Werkdorp Niewesluis -מוקם ב - Wieringermeer Polder , לא הרחק מהכפר הקטן ,Wieringerwaard  כשעה וחצי נסיעה מאמסטרדם צפונה, דרך Alkmaar , צומת מסחרי בצפון הולנד. חצי האי וירינגן גובל ל-Zuiderzee , אותה ימה, שנוצרה בשיטפונות המאה ה 12. כבר מוקדם מאד למדו ההולנדים להגן על מה שנשאר מארצם, באמצעות מערכת סכרים גבוהים. במשך מאה השנים האחרונות חלה ירידה נכרת של פני הים בחופי פריסלנד (הגרמנית וההולנדית) וגם ב- Zuiderzee . הגיע הזמן לכבוש חזרה את השטחים שאבדו, בייבוש הדרגתי של הימה. ימת הזוידר פתוחה אל הים הצפוני ע"י פתח צר יחסית, שנחסם  ע"י סכר, וצויד בשערים ומערכת משאבות המאפשרת להפריד את הימה מהים הפתוח - הסכר החוסם, הריהו ה- Affsluitdijk

הפרויקט החל, אם איני טועה, בתחילת שנות העשרים, ע"י סגירת שטחים נרחבים בסכרים. המים מהשטחים החסומים נשאבו החוצה, והסכר החוסם דאג לוויסות פני הימה ע"י מערכת השאיבה שלו. כעבור תקופה, המים בשטחים הסגורים - הפולדרים - ירדו והוחל בפיתוח מערכת ניקוז ענפה, הנחת צינורות חרס לניקוז מי התהום אל תוך תעלות משנה בקצה השדות, המובילות לתעלות ניקוז ראשיות המאפשרות שאיבה מתמדת של מי הניקוז אל מעבר לסכרים, לימת הזוידר ומשם לים הפתוח. במשך כמה שנים נשטפו המלחים ע"י הגשם עם מי הניקוז החוצה. אז הוחל בחריש ובהשבחת הקרקעות באופן מלאכותי בבקטריות חנקן. נזרעו קטניות להעשרת הקרקע הבתולית בחנקן. כל השטחים נזרעו תבואות במשך שתי עונות והוחל בתכנון ובפרצלציה.

הפרויקט הופעל ע"י רשות ציבורית (בדומה לרשות עמק הטנסי או המוסדות המיישבים בארץ, לרבות חבל לכיש), שתכננה את הכפרים ובתוכם את היחידות המשקיות. במרכז כל יחידת קרקע הוקם מבנה לבית מגורים ומתבן עצום המאוחדים תחת גג אחד. איני זוכר את גודל היחידה, להערכתי כ-300 ד'. הזכאים להתיישבות נבחרו ע"י ועדה, לפי קריטריונים מיוחדים (אם האדמות נמכרו להם או הוחכרו, איני זוכר). בצורה זו הוקם גם ה-"וירינגרמר-פולדר", ובו ה-"וורקדורף", מרכז ההכשרה, שהיווה יחידה כפרית אחת, בשם "ניוסלויס". למיטב זכרוני, גודלה של היחידה היה כ- 3000 דונם.

הוורקדורפ כמקום הכשרה נבנה בסגנון הקבוצים (היותר מתקדמים) בארץ באותם ימים. במרכזו הוקם "הבית המשותף", מבנה דו קומתי מרווח. בקומת הקרקע - חדר אוכל גדול ומטבח, המצויד בציוד מודרני, שגם היום לא היה מבייש מטבח קיבוצי: סירי קיטור ומחבתות חשמליים מנירוסטה, מכונות לעיבוד ירקות ומכונה לפריסת לחם, חדר קירור (עדיין מקורר ע"י בלוקי קרח)  ועוד. מספר אולמות קטנים למטה ובקומה השנייה, שמשו לאסיפות, הרצאות ופעילויות אחרות. "הבית המשותף" היה מוקף מדשאה וערוגות פרחים ושיחים מסביב. פיתוח נוי כזה ראיתי מאוחר יותר בארץ במשק יגור, כשהוקם בו חדר האוכל המודרני הגדול הראשון.

