לאחר חג השבועות מספר הילדים במעון גדל. מעתה סדר היום כלל לא רק הליכות יומיות - עדיין היה קריר מידי לרחצה בים - אך התחילו לארגן טיולים גדולים יותר, ובין השאר גם שיט בים. דייגי וויק ניצלו את סירותיהם לא רק לדייג. בעונת הקיץ השיטו גם תיירים. היו אלה ספינות מפרשים יפות וחזקות, באורך של 20-25 מ' ובעלות מנוע חזק נוסף למפרשים, בהחלט בטוחים אפילו בים גלי או גבה-גלי. אפשר היה לשוט סתם לשעה-שעתיים בים, בין האיים הקטנים, או לערוך טיולים להליגן של הסביבה, או לאי השכן אמרום, או אפילו לאי זילט (Sylt) ולמקום המרגוע היוקרתי (כבר אז) ווסטרלנד. (בימינו, בגרמניה של השפע והנס הכלכלי, וסטרלנד-זילט מפורסמת בחוף הנודיסטים רחב הידיים, שני בגודלו רק לסט. טרופז. מידע זה אני שואב כמובן מהעיתונות המצוירת הגרמנית; בזכרוני, הימים בהם אפשר היה להלך בבגד ים בחוף הרחצה, שלא לדבר על עירום, לא היו רבים. אבל מי יודע? אולי חלה באמת התחממות בקטע זה של כדור הארץ, ולו רק בלב הנוכחים שם).

בשנים הבאות לקחנו חלק גם בטיולים רחוקים יותר, כמו למשל להלגולנד (Heligoland) המפורסם, שאז עוד לא היה יותר מסתם אתר תיירות בים הצפוני, שש שעות מהמבורג. לפי שעה הסתפקנו בספינות המפרשים הנאות והמבחנים בעמידה מפני מחלת הים. היו מעטים שהיו חסונים נגד מחלה זו; עבדכם הנאמן נמנה עם המיעוט הזה, דבר שלעצמו תמוה לאור העובדה, שלא הייתי מסוגל לנסוע ברכבת אפילו עד ברלין מבלי לקבל בחילה, ואף בארץ לא יכולתי לנסוע באוטובוס למרחקים בלי טרוואמין. אבל בפני מחלת הים הייתי חסון ואף בספינת המעפילים נמניתי על תריסר הבריאים מבין 500 הנוסעים, כאשר הים התיכון טלטל אותנו אחרי שעברנו את מיצר גיברלטר.

שייט במפרשים מלאים וברוח ערה זאת חוויה. בהפלגות רחוקות יותר עם יעקב, בעל ספינת המפרשים Forelle, הגענו לעתים להליג לנגנס Langeness, כ-10 ק"מ מפור, או לאמרום השכן, וגם זכינו לשיט באור הירח, כשהים חלק כראי ונצנוצי אור הירח והכוכבים משתקפים ומהבהבים במים. השקט עוטף הכל ורק חריקת המפרשים ושכשוך המים בספינה נשמעים לפעמים. הייתה נחוצה מידה גדושה של אומץ לב ובטחון עצמי מצד המטפלות כדי לרכז ולרסן חבורה של 15-20 ילדים בגיל מעורב, לא רק בזמן השיט, אלא בטיולים בכלל וברחצה בים. אבל עד כמה שאני זוכר, גם בשנים לאחר מכן, לא קרתה תאונה, או פגיעה בילד, כתוצאה מאי השגחה או אי זהירות, במעונות הילדים בוויק. איש לא חשב אז על ביטוח ואיני מאמין שהספן היה מבוטח.

טיולים נערכו לא רק בדרך הים. האי וויק היה אי גדול ובו כ-10 כפרים קטנים בדומה לקוטג'ים האנגלים מהמאה ה-18: בתים נמוכים, כאילו מתכופפים תחת הרוח, מכוסי קש, מגורים, אורווה ורפת תחת גג אחד. כמה משקים מנה כל כפר איני זוכר; המשקים היו במרחק גדול אחד מהשני, כי כל משק ריכז את כל חלקות האדמה שלו סביבו. המגורים עצמם הבריקו מניקיון, רצפות העץ הלבנות היו מכוסות בחול לבן. כלי הנחושת והפליז המבריקים תלויים מעל הכיריים הפתוחים. והרי פריזלנד היא בעצם כבר הולנד, ובהולנד הכל מבריק. תושבי הכפרים היו רגילים לתיירות בעונת הקיץ והנשים והבנות היו מוכנות בכל עת להצטלם בתלבושותיהן ותכשיטיהן המקומיים. הם הציעו למכירה מיני מזכרות, הן עבודות צורפות והן גלויות וצלחות קיר עם מימרות וחרוזים עממיים. אחד החרוזים היפים ביותר הופיע על גלויה ונשמר בזיכרוני עד היום. בתרגום חופשי הוא הולך בערך כך:

מהילדים הרבים שחלפו והתחלפו במשך הקיץ אני זוכר אחדים. היו אלה מבוגרים מאיתנו בשנתיים-שלוש, יהודים. הייתה נערה בת 12 מברלין, מבוגרת ומפותחת לגילה, בת הכרך הגדול ומעורה כבר בענייני החיים. היא עזרה לנו בצרפתית ודברה, לפי המושגים שלנו, צרפתית שוטפת. שמה היה אדית מרכוס. וכן שני בנים, בני דודים, בני 13, מאוד בטוחים בעצמם. אחד מהם, ששם משפחתו יוסף, היה שמנמן, ובהתנהגות פלגמאט. כינוהו בשם Sanitaetsrat, "רופא בכיר", בשל הופעתו השחצנית ואהבתו לנסויים " רפואים" אצל ילדים אחרים. השני, היינץ כהן, היה שזוף, חסון וספורטאי, שתמיד נזף בנו אם פחדנו להיכנס לים בטמפרטורת המים הרגילה של 13-15 מעלות. ככזה זכרתיו. פגשתי אותו כעבור 16 שנה בקבוץ אשדות יעקב בשם חזקיהו כהן, נמוך קומה, צנום וחלוש, שסביבתו ראתה בו, אם לא תם, אז לפחות איש מוזר במקצת, שהתקשה להתערב בחברה. הוא היה נשוי לאישה שתלטנית, כלבתא, במושגים של ימינו, שהייתה לחלום הבלהות של כל מטפלות הילדים. לא יכולתי להאמין שזה אותו "יקה" שעבר ב-1926 במעון הילדים היליגנליי בוויק. אני מניח שפסיכולוגים עסקו בשאלה, כיצד קורה שילדים, שהיו כאלילים לילדים קטנים יותר, בעלי קווי אופי מסוימים משתנים בבגרותם להיפוכם הגמור. או כיצד קורה, שילדים רואים בנער כלשהו דבר שאינו קיים במציאות. נכון שהיה הגדול בינינו בשטטין. ואף על פי כן... חזקיהו איננו עוד בין החיים; הוא הלך לעולמו לפני שנים רבות ואולי נשכח במשק אשדות יעקב. אולי נותר ממנו רק זכרוני מהקיץ 1926.

