כפי שהערתי, חיי חברה קהילתיים לא היו תוססים במיוחד אצלנו; גם הירארכיה חברתית לא הייתה קיימת. המשפחות החברות ראו בקהילתן לא יותר מאשר מכשיר למילוי הפונקציות הבסיסיות של קהילה יהודית: לדאוג לקיום התפילה בשבתות ובחגים, לדאוג לשחיטה, לקיים שיעורי דת לילדים ולדאוג לקבורת המתים. מעבר לכך כל אחד דאג לענייניו ואיש לא חשב לראות בקהילה כעין מרכז תרבות נוסח קהילות אמריקה. יתרה מזו: רק מיעוט ראה בפעילויות הבסיסיות של הקהילה צורך כלשהו, הרוב היה מוכן לוותר עליהן ברצון.

אם מקובל כי מעמדו של רב הקהילה הוא מעמד של מורה-דרך רוחני הרי שאיני יכול לומר זאת על החזנים שמלאו תפקיד זה בקהילתנו. את שתי משפחות החזנים האחרונות בווריצן הכרתי מקרוב ועם ילדיהן התחברנו. החזן י. ברוך ומשפחתו הגיעו אלינו בשנת 1928. הם באו מהמזרח והשתייכו, אם אפשר להגדירם, לקטגוריית הזעיר בורגנים, בעיקר בגלל רגישותם המופרזת והמופגנת בכל הקשור לכבודם העצמי ושאיפותיהם החברתיות, שלא היה להן מקום בקהילתנו - לא היה אל מה לשאוף. לא שזה התבטא, חלילה, בהופעתם החיצונית או אורח חיים מעבר ליכולתם - הם פשוט שאפו לחברה ולחיים חברתיים שלא היו קיימים אצלנו. מקומם התאים יותר ל-cultural center של congregation יהדות אמריקה.

היו להם שלושה ילדים, בת בוגרת, מעל גיל 16, ושני בנים, שהצעיר ביניהם, זיגי, היה בגילנו. היה לחזן ברוך קול נהדר, טנור אופרה, בשפת המקצוענים, והוא אהב להציגו ברבים גם מחוץ לרפרטואר החזני. את כל הפזמונים ושירי הקברט של סוף שנות העשרים השמיע בהתלהבות רבה ולא חסר חומר בשנים אלו של פריחה תרבותית בגרמניה; אזכיר רק ש"אופרה בגרוש" מאת ברכט-ווייל הוצגה לראשונה בברלין ב-1928. אם משפחת ברוך הייתה רגישה לכבודה העצמי הרי שרגישות לסביבתה הייתה חסרה לחלוטין. האנטישמיות העולה וגועשת בעיירה, אחרי בחירות 1930, דחפה את הקהילה להסתגרות יתרה כלפי חוץ; משפחת ברוך המשיכה לראות בכל אחד ידיד, אך במציאות רבים לעגו להם. חוסר טקט התבלט במיוחד כאשר ב- 1932 פרסמו כתבה קצרה בעיתון המקומי בה תיארו את הופעתם האומנותית במסיבת חנוכה של הקהילה היהודית, וסיפקו לגויים חומר לבדיחות רבות.

החזן ברוך לא המשיך עוד לכהן זמן רב בווריצן. כהונתו הגיעה לסיומה הפתאומית בגלל אירוע שקשור לבתו הבכורה. בטי התבגרה והייתה כבת 20. היא החלה לבלות בלילות ולהסתובב בברים ובתי מרזח מן היותר מפוקפקים. במהרה הייתה לשיחת הרחוב ומשום הופעתה הצוענית במקצת קראו לה "רקדנית המקדש", אולי כתזכורת לתפקיד אביה. נערה יהודיה שמסתובבת בין הזונות הייתה תופעה אבסורדית. היא קשרה קשרים עם כל מיני גברים והרתה לאחד מהם, מבלי שהוריה נתנו דעתם לכך. היא הצליחה להעלים את מצבה עד הסוף. היא ילדה לבדה, בחדרה, ואיש לא חש בזה. את התינוק עטפה בנייר עיתון והטמינה בפח אשפה ברחוב; אחר כך הלכה לבית החולים העירוני וביקשה עזרה בטענה שלקתה בשטף דם. הרופא התורן (זה קרה באמצע הלילה) לא האמין לה והודיע על המקרה למשטרה. המשטרה התחילה בחקירה וחיש מהר גילתה גם את התינוק. בטי נדונה לשנתיים מאסר.

קשה לתאר את ההלם שאחז ביהודים. רובם קראו על כך למחרת בעיתון המקומי שהעלים, למרבה הפלא, את שמה של הבחורה, אך הזכיר את "בטי ב.". זה עוד היה חסר בתקופה בה יהודי הפרובינציה העדיפו להיות בלתי נראים. איני מאמין שמקרה זה הגביר את האנטישמיות בעיירה. זה היה מעשה בנערה טיפשה, שלעולם לא חונכה לאחריות על מעשיה. בימינו מקרה כזה היה מעסיק פסיכולוג ועובדת סוציאלית. אז נמסר הטיפול לרשות בית הסוהר.

מר ברוך לא יכול היה להישאר עוד בתפקידו והמשפחה נאלצה לעזוב את העיירה לאלתר. אבל לסיפור יש happy ending. בטי ישבה שנתיים ועם שחרורה החלה לעבוד בברלין. שם הכירה דרום אמריקאי שהתאהב בה, לקח אותה לארגנטינה ונשאה לאישה - בכך איפשר לבטי להוציא את משפחתה מגרמניה. מעז יצא מתוק.

החזן שהחליף את י. ברוך היה יהודי בשם הירש. אישתו הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. היו להם שני ילדים, בן צעיר ממני, ובת בוגרת, שנפגמה בגופה ובנפשה כאחד - היא צלעה וחיה בעולם של הזיות. אך גם משפחתה חיה בעולם שלא תמיד תאם למציאות - זה בא כנראה עם התפקיד. הספרות היהודית מתארת אנשים אלה כמחוץ למקום ולזמן. הקהילות הקטנות בפרובינציה הגרמנית היו זקוקות לאנשים הקרוצים מחומר אחר, אך אלה לא נהרו לקהילות הפרובינציה.

בתקופה זו חל עוד משהו בחיינו, מרגש במידת מה, אך בחלקו מטריד ומכאיב - כיוון השיניים, אורתודנטיה, שנהוגה היום בעולם כולו בגילים 9-14. אז היה זה דבר חדש באירופה, רופאים מעטים התנסו בכך, והתוצאות לא תמיד היו מובטחות מראש. במערב ברלין עבד רופא שיניים, שפיתח שיטה חדשה ורכש לעצמו קליינטורה מכל אירופה. הטיפול היה אמור להיות ממושך וכמובן יקר. במרפאה האלגנטית, לא הרחק מקורפירסטנדם, התאספו ילדים מכל ארצות היבשת, שבאו, כמונו, באופן מיוחד לברלין, לשם טיפול - ישר מתוך רשימת ה-Who is who דאז. Herr Professor , סימונס שמו, דמות אלגנטית, גבה קומה, עם שער שיבה וקול סונורי  (צלילי). האסיסטנטית, גבוהה גם כן, מציגה זוג רגליים שהיו זוכות בכל תחרות בינלאומית - מושלם לכל סרט . הצד המכאיב התבטא בעצם הטיפול. החדשנות של אז כנראה לא הייתה כל כך מתקדמת: סביב לשיני הבינה הותקנו חשוקים, אליהם חובר חוט פלטינה שתפקידו ללחוץ על השיניים הקדמיות ולדוחפם פנימה. הדבר נעשה בהדרגה, במשך חודשים רבים, וכל פעם, לאחר הטיפול, לא יכולנו לאכול כי כל הפה כאב במשך שבוע. הטיפול נעשה פעם בחודשיים-שלושה ואמור היה להיגמר תוך ארבע שנים. וכן היה - אלא שעם גמר הטיפול התברר, לפחות לגבי דידי, כי השיניים אמנם התיישרו, אך החישוקים וחוט הפלטינה הרסו את השיניים - פשוטו כמשמעו.