ענפי ההתמחות בהכשרה היו חקלאים - כפלחה, רפת, לול מטילות ואינקובאטור קטן, גן ירק ועצי פרי, וענפי מלאכה כנגרות, מסגרות וחשמלאות. עם ענפים אלה ובהיקפם היה בוורקדורף פוטנציאל ייצור עצום ולו ניתן, יכול היה להתקיים בכבוד, אך לא כך היה. החקלאות ההולנדית הייתה אז, כמו גם היום, מבוססת רובה ככולה על יצוא בעיקר לגרמניה. המשבר הכלכלי הקשה, בו היה שרוי כל העולם וגם גרמניה, אילץ לצמצם למינימום את היבוא מהארצות השכנות. זה פגע קשות בחקלאות ההולנדית, שנאלצה לתכנן את ייצורה החקלאי בקפדנות ע"י הקצבת מכסות ייצור. ברור שלשלטונות ההולנדיים לא היה עניין רב להקציב לוורקדורף מכסות ייצור כמקובל, אלא סמליים בלבד, כלכל בית ספר חקלאי. 

באמצע אפריל 1937 חציתי את גבול גרמניה, על מנת שלא לחזור אליה. זו פעם ראשונה שיצאתי את גרמניה. הרגשה מוזרה, אולי כעין הקלה, להיות לפתע "חופשי". כמובן עבור יהודי, בשנים שלפני פרוץ מלה"ע ה-II, המושג "חופש" היה עניין יחסי. בכל אירופה היה היהודי,  בהשפעת התעמולה הנאצית, בחזקת חשוד, ובוודאי אם היה בעל נתינות זרה. כך גם בהולנד. היחס האוהד ליהודים הנרדפים, שביקשו מקלט בהולנד אחרי 1933, הוא אגדה. מדיניות השלטונות לא בהכרח השתקפה בעמדת הצבור הרחב. אמנם, היה קיים חוק שאפשר לפליטים פוליטיים לבקש מקלט (Asyl) בהולנד, אך אין פירושו שיש להתייחס ליהודי כפליט פוליטי. יכולת להיעצר באמצע הרחוב באמסטרדם ע"י פקידים מ"משטרת הזרים" (במשטרת הולנד הייתה קיימת מחלקה מיוחדת, שטיפלה אך ורק בנתיני חוץ ופעלה ללא מדים) ולהיחקר; לניירות שלך התייחסו בספקנות, ולחצו ושאלו, מתי הנך מתכונן לעזוב את הולנד. רק תעודה לפיה אתה בהכשרה, בוורקדורף או אצל איכר, סיפקה אותם והם נפנפו לך "שלום ובהצלחה". גם מאלה, שהייתה להם אשרת שהות לצמיתות ומקום עבודה, לא נחסכו אי הנעימויות. שוטרי משטרת הזרים היו נאצים שחיכו רק למועד שיינתן להם לפעול בגלוי.

אימי התלוותה אלי, וכפי שלמדתי במהרה, לא לשם ליווי. הייתה להורי כספת בבנק באמסטרדם, ע"ש קרוב משפחה שחי באמסטרדם זמן רב. היא רצתה לעקוב אחרי העניין בהזדמנות שלא עוררה חשד בגרמניה - כמו ליווי הבן להכשרה. פרשה זו התפתחה לסיפור ארוך.

אימי הייתה די מנוסה בנסיעות לחו"ל והתמצאה יפה בכל הפרטים הקשורים בכך, כמו דרכונים, אשרות כניסה, מט"ח, היכן לגור והיכן לקנות מה ובזול, מבלי שידעה מילה בשפה זרה. באמסטרדם הייתה לה כתובת של פנסיון בו נהגו להתגורר יהודים מגרמניה. בהשוואה לברלין, אמסטרדם הייתה עיר קטנה, אך בניקיונה הייתה מפתיעה. תרבות הדיור ההולנדי הייתה מיוחדת וחדשה עבורי. גם בבתים רב קומתיים, הייתה לכל דירה  דלת כניסה (מהרחוב) וחדר מדרגות נפרדים. חדר המדרגות היה  צר ותלול ולכן הותקנה על הגג בחזית הבית גלגלת להרמת הרהיטים מבחוץ והכנסתם דרך החלון, כי דרך המדרגות אפשר היה בקושי לשאת תיק. גם החדרים היו נמוכים וקטנים בהשוואה לגרמניה. סיירנו באמסטרדם באתרי התיירות הידועים. כעבור יומיים לקחתי את חפצי ונסעתי צפונה - לוורקדורף.

