הבעיה שלי לא נפתרה. חום רדף חום וכך גם העצות הטובות של קרובים ומכרים. איכרה, לקוחה, הביאה צנצנת גדולה של מיץ דובדבנים. צריך היה לשתות את המיץ מחומם, וכמות גדולה בבת אחת, להורדת החום. השקו אותי בכוח הזרוע. התוצאה: !All in - All out. הייעוץ הרפואי קרא למשהו דרסטי יותר, לטיפול ממושך ולדיכוי ההדבקות העצמיות החוזרות. ההמלצה הפעם: לפחות שנה על יד שפת הים הצפוני, בוויק על האי פור (Wyk auf Foehr), מקבוצת האיים בחוף שלזוויג-הולשטיין (Schleswig-Holstein), צפונית להמבורג. היה זה מקום נופש ומרפא למחלות דרכי הנשימה, בעיקר לילדים. להישאר שנה במקום כזה משמעותו למצוא מגורים מתאימים, אך וויק הייתה בנויה לכך: היא הציעה מעונות לילדים. היו בוויק עשרות מעונות ופנסיונים לילדים, גדולים וקטנים, פתוחים כל השנה או רק בעונת הקיץ, יהודיים או מעורבים, או כאלה שלא רצו ביהודים. היו פנסיונים לילדים מבוגרים יותר עם מגמת ספורט או לימודי תיכון. הילדים הקטנים היו בדרך כלל מעל גיל הגן.

אינני זוכר לאן נסענו בקיץ 1925, ואם בכלל. לצערי אבדו לי רבים משלל הצילומים, שהבאנו איתנו הביתה מכל עונת קיט. יכול להיות שנשארנו בבית כהכנה לנסיעתנו לוויק בסתיו. קיט או לא קיט - גם בווריצן אפשר היה לבלות. בימים ההם עוד הוריקו העיירות באירופה, אפילו ברחובות ברלין עוד היו נטועים עצים מכל הסוגים (צריך היה לחכות לנאצים כדי שיעקרו את עצי הטיליה משדרות Unter den Linden). בווריצן היו מגרשי נוי רחבי ידיים ובהם גם בית הקברות העירוני. ומעבר לזה כל חוצות העיירה עם יערות מסביב. איני חושב שהיה זה נוי נטוע; לרוב זו הייתה אינטגרציה טובה של חורש טבעי לנוי עירוני. לעונת הקיץ היו גם מקומות בידור רבים, ב - Biergrten Euro המפורסמים, מסעדות, בתי קפה או פונדקים שהעמידו שולחנות מתחת לעצים הזקנים, לפעמים עם תזמורת ריקודים (אבי קיים פעם תצוגת אופנה עם קברט - בשם העסק - באחד מגני הבירה). הבירה הייתה אמנם מצרך מבוקש, אך קפה עם עוגת שמרים, פירות ופרורים, לפי ממ"ר, לא נפלו ממנה.

השדרה שהובילה אל מחוץ לעיר הייתה רחבה ועברה ליד הכנסייה הקתולית, שהמיוחד בה, שלא הייתה נעולה. נכנסנו לפעמים וכל פעם התרשמנו מההד שכל צעד ורשרוש מצדנו גרם. התרשמנו גם מתמונות הקדושים הרבות, אם כי לא הבנו את תוכנם. דברי אומנות לא היו בכנסיה; גם כאן אפשר היה לסכם בהגדרה GN, אך את זאת עוד לא ידענו אז. כעבור קילומטר הליכה הגענו לאגם הברבורים. תפקידו של האגם בעבר היה לספק מים להנעת טחנת הקמח הסמוכה. טחנת הקמח מזמן חוברה לזרם החשמל, והאגם נשאר לרשות הבלעדית של הקרפיונים, שהטוחן גידל בו, ולזוג ברבורים ששטו באגם בקצב המוסיקה של מוסורגסקי. במרחק של רבע שעה הליכה משם, היה ה - Rondeel, גן בירה וקפה. אפשר היה לסיים כאן את הטיול, להתיישב ולחזור הביתה אחרי כן. אם רצינו הליכה למרחק גדול יותר, הרי פנינו מועדות ל-Itritz, החבויה בתוך היער, הליכה של עוד שלושת רבעי השעה. הפונדק, ככולם, בית איכרים ישן, שבכניסתו התנוסס שלט בזו הלשון: "מי שגר באיטריץ נשמר מצרפתים". מסתבר שצבא נפוליון לא טרח למצוא את המקום בזמן כיבוש פרוסיה, ובעל המשק דאז (איטריץ היה משק חקלאי) זקף זאת לזכות חכמתו.

איטריץ היה מקום מפגש מועדף לאירועים רבים, גם ציבוריים. בתי הספר נהגו לחוג שם את חג הקיץ השנתי, חג ה- Sonnenwende, ב- 21 ביוני, היום הארוך, בדרך כלל חגיגה גדולה, בהשתתפות משפחות הילדים ללא הגבלה. במרכז האירוע עמדו מופעים והצגות. לבסוף הודלקה מדורת ענק וסביבה עמדו או ישבו ופתחו בשירה, וכמובן השיר הידוע לכל, "עלי, להבה!" (! (Flamme empor. האווירה, בהזדמנויות כאלו, הפכה בנקל ללאומנית למדי, והיה משהו מוזר בכך, כי הדלקת מדורות הייתה מסורת גרמנית עתיקת ימים, ומנהג זה התחדש בסמליות חדשה עם המהפכה האנטי-ממסדית ב-1848: "עלי, להבה!" היה זעקה לחופש. שיר אחר דיבר על "החופש אליו לבי שואף", שהסתיים במסקנה הפסימית, שחופש זה המיוחל "בודאי נמצא רק בכוכבים". הקהל דאז, מסביב למדורה, שאף פחות לחופש מאשר להתבססות כלכלית, ולא חש כאן שום סתירה, אלא התרוממות רוח לאומית. הורי משכו כתפיים כרגיל: GN! מי יודע מה עתיד לצמוח מזה?

דבר אחד היה משותף לכל גני הבירה והקפה: יתושים לעת ערב. המעשנים הרגישו פחות או יותר מוגנים בענני העשן שלהם, הלא מעשנים, לרוב הנשים, נעזרו במי קולון. בנוסף לזה אפשר היה להגיע בימי ראשון אחה"צ לפרייאנוולדה השכנה, מקום מרגוע עם Kurhaus משלו, כולל תזמורת טיילת. תחנה אחת הלאה בפלקנברג, יכולנו לשתות קפה במצודה, שהעלייה אליה דומה לזו בצפת. כשהתבגרנו לקחנו לפעמים בימי א' מונית והרחקנו לאגמי ברלין. האגמים והיערות סביבם היו, והנם עד היום, מטרה לטיולים רגליים בשבתות ובחגים. ביערות שכנו צעירים באהלים, בעלי כלי שיט, יכטות וסירת משוטים, אכלסו את האגמים. הציבור בבתי הקפה והמסעדות על גניהן היו תושבי מערב ברלין. בני עמנו ביניהם בלטו במיוחד בהתנהגותם. בכל מקום אליו הגיעו, בחיק הטבע ובנוף מרהיב עין - שיחקו בקלפים; עוד לא התיישבו, וכבר חלקו את הקלפים. מוזר הדבר: ברלין הייתה עיר בת ארבעה מיליון תושבים ובה מאתיים וחמישים אלף יהודים, כ- 6%. כיצד יכלו היהודים להתבלט בכל כך הרבה מקומות בעת ובעונה אחת? אני מניח שהתשובה אינה בגנטיקה אלא בסוציולוגיה...