אחר כך בא שיקום מערכת השיניים - מייגע ויקר. אפשר היה עוד להשלים עם הגזרה, לו התוצאות הסופיות היו מצדיקות זאת. אך המצב לא היה כך: כעבור שנים מספר השיניים הקדמיות חזרו למצבן ההתחלתי. פסק הדין המסכם ניתן בשנות החמישים, במרפאה האורתודנטית של קופ"ח ברח' מאז"ה: כשלון חרוץ. הפרופסור הפוטוגני, הרגליים של האסיסטנטית, השיניים הכואבות ואכילת הדייסה במשך ימים ושבועות וכמובן הכסף הרב - הכל לשווא! איני יודע כיצד הצליחו נסיכת פרוסיה או בן הלורד האנגלי, שהעתקים בגבס של שיניהם הוצגו בארון זכוכית גדול בחדר ההמתנה - והאם מרפאת הפאר לא עפה כולה השמימה עם הפצצות ברלין. בינתיים המדע התקדם וטיפול אורתודנטי כבר לא הורס מערכות שיניים. הייתי קורבן על מזבח קדמת האנושות.

בסתיו 1929 ארעה אותה רעידת אדמה כלכלית שגלי ההלם שלה זעזעו את כל העולם. היא השאירה אחריה הרס משקי, רעב וייאוש של מיליונים רבים. היא גרמה לתמורות חברתיות מרחיקות לכת בעולם המערבי, לרבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה ולפגיעה בליברליזם באירופה כולה. מלחמת העולם השנייה הייתה רק תוצאה טבעית מהתפתחות זו.

הכל התחיל בסוף ספטמבר 1929 בוולסטריט, התמוטטות הבורסה לניירות הערך של ניו-יורק. בבית הלבן ישב אז נשיא רפובליקני, הובר, שממשלתו עודדה משק מוניטארי חופשי, ללא פיקוח, ומניפולציות שוק ניירות-ערך בידי ענקים, בממדים שלא היו ידועים עד אז, וזאת במשך כמה שנים. הבורסה הייתה למגרש משחקים, לא רק של אנשי עסקים, כי אם גם של עקרות בית וילדי בית ספר. היו רווחים קלים על כספי הלוואות. (הדברים ידועים, ואת פרטי הסיפור ניתן לקרא בספרו המעניין והמעמיק של John Kenneth Galbraith על אירועי 'The Big Crash 1929'. את הפרטים הטכניים הכרנו במשחקי וויסות מניות הבנקים אצלנו ב-1983. עד היום מורגשות תוצאות משבר זה.) אך הממדים אז היו עולמיים, והתמוטטות משק הכספים האמריקאי גרר אחריו גם את הבנקאות האירופית. לא היה קיים פיקוח על הבנקים ועל שוק ההון, ולא היה כל ביטוח לפיקדונות פרטיים בבנקים; את הלקח הזה למדו מאוחר מדי.

ספרים וסרטים מתארים את המשבר הגדול שעבר על אמריקה. בהשוואה לאירופה ובמיוחד גרמניה, האמריקאים חיו בלוקסוס. התמוטטות שוק הכספים שיתקה את המשק לחלוטין. מאות אלפי עובדים נזרקו לרחוב, הביקוש לסחורה ירד למינימום, דבר ששיתק את התעשייה וגרם למובטלים נוספים. זאת לא הייתה האינפלציה, שכולם זכרו ופחדו ממנה. זאת הייתה דפלציה קטלנית: רמת המחירים ירדה. לא היה מחסור כלשהו, ובכל זאת, השכבות החלשות לא היו מסוגלות לדאוג לקיומן ורעבו ללחם. דמי אבטלה היו מינימאליים. והמדכא מכל, לא נראה שום סיכוי לשינוי המצב בעתיד הנראה לעין.

היינו כבר גדולים דיינו כדי להבין, מה קורה סביבנו. זרם הקונים בחנות פחת, פוטרו עובדים, ושוב חשו במתח ברחוב. הבחירות בספטמבר 1930 הכניסו את הנאצים עם 25% מנדטים לרייכסטג: הנורה האדומה נדלקה. גם הקומוניסטים התחזקו והיו למפלגה השלישית בגודלה. ובכך המאבק הפוליטי עבר לרחוב, והתכתשויות קטלניות בין נאצים וקומוניסטים היו לעניין של כל יום. הסוציאל דמוקרטים, המפלגה החזקה ביותר, שחלשה גם על המשטרה, נשארה בצד. לו לקחו אז חלק פעיל יחד עם הקומוניסטים במיגור הנאצים, היו יכולים להצליח בכך תוך זמן קצר. אך הם חשבו בטעות, כי שני הקיצונים יאכלו אחד את השני וייעלמו יחד מהבמה. קיטוב פוליטי אחז בכל החיים הציבוריים. זירת הקרב הייתה בערים הגדולות: באספות פוליטיות, בספורט, באוניברסיטאות, בבתי הספר ובתנועות הנוער, בפונדקים וגני בירה.

עם עליית כוחם של הנאצים, ההטפה האנטי יהודית לבשה צורות חדשות, ציבוריות. היהודים הואשמו במשבר הכלכלי העולמי, באבטלה, ובעיקר כאחראים לחתימת חוזה השלום עם בנות הברית (חוזה ורסיי), שהטיל על גרמניה תשלום פיצויים (שהפסיקה לשלם עם פרוץ המשבר הכלכלי). היהודים לא נשארו פסיביים וניסו להשיב מלחמה שערה - מעל דפי העיתונות ובויכוחים פוליטיים. אך לא היה ליהודים פרטנר בויכוחים אלה. הנאצים בכלל לא טרחו להתווכח עם היהודים - הם מראש לא הכירו בהם כאזרחים שווי זכויות. וכך כל המאמץ ההסברתי היהודי התפזר בחלל הריק. הגרמנים היו מעוניינים לשמוע מה שהנאצים אומרים - ולא מה שהיהודים משיבים. הטילו אומנם על היהודים אשמה, אך לא נתנו להם להתגונן.

ערב עליית הנאצים לשלטון חיו בגרמניה כ- 600,000 יהודים (1% של כלל האוכלוסייה), אזרחים גרמנים לכל דבר. מבחינה דתית התארגנו היהודים בקהילות. מאז ביסמרק, קהילה דתית, קתולית, פרוטסטנטית או יהודית, הייתה מוכרת כגוף ציבורי, שרשאי לגבות מסים מחבריו לשם כיסוי הוצאותיו השוטפות. המסים נגבו באמצעות העירייה או האוצר והיו מחייבים. מי שלא רצה בהשתייכות לקהילה דתית, חייב היה להצהיר על כך בבית המשפט. הקהילות היהודיות היו מאוגדות ארצית ופדראלית. במישור הדתי התחלקו יהודי גרמניה לליבראלים (הקונסרבטיבים באמריקה של היום) ואורתודוקסים, עם שכבה דקה של חרדים מחד ושכבה לא יותר גדולה של רפורמים מאידך. הגוון הליבראלי היווה את הרוב. פוליטית כללית נמנו היהודים בדרך כלל עם "השמאל הבורגני" (המפלגות הלא-פועליות שלא נמנו עם הימין), אם כי רבים היו פעילים במפלגות הסוציאליסטיות וגם במפלגה הקומוניסטית. פוליטית-יהודית, הרוב נמנה עם הזרם המרכזי שהתבטא בארגון פדראלי, ה-CV בתרגום חופשי: איגוד מרכזי של אזרחים גרמנים מדת יהודית deutscher Staatsbuerger juedischen Glaubens Central Verein - אזרחי מדינה מדת יהודית" הדגישה כי יהדות היא דת, בדומה לנצרות ולאיסלם. יהודים א י נ ם קבוצה אתנית נפרדת מהגרמנים. הם השיגו, כי בטפסים רשמיים (דרכון, מפקד אוכלוסין) צוינה הדת לא "יהודי" אלא - "mosaisch" - "דת משה". קומץ הזרם הרפורמי התארגן באיגוד נפרד עם נטיות ימניות; כך גם הופיע איגוד חיילים יהודים, וותיקי מלחמת העולם הראשונה ,R.J.F, ראשי תיבות ל-Reichsbund juedischer Frontsoldaten- תחת הנהגתו של סרן לויבנשטיין אחד, טייס קרבי, שלא התעייף להדגיש את נאמנותו לדגל (הישן). היה משהו מן הגיחוך בריטוריקה זו; גם היא נזרקה לחלל ריק - איש לא התייחס אליה, אולי לעגו לה.