לנסיעה מאמסטרדם לצפון הולנד בחודש אפריל יש קסם נדיר. עוברים (גם היום) שטחים אין סופיים של צבעונים פורחים בשלל צבעים ובגדלים שונים. זו אינה פריחה לקטיף פרחים אלא שלב בגידול פקעות. פקעות צבעונים נזרעים במשך כמה עונות זו אחר זו, ונותנים להן לפרוח. אחרי כל עונת גידול, הפקעת גדולה יותר מגודלה בעונה הקודמת, עד אשר היא מגיעה לגודל המתאים לשיווק. הפקעות נמכרות לגידול פרחים, למגדלי פרחים או לשתילה בגינות ובאדניות. גם במשק בית אפשר להפריח צבעונים יותר מעונה אחת. גידול צבעונים מתקיים בהולנד כבר דורות, אך בימינו מצאו פטנט לזירוז גידול הפקעת לגודל שיווק מתאים: שולחים אותה לזריעה במשך עונה אחת בישראל. קצב הגידול בארץ מספיק כדי להחזירה להולנד בגודל מתאים לשוק כעבור עונה.

למיטב זכרוני, הגיעה הרכבת רק עד לעיירה קטנה בשם Skagen ומשם היה צריך להמשיך באוטובוס ששרת את הכפרים בוירינגרמר פולדר. הפולדר שטוח כשולחן וקירח מעצים ושיחים. רק מרעה ושדות ירוקים למרחק אין קץ, חצויים תעלות וערוצים כמחברת משובצת. האוטובוס עצר ליד יישוב. מראהו היה דומה לקיבוץ בהקמתו. מבנה גדול דו קומתי במרכז ומדשאה סביבו. במרחק מה, בחצי גורן, בית דו קומתי מעץ וכ-15 צריפים שחורים. מחוץ לחצי העיגול עמדו עוד שני מבנים רחבים, המסגרייה והנגרייה; ממול - צריף מחסן הבגדים והמתפרה. אחרי שהתמצאתי קצת במקום למדתי שאחד הצריפים משמש כמרפאה וחדר חולים ומבנה אחר עשוי פח מגובלן, שימש כמקלחת ציבורית, כמו בקיבוץ בימים ההם. ממול למחנה - כן, התרגלנו לקרוא לשטח המגורים "מחנה" - מעבר לכביש, עמדו כמה מבני משק. המתבן הגדול וסמוך לו רפת עם חצר לבקר. רחוק יותר השתרע גן הירק, ה- Tuin בהולנדית, עם חממה קטנה וחלקת עצי פרי.

הגעתי בשעות שלפני הצהרים וכל המחנה נראה ריק מאנשים. ראיתי שלט "למשרד". מצאתי שם יהודי נמוך קומה מרכיב משקפיים וחובש כיפה, ששאל אותי בנימה של פקיד טרוד מה מעשיי כאן. איני בטוח שתשובתי סיפקה אותו, אך הוא הפנה אותי לקומה השנייה (המשרד שכן בבית העץ הדו קומתי) לגב' לאופר, אם הבית. עבור הגב' לאופר הייתה באמתחתי דרישת שלום, שנתבקשתי למסור ע"י מישהו בווריצן (זה תמיד מועיל להחזיק בכיס כמה ד"שים למסירה  לאנשים זרים). גב' לאופר הייתה אישה נאה, גרושה, ואם לשלושה בנים. שניים מהם חיו במסגרת קבוצת הנוער בוורקדורף והקטן גר איתה והלך לבית ספר בווירינגר ווארד השכנה. אני מניח שמקום העבודה הזה איפשר לה לקיים את משפחתה ולהחזיק את הילדים לידה. מחוץ לתפקידה כאם בית, גב' לאופר הייתה אחראית על מחסן הבגדים, שנוהל כפי שהכרנו אותו בימים ההם: בכל יום ששי, חולקו חבילת הכביסה הנקייה והבגדים המגוהצים. הכביסה כובסה מחוץ למקום.