יום בהיר אחד בחודש אוגוסט הופיע אבי, מן השמים, בלי הודעה מוקדמת. הוא בא מהמבורג, לשם ליווה את אחותו רוזה, שבאה עם בנה הקטן לביקור מאמריקה, והייתה בדרכה חזרה לנמל ההפלגה. היות ובהגיעו ל-Dagebuell לא מצא קשר לוויק, שכר מפרשית והגיע אלינו כעבור שעתיים. ההפתעה הייתה שלמה והחדשות, שהביא איתו, לא פחות מפתיעות. אחותו הבכירה של אבא באה בפעם הראשונה, אחרי 20 שנה, לגרמניה לביקור. נשואה ומבוססת, אם לילד בן 10, שקיווה להיפגש עם בני דודיו, והיה מאוד מאוכזב שאנחנו וגם גרט לא היינו בבית. הוא התנחם בצעצועים שלנו, ומעל הכל ברכבת החשמלית שלי. באמריקה באמצע שנות העשרים דברים כאלה עוד יובאו מגרמניה והיו יקרים מאוד .

בקיצור, ההורים נתנו לו את הרכבת במתנה, בכל מכל כל, מבלי לשאול הרבה, וגם לא היה את מי לשאול. אני קבלתי כמתנה מהם חליפה אינדיאנית, the real thing, ומקושטת ורקומה בתמונות - ובצלבי קרס, סמל שבאמריקה דאז לא הייתה לו שום משמעות, פוליטית או אחרת. בגרמניה זה היה כבר עניין אחר, ולכן גירדו הכל החוצה. את כל זאת גליתי אחרי שחזרנו הביתה. אירעו עוד דברים בשנת היעדרותנו מווריצן. גניבה גדולה התגלתה בחנות וכל העובדים פרט לשלושה-ארבעה, פוטרו; שניים מהם נמסרו למשטרה. העניין התחיל בכך שהקצב ממולנו בא לאבי וסיפר לו, שראה שאחד העובדים שלנו רצה למכור זוג מכנסים לפועל שלו. הכינו מארבים וכעבור שבועות מספר יכלו לסגור את הרשת ולתפוס את כל אלה שהיו שותפים בעסקה. עם כל זה הוחל בשיפוצים גדולים; חלק מהקומה השנייה (הדירה להשכרה שהתפנתה) צורפה לחנות וחל שנוי גדול גם בדירתנו. היעדרותנו מהבית הקלה כמובן על עבודות השיפוץ. הבניה לא הסתיימה לפני אביב 1927.

הקיץ הגיע לקיצו והגיע הזמן לחשוב מעבר ליום המחרת - מה התוכניות לעתיד. סוכם שנעזוב את וויק באמצע ספטמבר. כדי למנוע שינוי פתאומי חד וקיצוני באורח חיינו, הוחלט לא לנסוע ישר הביתה, אלא לשהות עוד שלושה שבועות בהרי ההרץ, ב-Bad Harzburg. במדע המרפא וההבראה היה מושג ה-Nachkur - הבראה לאחר ההחלמה - ערך מכובד ומומלץ אחרי טיפולים בריאותיים ממושכים.

הרי ההרץ הם הרים בגובה בינוני, כ700-800- מ' מעל פני הים, ושם מקומות מרפא ומרגוע רבים. מפורסם הוא הר הפסגה של ההרץ: ה-Brocken, וגובהו כ1100- מ'. בד הרצבורג היה מקום מרגוע לאנשים מבוגרים יותר ולמטיילים מושבעים. בחורף מציעים הרי ההרץ שטחים ומתקנים נרחבים לגולשי הסקי. הרבה פרטים על הרצבורג לא זכורים לי. התמקמנו בבית מלון ובילינו את הימים בטיולים קצרים והליכות. למטרה זו היה צריך, בהתאם למנהג המקום, להצטייד במקל הליכה, מקל הרים בשפת המקצוע. מקל הרים הוא מקל הליכה עם ידית כפופה למעלה וחוד ברזל בקצהו השני, כדי להיתפס טוב בקרקע בזמן העלייה על הר. וכדי להיזכר בכל המקומות שבקרנו, אפשר היה להדביק על המקל תווית קטנה מפח עם שם האתר; כך שבסוף העונה מקל עם פרזול מלא הצביע על פעילות טיולית ענפה.

מקומם של הרי ההרץ באגדות ופולקלור הגרמני: ה"ברוקן", ההר הגבוה ביותר, הוא מקום המפגש למכשפות, שנפגשות שם אחת לשנה בליל הוולפורגיס Wallpurgisnacht שחל ב-1 במאי. לשם באות המכשפות מכל העולם ובכל הגילים (!) וסובבות את הברוקן בתהלוכה אין סופית, רכובות על מטאטאים - בדיוק בין השעה 12 ל-1 בלילה. הרוצה לדעת פרטים יקרא בסצנת ליל הוולפורגיס במחזה פאוסט של גיתה (Die Hexen um den Brocken zieh'n). כמובן נמכרו מכשפות על מטאטא בכל מקום כמזכרות, כקמע למכונית או מתלה לשרשרת ב-18 קראט זהב.

שנה פחות שבוע מיום יציאתנו לוויק חזרנו הביתה, לווריצן. הכל נראה לנו שונה. החדרים, הרהיטים, החפצים, הצעצועים שלנו נראו לנו יותר קטנים: התבגרנו בשנה. כל הדירה עוד הייתה בשיפוץ; ישנו באופן ארעי בסלון, לא היה מקום לחפצים וזה לקח עוד חודשיים-שלושה עד אשר אפשר היה לארגן את הדירה מחדש, ז.א. לגור בה. ובינתיים היה עלינו, כצעד ראשון, להצטרף לבית ספר תיכון, ולעמוד במבחני הקבלה. עתיד מלא חששות.

נגשתי למבחן הקבלה בבית הספר התיכון העירוני. בבית הספר היו בסך הכל שש כיתות - מכיתה ה' ועד כיתה י'. החל מכיתה ח' הכיתות היו מעורבות, ז.א. נתקבלו אליהן גם בנות. המגמה הייתה ריאלית. מי שרצה לעשות בגרות היה צריך להמשיך בתיכון בפרייאנוולדה השכנה. מספר התלמידים בכל בית הספר לא עלה בהרבה על 100, דבר שלא השתנה במשך כל השנים. גם בערים קטנות אחרות המצב לא היה שונה בהרבה. כפי הנראה שכבות נרחבות הסתפקו אז בהשכלת יסוד בלבד, ויש לציין שמוסדות ממשלתיים העדיפו לקבל לחניכות גומרי יסוד על בעלי השכלת תיכון חלקית. עד היום איני מבין, כיצד העיר יכלה להחזיק בית ספר ובו מספר תלמידים כל כך קטן, ושכר לימוד נמוך כל כך – כ- 16 מרק לחודש.

