שנוצר ע"י לשון דיונות שמפריד את האגם מהים הפתוח. את ה- Bodden עברנו בספינת מעבורת שהביאתנו לדיוונו, שהיא ליד חוף הים הפתוח, וגבה ל-Bodden. המעוניין ימצא תיאור נופי אזור הים הבלטי בנובלות "תוף הפח" ו"דג הפוט" של גינטר גראַס.

אמא וגרטרוד היו איתנו. שכרו בבית אחד שני חדרים ומטבח, והחלו לארגן משק בית, איני זוכר אם לפי כללי הכשרות או בדגם יותר ליברלי. לא היינו לבדנו. התלוו אלינו הדודה רוזה, גיסה וידידה לחיים של אמא עם בנה גרט, שנה צעיר מאתנו מפרייאנוולדה השכנה. ואיתם עוד ילדה, בת משפחה יהודיה מכרה, לוטה פרנק. אצל משפחת פרנק המצב היה קצת מעורער מבחינה כלכלית ואישית (אנחנו הילדים לא ידענו על כך כמובן), וזאת אולי הסיבה שדודתי לקחה את הילדה איתה. עם בן דודנו גֶרְט גדלנו למעשה מגיל רך עד לבגרות והקיץ הזה על שפת הים הבלטי היה הראשון מקיצים רבים שעשויים היינו לבלות יחד (נוסף למפגשים השכיחים במשך השנה), עד שדרכינו נפרדו.

אני זוכר מדיוונו את שפת הים עם החול הדק והלבן (עדיין לא נפגשנו עם גושי זפת וזיהום סביבתי), הים הסוער לרוב, הרוח החזקה, שלא מנעה מאיתנו ללכת בבגדי ים ולבנות בעזרת דלי וכף טירות ומגדלים של חול. נהוג היה לשכור - לתקופת השהות במקום - מתקן שנקרא בגרמנית Strandkorb, כעין ספסל או כורסה רחבה, סגורה למחצה, עשויה מלמעלה ומסביב קני גומא קלועים, בדומה לסל, ובו מקום ישיבה לשלושה אנשים, מגן מפני השמש, חמים בימים קרירים ונוח להתלבש בתוכו אחרי הרחצה בים. אני חושב שהיו גם ברזים עם מים מתוקים לשטיפה אחרי הרחצה, אבל החול הדק דבק בכל, לרבות בשערות. הרבה לא רחצנו בים, אם בכלל. אמבטיות מי הים מלאו את החסר, לחיזוק הגוף אם לא הנפש. היות והתרחצו בבית המרחץ ולא בבית, הקפידו שבעתיים על נוהגים מסורתיים הקשורים בפולחן האמבט: תחילה מקלחת קרה (במים מתוקים) אחרי אמבט המלח, להתנגב היטב, ולנוח קמעה על ספה שעמדה למטרה זו בחדר האמבטיה; לאחר מכן להתלבש חם חם, "אחרי אמבטיה מתקררים בנקל". את רוב מנהגי הפולחן אפשר היה לסבול איכשהו – אך את קילוח המים הקרים אחרי רחיצה חמה מצאתי כברברי ומתועב, עד עצם היום הזה. נפטרתי ממנו ברגע שניתנה בידי הזכות להכרעה עצמית. אשר לרחיצה במי ים למטרות בריאותיות - מסורת זו נמשכת גם בארץ, בים המלח, עם מים מחוממים (בחורף), כסאות נוח והרבה אמונה בכוח המרפא של הים בכלל וים המוות בפרט, שמקיפה חמשת יבשות התבל.

ועוד זכור לי מהקיץ בדיוונו; היה גשום וקר ולפעמים אי אפשר היה לצאת. ישבנו מסביב לשולחן והשחלנו שרשראות מערמוני בר, שאספנו מתחת לעצים. עסקנו בפלסטלינה ובמריבות וצעקות ובבכי - ובמריטת עצבי המבוגרים. לילה אחד לא ישנו: אוניה עלתה בסערה על שרטון בחוף דיוונו וכל המקום געש ורגש, עם רקטות וסירות הצלה.