כפי הנראה, ידעו על בואי והיא הפנתה אותי לאיזה חדר כמקום מגורי. לפני שהביאה אותי לשם, נתבקשתי להיכנס למשרד המנהל בוורקדורף - למשה כצנלסון (אחיו של ברל) ולהציג את עצמי. משה כצנלסון דיבר די טוב גרמנית; הוא היה יהודי בגיל ה-40, טיפוס העסקן המפא"יניק בימים ההם. היה שליח הסוכנות היהודית, אך לא איש קיבוץ. תפקידו היה לנהל את וורקדורפ מבחינה אדמיניסטרטיבית, אך  הוא פעל גם כנציג הסוכנות בתנועה הציונית ההולנדית, שבה בימים ההם, לאגף השמאלי לא היה רוב אלא לציונים הכללים. משה היה איש משכיל. מה היה מקצועו איני יודע. נדמה לי שהיה יליד תל-אביב. היה נשוי לאישה צעירה ממנו בשנים, לאה שמה, ברלינאית וחברת גבעת ברנר לשעבר. הרכלנים ידעו לספר, ששמעו אותה לדבר על עברה הקיבוצי כ"חלום בלהות" - הערה נועזת למדי במקום בו החינוך הבלעדי לקיבוץ (המאוחד) שלט בכיפה, אך בזה עוד נדון. משה החליף איתי כמה מילים, לא היה לנו הרבה מה לומר, וגם במשך כל תקופת שהותי בוורקדורף כמעט לא היה לי מגע איתו.

איני זוכר לאיזה חדר הופניתי. חדרי המגורים היו בצריפים שחורים מכוסים גג אסבסט. כל "חדר" היה למעשה שני חדרים סמוכים, חדר מגורים וחדר שינה. בכל צריף היו 6 יחידות דיור. בחדר המגורים עמד שולחן גדול וששה כסאות, ארון קיר בעל ששה תאים, כוננית או מדף ותנור ברזל להסקה בפחם. בחדר השינה שש מיטות עשויות קרשים, תחתית מלוח קרשים ועליו מזרון קש קשיח. כל אחד התקין לעצמו מנורת לילה מאולתרת ליד מיטתו. בחדר פגשתי בשנים או שלושה בחורים, שהתנהגו קצת כנערי תנועת נוער, אף שנראו לי מעט מבוגרים להתנהגות מעין זו. התחילו לדבר הולנדית ביניהם על מנת לעשות עלי רושם ואחר כך הציגו עצמם כבעלי מקצוע בענף זה או אחר. לא ידעתי על מה לדבר איתם. חדר האוכל הכללי היה דבר חדש עבורי. בהשוואה לסטנדרטים ארץ ישראלים דאז חדר האוכל היה מאוד מסודר. שולחנות וספסלים מעץ כבד, סכו"מ פלדה וצלחות קרמיקה. ליד כל שולחן ישבה בחורה כסדרנית ואחראית לשרות תקין. כל שולחן דאג, קולקטיבית, להגשת האוכל שחולק מאשנב המטבח הסמוך. את חדר האוכל פתחו רק לארוחות צהרים וערב. ארוחת הבוקר חולקה לחדרים. האוכל היה בסגנון גרמני יהודי וכשר, תחת השגחת הרבנות באמסטרדם (אם כי לא ראיתי אף פעם משגיח כלשהו בוורקדורף). למי שבא ישר מהבית והיה רגיל למטבח אמא, החוויה של "חדר אוכל" לא הייתה מלהיבה במיוחד. הופתענו לראות את השליחים הרבים מארץ ישראל, שפקדו את וורקדורף כעוברי אורח במשך הזמן (כולם ללא יוצא מן הכלל היו קיבוצניקים), מתנפלים על האוכל כאילו הם אחרי שביתת רעב. מאוחר יותר, בארץ ובקיבוץ, הבנו למה...