ב- 1925 היינו רק בני תשע, ורוב תוכניות אלו עוד היו לפנינו. אמא החליטה לשלוח אותנו - שנינו כמובן, בלווי גרטרוד, ולא רק אותי - לים הצפוני. הייתה התכתבות וניסיון להשיג מידע על מספר כתובות, אך כפי שהתברר, שום המלצה על מקום זה או אחר אינה מחליפה את ההכרות האישית, ותקלות בהערכות היו צפויות.

על פי המלצה (איזו?) התקשרו עם מעון ילדים יהודי בוויק. בעלת המעון, יהודיה בשם גרטה וויינברג, הבטיחה מטבח כשר (בהשגחה עצמית) וסביבה נעימה. היא גם קבלה את העיקרון של אמא, שאחותי ואני נישאר אצלה אך ורק בלווי המטפלת שלנו. הוחל בהכנות. כל החפצים, הלבשה וכביסה, היו חייבים להיות מסומנים. ישבו, מי שהתפנה לכך (נדמה לי גם כמה עובדות מהחנות), ותפרו את התוויות הקטנות עם השם הרקום אל תוך החפצים. כמובן היה צריך לדאוג למצעים ושמיכות, כסתות, לבוש לארבע עונות השנה, מותאם למזג האוויר של הים הצפוני. אין זאת אומרת שהיה צפוי לנו קור יוצא דופן: כל חוף הים הצפוני (ושאר אירופה המערבית) נתון להשפעת זרם הגולף, ותקופת השלג והקרח קצרה יחסית. הטמפרטורות מתונות, אבל סערות שכיחות בכל עונות השנה. בהתחשב בכל אלה, הצטבר מטען לא מבוטל של חפצים שהיה צריך לארוז. לבסוף הוחלט לקחת רק את החפצים הנחוצים לעונת החורף, וגם זה לא היה מעט.

בתחילת אוקטובר יצאנו לדרך. לאיי הים הצפוני נוסעים via המבורג, הוזום (Husum, בימים ההם נסיעה של 9-10 שעות ברכבת אקספרס). אני מניח שמחוץ לעונת החופש הגדול רכבת האקספרס מברלין לחוף הים הצפוני לא נסעה. בשלב ראשון נסענו רק עד המבורג, אז נסיעה של 4 שעות מברלין (היום פחות מחצי הזמן), ושם לינה בבית מלון. בדרך נשבר בקבוק התרמוס, ויש להבין כי בלי תרמוס וסנדוויצ'ים לא יצאו לדרך ארוכה, אפילו אם קרון המסעדה ברכבת היה מספק לך הכל וחוסך את המעמסה והטרדה. יש דברים שפשוט לא נעשים. יצאנו איפוא, לחפש חלק פנימי חדש לבקבוק התרמוס השבור. מובן שלא מצאנו; לעולם לא מוצאים חלפים מתאימים לכלים שבורים. הרי יש לתמוך בתעשייה ולקנות חדש. אחר כך התיישבנו בבית קפה ע"י האלסטר, אגם פנים-עירוני בהמבורג, והתפעלנו משלל האורות סביב, סירות הפאר והיכטות על האלסטר.

המשך הנסיעה נקבע למחרת, עוד שש שעות ברכבת רגילה. הייתה כבר שעת אחר צהרים כשהגענו לגבול (Dagebuell), תחנה סופית לרכבת ונמל דייגים זעיר. שם חכתה לנו ספינת קיטור קטנה, שהפליגה מיד עם עלייתנו על סיפונה, לכוון האי פור ואל העיירה וויק.

שרשרת האיים בחוף הים הצפוני, כל האזור למעשה, משתייכים גיאוגרפית לפריסלנד הצפונית. קבוצת האיים דרומה יותר, הם איי פריסלנד המזרחית (Oost Friesland) ושייכים כבר להולנד. הניב הפריזי שדובר באזור הוא למעשה ניב הולנדי. אך גרמנית הרחוב המדוברת מהמבורג צפונה היא Plattduetsch, דיאלקט שמשותף כמעט לכל חופי הים בגרמניה.

הים הצפוני עצמו הוא ים מועד ירחי, עם גאות ושפל. במשך שש שעות הים עולה ושש שעות הוא נסוג לאחור. גאות ושפל הם תוצאת השפעת הירח על כדור הארץ; ושעות הגאות והשפל הם קשורות בזריחה ושקיעה של הירח. לכן כל הקשר הימי ותנועת ספינות הדיג תלויים שם בלוח הגאות והשפל: בשעות השפל הספינות נחות על הקרקע. כתחבורה ציבורית ביבשה נעזרים בתעלות מים חפורות ומספיק עמוקות לאפשר לאוניית קיטור קטנה לנוע, גם בשעות השפל. מבחינה גיאוגרפית המצב משתנה באופן תמידי. אסונות טבע, שיטפונות גדולים פקדו במאה ה-11 וה- 12 את חופי פריסלנד והולנד. הים הציף אזורים נרחבים נמוכים וקרע חלקים מהיבשה. בצורה זו נוצרה שרשרת האיים הגרמנים וההולנדים (בהולנד עצמה נוצר כך ה-Zuiderzee). אבל הים בין האיים והיבשה נשאר רדוד - ה-Wattenmeer - ללכת במים רדודים נקרא waten בגרמנית. היות וכל החוף הצפוני נמוך יחסית לגבי פני הים ("ארצות השפלה") פיתחו תושביו, כבר מוקדם בהיסטוריה, את אומנות בנית הסכרים להגנת החופים. הסכרים עמדו, ועומדים גם היום, תחת פיקוח רשות ציבורית, שבסמכותה לגייס אזרחים לעבודות תחזוקה בשעת חירום.

הגאות והשפל מתחלפים כל שש שעות; בשעות הגאות הים עולה עד לגובהו המקסימאלי, אחר כך המים יורדים ונסוגים. לוח שעות הגאות והשפל נמצא בכיסו של כל ספן ודייג. קרקעית הים, שמתגלה בשעות השפל, משתרעת לפעמים למרחק של קילומטרים רבים, תלוי באזור. למשל, השטח בין האי פור והאי השכן לו, אמרום, נחשף לגמרי לעת השפל, ואפשר ללכת ברגל מאי אחד לשכנו, כ- 6-8 ק"מ ומוטות מסמנים נתיב נוח להליכה עבור המטיילים. קרקעית הים אינה אחידה. קיימים בה שקעים וערוצים ושרטונים. מתגלה שלל של בעלי חיים וצמחים. צדפים בכל הצורות והגדלים. סרטנים, כוכבי ים, מדוזות, אצות למיניהן. על התייר להחזיק בכיסו לוח זמנים של הגאות והשפל, כי מייעצים לחזור לפני שיבת הגאות; עם התחלת הגאות משתנה מיד זרם המים והשקעים והערוצים מתמלאים מים עוד לפני שהשטח מתכסה, דבר שמקשה על ההליכה ומעכבה. לעתים מביאה איתה הגאות ערפילים, שעלולים לנתק את הראיה וללכוד את המטייל במלכודת מוות - חלום בלהות של כל המודעים לסכנות. לכן נערכים טיולים אלה, בדרך כלל, בלווי מדריך, אם כי בכל עונה יש כמה חכמים שחושבים שנאה ויאה להם להתנסות בכוחות הטבע בעצמם ועל ראשם.