הקיץ הבא, 1923, מצא אותנו שוב בקולברג. בחורף, שקדם לקיץ הזה, הייתי חולה רוב הזמן, בדרך כלל ברונכיטיס, ונעדרתי מבית הספר ימים רבים. אשר לבית הספר, לא שהתאוננתי על כך - אך הלימודים, זה היה עניין אחר לגמרי. רוב הילדים כבר ידעו לקרוא באופן שוטף וידעו חשבון של כפל פשוט, ועבורי קריאה וחשבון היו עדיין עניין של מזל. לכן היה מאוד תמוה בעיני, שעברתי בסוף השנה בכל זאת כיתה, אם כי שוב בהערה "על תנאי". הקיץ בקולברג התנהל על פי המתכונת המסורתית: שכירת חדרים עם מטבח. אבל נכונה לנו הפתעה: שתי האחיות של אמא הופיעו עם צאצאיהן: רוזה לוי עם מרטין ועלי (Alli) ולאה פינקוס עם ארנסט; מרגוט טרם נולדה. על אף שכולנו היינו בני אותו גיל בערך (בהבדל שנה פחות או יותר), הילדים מברסלאו נראו יותר מבוגרים. בכל אופן לנו. הם היו יותר עצמאיים ואיש לא רץ אחריהם עם כל דבר קטן; הם גם לא הצטרכו לישון בצהרים ונשארו ערים בערב עד "מאוחר" - סימנים בדוקים להתבגרות.

הבלגן היה גדול. גם אם לא גרנו יחד, במשך היום כל החבורה הצטופפה יחד, וזאת ברמת הרעש המקובלת אז אצל שבט נוישטט מברסלאו. שמעתי שמשכירי החדרים לא שאבו נחת מהמצב, אך זה היה מזלם הביש וסיכון שבא עם העסק: בין משכירי החדרים לנופשים היו גם משפחות מהמעמד הבינוני וגימלאים, שעקב המלחמה והאינפלציה (שהשתוללה בקיץ 1923 בממדים בלתי מוכרים בעולם המערבי: עד מיליארד מרק לדולר אחד) ירדו מנכסיהם ויכלו להחזיק את בתיהם או דירותיהם רק בדרך זו. עם זאת, השכרת חדרים במקומות נופש היא הכנסה טובה. הדציבלים היו אפוא בעליה מתמדת, בין אם בבית או על שפת הים. הם אכלו, כך נדמה לי, במסעדה כשרה (שבקולבקרג הייתה קיימת), עוד סימן לבגרות - אנחנו עוד פחדנו לאכול במקום זר. האבות שלהם הופיעו פעם לסוף שבוע: מֶנֶה (עמנואל) פינקוס וגוסטף לוי, אך אבא שלנו לא התפנה.

קולברג התפארה בטיילת ותזמורת Kurpromenade & Kurkonzert)), שנגנה שעה או שעתים לפני הצהרים, אחרי הצהרים ובערבים, "מוסיקה קלאסית קלה". תזמורת ג'ז נגנה כבר בבית המלון העיקרי או בבית קפה אחד, אך לעתים רחוקות לקחנו חלק באירועים אלה, ובוודאי לא בערבים. על פי התקנון הנהוג אצלנו על הילדים שמתחת לגיל 14להיות במיטה בשעה שבע.

לקולברג היה מקום בהיסטוריה הפרוסית במלחמה נגד נפוליון: כעיר מבוצרת היא ומפקדה המפורסם יכלו לו. אפשר היה, אפוא, לצאת לשעה קלה עם מרכבה לחוצות העיר לראות את הביצורים ההיסטוריים, להתרשם, לשתות קפה ולאכול עוגת אוכמניות או דובדבנים, ולהיעקץ מיתושים.