סגל המורים והמנהל היו מוכרים להורי - אני לא הכרתי אף אחד. במבחן התברר חיש מהר, שהיסודות בצרפתית שרכשנו בוויק אינם עומדים בתביעות בית הספר, במיוחד באשר להיגוי. לגבי שאר הדברים איני זוכר, בוודאי לא חסרו לקויים נוספים. אך אני התקבלתי לכיתה הראשונה, ה-Sexta (כיתה ה'). בכל המקצועות היו הלימודים אינטנסיביים מאוד והכיתה הקטנה לא אפשרה להסתתר ולהישאר באנונימיות. המקצועות הראשיים היו גרמנית, צרפתית וחשבון.

במרכז השיעור בגרמנית עמד הדקדוק, ה-Grammatik בגרמנית, עניין מורכב למדי, לא פחות מגרמטיקה לטינית. ואם כי למדנו את יסודות הדקדוק כבר בבית הספר העממי, הרי עכשיו שיטת הלימוד והיקף הנושא גבלו כבר בלימודים בלשניים. נוסף על כך התנהלה הנומנקלטורה בלטינית - שם עצם זה Substantiv, שם תואר Adjektiv, שם פועל Praedikat, פועל Verb, או אפילו Verbum עבור המהדרין. מאוחר יותר נוכחתי לדעת, שטרמינולוגיה גרמטית בלשנית מקלה בהרבה על לימוד שפות זרות, היות והיא יוצרת דפוסים משותפים.

הכל היה טוב ויפה, לולא המורה לגרמנית שהיה קנאי לנושא והרביץ את התורה במלוא מובן המילה, הן באופן ספונטאני והן על פי רישום בסוף השיעור. צריך היה ללמוד את המושגים בעל פה, ואיש לא העז להשתמש בהגיון משלו, במידה ואפשר היה לדבר על הגיון. לא הגיון - האות הכתובה. למען הצדק יאמר דבר אחד: לקנאות הדקדוקית של המורה היה יסוד: חלק גדול מהתלמידים דיבר בשפת הרחוב בשגיאות דקדוקיות זועקות לשמים; אבל ספק אם הגיון גרמטי היה מביא את מישהו להקפיד על טוהר הלשון. רמה לשונית היא תוצאה של סביבה וקריאה. היהודים, בדרך כלל, בלטו בזכות גרמנית טובה, עוד סיבה לעורר אנטישמיות סביבתית. יותר גרועה בשבילי הייתה בעיית הכתיב. לא הייתי מסוגל להתגבר על שגיאות הכתיב במשך שנים, ובכך גם הקריאה לא עזרה לי, כי השגיאות היו של חיפזון; חסרו תמיד חצאי מילים ומשפטים, ואין זה פלא: תמיד חשבתי יותר מהר מאשר הייתי מסוגל לרשום. רק בשנים האחרונות, כשתוכן הכתבה היה חשוב מכמה שגיאות קטנות, ניאותו המורים להתעלם מהן ואני השתחררתי מהסיוט הזה. מעניין שכאיש מבוגר, עד עצם היום הזה, אני כותב גרמנית ללא שגיאות ואני בטוח בדקדוק. הכיצד - השד יודע!

איני זוכר מה למדנו בחשבון, בוודאי מה שכל ילדי כיתה ה' עד היום לומדים. חשבון, זה מזכיר לי תמיד את השאלות על הסוס: אם סוס אחד רץ 20 ק"מ בשעה - כמה רצים 10 סוסים? או: סוס אחד אוכל 1 ק"ג שעורה בשתי דקות - בכמה דקות אוכלים 10 סוסים אותו ק"ג שעורה? לא הצטיינתי בצרפתית ולא בחשבון, אך איני מוצא להאשים את מישהו בכך. ס"ס שיטת ההוראה הויקטוריאנית כן הניבה פירות אצל אחרים; כשהתחלנו ללמוד אנגלית בכיתה ח', המצב לא היה שונה. אמנם ברגע שעזבתי את בית בספר ידעתי אנגלית ברמה המאפשרת לתלמיד לקרוא את הספרות הקלאסית בשפת במקור; וכך לקרוא בצרפתית את Racine ו-Voltair, אך לא את עיתון הערב. היום אני מניח שהפופ והטלוויזיה גמרו עם השקפה זו - גם בגרמניה.

לשיעורי ההתעמלות הייתה חשיבות רבה מאוד בגרמניה. אצלנו התקיימו פעמיים בשבוע באולם התעמלות על מכשירים, או בחוץ (בהתאם לעונה) לאתלטיקה קלה. פעם בשבוע אחר הצהרים (גם כן רק בקיץ) נערכו משחקי מגרש. צריך היה להופיע בבגדי התעמלות ונעלי התעמלות. מיותר לציין שלא השתתפתי אף פעם בפעילות הספורט; שוחררתי מזה ע"פ תעודה רפואית, באיזו הנמקה איני זוכר. לא יכולתי לתאר את עצמי על מקבילית או בקפיצה. בניגוד להנחות דאז, שללא אימון גופני אי אפשר להתקיים בחיים, הסתדרתי בכל זאת לא רע, בהתחשב בעובדה שעבדתי עבודה גופנית כל ימי חיי.

יחסי האישי לבית הספר היה יחס של פחד והסתייגות מוחלטת. פחדתי מכל יום, שהיה עלי ללכת לביה"ס. תחושתי הייתה תחושה של עוינות, לאו דווקא מצד המורים, אלא מצדם של הילדים. את הסיבה לא ידעתי; לא הצטיינתי בלימודים ואיש לא היה יכול לקנא בי. אני מניח שהעוינות, במידה והייתה קיימת, יסודה בחוסר היכולת שלי ליצור מגע עם התלמידים. הדבר הזה לא השתנה עד הסוף. המתחים הפוליטיים אחרי 1930 החריפו את המצב, אך הם לא היו הגורם. מאחר ולא הייתה לי הזדמנות להיכנס לתנועת נוער, נשארתי למעשה בלי חברה בכלל. רק שנים אחרי כן, כאיש מבוגר, חשתי את ההפסד של שנות הנעורים.