הירח המלא גורם לעתים קרובות לגאות חזקה יותר, המלווה בסערה צפון מערבית או דרום מערבית, שדוחפת לפניה כמויות מים אדירות מהאטלנטי או מהתעלה האנגלית לכוון הים הצפוני. פני הים עולים בהרבה מעל מד המים הרגיל וגם אינם יורדים הרבה בזמן השפל. אז גלי הים מגיעים עד לטיילת וכמשך כמה ימים אי אפשר לרחוץ בים ולשכב בחול. השיטפונות בתקופות קדומות השאירו את משקעיהם בזיכרון של דורות באגדות ובפולקלור. כך מספרים על עיר גדולה Rungholt ששקעה במצולות ים לפני 500 שנה על תושביה, רכושם ומקנם. ואם שטים בסירה ביום יפה מעל המקום בו עמדה פעם העיר, והים שקט - שומעים את פעמוני הכנסיות מצלצלים ממצולות הים. במשך שנת שהותנו שם, ובשנים אחר מכן ספגנו הרבה מן הפולקלור של חוף הים הצפוני ועוד אספר על כך.

שרשרת האיים הצפון- פריזיים מורכבת משלושה איים יותר גדולים (Foehr, Sylt, Amrum) ורסיסי איים, שקוראים להם Halligen. גודלו של הליג יכול להיות כפר או יותר מכפר, של מספר בתי איכרים או אפילו בית איכר אחד. היחידות בנויות על Warft, גבעת עפר מעשה יד אדם, שמרימות אותן מעל קו המים המקסימאלי האפשרי בשעת גאות וסערה, שמועדות לא רק בירח המלא אלא ביתר שאת גם באביב ובסתיו. אז תושבי הוורפטים מנותקים לחלוטין, מוקפים בים סוער ומוכרחים לחכות לשינוי הירח והשתפרות מזג האוויר. קיומם היה דל; כמה ראשי בקר שאפשר לרעות ומה אפשר לגדל על מטרים מרובעים ספורים של אדמה. איני יודע מה עלה בגורלם היום; לידיעתי, פינו חלק מההליגן חסרי הסיכויים לפרנסה. בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בעיצומו של הנס הכלכלי ורמת החיים ללא תקדים, בוודאי שוב איש אינו שש לגווע בערבה מוקפת ים סוער. אך מי יודע - אולי יימצאו מיליונרים שמתים לרכוש לעצמם אי פרטי כדי לזכות בחיי השממה והמחסור, שנבצרים מהם בסירי בשר של חברת השפע...

לפי דיווחים בזמן האחרון מתחילים פני הים הצפוני שוב לעלות. התוצאה היא התכסות שטחים נרחבים יותר בזמן הגאות ונגיסת חלקים לא מבוטלים מקרקע האיים, לרבות הדיונות. כך אבדו באי זילט בשנים האחרונות כ- 400 מ' חוף. ישנם ניסיונות לווסת את האובדן השנתי של 2,5 מיליון ממ"ק חול ע"י הזרמת כמות כפולה של חול למקומות המועדים לפורענות. עד כה אין אומדן על מידת ההצלחה (לפי כתבה בטלוויזיה הגרמנית בחורף 89/1988).

עד כאן על וויק וסביבותיה.

הגענו לוויק. ירדנו ברציף של הנמל הקטן. איני זוכר אם הקבילו את פנינו שם, או שהגענו לכתובתנו באמצעות מונית או מרכבה. המעון לא היה בתוך העיירה וויק, אלא מחוצה לה, ב-Suedstrand, אזור הפיתוח התיירותי של וויק. רוב מעונות הילדים היו שם, כמו-כן בית מלון ופנסיונים. הבניה הייתה כווילות עם גינון נרחב ומרחק רב בין בית לבית. הגענו למעון ויינברג לפנות ערב. המקום לא עשה רושם מסודר ביותר והחדרים היו קטנים. התברר, כפי שהתרשמתי מהשיחה של אמי עם גב' וויינברג, שהיא לא התלהבה ביותר מהרעיון של אמי לכפות עליה את גרטרוד כליווי ומטפלת שלנו: 'נכון, זה לא מקובל ולא נעשה גם עכשיו, זה גם יקשה על הסתגלות הילדים'. היו כתריסר ילדים במעון, לטעמי יותר מדי, ומאוד רועשים. בשעה שבע ישבנו לארוחת הערב. ההלם הראשון: מרק קמח מתוק ולחם שחור עם גבינה לבנה. את מרק הקמח לא היינו מסוגלים לבלוע וללחם השחור של גרמניה הצפונית לא היינו רגילים. אבל גם ילדים אחרים לא היו כל כך מוכנים לאכול את המרק שלהם, היה בכי, צעקות של המטפלות שהרגישו שלא בנוח בנוכחות גרטרוד, ולא העזו לכפות את מרותם על הילדים. ההלם השני היה כשהלכנו לישון. היינו בחוף הים הצפוני, בחודש אוקטובר. חלונות החדר היו פתוחים והאוויר בחדר והמצעים היו ממש לחים. אמי דרשה להכניס מיד בקבוק חימום לכל מיטה. הגב' וויינברג נדהמה: דבר כזה עומד בניגוד לכל עיקרון חינוכי ובריאותי. חיסון וחישול ילדים מפני הצטננות אפשרי אך ורק ע"י הימנעות מפינוק. היה ברור מראש, שאמי לא תשנה מהשקפותיה ולא תוותר בעניין זה. היה גם ברור שלא נישאר אצל הגב' וויינברג. למחרת, בבוקר, אחרי לילה שלא עצמנו עין (ודאי מחמת המקום והמיטה הזרה), אספנו את מזוודותינו שטרם נפתחו, ועזבנו את המקום, להקלתי הרבה. נכנסנו לפנסיון, ואמי וגרטרוד יצאו לדרך, לחפש מעון ילדים מתאים בשבילנו.

המשימה לא הייתה פשוטה כלל. לא שלא היו מעוניינים לקלוט שני ילדים, ונוסף על כך לשנה שלמה, אלא שמעונות הילדים נרתעו מלקבל יחד איתם עוד מטפלת פרטית, שתסתכל להם על הידיים ומאחורי הקלעים. מעון ילדים, כמו-כן בית מלון או פנסיון, הוא עסק, שסוד הצלחתו טמון בניהולו: עבור מקסימום מחיר לתת מינימום תמורה. אני כמובן מפריז; אבל סביב המטבח והשרות לעולם נטוש הויכוח בין אורח ומארח. אך היה כאן מעבר לכך. לשליטה בילדים בתנאי פנימייה דרושים משמעת ומשטר מסוים. לפי המושגים של היום שיטות החינוך הנהוגות היו וודאי שנויות במחלוקת. בעלות מעונות הילדים (היו אלו בדרך כלל נשים בגיל העמידה, לא אחת בתולות זקנות, לעתים רחוקות היו מחנכות, או היה להן שמץ של מושג בחינוך, מעבר למה שלמדו מאמהותיהן. המטפלות היו בחורות צעירות, שהתנסו בעבודה זו כדי להרוויח למחייתן. פה ושם הייתה ביניהן בת, שלמדה כמה חודשים בסמינר לגננות או מדריכות, אך בדרך כלל הצלחתן עם הילדים הייתה תלויה באישיותן. הן למדו מהניסיון אך מחוסר ידע מקצועי הסתמכו על שיטות ההרתעה החינוכיות הבדוקות. בעלות מעונות הילדים, במידה והיו מודעות למגרעות אלו, לא החשיבו אותן במיוחד. הן רצו אי-מעורבות וחיכוכים, ומעל לכל, כמה שפחות רעש! לכן הוכרז, עם החזרה מהים והכניסה לבית, על דומיה ובמיוחד בזמן הארוחות. המחלות המקצועיות, מהן סבלו, לרוב, בעלות מעונות הילדים, היו מיגרנה ואולקוס.