שהייתנו בקולברג, לפחות עבורנו, נמשכה מעבר לחופש הגדול, עד סוף אוגוסט. בכלל, איני זוכר קיט, שהיה מוגבל לחודש ימים בלבד. אמי תמיד סיפקה לבתי הספר שלנו תעודות ואישורים עם הנמקות, למה חודש ימים נופש אינם מספיקים לבריאותנו הרופפת. מנהלי בתי הספר תמיד קבלו זאת, אולי מכוח מעמד ההורים; קשה לשער, שלילד של פועל או פקיד זוטר היו מוותרים סתם ככה, אבל מאחר שאלה לא פנו בעניין כזה בלאו הכי, לא נבחן הדבר במציאות. מיותר לציין, שללימודי זה לא סייע, והסיכוי להגיע לדרגה של תלמיד מצטיין היה ממני והלאה. עם זאת עלי לציין כי לא הייתי לקוי למידה; באווירה וסביבה אוהדת, כשחשתי קשר עם המורה וללא תחושה של מתח ועוינות מצד הכיתה, הייתי מסוגל לקליטת החומר באופן מהיר ומקיף, ללא מאמצים ועם זיכרון בלתי מוגבל. זה קרה פעמים אחדות במשך שנות בית הספר. אבל תנאים כאלה היו קיימים, לגבי דידי, לעתים נדירות.

כל התיאוריות על חיזוק הגוף באמבטיות מי ים והשפעתן לעומק, לא רצו להתאמת אצלי, הסתיו והחורף היו רצופים במחלות שרדפו זו את זו, בעיקר ברונכיטיס וחום גבוה. הוציאו אותי מבית הספר ולקחו מורה פרטי צעיר, שצריך היה לקדם אותי מבחינה אקדמית לרמה הדרושה. איני יודע אם, ולאיזו רמה הגעתי; עד שחזרתי ללימודים סדירים בבית ספר עברו כמעט שלוש שנים, ואז עברתי כבר לתיכון. כדי לתקוף את הבעיה הבריאותית נועצו בסוללה של רופאים. נסענו לברלין, לרופא המומלץ התורן. נסיעה לרופא הייתה תמיד מלווה בחששות מסוימים: בגיל שנתיים עברתי כריתת שקדים שלוש פעמים, ולא היה בכך לשנות את מצבי הכללי. הפעם השלישית עדיין זכורה לי: קבלתי הלם מההרדמה באתר: שנים לאחר מכן לא הייתי מסוגל להריח מי קולון או טרפנטין בלי לקבל בחילה; שהיתי יומיים בבית חולים והאכילו אותי גלידה לשיכוך כאבי הגרון.

לא, ביקור אצל רופא לא היה אטרקציה עבורי, לכן הומתקה הגלולה ע"י הסחות דעת סביבתיות. לקחנו טקסי אדום מתחנת הרכבת בברלין למרפאת הרופא אי שם במערב העיר. ביקור בגן חיות, בית קפה עם שוקולד וקצפת, או עוד יותר מושך: קנית נקניקיות או פסטראמה במעדנייה (כשרה), פסטראמות לארוחת ערב או לאכילה עם לחמנייה טרייה בדרך הביתה. בדרך כלל הסתיימה נסיעה של שעה וחצי מברלין לווריצן בכאב ראש או בחילה: לכן נסיעה לברלין פירושה היה תמיד ביקור אצל רופא (בשנים אחר כך לטיפול אורתודנטי) וכאב ראש.

עברתי אפוא מבחר רופאים: רופאי ילדים, רופאי א.א.ג., רופאים למחלות פנימיות. לכל אחד מהם היו עקרונות וקו מנחה. הם היוו מעמד חברתי בולט ונמנו, בלי יוצא מן הכלל, עם עם הסגולה ; ישבנו בעמנו. רופאי הילדים בדרך כלל הניחו, שהילד מפונק והאם היסטרית. רופאי א.א.ג. תמיד הביעו צער עמוק, אם לא היה דבר מה לגרד או לכרות. האינטרניסטים הגדירו את הבעיה: ברונכיטיס כרונית קשה, שעלולה במרוצת הזמן להשפיע על הריאות (צלקות בריאות מהתקופה הנ"ל נראות עוד היום בצילומים). מה לעשות? אם הים לא השפיע, יש לנסות בדרך אחרת: השפעת המלח בצורה בלתי אמצעית.