לקראת חג המולד 1927 הסתיימה הבניה בחנות. מחצית הקומה השנייה, ז.א. הדירה שהתפנתה, התווספה לחנות. קומה ב' קושרה לחנות ע"י מדרגות רחבות ידיים. הקומה הפכה למח' הלבשת נשים - שמלות ומעילים - וכובעים. חדר אחד קטן בקצה אולם המכירות שימש ככובעניה ומתפרה לתיקונים, חדר שני שימש כמשרד והנהלת חשבונות. אמי ישבה שם וניהלה את החשבונות והיו שנים שעשתה גם את המאזנים. היה גם מקום למזכירה עם מכונת כתיבה, ומסביב מדפים מלאים תיקים. כיצד אפשר היה להסתובב שם, קשה לתאר היום. במתפרה עסקו בעיקר בעשיית כובעים לנשים. בימים ההם הכובע היה עדיין חלק בלתי נפרד מלבוש נשים ורבות קנו את כובעיהן לפי הזמנה. כובענות הייתה מקצוע לא פחות מתפירה; אני מניח שבאירופה המערבית ובארה"ב גם היום. שאר הדברים נמכרו בקומת הקרקע: הלבשת גברים, בדים ולבנים, בגדי ילדים ודברי תינוקות, גרביים וסדקית. קופה רושמת אחת (מכאנית) מתוצרת NCR נמצאה בקצה האחורי של החנות. ההתחשבנות הייתה מסורבלת למדי. לכל זבן היה בלוק לרישום החשבונית. עם גמר המכירה נרשם הפריט ומחירו בשלושה העתקים. עותק אחד נמסר ללקוח, איתו הלך לקופה. הסחורה עם העותק השני נמסרה לקופה ע"י הזבן. עותק שלישי נשאר בבלוק הרישום לביקורת ולסיכום היומי. מאחר ובמחלקות השונות היו בדרך כלל, זבנים קבועים, העברת הסחורה לקופה היווה לעת עומס בעיה (ב-'משביר', בשנות קיומו, עבדו באותה שיטה).

חמישה חלונות ראווה גדולים (בהחלט בממדים של משביר או כל-בו שלום) שימשו לתצוגה. דקוראטור מקצועי דאג לתצוגת הדברים ולתפאורות. דגם החיקוי היה כמובן ברלין; משם כולם למדו ואני חושב שלא נפלנו הרבה מהרמה המקובלת גם היום. ציבור לקוחתנו לא היה הציבור של מערב ברלין. רמת המחירים הייתה נמוכה ויותר עממית. לא הוצגו דברים בחלונות הראווה בלי מחירים, ואיש לא ציפה לקנות בווריצן מודלים פריזאים.

שנות השפע הכלכלי בגרמניה היו השנים 1924-1929. אז המחזור השנתי של העסק הגיע ל-250,000 מרק. כמה זה בהשוואה להיום? הדולר האמריקאי עמד אז 4.20 מרק לדולר, אך מי יודע מה היה כוח הקניה של הדולר ב-1929. איני יודע מה היה גובה המשכורות של העובדים. נדמה לי שמשכורת הדקוראטור נעה בין 300-400 מרק, הגבוהה בין המשכורות, קופאית קבלה כ200-250 מארק, חניכה קיבלה רק כסף כיס, כ- 20 מרק לחודש. חישוב המחירים היה כ-25% תוספת למחיר הסיטונאי. מה היה הרווח שהעסק השאיר במחזור השנתי, אחרי מס, איני יודע. אני יודע רק שאמי נרשמה כעובדת, ששולמו עבורה כל ההוצאות הסוציאליות, דבר שהעניק לה אחרי המלחמה רנטה מטעם הביטוח הסוציאלי הגרמני (כמשפחה לא היינו חברי קופת חולים כלשהי).

לאחר שיפוץ הדירה, כל אחד מאיתנו זכה בחדר משלו. יותר נכון, אחותי קבלה חדר, שם ישנה ביחד עם גרטרוד. אני קבלתי חדר קטן סמוך לחדר השינה של ההורים. חדר השירותים (שכלל גם אמבטיה) שופץ, אך נשאר גם להלן פרימיטיבי למדי. תנור שהוסק בפחם חימם את המים עבור האמבטיה; כמות המים החמים בפרק זמן מסוים הייתה מוגבלת. חימום התנור הסיק גם את החדר הקטן מעבר לכל צורך. לא היו שירותים נפרדים מהאמבט. תנור החימום לא סיפק מים חמים לרשת, וגם לכיור הרחצה היו רק מים קרים. אמבטיה עשו רק פעם בשבוע, במוצאי שבת, בעוד יום א' (השבתון הנוצרי בו החנות הייתה סגורה) היה שמור לאבי. ביתר הימים הסתפקו ברחיצה יומית בכיור, ובמים חמים מקומקום. זאת הייתה התקדמות לגבי שנים קודמות מעטות; אז היו בחדרי השינה של ההורים ושלנו שולחן רחיצה מיוחד עם סט של קערה וכד מחרסינה. למה אי אפשר היה להתקין בוילר כמו היום, לא ברור לי. הטכניקה בוודאי הייתה כבר קיימת.

בכל אופן, הנוהג (יש אומרים "הרגל") של מקלחת יומית שייך לארץ-ישראל - שנים לפני שהאמריקאים גילו את ה-daily shower שלהם. מספרים, שכשחיילי הבריגאדה, במלחמת העולם השנייה, הקימו להם מקלחות שדה עם מים חמים, הם גרמו ע"י כך למשבר זהות עמוק בצבא הבריטי כולו.

לא היה קיים ביוב מרכזי בעיר. בחצר של כל בית נמצא בור רקב גדול, אותו היה צריך להריק לעתים מזומנות, בעזרת קבלן, שהפעיל משאבת קיטור ניידת, ששאבה מן הבור אל עגלת טנק, רתומה לצמד סוסים. הייתה קיימת מעין מערכת ניקוז לכבישים ולמדרכות בעיר, שקלטה מים שלא היו מי שופכין (מהמכבסה למשל). חימום החנות וחדרי השינה בדירה היה באמצעות מערכת הסקה מרכזית. הבוילר עמד באחד המרתפים והוסק בקוקס (Koks - פחם שהופק ממנו הגז). חדרי המגורים חוממו ע"י תנורי קרמיקה שונים, שהוסקו באמצעות Briketts, פחם חום כבוש, שנכרה בסביבה. לתנור בחדר הקטן היה תא לחימום מאכלים וטיגון תפוחי עץ. לתנור בסלון סונף גם ספסל שהתחמם ביחד עם התנור. התנורים כובו בלילה והודלקו מחדש כל בוקר. ההסקה המרכזית אמנם לא כבתה בלילה, אך אנחנו סגרנו את הרדיאטור בחדר השינה בלילה ופתחנו קצת את החלון. ההסקה המרכזית - הייתה באמצעות מים חמים ולא קיטור -שמיבש מאוד את האוויר, לכן העדיפו בחדרי המגורים את תנורי הקרמיקה. כל התנורים היו קשורים לארובות; מפעם לפעם הופיע מנקה הארובות (אחרי הודעה מוקדמת), שחור כמו בספרי הילדים ועלה אל עליית הגג. משם טיפס החוצה ועל הארובה, ובעזרת מטאטא ברזל קשור לחבל ומשקולת עשה את מלאכתו. ברור שמיקום התנורים בחדרי המגורים נקבע ע"י תכנון הארובות בגג.