לאור המתואר לעיל יובן מדוע לא היה לבעלת מעון הילדים ועובדיה נוח במיוחד שיסתובב ביניהם מישהו המדווח באופן שוטף הביתה על כל הנעשה, או חשוב יותר, שלא נעשה. אבל סיכוי לקליטה של שני ילדים, או אפילו שלושה (בן דודנו, גרט מפרייאנוולדה עמד להצטרף כעבור כמה חודשים) לשנה שלמה, היה עשוי לרכך את העמדות.

אני חושב שביקרו בכל מעונות הילדים במקום, לפחות אלה שהתאימו פחות או יותר לגילנו. היו אחד או שניים שלא קיבלו יהודים. היה מעון אחד בבעלות ויצ"ו או הדסה ההמבורגית, שגם כן לא עמד בביקורת. לבסוף, עם המלצה, פנו למעון ילדים שבעלות בתולה זקנה, ששהתה בחו"ל להינפש מעונת הקיץ המפרכת והמו"מ עם ממלאת מקומה התנהל בעצלתיים. אמי וגרטרוד התרשמו מהבית והעובדות באופן יוצא מן הכלל, וסוכם בחיוב; למחרת עברנו לשם. בעלת המעון, הגב' גרטרוד הובו (Hubo) הייתה בת משפחה יהודית מקומית. משפחה זו (ומי יודע מה היה שמה המקורי) מזמן המירה את דתה. אחיה של גב' הובו החזיק בחנות לדברי הלבשה בעיירה וויק. פרטים אלו לא נודעו לנו מפי הגב' הובו עצמה. כילידת המקום היא ראתה עצמה כגרמניה ונוצרייה כאחת.

מעון הילדים נקרא Hilligenlei, זוהי "ארץ קדושה" בפריזית עתיקה. השם ניתן לבית: היה מקובל באירופה, לא רק במקומות נופש אלא גם באזורים כפריים, לתת לבתי מגורים או לווילות שמות (ראיתי בית שהוכתר בפסוק שלם מן הברית החדשה). בית היליגנליי לא נבנה כמעון ילדים; היה זאת ווילה בת שתי קומות, עם עלית גג ובה עוד חדר אחד או שניים. בשיא העונה אפשר היה לשכן לא יותר מעשרים ילדים. גיל הילדים שהתקבלו היה בין ארבע לשלוש-עשרה שנים. מספר הילדים ששהו בממוצע ביתר חודשי השנה לא עלה על עשרה ובחודשי החורף אף פחות. חדרי השינה של הילדים היו בקומה השנייה וכן השירותים. בקומת הקרקע היה חדר האוכל, לא גדול ביותר, מרפסת גדולה, סגורה בחלונות, למשחק בימי גשם, ושני החדרים הפרטיים של בעלת הבית. המטבח היה במרתף; מעלית פשוטה קישרה אותו לחדר האוכל. העובדות גרו בעליית הגג. היה זה בית מגורים, ווילה גרמנית לכל דבר, שלא נבנתה במיוחד כמעון ילדים. איני חושב שהיה אז בוויק מעון ילדים שנבנה למטרה זו. רובם ככולם היו בתי מגורים גדולים דיים, כדי לקלוט בעונת הקיץ 15-20 ילדים. אני מניח שגם לא רצו במספר ילדים גדול יותר. הבית היה מסודר, מצויד בפשטות והבריק מניקיון. מנהלת משק הבית הייתה גב' דטלף, המטפלת האחראית הייתה בחורה בגיל העשרים, ושמה אדית קינה, בחורה עליזה וחביבה עם השכלה כלשהי בעבודה עם ילדים. היא מיד התיידדה עם גרטרוד שלנו, ולידיעתי נשאר הקשר ביניהן לכל החיים. היחסים האישיים המיוחדים שנוצרו, היו במרוצת הזמן ליתרון גם לגב' הובו: מטבע הדברים גרטרוד לא רק טיפלה בנו, היא לקחה חלק בריכוז והשגחה על הילדים האחרים, כוח עבודה נוסף חינם אין כסף. אין זה אומר, שלא היה צורך להתגבר, בשבועות הראשונים, על חיכוכים עם הגב' הובו בכמה עניינים, ובהמשך נתייחס לזה. דבר אחד ברור: אימי לעולם לא הייתה מסכימה למסור אותנו למעון ילדים לבדנו, וכפי שנוכחתי במשך הזמן, הצדק בוודאי היה איתה. עם זאת עלי לציין, כי היינו היחידים, לפחות באי וויק, עם מטפלת פרטית; ההסדר שלנו היה חריג.

על אף גרטרוד והבית הנאה היו לנו חבלי הסתגלות, הן לסביבה והן לאנשים. כשהגענו היו במעון עוד כחמשה-ששה ילדים, חלקם מהאזור, חלקם מרחוק. מבחינה אתנית, אם אפשר להתבטא כך, אוכלוסיית הילדים בהיליגנליי הייתה לחצי, לפעמים עד שני שליש, יהודית. העובדות היו צפון גרמניות, ילידות Schleswig Holstein (אדית הייתה ילידת המבורג), בעלות ניב צפון-גרמני ומנטליות שונה. אך כולן היו חביבות ולילדים בדרך כלל, היה קל יותר להתרגל להן. קשה יותר היה להתרגל לאוכל. את הלחם כבר הזכרתי. לחם השיפון של צפון גרמניה וחלק גדול של פרוסיה לא היה ידוע בהמבורג ובשלזוויג-הולשטיין. שם הופיעו על השולחן תמיד שני סוגי לחם, הכהה והלבן. הסנדוויץ' היה כפול ומורכב מפרוסה אחת לבנה ופרוסה אחת כהה. כמעדן נחשבו Krabben מעושנים - סרטנים פשוטי בטן, בהתאם למילון ובאנגלית - shrimps. תיעבתי אותם מהרגע הראשון, ועד עצם היום הזה איני מסוגל לאכול seafood - מאכלי ים. הם גורמים לי לבחילה. לעומת זאת אהבתי מאוד עגבניות על הלחם, מה שלא הכרנו מהבית.

בעיות רציניות יותר היו לי עם התבשילים. כל ארץ וכל אזור והמתכונים שלו. טעם זה מסורת, ולמטבח הצפוני השיגעונות משלו. למשל, מרק פירות הוא מאכל, שבדרך כלל חביב על הבריות; במתכונים שלנו מרק פירות עשוי מפירות העונה ומוגש מקורר. בשלזוויג-הולשטיין מגישים אותו גם חם, ועשוי מפרי שיח שנקרא בגרמניה Hollunder . אני מקווה עוד לגלות את שמו הבוטני או העברי (פרי הסמבוק), אני משוכנע ששיח זה גדל גם בארץ. למרק מפרי זה טעם של תרופה, בדומה לכדורים שמצצנו לעתים נגד כאב גרון, או סוג של מי שטיפה לפה. אבל מתכונים לאומיים הם גם ערכים מקודשים: לא לאהוב אותם, זה כמעט חילול השם.