הוצעה זלצונגן ((Bad Salzungen שבתורינגיה, גרמניה תיכונית. בתורינגיה מצויים מרבצי מלח גדולים. מלח באירופה לא מופק מהים אלא, בדרך כלל, נכרה במכרות מלח. אך קיימת גם צורה אחרת של הפקת מלח, וזאת באמצעות הסלינה (Saline). היו בזלצונגן אגמי מלח תת-קרקעיים גדולים. מי האגמים נשאבו למעלה ופוזרו בתהליך של טפטוף איטי מעל הסלינה, מתקן איוד רב ממדים, מורכב מענפים יבשים מרוסקים, שיחים קוצניים מעוצים וכדומה, הכל כבוש לקירות עבים של מטר עובי ועשרות מטרים אורך ובגובה של שלושה, ארבעה מטר. בסלינה עשרות קירות או סוללות כאלה, עליהם המים מטפטפים ועם ההתאיידות משאירים את המלח בתור משקע על הקירות הקוצניים. כיצד הפיקו את המלח מהקוצים איני יודע - המתקן היה פתוח לקהל בצורה של טיילת (יותר דומה למבוך) והיווה את מרכז המרפא: לטייל יום יום שעות רבות בין קירות הסלינה ולנשום את האוויר הלח רווי המלח. לצורך זה המתרפאים לבשו חלוק לבן וכובע בד לבן, על מנת לשמור על הבגדים שהיו נהרסים ע"י המלח. בנוסף לכך צריך היה לעבור טיפולים במכון מיוחד לשטיפת האף, אמבטיות המלח וחדר ייבוש, חדר קריאה בעל לחות יחסית נמוכה מאוד, בו ישבו וקראו כדי לייבש את מערכת הנשימה אחרי לחות הסלינה. אל תשאלו למה ומדוע.

התמקמנו ב- Kurhaus, בית מלון קטן במרכזה של זלצונגן כמקום מרגוע, על שפת אגם גדול, מוקף הרים ויערות. הרי תורינגיה הנם הרים בגובה בינוני, 500-800 מ' מעל פני הים. חדרנו היה בכיוון האגם, בקומה שנייה, מעל המרפסת הגדולה בחזית המלון. את הארוחות אכלנו בחדר האוכל של המלון, לרווחתי ליד שולחנות בודדים ולא ב- Table d'hotes (שולחן ארוך גדול), והזמנו a la carte, לפי בחירה ולא תפריט, ובצורה זו איכשהו התרגלתי לאוכל - הפעם לא כשר. הציבור היה מעורב, בחלקו יהודי. אחרי ביקור אצל הרופא המקומי, מומלץ גם כן, שהיה ממונה על המרפא, הוחל ברוטינה היום יומית של ה- Kur, הטיפול.

הבוקר הוקדש, בדרך כלל, להליכה בסלינה. לא היה מה לעשות שם – אלא להסתובב; סבלנות לשבת לא הייתה. הסתובבו שם הרבה מאוד ילדים, שעשו לאמהות שלהם, כמוני, את המוות מרוב שעמום. מבוגרים ישבו וקראו ספרים. אני זוכר שאמי קראה ספר, שהופיע זה עתה בתרגום גרמני: "טרזן עם הקופים" (1924); הספר עשה הרבה רעש אז בכל העולם בגלל החריג שבו. אשר לילדים, הם ניסו למצוא עיסוק: אפשר היה לקנות סלסילות קטנטנות ולתלותן על קירות הסלינה; כעבור כמה ימים הם הפכו לפסלים קטנים עשויים גבישי מלח, מזכרת לבית. הטיפול במכון היה פחות נעים. ישבו לפני מתקן-ברז שהזרים, בלחץ, מי מלח חמים אל תוך נחיר אחד של האף, כשהמים יוצאים מהשני, או דרך הפה, בשיטת ניקוי ארובות. אין מה להגיד - העסק פעל יוצא מן הכלל והאף נעשתה נקי ומצוחצח להפליא, כמו קנה תותח; רק שאחרי חצי שעה המצב חזר לקדמותו והאף התמלא מחדש, השד יודע מהיכן. נשאר כמובן הרבה פנאי לטיולים בסביבה הקרובה או הרחוקה, ונרקמו קשרים עם אורחים אחרים. גם אני התחלתי להתקשר לכמה ילדים.