בהיותנו קטנים הסתובבנו בחנות, אבל מגיל עשר ואילך התחלנו לעתים, לקחת חלק בעבודה בימי העומס. היו אלה בעיקר ארבעת ימי ה-Advent, ארבעת ימי א' לפני חג המולד, והימים שלפני חג הפסחא וחג השבועות הנוצרי, ה-Pfingsten. עזרנו בעיקר לזבנים, להביא סחורה לקופה ולמסור את החשבונית ללקוח שבינתיים עבר למחלקה אחרת. הבעיה בשבילי הייתה תמיד לזכור את פרצופו של הלקוח, אותו ראיתי רק לפני דקה, ולזהותו בין ההמון. לי כולם היו דומים כביצה אחת למשניה. עד היום זה קורה לי, ולא רק אצל אנשים, גם עם רחובות ומכוניות.

לקראת חג המולד נפתחה (או הורחבה) מחלקה נוספת: צעצועים. פונה מקום בקומה השנייה מול שמלות וחצאיות הוכנה מחלקת צעצועים גדולה, לפי מתכונת הימים ההם, עם רכבת חשמלית, שטסה בין בקעות ובין הרים. גרמופון שלנו הועבר לקומה ותפקידנו היה לדאוג למוסיקת רקע. היה זה רק גרמופון מכני, ללא מערכת רמקולים, אך לפעמים הכביד הרעש על העובדות, והן ביקשו הפסקה גם אם עידן הדציבלים היה עוד מאיתנו והלאה. אין מחלקת צעצועים בלי תערוכת צעצועים, והקהל המיועד ציפה כל יום בקוצר רוח לשעה בה נפתחה המחלקה לילדים. הילדים הסתובבו שעה ארוכה בין הצעצועים על מנת לבלבל אחר כך להוריהם את המוח, מה הם רוצים שיקנו להם - וזאת בדיוק הייתה מטרת התערוכה. העבודה התנהלה בחגים ושבתות ללא הפסק, עד כדי כך, שלעתים היה צריך לנעול את הדלתות לפני גלי הקונים הגועשים. לעת לילה כולם היו תשושים, בעלים כעובדים.

למכור, זה מקצוע שצריך להתמחות בו; אני עצמי אף פעם לא השתלמתי בזה. אמנם, בשעת דוחק רוב האנשים קונים יותר מהר, אך כרגיל, קונה היודע מה הוא רוצה לא נכנע לתעלולי שכנוע של זבן זריז ופשוט הולך לדרכו לחפש את מזלו במקום אחר- לתסכולו העמוק של הזבן. גרוע יותר, אם האיש אינו יודע מה הוא רוצה; במקרה זה הכישלון מובטח מראש. בימים כאלה יכולנו לשמוע מפי העובדים צ'יזבטים רבים ומשונים על התנהגות לקוחות, כשלא פעם, הזבן יצא כגיבור מההרפתקה; וכן סיפורים על שיטות מכירה מפוקפקות למדי: כיצד מוכר משלשל מטבע לכיסה של חליפה שהיה רוצה להיפטר ממנה, אף כי לא התאימה ללקוח. הלז מכניס את ידו לכיס, בעת מדידת המקטורן, מרגיש במטבע וחושב מי יודע איזה אוצר גילה ומחליט לקנות את החליפה. או אודות אותה אישה שמחפשת דגם פריזאי בין הכובעים ב- 3.95 מרק. כל זה קלטנו עם פה פעור כתורה מסיני. האם היה יכול להיות מגרש משחקים יותר מגוון ומרחיב אופקים?

במיוחד גאים היינו אם נשלחנו להכניס את פדיון היום הקודם לבנק הדואר. הורי מעולם לא החזיקו חשבון בבנק. הקופה היומית השוטפת סיפקה מזומנים. נחוץ היה רק סידור לתשלומים שוטפים, בעיקר לספקים. זה נעשה באמצעות בנק הדואר. כל המסחר בגרמניה עבד באמצעות בנק הדואר, עניין זול ומהיר. הורי לא ידעו מה זאת משיכת יתר, overdraft, או צ'קים דחויים. תשלום לספקים היה אחרי 30 יום. מי שהקדים לשלם היה זכאי ל-3% הנחה. משכורות העובדים שולמו בסוף החודש (ultimo) במזומן, בתוך מעטפה כולל טופס ההתחשבנות.

אירוע מרגש אחר הייתה ספירת המלאי השנתית (ה-Inventur) בימים בין 27 בדצמבר ל-31 בו, היות והמאזן השנתי נסגר ב-31 בדצמבר. הימים בין חג המולד וסוף השנה (Sylvester ממילא היו ימים חלשים מבחינת תנועת קונים, והיה לעובדים פנאי לספור את המלאי, אך קרה שעבדו בערבים שעות נוספות כדי לגמור בזמן. במקרים כאלה חולקו קפה ועוגה או סנדביצ'ים). גם כאן לא חסרו צ'יזבטים: האם צריך למדוד את גלילי חוט התפירה - עם מוט מדידה - או לספור את הסיכות בתוך החבילות. השתתפנו בספירת כפתורים. ה-31 בדצמבר הוא סוף השנה האזרחית והנוצרית וגם יום סגירת המאזן. כך, שסילבסטר בשבילי לא היה קשור להילולה השנתית הגדולה אלא לגמר ספירת המלאי. בשעה חמש או שש העובדים התפזרו עם איחולי "שנה טובה", וכל אחד מיהר לחגיגה שלו. אבי עוד ישב אחרי-כן שעה ארוכה לסכם את שווי המלאי; זה נתן לו הערכה ראשונה של המאזן העתיד להיערך. כשעלה למעלה היה השולחן ערוך עם סופגניות, ופעם אפילו בבקבוק שמפניה. בכך הסתיימה בדרך כלל חגיגת ה"סילבסטר" אצלנו. פתחו לשעה קלה את הרדיו והלכו לישון. בעיירה שלנו לא היה דבר שהיה עלול להפריע את מנוחתנו - לא זיקוקי דינור ולא המונים ברחובות; החגיגות היו ביתיות ואנחנו לא נמנינו עם המשתתפים. האפילוג בא ב-2 בינואר. זה המועד להחליף את מתנות חג המולד, כידוע טרדה לא מעטה. ועוד, לפי האמונה, טפלה או אחרת, צבע החפץ שנמכר כדבר ראשון בשנת המאזן החדשה ב-2 בינואר, קובע אם זו תהיה טובה או לאו, ואיני זוכר אם דובר על שחור או לבן, ואם הזבנים נהגו בהתאם, ואם, אמנם, בהצלחה.