הוא הדין במתכון הפשטידה מתפוחי אדמה ושפק, שלא הייתי מסוגל לבלוע. או ארנבת. לצוד ארנבות בחורף היה בילוי של כמה ממכריה של בעלת הבית, וארנבת (בר) צלויה נחשבה כדליקטס. אבל טעמן של חיות בר אינו דומה לזה של בעלי חיים שמגדלים לשחיטה. אי אפשר גם לבשלן מיד, יש לנקותן ולפשוט את העור ולתלות את הבשר לשבוע-שבועיים במחסן או במרתף. תהליך זה מסייע לריכוך הבשר, אחרת אינו מתרכך בשום בישול (עשינו אותו דבר עם תרנגולי-הודו זקנים: הקפאנו אותם לזמן מה). הטעם החריף והריח הלא נעים נשארים ועומדים, גם אחרי הבישול והטיגון. מכניסים לתוך הארנבת חתיכות שפק לפני הטיגון - הריח וטעם הבר בולטים: החובבים קוראים לטעם זה au got, טעם שאופייני לכל ציד מן בר. צריך להיוולד כגוי כדי ליהנות מזה - כמו למשל הגב' הובו. אני לא הייתי מסוגל לבלוע נגיסה. אין זה אומר כמובן שבשר מסריח הוא הכרח המציאות. שנים אחרי כן אכלתי צלי עופר יוצא מן הכלל ללא כל טעם לוואי. גם מתבשיל סלק ננסי למאכל, שממנו התמוגגו, זכרתי את טעמו של הסלק שנים אחר כך, כשעבדתי בקומפוסט וספגתי את הריח. Chaqu'un Euroson got. היה נפוץ, גם במזרח אירופה, להמתיק ירקות, לא רק גזר אלא, למשל, גם כרוב שושנים. היו מאכלים שכן אהבנו ונזכרנו בהם יותר מאוחר, בבית; אך רוב המתכונים האלה לא היו ניתנים להעתקה, הם לא התאימו למשק בית יהודי.

איני מאמין שחסכו באוכל. זה היה מתנגש עם העיקרון הראשון של מעון ילדים: לדאוג לקבלת משקל. במעונות אלה הייתה אמביציה להראות להורים, בסוף התקופה, שההוצאות הרבות, בהן הייתה כרוכה שהות הילדים במעון, לא בוזבזו לריק. נכון, הילדים בדרך כלל נהנו מאוד מחופשתם במעון הילדים, היה זה כיף גדול בשבילם, ואם ביום-יומיים הראשונים הקטנים בכו קצת מגעגועים הביתה - אין דבר, הם בכו לא פחות אם הגיעה השעה להיפרד מהים ומהמעון. אבל זה לא הספיק לבעלות המעונות. הן רצו להראות משהו סובסטנטיבי, שמוכיח את מסירות טיפולן, וזאת בתוספת משקל של החניכים. אפשר היה להשיג את המטרה בדרך הפיתוי, פשוט לפתות את האכלנים הגרועים (כי סביבם היה עיקר המאמץ) ע"י מאכלים מפתים. אבל זה היה נוגד את עקרונות החינוך דאז. ילד חייב לאכול הכל והרבה, באם נדרש. לילדים אין זכות לדעה והעדפה של מאכלים. ילד שמסרב לאכול הוא בר עונשין. הגישה הזאת הולידה סצינות דרמטיות רבות בשעת הארוחות. ילדים, בעיקר הקטנים יותר, ישבו לפני הצלחת, בדמעות זולגות, ולא היו מסוגלים לאכול את הארנבת המסריחה או הסלק הננסי בטעם הקומפוסט. היו צעקות, לא אחת גם סטירות לחי והתפרקות כל סדר הארוחה. הארוחות הפכו לעינויים ולטרור, ואני הגעתי לכך שפחדתי משעת האוכל. העניינים התחדדו עד כדי כך, שיום אחד אני, ואחר כך גם בן דודי גרט, הגענו למתח כזה שפשוט הקאנו על השולחן. ההתפוצצות שבאה בעקבות כך הייתה נוראה. הגב' הובו קבלה התקפה היסטרית ורצתה, אם לא לשחוט אותנו במקום, לפחות לשלחנו לשבועיים לצינוק. היא ראתה בהתנהגותנו חוסר נימוס, חוסר חינוך ופינוק לרכרוכיות; ובלי גרטרוד מי יודע מה הייתה מסוגלת לעשות. אבל במקרה זה הייתה צריכה להתקפל. היו חלופי דברים חמורים ביותר בינה לבין גרטרוד. גרטרוד הטילה בה, בגב' הובו, את האשמה בכל התקרית, בטון די מאיים. גב' הובו עזבה את חדר האוכל וטרקה אחריה את הדלת; היא נעלמה מהנוף לשלושה ימים ושכבה, עם התקף אולקוס ואגו פגוע ונזקקה לטיפול רופא. לבסוף לא הייתה לה ברירה אלא להשלים: היא ויתרה על הגדלת משקלנו לטובת המשך ההכנסה השוטפת.

מגוחך בכל העניין היה בעובדה שהורים רבים לא התלהבו כלל מקבלת משקל של צאצאיהם. האכלנים הטובים לא היו זקוקים לעידוד כדי להשמין. מרק הקמח לארוחת הבוקר והערב (ה"דייסה" שפגשנו בקבוץ כעבור שנים) עשה את שלו. האכלנים הגרועים והילדים הרגישים לא קבלו גרם אחד תחת לחץ. אבל אם עזבו אותם ונתנו להם להסתדר בעצמם, כעבור זמן קצר השתלבו יפה מאוד והשתוו לאחרים. היו הורים שרצו שהילד "ילמד" לאכול. כל עוד הילד הסתגל בעצמו לחבורה, העניין הצליח במידת מה; אם לחצו עליו לא היה סיכוי לכך. ובכלל: האכלנים הגרועים לא עמדו בהישגיהם ברגע שהגיעו הביתה. מסקנה: נושא זה לא ניתן להשפעה ע"י גורמים חיצוניים. במוקדם או במאוחר העניין בא אל תקנו; אני התחלתי לאכול בגיל 16...

נכנסנו למעון הילדים היליגנליי באמצע אוקטובר, כמעט חורף בים הצפוני. ברור שעונת הרחצה וההליכה לים חלפו מזמן, אך חלק ניכר של שעות אור היום בלינו בכל זאת בחוץ, תחילה מעבר לכוחותינו, משום שגב' הובו העדיפה את שהות הילדים מחוץ לבית להפחתת הרעש בבית. גם זה היה מוקד להתנגשות: גרטרוד לא הסכימה להאריך את הטיולים בקור וברוח של הים הצפוני מעבר לזמן מוגדר, רק משום שגב' הובו רצתה שקט בביתה. מכתב חריף בנידון הגיע אליה גם מצד אמי וגרם לעוד יום מיגרנה לגב' הובו. במזג אוויר גשום וסוער הושלם הטיול היומי ע"י Liegekur, ז.א. שעת מנוחה מוחלטת בכסא נוח במרפסת הפתוחה, עטופים בשמיכות. משימה כמעט בלתי אפשרית, להחזיק חבורת ילדים במנוחה במשך שעה, שעה וחצי. המטרה הושגה בדרך כלל ע"י קריאה בקול מספר; גרטרוד, שהייתה מחוץ לתקן, יכלה להתפנות לתפקיד זה. עבור ילדים רבים שעת המנוחה בכסא נוח הייתה חלום בלהות. לשכב בשקט במשך שעה וחצי היה מעל לכוחותיהם.