ליערות תורינגיה היסטוריה עשירה באגדות ובסיפורים. קרובה לזלצונגן הייתה העיירה אייזנך (Eisenach), בה מצא מרטין לותר, הרפורמטור שמרד בכנסיה הקתולית וגרם לפילוגה וליסוד הזרם הפרוטסטנטי, מקלט. לאחר פרסום גילוי דעת בויטנברג בשנת 1510, הוא הוצא מהכנסייה והוכרז כהפקר. שליט תורינגיה, שנמנה עם האופוזיציה נגד האפיפיור וצידד ברפורמציה, הציל את לותר מידי רודפיו והסתירו בארצו תורינגיה, בטירתו "ורטבורג" (Wartburg) ויותר מאוחר באייזנך. לורטבורג הגענו בטיול רגלי. מזלצונגן הוביל שביל מטיילים, דרך היער, אל תוך ערוץ עמוק וחשוך. בתחתיתו זרם נחל ומעליו הותקן שביל הליכה משלבי עץ, כפי שמתקינים גם בארץ במערות לנוחיות המטיילים. היה זה ערוץ הדרקונים הידוע, שלפי האגדה "עוד לפני זמן לא רב" ארבו שם דרקונים לעוברי אורח תמימים. אימת הסביבה הודגשה לא רק בגלל האפלוליות, אלא גם ע"י שלט בכניסה לערוץ: "העוברים כאן עושים זאת על אחריותם הם". המשכנו בדרך כשעה, כשהנחל רועם מתחתינו וסלעים מכוסי טחב נישאים עשרות מטרים מעלינו. ולפתע אור שמש ואנחנו נמצאים לרגלי הר גבוה ובפסגתו טירת וַרטבורג - ארמון רחב ממדים מימי הביניים שנשמר בשלמותו עד היום. ארמון ורטבורג היה מעוזם של מושלי תורינגיה במשך דורות רבים

המקום התפרסם במאה ה - 16 בגלל שהייתו של לותר בין חומותיו. לותר הסתתר שם שנים מספר וניצל את הזמן לקידום מפעל חייו, תרגום התנ"ך והברית החדשה לגרמנית, דבר שהיה אסור על פי עקרונות הכנסייה הקתולית, שגרסה, כי רק חלקים נבחרים מתאימים להפצה ברבים. זאת לא בלי הצדקה מסוימת מבחינתה, כי לקוראים הנבונים היה מתברר בלי צל של ספק, שהיה זה האדם שברא את האלוהים בצלמו הוא, של האדם, ולא להפך. ליהודים, מחברי המקור, אף פעם לא היו בעיות עם זה; יחסם לריבונו של עולם היה תמיד על בסיס פרגמאטי, מעשי, של תן וקח. רק לגויים זאת הייתה ממלכה שלא מן העולם הזה, ולכן התקשו להסתדר עם ניגודיה. למעשה לותר לא תרגם את התנ"ך ממקורו העברי, כפי שרצו לספר לנו תמיד. ידיעותיו בעברית כנראה לא הספיקו לכך. הוא השתמש בתרגום היווני, תרגום השבעים, וכדי לברר רק פירושים מסוימים שלא היו ברורים לו, נעזר במקור העברי. מי שיש לו את הסבלנות והידע להשוות את הטקסט הגרמני של התנ"ך למקורו העברי, וודאי יגלה באילו בעיות ואי הבנות נתקל לותר בעבודתו.

עלינו בכביש נוח למצודה, עליה דומה לעליה הנוחה למצדה. הטירה- ארמון גדול, בעל חצרות רחבות ומבנים רבים. הסמלים הידועים - שריונים, חרבות, חניתות וכלי משחית אחרים, היו בכל מקום. במרכז העניינים שני דברים: חדרו של לותר, בו עסק בעבודת התרגום. שולחן כתיבה ולידו שולחן עם ספר תנ"ך בכתב יד יווני, כסא גבוה וחלונות ויטראז'. על אחד הקירות כתם דיו עצום (מספרים שלותר זרק פעם קסת דיו אל הקיר, כאשר התרגז). אך היות והדיו דהה במשך הדורות, היה צורך לחזור על הפעולה מפעם לפעם... הדבר השני היה אולם האבירים הגדול ובאחד מכתליו Mural ענק, שתיאר את תחרות הזמרים שהתקיימה שם במאה ה - 12. היה זה חלק מהפולקלור הגרמני, החל מ- Walther von der Vogelweide במאה ה - 11 והלאה Wolfram von Eschenbach, כדי להזכיר את הידועים ביותר, במסורת ה-Nibellungen, אותה מיתולוגיה קדומה, שבלבלה את מוח הנאצים, שרצו לראות עצמם כממשיכי מסורת המאה השישית או השביעית. האירוע הזה, תחרות הזמרים, שימש כהשראה לריכרד ווגנר לאופרה "זמרי נירנברג" (Die Meistersinger von Nueremberg), אופרה ידועה בפי כל גרמני.