עליית הנאצים לשלטון בווריצן לא החלה ב-30 בינואר 1933. הם כבשו את הרחוב עם ניצחונם בבחירות בספטמבר 1930, בהן השיגו מעל 100 נציגים בפרלמנט הגרמני והפכו ממפלגה שולית קיצונית לכוח השלישי. הם כבשו את הרחוב - לא בברלין או במרכזים הגדולים האחרים. הם נעשו לגיבורים בפרובינציה, בעיירות ובכפרים, שם המעמד הבינוני הנמוך הריע להם ורץ לאסיפות העם. כך גם בווריצן. לא שהציבור הרחב בווריצן היה קודם לכן מעריץ של המשטר הוויימארי – אך כעת הנטייה למפלגה הנאצית נעשתה מוחשית יותר מהנטייה ללאומנים בכלל. לא בכל השכבות כמובן. המעמד הבינוני, הפקידות הבינונית, החנוונים נשארו נאמנים לזיקתם למפלגות הימין; אלא שעכשיו עשו זאת במופגן. פשוטי העם תמכו בנאצים. זכורה לי אישה צעירה וחביבה שפרצה יום אחד לחנות בצהלה "האם גם אתם כולכם בעד היטלר? יש בכלל מישהו אחר?"

אשר ליהודים - אהדה כלפיהם לא הייתה בווריצן, אך שררה אווירה של דרך ארץ תוך שמירה קפדנית על התחומים. עכשיו ההסתייגות נעשתה בוטה יותר; יחסי חום והבנה, עד כמה שהיו נדירים, פינו כעת מקום לקור ודחייה. בשלוש השנים הבאות, עד לתפיסת השלטון, הכינו הנאצים את הקרקע היטב. היהודים הואשמו בכל: בהרס הכלכלה ובמשבר העולמי, בהרעלת התרבות הגרמנית ע"י תרבות זרה, במניעת הניצחון במלחמת העולם ובהקמת הרפובליקה הוויימארית. הם הבטיחו לשלול מהיהודים את האזרחות וזכויות האזרח. בכל מקום בעולם סיסמה כמו "היהודים הם אסוננו!" הייתה משלהבת המון פרוע לעשות שפטים ביהודים. זה לא קרה - גם לא לאחר תפיסת השלטון. השכן היה יכול להפסיק לברך את המכר היהודי לשלום, להרים עליו יד - זה היה עניין לבריונות המאורגנת, תחת פקודה של מפקד. זה קרה כהפגנה פוליטית בכמה אוניברסיטאות ומרכזים עירוניים גדולים, בפיצוץ אסיפות פוליטיות או הפרעות במופעים אמנותיים. ההיתקלות ביהודים לעולם לא הייתה ספונטאנית; היא בוצעה בשם המפלגה. אחרי 1933 הפעולות האנטי יהודיות היו עניין של השלטון בלבד. השלטון גייס את הכוחות ה"סדירים" שלו למבצעים הידועים. לאיש מהרחוב לא היה חלק בהן. עוד ב-1936 התנפל בריון, ידוע לכל בווריצן, במדי המפלגה על חנווני יהודי. זה קרה קצת אחרי שעה 7 בערב, שעת הנעילה. היה זה יהודי, לא מן החביבים ביותר על הציבור, שבלאו הכי עמד לפני פשיטת רגל. הבריון התנפל על היהודי, הכה אותו עד זוב דם, שדד את הקופה הריקה כמעט והלך לו לדרכו, להתפאר בין חבריו, איך נתן ליהודי את המגיע לו. כעבור שעה מצאה אותו אישתו, וכעבור שעה נוספת עצרה המשטרה את הבריון. הוא הואשם בשוד אלים ונידון לשלוש שנים כלא. בנימוקיו הדגיש השופט, כי טענת הנאשם, שפעל כאזרח נאמן נגד יהודי, לא התקבלה ע"י בית המשפט. הפעולה נגד היהודים היא עניין של המוסדות המוסמכים לכך. תקיפת יהודים מצד גורם פרטי נחשבת כעבירה פלילית.

שלוש השנים, מעליית הנאצים ככוח פוליטי, עד לכיבוש השלטון היו תקופה סוערת פוליטית וחברתית וגסיסת הרפובליקה. מנהיגיה הראו פחות ופחות נחישות להגן על ערכים דמוקרטיים וברצון מסרו את רסן השלטון לידיים ימניות בתקווה שאלה יילחמו ביתר הצלחה נגד היטלר. היו אלה שלוש שנים של ימי חסד ליהודים, עוד פסק זמן של קרני שמש בודדות לפני אפלת ההשמדה.

בתחילת שנות השלושים עוד הספקנו לטעום מחיי התרבות, לפני שהגל הגועש הנאצי סגר עלינו. כוונתי היא לביקורים בתיאטרון בברלין. זה לא קרה לעיתים קרובות - נסיעה כזאת הייתה כרוכה בחזרה מאוחרת, כמעט בשתיים בלילה (הייתה קיימת רכבת מיוחדת שיצאה בשעה 24.00 מברלין - רכבת התיאטרון בפי העם). רק דברים ספורים זכינו לראות. זכורה לי ההצגה "סיפורי הופמן" בבימוי מקס ריינהרט, עם כל הכוכבים המפורסמים של התקופה. בסצינת הברקארולה, תקרת אולם התיאטרון בן 3000 מקומות, הוארה והפכה לרקיע נוצץ מכוכבים. גם ביקור של שבוע ימים בדרזדן, עיר הבארוק, עם אוסף התכשיטים הגדול בעולם, מקור עבודות באמאייל וזהב, אבני רובין, יהלומים ואזמרגדים בגודל ביצה (מה נשאר מזה? אני מניח שהרוסים לקחו את הכל). ביקורים במוזיאונים בברלין, לרבות הפרגמון עם המזבח הענק וראש נפרטיטי הקטן.

את בית הספר עזבתי בדצמבר 1932. בקיץ שקדם חליתי קשה מאוד; אולי הייתה זאת שפעת קשה או אפילו התחלה של דלקת קרום המוח, כי התחלתי לראות את הכל כפול. התאוששתי רק כעבור חודשים, ולא היה טעם לחדש את הלימודים. לבגרות ממילא לא הייתי הולך, לפחות לא בבית ספר בווריצן; שם השהות הפכה לבלתי נסבלת ליהודים. וכך עזבתי את כיתה י' שלושה חודשים לפני גמר שנת הלימודים. הייתה מחשבה להשלים את הלימודים בבי"ס עם מגמה טקסטיל בצ'כוסלובקיה ולהמשיך באקדמיה לטקסטיל. לא הייתי מסוגל להחליט, אך איני מאמין שהייתי מתקבל בתיכון אחר עם ציונים כשלי. בינתיים הסתובבתי בחנות. עבודה רצינית לא עשיתי שם, אך התחלתי ללמוד אנגלית באופן רציני.