היום התחיל, בדרך כלל, בהשכמה בשעה שמונה. ההנחיות ללבוש ניתנו בהתאם למזג האוויר. אחרי ההמולה הרגילה בחדר השירותים וצחצוח שיניים התאספו כולם למטה לארוחת הבוקר מסביב לשולחן גדול, שהיה ערוך. הארוחה כללה שתייה חמה (כנראה קקאו) ולחם - שחור-לבן - עם דבש או ריבה באמצע השבוע, ובשבתות (ימי ראשון) וחגים Kringel, עוגה ממולאת דבש. עם גמר ארוחת הבוקר רצנו למלתחה ללבוש מעילים ולחבוש כובעים והסתדרנו בחוץ, בפתח הבית, בשורה של זוגות או שלשות. צעדנו בסך, בשירה, לקראת היעד, החורשה ממול, או, בהתאם למזג האוויר, רחוק, לאורך חוף הים, או בפנים האי. לא היינו מעון הילדים היחיד בדרך. בשעות שלפני הצהריים, מחוץ לעונת הרחצה, פגשת את כולם בחוץ, מסודרים בשורות, צועדים בקצב של שירה. היו מעונות שהנהיגו, בקיץ, תלבושת אחידה, ויכולת להכירם מרחוק. כל קבוצה תפסה את אחד ממגרשי המשחק שבחורשות ובילתה שם את השהות במשחקים, כמנוחה מההליכה. המעונות היו שונים בהופעתם החיצונית, בהתאם לגילאי הקבוצות והרקע החברתי של הילדים. אך משותף לכולם הייתה השירה. שירי העם ושירי הלכת הגרמנים היו, בימים ההם, עדיין חופשיים מזיקה פוליטית, שנכפתה עליהם עם החרפת המצב הפוליטי בגרמניה אחרי 1930, כשהימין, אך גם השמאל, סיגלו לעצמם שירי-עם עתיקים כסמל מפלגתי. עדיין אפשר היה לשיר ללא מחשבות שניות, ולא רק עם ילדים, אלא גם בתנועות הנוער. זו השירה משנים אלו, שיהודה שרת, איש משק יגור, אסף ותירגם לעברית, וכשעליתי ארצה, יכולנו לשמוע את השירים האלה בלבושם העברי, בעיקר בקבוצים.

הטיולים היום-יומיים הובילו אותנו גם לעיירה וויק, עיירה בת כמה אלפי תושבים שהתפרנסה, בחלקה הגדול, מתיירות. היו בה חנויות קטנות למכולת והלבשה סיפקו את הצרכים של האוכלוסייה המקומית. מספר חנויות יותר גדולות שפנו לתיירים: חנות גדולה לצורכי צילום ופיתוח סרטים, חנות לדברי ספורט וצעצועים ומספר חנויות למזכרות, דברי צורפות ותכשיטי כסף, עבודת יד בפיליגרן, אומנות מקומית. משרדי העירייה ששימשו גם כ'רשות הרחצה והמרפא', וסניף דואר ובו טלפון ציבורי; בבתים פרטיים כמעט ולא היה בנמצא טלפון, גם לא במעונות הילדים. במרכז העיירה הייתה הטיילת - ה-Strandpromenade עם בתי הקפה, חלק מבתי המלון ופנסיונים אחדים וה-Kurhaus, בית המלון המרכזי. ממול, עם הגב לים, פוויליון לתזמורת הטיילת, שנגנה בעונת הקיץ שלוש פעמים ביום, על פי מסורת מקומות המרפא והנופש. בעונת החורף הטיילת הייתה עזובה. רוב בתי המלון והפנסיונים סגורים, וכן רוב בתי הקפה. רק הים נשאר, אפור, גועש, כשרוח סוערת מעיפה לפניה עננים כבדים, שחורים, נמוכים, על פני המים. אהבתי את הים בימים כאלה. גם שנים אחר כך נמשכתי אל הים הסוער והגועש, אם כי לא ביליתי עוד חורף שם. גם לטיילת של תל-אביב יש קסם ביום חורף סוער.

החורף בחוף הים הצפוני לא היה קר (זרם הגולף!), אך סוער וגשום. בדצמבר התחיל לרדת שלג; תחילה נמס מהר, אחר כך נשאר והפך לקרח. כל הנוף הפך למשטח לבן אין סופי, וגם הים: האזור הארקטי שלח לנו קרחונים - גושי קרח נעים, שלעתים סגרו את עורקי התחבורה וסגרו אותנו לכמה ימים. במקרים כאלה הגיעה "שוברת קרח", שפילסה שביל (בימים ההם הייתה זאת גם "עבודת החוץ" של הרוסים; הספינות שוברות הקרח שלהם פתחו בגרמניה נמלים ונהרות. היו אלו ספינות חזקות, נמוכות, בעלות גוף פלדה ומכונות חזקות, שבכוח חתכו אל תוך הקרח ודחפו את הגושים הצידה). הניתוק לא הטריד את מנוחתם של רבים; מי שרצה יכול היה לנעול מגפיים וללכת על הקרח ליבשה. איני יודע במה האנשים בילו את זמנם, בתקופות השבתה מאונס עקב העונה או מזג האוויר, או מה עשו בערבים. בחורף 6-1925 ראיתי רק מקלט רדיו אחד או שנים בוויק (זה לא אומר, שלא היו עוד, אך גם לנו בווריצן עדיין לא היה), מקלט אחד בבית המלון. היה זה עוד עידן הקריאה והמוסיקה הביתית והשירה בצוותא. איני זוכר במה העסיקו אותנו בערבי החורף הארוכים, כשהחשיך בשלוש וחצי אחה"צ.

דצמבר, חודש חג המולד, ובפעם ראשונה היינו באווירה של הכנות לחג הנוצרי. בבית חג המולד נדחה ע"י ההורים, אם כי סביבנו כל העולם חגג. חג המולד בגרמניה הוא החג בהא הידיעה. עולם העסקים - כל החנויות היו בסימן החג, עם חלונות ראווה נוצצים וגן עדן של צעצועים: תעשיית הצעצועים הגרמנית הייתה אז המתקדמת והמובילה בעולם, שלושים שנה לפני אמריקה ויפן. צעצועים וחג המולד היו קשורים בדמיוננו, אבל בבית המושג חג המולד היה טאבו, על אף שהחנות שלנו, קומה אחת מתחתינו, הייתה מקושטת בענפי עץ אשוח לרוב. בדרך כלל יחסם של יהודי גרמניה לחג המולד היה אמביוולנטי. רבים רצו לראות בו מנהג גרמני בלבד, נטול כל קונוטציה דתית, ואני מניח שמספר היהודים, שקישטו עץ אשוח בביתם, לכבוד חג המולד, היה גדול מאלה שדחו את הרעיון. חג המולד היה חלק אינטגרלי מההווי התרבותי בגרמניה וקשה היה להסתגר בפני השפעות העולם החיצוני. וכאן קרה משהו מוזר: כדי לגשר על ההתנגדות לרעיון חג המולד ולידת ישו, ניסו היהודים לערבב את חג החנוכה, שחל לעתים קרובות באותם ימים, בהווי חג המולד. ייתכן והמתנות, הסביבון והלביבות מקורן פה. היום יהדות ארה"ב מנסה להתמודד עם כך ויותר נכון - צפה עם הזרם ושואפת לסינתזה בין השניים...

לא הרגשנו בנוח בכל ההמולה מסביב לחג המולד. הייתה לנו הרגשה של אי שייכות והשגת גבול: שמא עברנו עבירה בכך שאנו נמצאים כאן. לאמיתו של דבר, זה הסוד וה-ultima ratio, ההגיון האחרון ויסוד כל דת - לשתול בלב הבריות את הפחד מפני העבירה: מות ימות! ללא פחד המיתה על אי ציות, מי היה שומר מצוות - מהאפיקורס ועד לאפיפיור.