ב- 1848 התכנסו בטירה הסטודנטים הגרמנים, שדרשו הקמת שלטון דמוקרטי כלל גרמני וקראו תיגר על הפיאודליזם. הרייך הכלל-גרמני אמנם התגשם וקם כעבור 20 שנה, אך הפיאודליזם לא כל כך מהר נעלם מהבמה. כל זאת ספגנו ביראת כבוד, מרוח ההיסטוריה שנשפה בעורפנו והתחזקה ברדתנו למרתפי העינויים של הטירה, להעמקת החוויה.

שני דברים מזלצונגן נשמרו בזיכרוני. אחד, קצת מביש. בוקר אחד אמא עוד לא גמרה להתלבש ושלחה אותי כבר למטה, לשבת ליד שולחן ארוחת הבוקר שלנו. היה זה בוקר יפה וארוחת הבוקר הוגשה על המרפסת הגדולה בחזית המלון, מתחת לחלונות חדרנו. שאלה אותי אחת המכירות: "איפה אמא?", ואני עניתי, בקול רם וצלול, מבלי לחשוב הרבה: "היא תיכף תבוא, היא רק לובשת עוד את תחתוני המשי שלה." צחוק אדיר פרץ בכל המרפסת. אני הרגשתי מאוד לא נוח וברחתי למעלה לחדר. שם אמא קבלה אותי, חיוורת כסיד, עם מספר סטירות לחי מצלצלות; היא כמובן שמעה הכל דרך החלון הפתוח. איני זוכר היום, אם אחרי זה עוד ירדה איתי לארוחת הבוקר. הדבר השני היה יותר מבדח. היה זה קיץ 1924 ואפנת עיצוב השיער האמריקאית אצל הנשים התפשטה כבר בכל אירופה. לכן אמא החליטה שהגיע הזמן גם בשבילה להסיר את הצמה ולקצר את השערות. הספר ביצע את הפעולה לשביעות רצון הלקוחה. השארית, ז.א. הצמה, נשלחה במעטפה במכתב רשום הביתה לאבא, כמזכרת חיה לדורות הבאים.

אין להניח שהתפטרתי מהברונכיטיס, למרות הסלינה, שטיפת האף וערוץ הדרקון. באותו קיץ אחותי מטה נסעה עם ה דודה רוזה מפרייאנוולדה ועם גרט, בליווי גרטרוד, לרייכנהל באלפים הבווארים. היא חזרה מלאת התלהבות, אך התברר שגרט ומטה בלבלו לדודה ולגרטרוד לא מעט את הראש. לכל דבר יש מחיר. משום מה יצאתי נשכר מזלצונגן; אמי קנתה, בלית ברירה, ספרים והרבתה לקרוא לי, דבר שהביאני, איני יודע למה, להתחיל לקרוא בעצמי.

בינתיים הגיעה האינפלציה הגדולה וההרסנית לקיצה, ו- 1 מיליארד מרק היה בין לילה למרק אחד. החלו חמש שנות החסד והשפע של הרפובליקה הוויימרית, שנקטעו עם התמוטטות וול-סטריט באוקטובר 1929. התחילו להפשיל שרוולים. אנשים שוב יכלו להתבסס ולהוציא כסף. היו אלו שנות קוניונקטורה ללא תקדים, גם לעסקי ההורים.