היו דברים בחינוך ילדים, שאולי נראים היום מגוחכים, אך נתפסו אז כ"הכרחיים" שאי אפשר לוותר עליהם ויהי מה. למשל עניין חשוב כמו שיעורי ריקוד. בתאום עם פרייאנוולדה התקשרו עם מורה לריקודים, שתפקידה היה, בין היתר, גם להכניסנו לנימוסי החברה הגבוהה.

דובר על הריקודים של התקופה - הטנגו, One-Step, הרומבה הקובנית, פסדובלה, ולס אנגלי, פוקס-טרוט - מה עוד? כל עוד רוקדים יחד עם המורה, העניין הולך יופי. עם שותפה מהססת, שהנך חייב להוביל, יש כבר בעיות. אבל ללמוד לומדים קודם כל מעשית, ולי לא היה בדרך כלל אומץ הלב לכך. פשוט לא העזתי, וכך נשארה אפיזודה חינוכית חשובה זו ללא תוצאות. יכולים לומר "מילא", מה כבר ההפסד, אבל האמת היא, שזה היה חסר לי מאוד, כאמצעי לקשור קשרים.

הנאצים לא תפסו את השלטון ע"י הפיכה, בכוח הזרוע, אלא באורח פרלמנטארי, אחרי התמקחות ממושכת, כבעלי הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה קואליציונית. הנאצים לא היו המפלגה הגדולה ביותר (אלה היו עדיין הסוציאל-דמוקרטים), אך עם שתי מפלגות של הימין המתון יותר היו מסוגלים להרכיב ממשלה. "תפיסת השלטון" לשמה, ביטול הממשל התקין והקמת שלטון יחיד קרה רק כעבור מספר שבועות, תחת אצטלה של מצב חירום לאומי (הצתת הרייכסטאג).

היהודים שהשלו עצמם, שהנאצים יתנו ל-business להמשיך as usual, טעו. כבר בחודש מרץ הוכרז על מבצע ענק ל"החרמת היהודים" (הבויקוט). קבוצות SA במדים, לא ההמון המשולהב (שהסתכל באדישות ושוויון נפש על הנעשה), התנפלו על יהודים ברחוב וסגרו חנויות של יהודים. קבוצות אחרות צעקו סיסמאות נגד היהודים. גם בווריצן בוצעו, כמובן, הפקודות מגבוה. SA צעדו ברחובות וצעקו: 'על גרמניה להתעורר - ליהודים להתפגר'. החנות לא נפתחה באותו יום, אבל העובדים התאספו בכניסה וצעקו לקראת ה-SA: "אתם הורסים את מקום העבודה שלנו" הנאצים לא הגיבו. באותו יום לא קרה פיזית דבר ליהודי ווריצן, אך היינו בהלם. בפעם הראשונה התחוור לנו, לאן פני השליטים מועדות: לגרש אותנו מגרמניה. מה הטיפו כל השנים, במאמרים, בכרזות תעמולה, בכרטיסי נסיעה לפלשתינה - הלוך ולא שוב, כל זה הפך למציאות. הייתה תחושה של אי הבנה, אי אמון, ואי רצון להשלים אך יחד עם זה חוסר אונים. אך קרה דבר נוסף, תופעה המוכרת לפסיכולוגים: הזדהות האסיר עם סוהרו. יהודים התחילו להאמין לכל הזוועות, שהנאצים העלילו עליהם; הם התחילו להאמין שהם באמת רעים, אינם מתאימים לחברה האנושית ואין להם זכות קיום. צריך היה לקרוע את סעיף התעמולה הנאצית מעיניהם.

באותו יום חרם, "יום הבויקוט", הגיע מישהו מהמרכז. ההנהגה היהודית עשתה באותו יום מאמץ רב להגיע גם לקהילות הנידחות כדי להבהיר ולעודד - לייעץ ובעיקר לנבא לו יכלו. לראשונה נשמעה המילה "הגירה", בהיסוס, בהסתייגות במבוכה. להגר, לאן. היעד הטבעי להגירת יהודים, ארה"ב, סגר את שעריו כבר בשנות ה-20. דרום אמריקה הייתה terra incognita. היה ידוע כי בסוף המאה הייתה הגירה יהודית לארגנטינה במסגרת מוסד מיישב, ICA. ומה עם פלשתינה? עליה ידעו עוד פחות; העיתונות היהודית, בדרך כלל השבועונים, הביאו את המעט, שעניין את הציבור, כתבות לחגים ושבתות. ידוע היה, שהוטל על ממשלת המנדט הבריטית לבצע את הצהרת בלפור ולהקים "מולדת ליהודים" בארץ ישראל. ידוע היה גם, שעליה ממזרח אירופה ניסתה להתיישב בה והחלה גם בייבוש ביצות. איש לא ראה בה אלטרנטיבה להגירה עבור יהודי גרמניה.

הקהילות חיפשו יעוץ. הוזמנו מרצים מכל הזרמים. אף אחד לא יכול היה לייעץ. ה-CV הטיפו בדרך כלל לעצבים חזקים; הכל יעבור. היותר מציאותיים אמרו: "רבותי, זהו זה. רובנו איננו בגרמניה 1000 שנים, אלא כמאה וחמישים שנה בממוצע. צריך להתרגל למחשבה כי יש לנדוד הלאה. העולם גדול". העולם אומנם גדול, אבל חוקי ההגירה, גם של מדינות דרום אמריקה לא עודדו הגירת יהודים חסרי דולרים. המשבר הכלכלי העולמי עדיין היה בתוקפו.

רוב המרצים היו רבנים, נציגי הזרמים השונים, והמפגשים התקיימו בבית הכנסת, לפעמים תחת פיקוח הגסטפו. בהזדמנות אחת או שתים הופיע גם ציוני, משהו חדש, בלתי רגיל, מעורר הסתייגות מראש. הוא בישר לנו, שאפשר להיקלט בארץ ישראל ללא אמצעים רבים אלא בתנאי אחד: Umschichtung "הסבה". מילה זו חבקה עולם ומלאו. אבות הציונות רצו לראות בפירמידה החברתית, בסיס רחב של פועלים, חקלאים ובעלי מלאכה, לפי המושגים של הסוציולוגים המזרח אירופים של סוף המאה ה-19. אך בגרמניה איש העסקים היהודי לא היה "חנווני", Luftmensch או עסקן בחלומות, כתפיסת מנדלה או שלום עליכם, מקומו היה בכלכלה מערבית מפותחת. האיש סיפר עוד על התנועה החלוצית, הקיבוצית והיה מובן, שעליה לארץ ישראל אפשרית רק לצעירים. עליית מבוגרים, עם "סרטיפיקט", למעמד הבינוני - עולים בעלי 1000£ לא נראתה מבטיחה. על אף זאת התחילו רבים לבקר בארץ ועלייה ספוראדית מגרמניה החלה כבר בחודשים הראשונים של 1933. אבל בווריצן לא השתכנעו. הכל יעבור. אולם לפתע נעשתה פלשתינה פופולארית ברחוב היהודי הגרמני; ההתעניינות גדלה. הנאצים החליטו לרכב על הגל הזה: כתב ה-Angriff, עיתונו של Goebbels, נסע לארץ ישראל היהודית ופרסם משם סדרת כתבות נלהבות על המפעל הציוני. המגמה הייתה ברורה: לעודד את היהודים להגר.