פריצה או ניסיון לפרוץ לחנות היו עניין לא כל כך נדיר. אומנם, לא כל כך קל היה לפרוץ את הדלתות, לכן הסתפקו הפורצים בפריצה לחלונות הראווה. לא תמיד זה התבצע בשקט ופעמיים סיירת המשטרה הבחינה בפורצים לפני שאנחנו הרגשנו בהם. לכן הוכנסה בשנים אלו תאורת חרום לחלונות הראווה, כפי שזה נהוג היום בכל מקום. לרוקן חלון ולחדור לחנות - לזאת ההתמחות המקצועית של הגנבים כנראה לא הספיקה.

פגיעה חמורה יותר לחלונות הראווה ארעה בבוקר קיץ אחד, כשהשרת, בחור צעיר בן 15-,16 שכח לקום בשעה ארבע בבוקר, כדי להוריד את הצלונים מעל חלונות הראווה; שמש הבוקר הלוהטת רבצה משעה חמש על חזית החלונות. התוצאה הייתה הרסנית: חלק גדול של בובות השעווה נמס בחום, והמראה הכללי היה דומה למה שבעתיד נכיר בנופים של סלבדור דאלי. באותה תקופה השעווה הוחלפה בניר מעובה (mach), שנשאר תקני עד לעידן הפלסטיק.

שלוש השנים 1927-1929, אינן פרק זמן ארוך, אך בהתפתחותו של ילד שלוש שנים הן זמן רב. גדלנו והתבגרנו בתקופה זו. עברתי איכשהו את כיתות ה' - ו' ועברתי לבסוף לכתה ז' (Quarta). חופשות הקיץ שלנו היו לפחות חודשיים (כיצד בתי הספר הסכימו להארכת חופשתנו איני יודע עד היום). את הקיץ הגשום של 1927, בילינו ב-Krumhuebel בהרי שלזיה. השעמום היה כה גדול, שהוחלט שלהבא לא נסע עוד להרים. לכן את החופשות הבאות בילינו רק בוויק. בקיץ 1933 נפרדנו סופית ממנה - אך אז כבר לא היינו ילדים, והיטלר תפס את השלטון.

נסענו יחד עם גרט, שבינתיים התווספה לו אחות, ופעם או פעמיים הצטרפה אלינו גם מרגוט מברסלאו (אמו של סטיבן). הנסיעה (ברכבת) עצמה הייתה מבצע. הוזמנו מקומות ישיבה מראש, וכך תפסנו תמיד תא שלם בקרון. באחת ההפלגות אמי מסרה לגרטרוד ולליסבט (ליסבט עברה כעבור כמה שנים לפרייאנולדה לגרט), שהתלוו אלינו, סל של 5 ק"ג דובדבנים. גרט ומרגוט, הצעירה מאיתנו, קיבלו על עצמם לשמור על הסל. הכוונה הייתה שהדובדבנים ישמשו לנו כלפתן בימים הראשונים. כשהגענו לוויק התברר שהסל ריק - גרט ומרגוט גמרו 5 ק"ג דובדבנים במשך כמה שעות, בלי נזק בריאותי כלשהו.

בוויק שכרו עבורנו דירה בת 3 חדרים גדולים ומטבח, שאליה חזרנו במשך כמה עונות. במרוצת השנים שכחתי מה עשינו ובאיזו שנה. כל עונה הציעה שפע של אירועים, ולא הפסדנו רבים. כל שנה הייתה תחרות ופרס ל-"נחלה" הכי יפה בחוף הים. סיפרתי כבר על ה-Strandkorb, כורסת חוף הים, כסא הנוח הגדול שזור כ"סל", שנשכר לכל העונה ומקומו היה קבוע; זה איפשר היכרות עם בעלי המקומות השכנים. סביב לכורסת החוף הוקם גל, חומה של חול, שהפך את המקום לנחלה פרטית שאין לזרים דריסת רגל אליה. את הגל מסביב לכורסת החוף, החומה, נהגו לקשט באמצעות דברים שנמצאו על שפת הים, בחול, ובעיקר בקו המים וב-Watt בשעות השפל: צדפים כחולים ולבנים, ארוכים ועגולים, אבנים קטנות וצבעוניות, אצות, כוכבי ים, מה לא. מהם יצרו מעשי אומנות לשמה: תמונות מכל הסוגים והנושאים. מעון הילדים היהודי הנציח פעם תיבת נח, כולל גן חיות שלם והר האררט. סיפורי ילדים, עניני דיומא, סמלים וסיסמאות, ששיקפו לא אחת את המתח בתחרות צילומים, בזה שצילמנו את מטה מתפשטת אחרי פרגוד של מעיל רחצה, עם הכותרת: "אידיליה בחוף הים".

עוד אפיון למצודות החול בחוף הים: דגלים. גרמניה התפארה, תודה לאל, בדגלים אין ספור; לכל אחת מארצות הפדרציה, לכל אזור, לכל פרווינציה ולכל עיר היה דגל משלה, ואפשר היה להפגין את הפטריוטיזם המקומי ע"י הנפת הדגל המיוחד. אך מאחרי זה הסתתר הרבה יותר: עם התמוטטות הרייך הקיסרי ב-1918 והקמת הרפובליקה הויימרית הוחלף הדגל הקיסרי השחור-לבן-אדום, שיוצרו ביסמרק (שחור-לבן הפרוסי עם האדום הברנדנבורגי - איפה הבווארים?) בשחור-אדום-זהב של הרייך הגרמני-הרומי של ימי הביניים - ושל מהפכת 1848. הצעד הזה התברר כמאוד לא פופולארי אצל שכבות רחבות. הדגל הישן הזכיר עבר מזהיר, עוצמה צבאית וכבוד ומצב כלכלי טוב, כשהמטבע העובר לסוחר היה זהב. הדגל החדש זוהה על ידי הרוב עם השלטון הסוציאליסטי, האינפלציה הגדולה, הדמוקרטיה השנואה והאינטלקטואלים היהודים השמאלנים. שהכבוד אבד באשמת הקיסרות וצבאה, ומחוללי האינפלציה היו ההון והתעשייה הכבדה, המזוהים מאז ומתמיד עם הימין - מי התעניין באמיתות אלה? דגל המדינה היה לא יותר מדגל המפלגה הסוציאליסטית, ובעיני הרוב לא לגיטימי. לכן איש לא העז להניף את הדגל הרשמי, אלא אם רצה להפגין השקפה פוליטית שנויה במחלוקת; יותר פשוט היה להציג את הדגל הישן, שחור-לבן-אדום, ואיש לא שאל שאלות. עבור היהודים, מחלוקת הדגלים היה דבר, שמוטב לא לגעת בו בכלל ולהימנע מלהניף דגל. הדגלים בנחלת החול שלנו בוויק היו אפוא ניטראליים. כאפילוג לקטע זה אזכיר אפיזודה קצרה וסמלית: באחת ההזדמנויות בתחילת 1933, כשהציבור נצטווה להניף דגלים, חשב אבי כנכון להניף את דגל פתיחת החנות משנת 1912, כמובן בשחור-לבן-אדום. כולם התפעלו מדגל "היסטורי" זה, אך כעבור כמה שעות הוא הבין את חוסר הטעם שבכל העניין והחזיר את הדגל לארגז הנפטלין.