כשגדלנו התחלנו להכיר את המשפחה היותר רחוקה, ואיתה הילדים. לאבי היו אחים ואחיות רבים, אחים ואחיות חורגים מהנישואין הראשונים של אבי החורג, קושינסקי. אחיו הבכור של אבא נפל במלחמת העולם הראשונה. ווילי היה אב לשלושה, שני בנים ובת. האלמנה, יני, נישא שנית (היא הייתה אחותה של אלה פלטו, אמה של אלזה מחיפה); המשפחה חיה בפרוסיה המזרחית. הבנים, מרטין וקורט, יותר מאוחר המשיכו את לימודיהם בפנימיה בברלין והגרו לדרום אמריקה. הדודה יני, בעלה השני, הבת אוה ועוד אח שנולד מאוחר יותר, נספו בשואה. מרטין נפטר בשנות הששים, קורט חי עד היום בבואנוס-איירס. הבן הבכור מהנישואין הראשונים של קושינסקי, אלכס, היה נשוי לאדלה ולזוג שתי בנות הֶרְתה ומגדה, שהיגרו בשנות העשרים לארה"ב. עוד שתי אחיות, מאותם נישואין, הגרו כבר לפני מלה"ע הראשונה.

שתי אחיות יותר צעירות של אבא היו בטי ופאני. פאני עברה לאמריקה בתחילת שנות השלושים והתחתנה שם. בטי התחתנה בסוף שנות העשרים והקימה את ביתה לא הרחק מאתנו, תחנה אחת אחרי פרייאנוולדה, בפלקנברג. הייתה לה בת, הלגה. כולם נספו בשואה. אחות שלישית, זלמה, הייתה נשואה וגרה דרומה מברלין. היו לה שני בנים, הורסט (יצחק) ומנפרד, צעיר יותר במספר שנים. בעלה נפטר וזלמה הצליחה להגיע ברגע האחרון עם הבן הקטן לאמריקה. את יצחק פגשתי על ה"דורה", אוניית המעפילים שהביאה אותי ארצה; הוא נפטר לפני כמה שנים.

שני אחים יותר צעירים של אבא היו גיאורג ופאול. גיאורג חי כל השנים כרווק עליז והרוויח הרבה כסף. אחרי 1933 חרב עולמו והוא נשאר בלי עבודה. היה כבר לא צעיר, חולה כליות וחי, לאחר שנפצע במלחמת העולם הראשונה, עם ריאה אחת. לבסוף מצא לו בת זוג, רופאה, בגילו; הם עלו ארצה 1934 ושנה אחרי כן גיאורג נפטר, בתל-אביב. פאול ואישתו מרתה ושני ילדיה חיו דרומית לברלין בעיירה ושמה אנגרמונדה. גם הם נספו בשואה.

לסבתא קושינסקי, אמו של אבי, היו קרובי משפחה, פייזק, שהכרתי אותם עוד בברלין ומאוחר יותר בתל-אביב. הם היו רוויזיוניסטים מושבעים, עם אותה הילה של דתיות מופגנת וצורמת שאינה באה מהלב. לסבתא היה אח צעיר, בן גילו של אבא, מקס לוין. בקרנו אצלו ואצל בניו ליאו וקורט, פעמים אחדות כשחי בירושלים. משום מה הקשר נותק.

ממשפחתה של אמא, פרט למשפחות של האחיות, איני זוכר רבים. בן דודה קרל נוישטט, היה סתת במקצועו ועשה מצבות; ב 1934 עלה ארצה והחזיק בחנות מכולת בתל-אביב שנים רבות. לבסוף ירד לגרמניה ושם נפטר. אשתו חזרה ארצה אחרי מותו. מעבר לזה איני יודע על עוד מישהו. לפני שנים רבות בקרה בארץ הדודה פאני והזמינה מפגש בבית קפה בתל-אביב. התאספו כחמישים אנשים, כולם קרובי משפחה, שחלק מהם הכרתי אישית - וכל השנים חשבתי שאין לי בארץ קרובים בכלל. אבל כמובן, קירבה משפחתית חייבת גם בקשר, וקשר לאנשים אלה לא היה לי. הסיבה מובנת: חיינו בשני עולמות. ההשתייכות להתיישבות העובדת יצרה מחיצות ביני לבין מה שעבורי היה העולם של אתמול. אין זה עניין של כסף. אולי זה המרחק של השנים - אך אולי זה סתם אני...