על קיומה של תנועה ציונית לא ידעתי עד 1933. התנועה בגרמניה הייתה קטנה ויהודים גרמנים מעטים נמנו עימה. סניפים היו קיימים בערים הגדולות. חוגים מקרב יהודי מזרח אירופה, שהגיעו אחרי 1918 לגרמניה , אך לא התבוללו ביהדות הגרמנית, ולא התערבו בה, היו קרובים יותר לציונות. "מרכז החלוץ" וזרם ציוני סוציאליסטי היו קיימים כבר לפני 1933, אך הרוב היהודי לא רצה לדעת מהם. יתר על כן – הם התקוממו נגד הרעיון הציוני, שראה ביהודים עם ולא השתייכות דתית בלבד. האשימו את הציונות, שתגרום לאנטישמיות בכך, שהיא מספקת לנאצים נימוקים, לא לראות ביהודים גרמנים לכל דבר (כאילו היה מקום להתייחס לאידיאולוגיה הנאצית ברצינות מדעית. הנאצים ראו ביהודים לא עם אלא גזע, טיעון שאין לו אחיזה מבחינה אתנית). זה לא שינה את המצב. היהודים הוכרזו כמחוץ לציבור הגרמני. דעת הקהל השלימה עם זה. כעבור כמה שבועות נתנו חוקי נירנברג את הגושפנקה הרשמית לכך.

הבעיה הייתה, להתמודד עם הציונות לא רק פוליטית אלא גם מנטאלית. כל הסממנים החיצונים בחיפושים אחרי "שורשים", ההזדהות הלאומית כביכול, הדת, הפולקלור - שמקורו במזרח אירופה והתרבות האידית - כל אלה לא דיברו ליהודי הגרמני ולא הציעו לו אתגר להזדהות. נותרה רק דרך ההכרה הפוליטית הצרופה, התנועה הקיבוצית שהיא דרך לרבים, כפי שאמרו, אך לא לכולם. ייתכן ורק לצעירים.

מיד, עם עלייתם לשלטון, הרסו הנאצים את חיי הרוח והתרבות בגרמניה ע"י "התאמה" (Gleichschaltung) לאידיאולוגיה שלהם. במרכז הפעולה עמדה הרחקת היהודים מהתיאטרון, הקולנוע והתזמורות הממלכתיות. מהעיתונות, מהאוניברסיטאות ומרכזי המדע - וכל מוסדות התרבות הציבוריים. התיאטרון נפגע ראשון: נאסר על שחקנים יהודים לשחק על במה גרמנית, כמו-כן נאסר על במאים יהודים ומנצחים ונגנים יהודים להופיע בתזמורות הגרמניות. האווירה ששררה אחרי ה"טיהורים" בחיי התרבות בגרמניה לא עודדה יהודים לקחת חלק באירועים אומנותיים "גרמניים". כדי לדאוג לצרכים של הציבור היהודי ולספק עבודה לאמנים היהודים המפוטרים, נוצר מוסד יחיד במינו בהיסטוריה היהודית בגרמניה-"ברית תרבות יהודי גרמניה (Kulturbund der Juden in Deutschland). היה זה כמובן בעידוד ותמיכת השלטונות הנאצים: אלה קבעו, על פי האידיאולוגיה שלהם, שהיהודי הוא הגורם ההרסני בתרבות הגרמנית ויש למנוע ממנו כל דריסת רגל בה. היהודים בתוך עצמם יכולים לעסוק במה שהם רואים כתרבות, אבל אסור להם לגעת במה שהוכרז כ"נכס תרבות גרמני"-whatever that means .

התארגנה במה יהודית כביטוי לתרבות יהודית גרמנית, בתיאטרון, מוסיקה וספרות. מיותר לציין שהרמה בכל אלה הייתה גבוהה ביותר (לפחות בשנים הראשונות, עד שאלה שעסקו בשטח זה הצליחו להגר, אם בכלל). אירוניה הייתה בכך, שהרמה התרבותית של הבמה והספרות הגרמנית ירדה לשפל המדרגה וה-Kulturbund היהודי נותר כנאות מדבר בשממה התרבותית הנאצית. לציבור הרחב הלא יהודי עובדות אלו לא היו ידועות, מה גם שבדיווחים הנאציים המעטים שהתייחסו לנושא, מפעלי התרבות היהודיים תוארו כמשהו הדומה לריקודים שבטיים במרכז אפריקה. ל-Kultubund לא היה חופש אינטלקטולי לפעילות כרצונו. הנהלתו הייתה כפופה לצנזורה וביקורת של מוסד ממונה נאצי, שפיקח על הרפרטואר. פקיד הגסטאפו נוכח בהצגות ומופעים, כשמטרתם הייתה לחזק את תחושת הגטו והעלבון ולדרבן את היהודים להגביר את מאמציהם להגירה.

זאת הייתה המסגרת בה יכולנו ליהנות מתרבות, כשהיינו בוגרים לזה. לאחר הכל, המסגרת הייתה מצומצמת למדי והחנק מורגש. אני זוכר שראינו אז את האופרה נאבוקו של ורדי, מחזות מספר (כולם קשורים לנושא היהודי), וכמה קונצרטים. הכל התנהל בשיטת המנויים, בדומה למקובל כאן. שסופו של מפעל אדיר זה בגטו טרזיינשטט - בגרוטסקה האיומה של "תרבות" שהפכה לזוועה, עם סופם של רבים מהאמנים היהודים שלא הצליחו להימלט (או במחנות ההשמדה האחרים).

מבודדים, מרותקים למקום, התחלנו להיפגש, הנוער היהודי בעיירה, לחוג שעסק בציונות, שפתאום החלה לעניין את הדור הצעיר, בספרות ובהיסטוריה. היו בינינו הבדלי גיל והבדלי השכלה. הייתה זו התחלה למסגרת חברתית כלשהי. בנסיבות אלו ובאווירה זו התחלנו להתקשר לצעירי הקהילה. יסדנו סניף של נוער יהודי במסגרת תנועה ארצית. הזיקה הרעיונית הייתה לכיוון ה-CV אך דברים אלה איבדו למעשה את משמעותם לנוכח החגורה המתהדקת על צווארנו.

על מה דיברנו במפגשים שלנו - ראשית על הציונות הכל כך חדשה בשבילנו; ספרות מתורגמת לגרמנית, בהוצאת הקבוץ המאוחד, הגיעה אלינו. שירי רחל, קטעים מביטאון הקבוץ. על אף התרגום, סגנון הדברים נראה לי במידת מה מוזר, לעתים מופרז ואפילו קנאי. רק מאוחר יותר, כשהכרתי באשדות יעקב אנשים מדור המייסדים, שהיו בין כותבי דברים אלה, הבנתי. קנאות זו הייתה חלק אינטגראלי של הציונות הסוציאליסטית בימים ההם, מנטאליות לניניסטית, שהובילה בסופו של דבר לפילוג מפא"י והקבוץ המאוחד.

היינו חבורה מעורבת - לא רבים אני זוכר. המבוגרת בינינו הייתה בחורה, ששהתה מספר שנים באנגליה ובאה אלינו לשוחח איתנו באנגלית. היא הניחה את היסוד לידיעתי שפה זו. היא הייתה פסנתרנית טובה ומשכילה, בעלת הומור דק וחד. את המלחמה עברה באנגליה ועם קום המדינה עלתה ארצה והייתה, במשך עשרות שנים, אחות ראשית בביה"ח לחולי נפש בבאר יעקב. רבים מילדי ווריצן עלו, אך פרט לאחד או שניים לא פגשתי אף אחד במשך השנים. היו שהצליחו להגר לדרום אמריקה וארה"ב. חלק מהנערים היו בני משפחות, שהגיעו לווריצן מאותם חלקים במזרח גרמניה, שעברו אחרי 1918 לפולין. משפחות אלו היו מאוד קשורות ביניהן והיוו כעין חוג חברתי בזכות עצמו. לעומתן היו משפחות שראו עצמן כ- society high, שהשתייכותן הייתה למערב ברלין. הניחו להם.