שמור לי בזיכרון במיוחד טיול שעשינו באחד הקיצים הרבים שבילינו בוויק. הייתה זאת נסיעתנו להלגולנד. אי קטנטן במפרץ הים הצפוני, במרחק כשש שעות מהמבורג, הוא מקום בעל קסם מיוחד. סלע אדום, כסלעי פטרה, מתרומם מתוך הים. שטחו כ 2-3 קמ"ר לכל היותר. מרחוק ניכרים שלושת צבעי האי: מעטה ירק מכסהו מלמעלה, אבן החול האדום של הסלע והחול הלבן של חוף הים לרגליו. ובכך גם להלגולנד היה דגל: ירוק-אדום-לבן. היישוב הקטן, של כמה עשרות בתים, היה מאוד דומה לכפר דייגים בריטי קטן על חוף התעלה. ואמנם, עד 1896 הלגולנד היה בריטי (Heligoland). הגרמנים, בדרכם למעצמה ימית, לא הרגישו בנוח עם ישיבת האנגלים בשפך האלבה והציעו להם עסקה: הם הציעו להם החלפת המושבה האפריקאית זנזיבר ש"רכשו" לא מכבר. האנגלים הסכימו והקהילה האירופית צחקה על עסקת החליפין המוזרה: להחליף חבל ארץ עשיר עבור סלע חסר ערך בים הצפוני. אך הגרמנים ידעו מה הם עושים: במלחמת העולם השנייה פינו את האי מתושביו וכרו מנהרות ענק אל תוך הסלע מגובה פני הים; היה זה בסיס לצי הצוללות הגדול בעולם. לא פלא שבנות הברית העיפו את כל הבסיס, כולל הצוללות, לשמים, גבוה גבוה. היה חשש שהסלע לא יחזיק מעמד והאי יטבע במצולות הים הצפוני. אך האי ברובו נשאר על תלו גם לאחר הפיצוץ והתושבים חזרו לבתיהם והמשיכו בעיסוקם ופרנסתם מלפני המלחמה: תיירות.

המיוחד בתיירות ההלגולנדית היה, שהאי נמצא מחוץ למים הטריטוריאליים של גרמניה והיווה כעין אזור סחר חופשי. היום זה קיים בכל נמל תעופה; אז מכירה פטורה ממכס הוכרה רק באוניות הגדולות בלב ים. האי היה למעשה בזאר אחד גדול, והיצע הסחורות היה מלבד סיגריות, מי הבושם והקוויאר הרוסי, בעיקר צמר אוסטרלי ואריגים אנגלים. אך התברר לקונים הנלהבים, בדרך כלל בהגיעם הביתה, שלא קנו מציאות כלל וכלל. אמנם הסחורה הייתה פטורה ממכס ושילמו עבורה במרקים, אך המחירים היו גבוהים ובקורת המכס, שהתנהלה באוניה בדרך חזרה, הגבילה את כמות הסחורה הפטורה על פי הכללים הידועים גם היום. אני מניח שהעסקים מתנהלים שם גם היום באותה צורה - אם לא הוסיפו קזינו וחוף נודיסטים לפי רוח זמננו.

באחת העונות, עוד לפני הקיץ האחרון בוויק, החליטו שעלי ללמוד לשחות ולהירשם לקורס שחיה. ללמוד לשחות, במיוחד בים, היה אומר להקשר לחבל, שמורה לשחייה החזיק בו, ולבצע אותן תנועות מצחיקות שנלמדו קודם לכן "על יבש". מבלי להאריך - אני מעולם לא למדתי לשחות, על אף מספר השיעורים הרבים; כל התנועות היפות לא הועילו ולא עזרו לי להישאר על פני המים. איני רוצה להאשים גם בזאת אף אחד, לא את המורה ולא את טמפרטורת המים, 13 עד 16 מעלות, שנחשבה כסבירה. ילדים אחרים כן למדו ושחו. אותו דין בשיעורי הריקודים שנים אחדות אחרי-כן, או בארץ, באימוני זריקת רימוני-יד בהדרכת ההגנה: כל השיעורים הללו עלו בכסף למישהו, אם לא להורי, אזי לעם היהודי; לשווא - שלושת המקצועות, החשובים בהחלט בחיי אזרח, לא למדתי, ובמגרעת זו הרגשתי כל ימי חיי.

במרץ 1929 מלאו לנו 13 שנים, עת הבר-מצווה. אני אומר "לנו", ולא "לי". הורי לא היו קרובים להשקפות היהדות הרפורמית (שמקורה בגרמניה ולא בארה"ב), אבל משום מה היה נראה להם, שלאחותי ולי, בהיותנו תאומים, יאה לחוג בר- ובת מצווה משותפת. רעיון הבת מצווה (שהיום נפוץ למדי בכל הרבדים היהודיים, ולא רק בגולה) נובע מחיקוי למנהג נוצרי, ה-Konfirmation, שחל על בנים ובנות כאחד. מקור המנהג ודאי ביהדות, אך אצל הנוצרים גיל "המצווות" הוא 14, עת הבגרות המינית באירופה דאז. בגיל 14 מסתיים גם חינוך היסוד (החובה) ועוברים לחניכות - פרשת דרכים בחיי המתבגרים. ה-Konfirmation או Einsegnung בגרמנית הייתה קשורה בקבלת "סעודת ישו" (Abendmahl Eucharist) הראשונה בכנסיה הפרוטסטנטית. הילדים הלכו לכנסיה ביום א' קבוע מראש, בדרך כלל יום א' לפני חג הפסחא. הם לא נכנסו עם משפחותיהם, אלא בקבוצות של בנים וקבוצות של בנות. האירוע עצמו היה משפחתי. הבנים לבשו את חליפתם הראשונה, כולם בעיצוב אחיד וצבע כחול כהה, וחבשו מגבעת. הבנות לבשו שמלה שחורה וגרביים שחורות. כולם ענדו צרור הדס. ילדי בית הספר התיכון לא שמרו על מנהגי הלבוש - ביטוי מעמדי. הבנות הופיעו בשמלות אופנתיות, והבנים לאו דווקא בחליפה הטיפשית, אלא בלבוש נערי בית ספר, וחבשו את כובע הכיתה (בתיכון חבשו כובע אחיד לכל כיתה). מאוד מקובלת הייתה "חליפת מלחים" (סגנון יורדי הים) עם מכנסים ארוכים. החליפה והשמלה השחורה סימלו מעמד של בגרות (וגמר בית הספר) אצל שכבות הפועלים והמעמד הבינוני הנמוך, אך הורים רבים ראו בילד בן ה-14 לא יותר מילד, ומכנסיים ארוכים ושעון כיס עם שרשרת, מתנת הקונפירמציה האובליגטורית, לא שינו הרבה מעובדה זו.