חג המולד החל בעצם חודש ימים לפני כן, עם יום א' ה-Advent (הבשורה על בוא המאורע) הראשון. ארבעה ימי ראשון לפני חג המולד הם ימי א' ה-Advent, שיש להם אופי עליז ומלא ציפיות. בעולם העסקים החנויות היו פתוחות בכל ארבעת ימי האדוונט, כדי לאפשר לקהל הרחב לערוך את קניותיו לקראת החג. בבתים שמו פה ושם ענפי אשוח והתאספו בערבים לשירה. נערכו התייעצויות פרטיות על מה לבחור כמתנה לזולת – בקיצור, אותה אווירה, ששנים אחרי כן הייתה לנושא בסרטים אמריקאים; אך זה היה קיים במציאות. בחוץ ירד שלג, בחדר האוכל בער תנור הפחם הגדול, כיבו את, אור החשמל והשאירו נר בודד דלוק על ענף אשוח בעל אצטרובל גדול, ושרו שירים. גם במעון הילדים היליגנליי עשו הכנות גדולות לקראת החג. בישלו, אפו כמויות של עוגות בסגנון האזור, ביניהם גם ה-Weihnachts-Stollen האובליגטורי (מחייב) בכל גרמניה, משהו כבד משמרים והרבה חמאה וצימוקים. גב' הובו השתחררה מהמיגרנה הרגילה שלה ונעשתה לפתע פתוחה יותר ושכחה לרגע קט את דעותיה הקדומות.

ערב חג המולד התחיל עם חשכה, בהליכה בצוותא לכנסיה למיסת חג המולד. על אף כל האמור לעיל, אמי לא התנגדה אף פעם שגרטרוד תקח אותנו איתה לכנסיה (לך תדע!). הלכנו דרך שדות מכוסי שלג לכנסיה עתיקת ימים, הבנויה מגושי סלע, שנמצאו בסביבה. לכנסייה מגדל פעמונים נמוך, כדי לעמוד בפני איתני הטבע. המיסה, בליווי עוגב ומקהלה, והדרשה כמרכז התפילה, לא אמרו לי הרבה (כשהייתי מבוגר יותר יכולתי להבחין ביסודות היהודיים בליתורגיה). איני זוכר מה הייתה התרשמותי מהתפילות: העמידה מצידו השני של המחסום העניקה יותר הרגשה של הצצה אל תוך חלון מאשר מעורבות אישית.

חזרנו לבית. כולנו התאספנו בפרוזדור שלפני חדר האוכל, ועם צלצול פעמון קטן נכנסנו: בפינת החדר עמד עץ האשוח המקושט, עם נרות דולקים. החלו לשיר Stille Nacht ושירים אחרים ידועים. עם סיום השירה ניגשו לגלות את המתנות, שהיו פרושות מתחת לעץ האשוח. טאבו או לא טאבו - מתנות החנוכה שלנו הגיעו מהבית והשתלבו בחגיגה הכללית, בהתאם לקונצפציה של יהודי מערב ברלין: Weihnukka. ארוחת הערב אומנם הייתה קרה, כדי לשחרר את העובדים מוקדם ככל האפשר, אבל היה שלל של ממרחים ופסטראמות לא רגילים; אני התחלתי לאכול, פשוטו כמשמעו. אווז חג המולד הממולא המסורתי הוגש למחרת בצהרים, משהו כבד עם הרבה Speck, ואיני בטוח אם נשמר לי התיאבון.

רוחות וסערות, משברי הים הרועמים שנשמעים גם במרחקים. עננים כבדים אצים בשמי החורף האפורים - ואני לא חליתי. הברונכיטיס טרם עבר, אך לא קבלתי עוד חום. הרופא המטפל, שוואבי זקן, שאלוהים יודע כיצד הגיע לצפון הרחוק, מדד בקפדנות את היקף החזה בנשימה מלאה, מלמל משהו בניב הדרום-גרמני הבלתי מובן, נתן מרשם לויטמינים וברזל, משהו לעורר תיאבון - who knows - ולא קבלתי יותר חום. כנראה שהים החל להשפיע.

בינואר הצטרף אלינו בן דודנו גרט מפרינוולדה. הוא היה צעיר מאתנו בשנה. הוא נראה לנו מפונק ובלתי מנומס והתגנדר בשפת רחוב גסה במיוחד. אך הוא הסתגל הרבה יותר מהר ממני לסביבה הזרה והתחבר עם הילדים בקלות רבה. הוא היה טיפוס שמטפס על כל עץ, נכנס לכל חור ונמצא תמיד עם חבורת ילדים. גם הוא נטה לברונכיטיס, אבל אצלו זה היה תורשתי, מצד אמו, הדודה רוזה. אצל רוזה הברונכיטיס התבטא באסטמה קשה, שהכבידה עליה במשך כל חייה, לפעמים מלווה בדלקת ריאות קשה, שלבסוף הביאה אותה אל קיצה באמצע שנות החמישים של חייה. גרט היה חסון ממני, והתחיל מוקדם בספורט, דבר שאני מעולם לא עשיתי. איני יודע באיזו מידה הים הצפוני חיסנו נגד הופעת האסטמה. עד כמה שידוע לי האסטמה השיגה אותו כמבוגר.

חודשי החורף חלפו והגיע האביב, במתכונת הצפונית, בזהירות, מאוד מאופק. את יום הולדתנו ה-10 ראינו כאירוע מאוד חשוב, לפחות כפרשת דרכים. הייתה לכך הצדקה מסוימת: שנת הלימודים נגמרה בחג הפסחא ואנחנו סיימנו, כביכול, את שנתנו הרביעית בבית ספר היסודי. בתחילת שנת הלמודים החדשה היה עלינו לעבור לתיכון. למטה, אחותי, לא הייתה בעיה. היא ניגשה לבי"ס תיכון בוויק, עברה שם מבחן קבלה ונתקבלה לכיתה הראשונה בתיכון, שבגרמניה נקראת Sexta, והיא מקבילה לכיתה ה' אצלנו; אך בגרמניה החלוקה הייתה שונה ועד לבגרות היו צריכים ללמוד 9 כיתות בתיכון. עבורי העניין היה יותר מסובך. כדי להתקבל ל- Sexta בתיכון של ווריצן הצטרכתי ללמוד צרפתית; בבתי הספר התיכונים בשלזוויג-הולשטיין השפה הזרה הראשונה שנלמדה הייתה אנגלית. (למה זה לא חל על אחותי איני זוכר). הוחלט אפוא, שאלמד את תוכנית הלימודים של ה- Sexta באמצעות מורה פרטי. הושגו ספרי הלימוד המתאימים בצרפתית, חשבון, דקדוק גרמני וחומר קריאה.

המורה שהיה צריך להכין אותי היה איש זקן, מורה בדימוס, מחוג המכירים של גב' הובו. הוא היה חביב למדי, ולפי התרשמותי התקדמתי אצלו לא רע; רק כשהגעתי לבה"ס בווריצן התברר לי כי ההפך הוא הנכון. המורה ודאי לא היה מורה תיכון מנוסה, ברמה של המורים בווריצן, אך במשך השנים נעשיתי זהיר מלתלות את קולר כישלונותיי האקדמיים במוריי. כבר שכחתי, כיצד מטה התמודדה עם זה; אני חושב שלא היו לה בעיות, לפחות לא בשנים הראשונות. גם איני זוכר כיצד הסתדר גרט; אבל הוא היה שנה צעיר יותר ומספיק מוכשר בכדי לוותר על כמה חודשי לימוד.