כך גם התחלתי ללמוד עברית, על פי ספר לימוד של בתי ספר תיכונים עם מגמה לשפות עתיקות. השיטה הייתה מסורבלת - אבל התקדמתי די מהר, וכשהזדמן לי להשתתף בשיעורי עברית "למתקדמים", כעבור שנתיים, רמתי הייתה כשל האחרים. אין בכך להעיד הרבה כי רמת הידע של השפה העברית הייתה די נמוכה בהכשרה הגרמנית.

בקיץ 1934 נותחתי באפנדיקס - בדיוק באותו יום בו היטלר עשה שפטים ב-SA פלוגות הסער שלו, ב- Roehm-Putsch המפורסם. הסיבות לכך לא היו אלה שמכונת התעמולה של גבלס ספרה לציבור הרחב. לא תוכניות של פוטש ואורגיות של הומוסקסואלים - אלא מאבק ומבחן כוח בין הרחוב – ה-SA פלוגות הסער, והשכבה השלטת, המעמד הבינוני והגבוה. היטלר ראה את הנולד ועוד קודם לכן הקים את ה-SS - יחידות העלית, מבני המעמד הבינוני, שעמדו תחת פיקודו הישיר. ה-SA- החבר'ה, רצו סוף סוף ליהנות מפירות הניצחון וגם להגיע לאבוס. מנהיגות ה- SA, במידה ולא באה מהפרולטריון, נמנתה עם עולם הפשע, פושעים מועדים, נכשלים וסתם יסודות מפוקפקים. כמה מבני המעמד הגבוה שהיו ביניהם עשו זאת לשם פרסומת בלבד. השכבה השלטת ובראשה היטלר לא התכוונו לתת ל'חבר'ה' להשתלט על מקומות השפעה. בליל הטבח הגדול ב-30 ביוני 1934, הראו לכל מי שעוד פקפק בכך, מי הבוס.

לאחר ניתוח האפנדיקס, מצאו הרופאים פגם כלשהו בלבי . למעשה כל ימי חיי טענו כי יש איזה פגם בלב, אך את התקף הלב הראשון קבלתי רק בגיל 60 - ועד אז הכל היה בסדר גמור. נשלחתי אפוא ל-Bad Reinerz-מקום מרפא לחולי לב. בימים ההם לא ידעו כיצד לטפל בחולה לב. לא הכירו עוד ניתוח מעקפים או ניתוחי השתלה. הטיפול היה פילוסופי. לא שהיה אכפת לי - לא היה חסר לי שום דבר בלאו הכי. כמקובל הופניתי לרופא מקומי, מומחה למחלות לב, כדי לקבוע את צורת הטיפול. נבדקתי שוב - איני זוכר מה נמצא ואם ניתן טיפול כלשהו. אני מניח שלא. אמנם רופא צריך להתפרנס במקומות המרפא ולכן כל חולה מתקבל, אבל להבדיל מאמריקה של היום - לא רשמו תרופות ללא צורך. את הרופא לא שכחתי. שמו היה ד"ר הנס קון (ו' שורוק), יהודי, אך מעבר למגע הרפואי התקשר אלינו במקצת, והפגיש אותנו עם עוד יהודים, כולם ציונים מושבעים. ד"ר הנס קון היה ציוני שרוף – זו פעם ראשונה שנפגשתי עם כזה - ומעבר לכך, זאת למדתי רק מאוחר יותר, הוא נמנה עם הרוויזיוניסטים הקיצונים. בשנות ה-40 וגם לאחר קום המדינה, הוזכר שמו בעיתונות, עם הפוליטיקאים הימניים, ונדמה לי שהיה לו קשר גם לפילוג שחל בתנועה הרוויזיוניסטית בימים ההם. (מספר שנים היה קיים פלג רוויזיוניסטי על יד חרות, כשאלדד שייב היה מנציגיו הבולטים.) בריינרץ שבגרמניה ב-1934 לאומניות מיליטנטית מסוג זה הייתה דבר חדש לחלוטין עבורי, וכך גם דתיותו המופגנת: למעשה היה יהודי מתבולל לחלוטין, ודתיותו לא הייתה אלא ביטוי להשקפת עולם פוליטית (המצויה אצל אנשי חירות גם היום). כעבור שנה בילינו שוב מספר שבועות בריינרץ, בחודש אוקטובר, והוזמנו על ידו ועל ידי אשתו לקחת חלק בהקמת סוכה, עם כל הכרוך בזה. אבל חשוב מזה - דרכו פגשתי בפעם הראשונה איש תנועה שהשתייך לתנועת הנוער הגרמני היהודי, שמצאה את דרכה במסגרת "השומר הצעיר" ויסדה את קבוץ 'הזורע'. כל אלה היו ארץ חדשה בעבורי. לא הבנתי את כל הקשרים בין הזיקה להגשמה לבין השקפות מרטין בובר וסיסמת תנועת הנוער שלהם: "היום קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל הבית דוחק" (פרקי אבות). גם לא הבנתי, מה זאת תנועת נוער...

אבל החלטות אינן תמיד פרי שיקולים רציונאליים, לרוב הן נקבעות בגלל אילוצים חיצוניים. את דרכי לתנועה ולהכשרה עשיתי כמרבית צעירי יהדות גרמניה, לא מתוך הכרה עמוקה אידיאולוגית, אלא משום שלא ראיתי לפני דרך אחרת. ללא משלוח יד, ללא השכלה וללא יכולת להתוות עתיד - מה נותר? ביחד עם זה - המצב החיצוני התעה רבים, במיוחד את דור המבוגרים, כאילו היהודים הגיעו לכעין modus vivendi עם הנאצים. אחרי אירועי כיבוש השלטון חלה איזו רגיעה ביחס ליהודים. התעמולה הבוטה נפסקה והעסקים חזרו ל"נורמל", ואפילו הורגשה עליה בהיקף הקניות. בידי האנשים היה יותר כסף ולא נמנע מהם לקנות אצל היהודים. אמנם לא חזרנו לשפע של 1928, אך עם החימוש מחדש נעלמו המובטלים הצעירים מהרחוב ומצאו עצמם במדים. בכיסם היו רק פרוטות, אבל כבר לא רעבו ללחם. בערבי חג ושבתות החנות שוב הייתה מלאה. הלכנו על קרח דק. בתחילת 1935 ניסה אבי למכור את החנות, לפחות הכניס מודעה מתאימה לעיתון. לא הייתה תגובה - לעסקים בגודל בינוני לא היה ביקוש, אלא רק לגדולים - בעד פרוטות. גם באפשרויות הגירה לא היה עניין רב. בארץ ישראל פרצו מהומות 1936, ומי יעז לחשוב על עליה. ארה"ב לא הגדילה את ה-Quota למהגרים ודרום אמריקה נחשבה כמפוקפקת. עד 1938, עת הונחתה המכה השנייה על היהודים, רק הצעירים הרהרו בהגירה.