לקח זמן עד שלמדתי להכיר יותר את האנשים סביבי. התברר לי מהר, שהחבר'ה בחדרי, אליהם נקלעתי דרך מקרה, בוודאי לא היו עתידים להיות חוג המכרים והחברה שלי. אוכלוסיית וורקדורף הייתה, אולי לא במתכוון, מגוונת מאוד מבחינת הגיל וההשכלה. הצעירים, גילאי 16-18, (במידה והיו ציונים) היו מאורגנים בקבוצות ה-MIHA, הכשרת חטיבת הביניים, שבדומה לגרעיני הנוער בקבוצים, רוכזה בחוגים עיונים, עברית והשכלה כללית. החוגים נוהלו ע"י מדריך, בדרך כלל אחד החברים המבוגרים והמשכילים יותר. החברים המבוגרים היו פורמאלית מאורגנים ב-"החלוץ" הגרמני. גם לרשותם עמדה תוכנית ללימוד עברית; השיעורים ניתנו בדרך כלל ע"י מורים או שליחים מן הארץ. פרט לכך היו אפשרויות רבות של בחירת חוגים על נושאים שונים, אם רק היו משתתפים; תמיד נמצא מישהו המסוגל לנהל חוג כזה. רבים מבין המבוגרים יותר היו אנשים שכבר היו עצמאיים  כבעלי מקצוע חופשי או צווארון לבן, ולהם השכלה רחבה ביותר. חלקם היו פעילים בחיים הפוליטיים בגרמניה, במפלגות השמאל, כמרקסיסטים מושבעים, אך גם  היו בעלי ידע בהיסטוריה וביהדות. לאחדים היה תואר אקדמי. הייתה קבוצה גדולה של אנשים מאוד מוסיקליים - נגני פסנתר וכינור נהדרים ומנצחת מקהלה. היו משוררים, בדרך כלל  מהצד הקל יותר של האומנויות, ואנשי מדע. לא חסר מרץ לעשיה והרבה, מה גם שעול העבודה, לפחות בוורקדורף, לא היה קשה מדי.

 היו רבים שלא הצטרפו לשום תנועה, שהתלבטו, או שהיו להם תוכניות מגובשות ויעדים. גם רבים בין המוגדרים רעיונית, לא ראו עצמם מחויבים לעליה לארץ, אם נזדמנה להם אשרת כניסה לארה"ב, לאוסטרליה, או אפילו לדרום אמריקה. בסולם הסיכויים לקבל אשרת כניסה הייתה ארץ ישראל במקום אחרון - וזאת אחרי שכל העולם המערבי למעשה סגר עצמו בפני הגירה יהודית. סימני הסערה המתקרבת הובנו ונקלטו. היו אנשים, שלא רצו ששיקולים רעיוניים ישפיעו על החלטתם להציל תחילה את עצמם, ואם אפשר, בארץ בעלת סיכויים כלכלים מבטיחים. הרעיון שעמד בבסיס  הקמת הפרויקט ששמו וורקדורף היה, לאפשר הסבה מקצועית לצעירים לשם הגירה לארצות שמעבר לים. אם הכוונה הייתה, כבדרך כלל, לארה"ב ודרום אמריקה, אזי הסבה נוסח וורקדורף לא בהכרח עשויה לסייע למהגר היהודי.  נקודה בה יזמי הפרויקט לא טרחו להתעמק, כי הם עדיין חיו בעידן איק"א, שהאמינו בתפישה מוזרה והלא מבוססת, שיהודי כחקלאי או כבעל מלאכה יעלה את קרנו בעיני הגויים. יהדות המערב לא הייתה כל כך מוכנה לתמיכה רחבה ופומבית ברעיון הציוני, ולא רק בגלל אי הוודאות באשר לאפשרויות העליה. היה בזה משהו מהפחד, שהכרה עקרונית ברעיון של מדינה יהודית עתידה לסכן את מעמד היהודים בארצותיהם.

בתחילה הייתי די בודד, לא כל כך ידעתי כיצד לפנות לאנשים, ובשותפים לחדר לא היה לי הרבה עניין. ערב אחד שמעתי מוסיקה מאחד החדרים שבבניין חדר האוכל. השמיעו תקליט של חמישיית דג השמך, ששמעתי לא מכבר בקונצרט קאמרי בחורף בשטטין. נכנסתי, סביב פטפון (מהסוג  המכאני, המתקפל) ישבו חבר'ה והקשיבו, באווירה רגועה. איש לא שם לב אלי. הרגשתי בנוח, איכשהו שייך, אבל ידעתי שבלי הכרות קרובה עם האנשים יהיה קשה .