במשך חודשי החורף לא היינו במעון היליגנליי יותר מחמשה, ששה ילדים. הייתה אתנו ילדה קטנה, בת ארבע, שהוריה לא יכלו לעמוד בהוצאות והיא נשארה אחר כך גם ללא תשלום. מברלין הגיע נער בן 12, חיוור כסיד וכמעט לא מסוגל ללכת. הוא לא אכל דבר, וכעבור זמן קצר נלקח למיטה. כל הזמן היה לו חום. הפצירו בו לאכול, וזמן מה נראה היה שהתיאבון שלו עלה, עד שיום אחד מצאו מתחת למזרונו, עטוף בעיתונים, את האוכל של כמה ימים. הוא לא היה מסוגל לבלוע נגיסה ונסה להוריד ממנו, בדרך זו, את ההטרדות המתמידות מצד המטפלת. בינתיים פחת מחצית ממשקלו ולא היה יכול עוד לקום מהמיטה. הרופא השוואבי הזקן רצה להרגיע את גב' הובו: אין מקום לדאגה, דברים כאלה קורים. גב' הובו עוד היססה, אך כעבור שבועיים הזעיקה את הורי הנער מברלין. אמו הגיעה בהולה; עד עכשיו הייתה בדעה כי הכל שפיר. בראותה את הילד, או מה שנשאר ממנו, היא התמוטטה. היא לקחה את הילד הביתה, ושבועיים לאחר מכן הודיעה על פטירתו. התברר שהוא לקה בטוברקולוז הבטן, מחלה ממאירה בימים ההם, וודאי במצב של הזנחה כפי שהיה במקרה זה. מראש, מקומו לא היה בים הצפוני ובמעון ילדים; במזל אף אחד לא נדבק ממנו. היה זה כמובן מקרה חריג, שניתן היה למנוע, אם קצת יותר תשומת לב והגיון.

פרצו כמובן מחלות במעונות ילדים - מחלות ילדים למיניהן, משעלת ועד חצבת, ואף אחד לא התרגש מזה, מה גם שחודשי החופש הגדול היו בגרמניה בדרך כלל חודשי התחלואה העיקריים למחלות ילדים. נדמה לי שבמקרים מסוימים הוטל הסגר על המעון, והילדים הצטרכו לשחק בחורשה מרוחקת יותר או בקטע של שפת הים שהיה מיועד לבידוד: חוף השעלת, der Keuchustenstrand.

אחרי חג הפסחא הגיעו ילדים נוספים. אני זוכר ילד, בן איכרים מהאזור, שהיה כבר כבן 14 ומפותח מאוד. היה לו תחביב, צילום. אמו הביאה לו מצלמה יקרה בגודל 9X12, ובכך נפתחה תקופת צילום אינטנסיבית ביותר. רוב הצילומים שלנו ממעון הילדים הן פרי תקופה זאת. אז עדיין השתמשו בלוחות זכוכית שהיה צריך להכניס לקסטה מיוחדת בחושך מוחלט. היה קיים Filmpack עבור 12 צילומים, שאפשר היה לשלוף בתוך המצלמה (מצלמות קטנות, לרבות ה-Box עבדו כבר עם סרטים כמו היום). למצלמה הייתה גם חצובה, משום שעל פי רוב לא היה די אור להפעלה מהיד. השהיית הפעלה אפשרה לצלם להצטרף לתמונה. השתמשו גם ב-Blitzlicht , ה-Flash של הימים ההם. הייתה זאת קופסת בדיל קטנה שהכילה כמות זעירה של אבקת שריפה. בשעת ההפעלה היו מוסיפים לקופסה תוכן שפופרת קטנה (מגנזיום), שבאה עם האריזה; המבזיק הותקן על מקל מטאטא, בגובה; הוצת פתיל נייר קטן שבלט מהקופסה ובומממ! - המבזק התלקח. אין דבר, שהפרצופים היו נראים לפעמים קצת מבוהלים והחדר היה מלא עשן כמו אחרי הפגזה. המבזקים החשמליים על נורה, לשימוש חד פעמי, הופיעו בשוק רק כעבור שנים .

כפי שאמרתי, חלק של אוצר הצילומים מהיליגנליי נוצר אז. אך הילד, בעל המצלמה, עבר אחרי זמן מה למעון ילדים אחר, לחברת ילדים יותר מתאימה לגילו. אנחנו לא נשארנו בלי מצלמה; היו ילדים אחרים, שהביאו איתם מצלמות, וגם לנו נשלחה מן הבית מצלמה 9X12, ואנחנו המשכנו בכוחות עצמנו (ז.א. עם גרטרוד ואדית), ועם התקרב עונת הקיץ הרבינו לצלם.

אחרי חג הפסחא מעון הילדים התמלא. לילדים שבאו מחוץ לחופש הגדול, ז.א. לא לקייטנה בלבד, היו תמיד בעיות כלשהן, ולא רק בריאותיות. אצל ילדים קטנים היו אלו בעיות אוכל - יותר נכון אי אכילה. משום מה הרופא או איש החנוך חשבו ששיטות ההפחדה של גב' הובו תשגנה מה שהשכנוע של הבית לא השיג. העניינים הסתדרו בדרך כלל ע"י השפעה סביבתית: חבורת ילדים זוללת גררה איתה, בסופו של דבר, גם את הסרבנים. אני מניח שהיו גם בעיות משפחתיות, שחייבו להרחיק ילד לזמן מה מהבית. אבל ברוב המקרים היה זה מצבו הכללי של ילד שקבע. רככת (מחלת חסר תזונתי, שהופיעה במאה ה-19 בארצות המתועשות) במקרים חריגים ואנמיה במידה רחבה יותר, לא היו נחלת שכונות העוני בלבד. שמן דגים היה עשוי לווסת את המחסור בויטמינים באופן חלקי; המחסור בקרינה אולטרה סגולה לא יכול היה להתמלא – וחסר זה של קרינה, סיפק הים הצפוני. זה בתנאי שההורים יכלו להרשות לעצמם לשלוח ילדיהם לשם. אין זה אומר שביטוח הבריאות הכללי לא שלח ילדים נזקקים להבראה לים הצפוני, אך ודאי לא למוסדות פרטיים.

ילדים רבים התגאו במה שיש להם בבית: לאב, הסנטור, יש יאכטה בהמבורג, בה ההורים הפליגו לסקנדינביה והפקידו את הבן בהיליגנליי; האם באיטליה ואין לה פנאי להתעסק עם הבת. היו אלו בעיקר הבנות היותר גדולות שהתגנדרו מאוד בלבושן וכבר ידעו בדיוק מה עושים במועדוני הלילה בברלין. אנחנו הקשבנו בפה פעור לספורים מן העולם המבריק. לא היינו אף פעם בקולנוע, לאמנו לא היה חוג שבועי לברידג', ולא היה לנו אח גדול שמסתובב באפריקה ובהוואי, שם הוא קונה אננס בשביל העסק של האב. היו בנים ובנות שידעו בדיוק איך מגיעים ילדים לעולם, אם כי הגרסאות המדווחות בנדון היו שונות בהתאם לתפיסתם ולמקור המידע של המוסרים, ולכן התמונה אינה חד-משמעית או מדויקת. בהיוודע תוכן שיחות כאלה למטפלות, כולל גטרוד ואדית, וכן שירים בציבור של פזמון אופנתי באותו קיץ - Ich hab das Fraeulein Lehn baden sehn...השיר על גב' לנה שאצלה אפשר לראות הכל בעת שנכנסת לים לרחוץ - גרם להלם ולזעזוע מוסרי עמוק. כאילו ה"מחנכות" לא היו מודעות לעובדה, שדברים כאלה לא רק עלולים - אלא בהחלט מתרחשים, בכל חבורת ילדים. אני לא זוכר מה עשו ומה אמרו, אבל הטאבו הנורא שהוטל על הנושא השאיר אותנו בהרגשה, שיסודות קיומנו הועמדו בסכנה חמורה, והמנסה להסיר את הלוט מעל סוד הבינה - סופו כיליון. לעולם משלמים מחיר בעד האכילה מעץ הדעת. לא פלא, אפוא, שהרחיקו זוג ילדים בקיץ, אח ואחות, כשהתברר שלא רק גילם אלא גם דרגת התפתחותם לא התאימו למסגרת המצויה - היינו, הם כבר ידעו...