ד"ר שפירו, רופא מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בברלין, לא היה מסוגל לקחת על מצפונו ועל אחריותו את אשורי להכשרה. נורא מצטער, הלב, הלב! מה לעשות? מחפשים מוצא: ב-1936 היה תור המבקשים להיכנס להכשרה יותר גדול ממספר המקומות המתאימים שהיו בידי מרכז החלוץ. למה בכלל הכשרה? אחרי גל העלייה מפולין ב-1925, ותחת לחץ הערבים ומאורעות 1929, קבעו האנגלים מכסות עליה שנתיות לעולים חסרי אמצעים ("פועלים") ולבעלי הון של אלף לירות שטרלינג ("קפיטליסטים") - הסרטיפיקט המפורסם. בעוד שלבעלי הון בדרך כלל לא הייתה בעיה לקבל סרטיפיקט, המכסות לפועלים לא הספיקו אף פעם, ובעיקר לאחר שמכסות אלו קוצצו עוד בפרוץ המאורעות של 1936. הלחץ לעליה בא קודם כל ממזרח אירופה - מפולין, בה מצבם הכלכלי והחברתי של היהודים הגיע למשבר, שנים לפני פלישת הנאצים. גם בליטא צמחו מרכזי הכשרה גדולים שלחצו על עליה מיידית. זה כמובן השפיע גם על התנועה בגרמניה וההכשרה הגרמנית. בגרמניה, שאחרי 1933, היה צורך בבנייה מהיסוד של תנועה חלוצית רעיונית, שבמרכזה עמדו הסבה מקצועית והכשרה מקצועית מתאימה לארץ ישראל, תנועה, שעקב הנסיבות צמחה מהר יותר מאשר התשתית שצריך היה ליצור עבורה. גם כאן היה צורך לנצל את תקופת ההמתנה לסרטיפיקט להכשרה פיזית ורעיונית. בגרמניה הנאצית זה כלל לא היה פשוט להקים מרכזי הכשרה, או מקומות הכשרה בחוות החקלאיות המעטות, שעמדו לרשות התנועה הציונית. היו חוות אחדות בבעלות יהודית, בית פנימייה תיכונית, עם מגמה חקלאית באהלם ופה ושם עוד מקום. לזמן מה הגושפנקה של "הסבה לצורך הגירה" הקלה במקצת, אך לבסוף סגרו הנאצים את ההכשרות והחרימו את החוות שבבעלות יהודית. לכן פותחה רשת הכשרה ענפה במזרח ובמערב אירופה, בצ'כוסלובקיה, בסקנדינביה, בהולנד. הזרמים השונים חלשו על מרכזי ההכשרה השונים, כש"החלוץ" (עם זיקתו בעיקר לקבוץ המאוחד) ו"השומר הצעיר" (בעיקר במזרח אירופה) היו המובילים.

ב-1936 היה, אפוא, מצבם של צעירים יהודים רבים בגרמניה מצב של אי ודאות. היו שפוטרו מעבודתם או לא מצאו עבודה כלל; רבים לא יכלו להמשיך בלימודיהם, מסיבות המצב הפוליטי שהלך והחריף באופן הדרגתי, או מסיבות כלכליות. משמעות הרעיון "הסבה מקצועית" עבור יהודי גרמני היא ירידה במעמד הסוציאלי, אם כי ירידה מומתקת ע"י הרעיון הציוני והתורה הסוציולוגית, שהציבה לפירמידה החברתית היהודית בסיס רחב של עובדי כפיים וכפי שציינתי, תיאוריה שלא הייתה מקובלת כל כך על היהודי הגרמני. אלא שכל הגירה כרוכה בהסבה מקצועית, בעידן משבר כלכלי עולמי, או כך הניחו. למסיימי בית ספר היה קשה להחליט איזה מקצוע ללמוד. בעלי מלאכה יהודים, שיכלו לקבל חניכים היו מעטים. כל החלטה על דרך מקצועית הייתה קשורה גם בתוכניות הגירה - רק מיעוט מיהודי גרמניה התכונן לעלות ארצה, רובם תכננו הגירה מעבר לים. מאלה שהצטרפו לתנועה, הרוב בחרו בהכשרה חקלאית, ומעטים בחרו במלאכה.

חיפשתי, אפוא, מקום הכשרה פרטי ומצאתי על פי מודעה בעיתון מקום כזה בסביבה הרחוקה יותר של ברלין. היה זה בן משפחה יהודית עשירה, שהיה לו כנראה עבר של Playboy ונכשל בעיסוקים "מגונים". כדי שלא ימשיך לעשות בושות למשפחה שמו אותו הרחק מהכרך הסואן על כמה דונם קרקע חולית ונתנו לו לגדל צנוניות. מה היה יותר נבון מהמחשבה לקבל "למשק" מספר "הכשריסטים" ולשתפם במשימה - עבור תשלום כמובן, מצידנו - לא מצידו, לכסוי הוצאות הכלכלה; העבודה שלנו לא נחשבה. נפגשנו שם, חבורת בנים, בני אותו גיל, המתלבטים בעתידם,. עשו קצת ירקות, אספו קצת ביצים, היו להם גם כמה חזירים שצריך היה לשטוף לעתים מזומנות - והייתה עקרת הבית. בהופעתה החיצונית הייתה דומה למה שמתואר בדרך כלל בסרטים כ"מאדאם". משק ביתה גם התאים לזה: בעלה היה לרוב בדרכים, באילו עסקים איני יודע, והיא ניסתה להזמין מקרבנו ממלאי מקום, אך אירחה גם אנשי חוץ. ביליתי שם קיץ נהדר, את רוב החבר'ה שהסתובבו שם פגשתי אחר מכך בארץ. גורם חיצוני שם קץ לאידיליה של קיץ 1936: ח"א הגרמני החדש פתח לעצמו שדות אמונים, להפצצות מן האוויר, בקרבה ויום אחד הופיע שוטר והודיע לנו, שעלינו לעזוב, מאחר והאזור הוא שטח צבאי סגור ואנחנו נחשבים כסיכון בטחוני.

עבר הקיץ ולא היה לי מושג כיצד להמשיך; בלי הכשרה אין עליה - ומרכז "החלוץ" הודיע לי, שאין מכירים בהכשרתי מאחר ולא אושרתי כהלכה. לא יכולתי אף לתאר לעצמי מה אעשה בארץ ישראל, אם הייתי מגיע לשם. לחיות בקבוץ? עדיין לא הבנתי מהו בעצם "קבוץ". אמרו שאפשר להקים שם משק חקלאי. איך מקימים משק חקלאי? חייבים לדעת משהו בחקלאות. יש להמשיך, אפוא, בהכשרה.

יהודי, בעל משתלה גדולה בעיירה ע"י שטטין, פרסם מודעה והודיע על נכונותו לקבל מתמחים לצורך הכשרה חקלאית בתנאי חניכות. התקשרנו והחלטתי ללכת לשם. הייתה זו משתלה גדולה מאוד. היו בה חממות ומנבטות, הכל מכוסה זכוכית. גידלו בה פרחים לקטיף ובעציצים, צמחי בית וגם ירוקים למיניהם. חלק מהחממות היו מחוממות. הפרחים שווקו בעיקר בשטטין ונמכרו לחנויות. הייתה זאת משתלה המנוהלת על פי המסורת הגרמנית: מנהל העבודה, "המשתלן הראשי", פיקד על צוות עובדים גדול, כולם גויים, שאחדים ענדו את סמל המפלגה הנאצית - צלב הקרס. המתמחים היו במעמד חניכים - לפי המסורת הגרמנית היה עליהם לשרת את העובדים הצוערים, לעבוד ולהימנע מלשאול שאלות. עובדים אחדים, רווקים, שבאו מחוץ למקום, גרו בבית הבוס, בתנאים לא תנאים. לכלכלה כל אחד דאג לעצמו ואת הארוחה החמה אכלו באיזו מסעדה. אלה, שלנו במקום, היו חייבים, ללא כל תמורה נוספת, לצאת בלילות ולטפל בתנורי החימום של החממות. לא היו עוד תנורי חימום אוטומטיים על סולר או מזוט; היו אלה תנורי פחם (קוקס) שחיממו מערכת צינורות מים. החממות היו אמנם קטנות, כמה עשרות ממ"ר בלבד, אבל התנורים הקטנים לא בערו כל הלילה בלי הסקות חוזרות.