ילד יהודי בגיל 13 בודאי לא היה יותר מבוגר מעמיתו הלא יהודי בגיל 14 ומעמד הבר מצווה סימל בגרות: הילד חייב במילוי המצוות ונחשב (נספר) במניין המתפללים. ילדים בחוגים חרדים אמנם בוגרים בגיל הבר מצווה, אבל הם נולדים זקנים, כפי שסמי גרונמן העיר פעם באחד מספריו. נער יהודי בגרמניה בגיל 13 עדיין היה ילד, אך מעמד הבר מצווה כבגרות, התבטא בעיקר במתנות: ספרים רציניים, מצלמה, השעון בהא הידיעה, כלי גילוח ראשונים, עט נובע - ועוד ידנו נטויה. כך היה גם אצלנו.

העלייה לתורה התקיימה בשבת 'זכור', שבוע לפני פורים. המבצע היה טעון הכנה מרובה. ילד שגדל בארץ ולומד בבית הספר כמה שנים תנ"ך מתמצא בדרך כלל בפסוקים ופרשות השבוע. עבור ילד בגולה זו כמעט למידה בעל פה. ב'עלייה לתורה' היה עלי לקרוא מן התורה ללא ניקוד, את הפסוק 'זכור את אשר עשה לך עמלק', וסמוך לזה את ההפטרה, שמואל א' ט"ו. בסיפור זה שאול המלך מצטווה לחסל חשבון ארוך של כמה מאות שנים עם עמלק ולצאת נגדם לפעולת עונשין, בפקודה מפורשת להשמיד הכל, אנשים ורכוש ולא לרחם על שום דבר. שאול מצידו לא ראה הרבה טעם להשמיד מקנה צאן ובקר יקר ערך (בני אדם מילא), ובזה המיט על עצמו את זעם ההשגחה העליונה, על פי שמואל הנביא. צעד זה עלה לו, לשאול, במלוכה ובשושלת. מי שמתעניין בנושא יכול לקרוא את הספר God knows מאת Joseph Heller, כעין אוטו-ביוגרפיה של המלך דוד הזקן, בה הוא מתייחס בפרוטרוט לפרשה, ומגיע למסקנה שגם במרומים ההיגיון אינו דבר צפוי בוודאות.

אך לא היה די בקריאת פרשת השבוע וההפטרה - צריך היה לשיר אותם לפי סימני הניגון, המופיעים בטקסט בנוסף לניקוד. אולם היהלום שבכתר טקס בר המצווה בגרמניה היה הנאום. את הנאום היה הנער צריך לשאת עם גמר קריאת ההפטרה, קבל עם ועדה. הנאום נכתב על ידי המורה שהכין את הילד לבר מצווה. המורה בקהילות הקטנות היה, כפי שהזכרתי כבר, בדרך כלל החזן-שוחט-מורה לדת, והעתיק את הנאום מתוך כרך עבה, ששימש לו לחיבור הדרשות לרגל החגים. הנאומים היו חיבורים ארוכים בסגנון המאה ה-19, עם ציטוטים רבים בעברית ופניה פתטית להורים ולקהילה, שבה ילד בן 13 מקבל על עצמו אחריות כגבר מתבגר, לא רק לשמירת המצוות, אלא לנשיאה בעול של הציבור כולו.

כשהבאתי את החיבור הביתה ללמידה בעל פה והורי וגרטרוד קראו אותו, הם נדהמו. הורי היו מספיק מתקדמים כדי לראות בכל העניין דבר בלתי אפשרי וצורם: ילד מדקלם נאום, שהועתק מספר, ממדגם נאומים בעל פה, מבלי להבין מילה על מה דובר, והכל לשם רושם, שבלאו הכי רק משעמם את הקהל. הם לא הסכימו שאשא את הנאום הזה, או לצורך זה כל נאום אחר. לדרוש דרשה זה תפקידו של הרב - או במקרה שלנו, החזן. החזן ומשפחתו לקו בהלם בהודעת ההחלטה. הם לא יכלו להבין, כיצד אם יהודיה מוכנה לוותר על חווית נאום בנה בבית הכנסת, ועל דמעות הזולגות מעיניה כשהבן מדקלם ככלב מאולף. לא, no deal, לא נאמתי אבל לא יצרתי תקדים; דורות בני מצווה המשיכו לנאום והעשירו את סביבתם בחוכמתם העמוקה של מחברי מדגמי הדרשות.

אני קראתי את הפרשה, קראתי את ההפטרה, בניגון עתיק הימים שבא מן המדבר, ואחרי כן הצטרפה אחותי אלי ועלתה אל הדוכן. החזן דרש דרשה שגם כן הועתקה מספר הדגמים שלו, וברך את שנינו בברכת הכוהנים. היה זה פשוט ולפחות נעדר אותו קיטש, שיהודים רבים אוהבים כל כך. במידה רבה אופנה זו מתחדשת היום - ולא רק באמריקה.

המסיבה שנערכה הייתה, לפי ממדים ישראלים של היום, צנועה למדי. מספר האורחים שהגיעו מרחוק לא עלה על 20. היו אלה בני המשפחה הקרובים ביותר, לרבות מברסלאו, שהגיעו כבר ביום ששי. קרובי משפחה מהסביבה היותר קרובה, כולל ברלין וסביבתה, באו בשבת בבוקר, לבית הכנסת או לארוחת הצהרים. בשבת אחר הצהרים נכנסו אנשי הקהילה לברך. האורחים שהגיעו בליל ששי לנו בבית מלון. נשכרה טבחית להכנת התפריט; מיותר לציין שההצלחה הייתה מעל המשוער והסעודה ארכה כמה שעות. היה זה כמובן מפגש משפחתי. מפגשים כאלה היו נדירים למדי מחמת המרחקים הגדולים. חתונת הזהב של סבא וסבתא בברסלאו, או חתונה בפרוסיה המזרחית היו ציוני דרך. בר המצווה של גרט בפרייאנוולדה, שחל שנה אחר כך, נחוג ביתר פאר, באולם שמחות גדול עם תזמורת, סעודה עם סלמון- Sauce Remoulade, אווז פקינג וצלי עופר, שנשטפו אל הקיבה עם שמפניה, עבור 150 מוזמנים וכל הקהילה, וריקודים עד לשעות הקטנות. וכמובן, גרט נאם נאום מרכך אבנים, מתוך ספר המדגמים, כי הרושם קובע, ו-Noblesse oblige (כפי שוויקה צביצ'קו פעם העירה לי בהזדמנות דומה: " oblige אני עוד מבינה - אבל איפה ה- noblesse?").