בעל המשתלה, פייזר שמו, היה יהודי קשוח, מהסוג שהאמין בכל לבו בגרמניותו. הוא עצמו היה בוגר בי"ס תיכון יהודי עם מגמת משתלנות, שהוקם בסוף המאה הקודמת. הכוונה הייתה, לתת ליהודים מקצוע שורשי, לא אקדמי ולא צווארון לבן, שאולי היה עשוי לעשותם יותר חביבים על העם הגרמני. בית ספר זה, Ahlem, רכש לעצמו במשך הדורות מוניטין רב בקרב אנשי המקצוע.

משתלת פייזר הייתה מקום מתאים להתמחות בענף המשתלנות. עונת השיווק העיקרית שלהם הייתה בחורף, עם שיווק פרחי קטיף ועציצים מהחממות. פרחי הקטיף הין בעיקר חרציות (כריזנטמות) ולילך. מעניין היה גידול הלילך: באירופה הלילך הוא עץ שאפשר לגדל גם כשיח. במשתלה הזאת נשתלו שיחי הלילך בערוגות קטנות של 5 מ', בדומה לערוגות הוורדים אצלנו. החממות הקטנות הניידות הורכבו, בהתאם לתאריכים קבועים מראש, מעל הערוגות והוחל, לאחר שהשטח טופל בגז ציאניד, בחימום הדרגתי. השיחים הנושרים, שהיו כבר בתרדמה מוחלטת, התחילו להתעורר וללבלב וכעבור שלושה שבועות אפשר היה לקטוף. העברת החממות לפי לוח הזמנים (היו במחזור שלוש או ארבע חממות) הייתה עבודת פרך. וניידותן התאפשרה בגלל הרכבתן באמצעות ברגים וללא ריתוך. הן היו עשויות ברזל כבד, חלונות הזכוכית במסגרות ברזל ומערכת ההסקה צינורות פלדה רגילים בקוטר 3".

לא הייתי מסוגל, מהיום הראשון, להשתלב בין העובדים, לא רק חברתית - לא שאפתי לכך - אלא בעבודה הפיזית. הייתה ביניהם איזו רוח של תחרות גופנית של הספק, שהיה עבורם עניין של כבוד אישי. לא היה לי שום סיכוי בתחרות זו; להזיז ערמות אדמה או חול במהירות, להעמיס או לפרוק משאית, לסחוב מסגרות חלונות - העניין היה עבורי אבוד מראש. לנצח בקצב העבודה, כשהזוכה האמיתי הוא בעל הבית. זה האופי של פועל גרמני פשוט. גם לא הצלחתי להתחבב על בעל העסק. קודם כל נפגעה גרמניותו מזה, שיהודי לא מסוגל להחזיק מעמד בקצב העבודה לצידו של גוי. שנית, לא הקפדתי להתייצב, בכל סוף שבוע, לקבלת 2 מרק כסף כיס כחניך, שהייתי זכאי לו על פי חוק. הוא ראה בזה זלזול בסדר הטוב. שלישית, עברתי לגור אצל מכירי הורי בשטטין הסמוכה (כ-10 דקות נסיעה ברכבת), והתחמקתי בדרך זו מתורנויות הלילה השונות. הוא כמובן צדק מבחינתו בכל המובנים - לא התאמתי את עצמי למסגרת הזאת. אך שנים אחר כך פגשתי אנשים בארץ, שגם הם היו אצל פייזר בהכשרה; יותר חזקים מבחינה גופנית. לא היו להם בעיות בעבודה עצמה, אך יחס בעל הבית אליהם לא היה יותר טוב. אלא שהם היו מחוננים בפה גדול ובחוצפה עילאית, ודין ודברים שלהם עם הבוס היו בסגנון השוק - כך סיפרו לי.

בשטטין התקשרתי במידת מה לסניף החלוץ המקומי. לא הייתה זאת חוויה מלהיבה ביותר ועברית לא יכולתי ללמוד שם. בכלל, גם שם הייתה אוירה של חוסר ודאות: אישורי העלייה לארץ ישראל הצטמצמו והלכו, מקומות ההכשרה לא היו רבים, ומי היה יכול להרשות לעצמו להיות בהכשרה זמן בלתי ידוע מראש? לרבים היו בעיות קיום. סיכויי ההגירה מעבר לים לא היו טובים יותר. ארה"ב הייתה נעולה למעשה עבור יהודי גרמניה: המכסה לגרמנים מנתה עשרות מעטות בלבד בכל שנה. בדרך כלל שלטונות ארה"ב היו עוינים להגירת יהודים, ויהדות אמריקה שתקה מפחד לעורר אנטישמיות. רק למי שהיו שם קרובים, שהיו מוכנים לקבל על עצמם את האחריות לקיומם של המהגרים, היה סיכוי כלשהו לקבל אשרת כניסה בדרך ה- Affidavit. גם המצב לגבי דרום אמריקה היה מעורפל. לרוב זה היה עניין של כסף - יותר נכון שוחד - לקונסולים. אך לא תמיד כובדו בארץ היעד אשרות הכניסה, שהושגו בדרך זו בגרמניה.

לא היה זה מפתיע במיוחד כאשר בפברואר הודיע לי מר פייזר, שאינו נזקק לשירותי להבא ולפי דעתו, מקומי יותר בהכשרה מוסדית, מאשר במפעל מסחרי. לא הופתעתי, אבל בכל זאת הייתי מדוכא, כי ידעתי שבעבודה פיזית לעולם לא אזכה למעמד שווה לאחרים (מה שהתברר כהנחה מוטעית: החזקתי מעמד יפה מאוד בפרדסי כפר סבא ובמעונות של ים המלח). מבחינה מקצועית, העבודה במשתלה הייתה מעניינת מאוד וקלטתי שם הרבה דברים חשובים; אלא שעברו יותר מ-40 שנה עד שהצטרכתי להיזכר בהם.

חזרתי הביתה. בינתיים אבי התעניין עבורי בפרויקט הקמת בסיס הכשרה חקלאית של Jewish Colonisation Assosiation - JCA בראשי תיבות. אותו ארגון של הברון הירש שיסד בסוף המאה הקודמת את ההתיישבות היהודית בארגנטינה. אחרי שיחה עם הוגי הפרויקט התברר לי כמה דברים:

א. התחייבות להגר לארגנטינה ולהתיישב שם בהתאם לתנאיהם;

ב. עדיין אין להם בסיס הכשרה בגרמניה ולא ברור כיצד יארגנו כזה;

ג. המפעל ההתיישבותי של JCA דעך מזמן וספק אם נותרו שם בכלל יהודים העוסקים בחקלאות. אך זאת הייתה דאגתי האחרונה. מראש לא הייתה לי נטייה לוותר על הרעיון של ארץ ישראל. ובכלל - אם להגר לדרום אמריקה, על שום מה לעסוק שם בחקלאות אם הכסף מצוי במסחר?

נמצאה בעיתון מודעה על מקום הכשרה בהולנד, שמוכן לקבל מתמחים לענפי חקלאות ומלאכה. המקום: Werkdorp Nieuwesluis ב-Wieringermeer Polder. בעלות הפרויקט של Stichting Joodse Arbeid, ב-Amsterdam. התשובה לפנייתי הגיעה כעבור ימים ספורים: התקבלתי. לאישור צורפה רשימה של חפצים שיש להביא והוראה לסמן אותם הדברים במספר 50. התשלום היה חודשי, ולוטה טופס בקשה לשלטונות הגרמנים להקצבת מטבע חוץ לכך; בין הקוריוזים הרבים במשטר הנאצי היה המצב שאפשר לבקש הקצבת מט"ח ללימודים בחו"ל. מה לא עשו כדי להתפטר מהיהודים.