למחרת, בשעות הצהרים ירד מהאוטובוס זוג צעיר, שניהם שזופי פנים כברונזה; הבחורה צעדה קדימה וכאילו סחבה אחריה בחור, מעין ספינה המושכת סירה הקשורה לה בחבל לא נראה. שניהם היו עמוסים בתרמילים ומזוודות - ומעל הכל, כל אחד נשא על כתפו זוג מגלשיים (סקי), כאילו ירדו זה עתה מהאלפים. וכך היה: בתשובה לשאלות הסובבים (ביראת כבוד הולמת) ענו שניהם פה אחד "משווייץ". זאת הייתה אנמי פוזנר, לימים מרים מיש, שהקשר שלה לבחור המזדנב היה כנראה מקרי בלבד. היא החליטה להמר על אפשרות עליה מהולנד, ולא  מהכשרה במקום שכוח-אל בסקנדינביה. דמות אחרת שבלטה לי מהתחלה, הייתה אישה צעירה, שנכנסה לחדר האוכל במגפיים ומטפחת ראש אדומה - 'הרפתנית', הסבירו לי. כל הכבוד, חשבתי, הכשרה לשמה! אלא שבמשך הזמן למדתי, שאמנם זכויות האישה לשוויון מקצועי היו שרירות קיימות, אך כורח המציאות הביא את ההנהלה לדאוג קודם לעובדות במטבח ובמחסן; מי אמר שוורקדורף לא הייתה קרובה למציאות הקיבוצית? אכן, קרלה הצליחה לעבוד את שלושת החודשים שלה ברפת. אבל בדרך כלל עבודת בחורה באחד מענפי החקלאות הייתה תמיד מלווה ב-אה! ו-אוה!, ז.א. - יוצאת דופן.

יום אחד  פגשתי באיש, מבוגר ממני בשנים, שהסתובב במחנה כמוני, קצת חסר תכלית. התחלנו לדבר. הוא אמר לי שהגיע  רק אתמול, ולא כל כך מוצא את דרכו בסביבה הזרה לו לחלוטין -  באווירה הקיבוצית כביכול, מעין מחנה נוער -  ואין לו עם מי לדבר. התברר שהוא פליט מגרמניה שחי באמסטרדם כשלוש שנים ללא אפשרות של עבודה ופרנסה. לאחרונה משטרת הזרים ההולנדית התחילה להתלבש על פליטים ללא ביסוס כלכלי ולחצה עליהם לזרז את הגירתם מהולנד. מאחר וה"פליטים" בהולנד, בימים ההם, היו רובם ככולם יהודים שמוצאם מגרמניה, היו השלטונות מוכנים לאשר המשך שהות בהולנד, אם נחוצה המתנה להשגת אשרת כניסה לארץ אחרת. הצטרפות לוורקדורף נראתה כדרך טובה, אם לא יחידה, לעיכוב הליכי גירוש, ואולי סיכוי כלשהו להגירה. כך המליצה ועדת הפליטים היהודית באמסטרדם, שהסדירה את קבלתו בוורקדורף. הוא סיפר לי שבמקצועו הוא רופא, בוגר אוניברסיטת ברלין ובעל תואר MD,  אך לא הורשה לעבוד כרופא בהולנד. מאורעות אפריל 1933 בגרמניה הכריחו אותו לברוח מברלין יחד עם הוריו, שהתפרנסו בברלין ממתפרה צנועה לקונפקציה. הריו חזרו לברלין כעבור חודשים מספר והמשיכו בעסק שלהם - ונספו בשואה. הוא עצמו לא היה מסוגל לחזור אחרי החוויה הטראומטית שעברה עליהם, והחליט לקדם תוכניות להגירה ברשות עצמו, בין היתר גם לבירוביג'אן שבבריה"מ; היו לו נטיות לכוון זה בעבר, אם כי לא התרשמתי שהיה לו ביסוס אידיאולוגי מרקסיסטי כלשהו. בכל אופן - העניינים כתמיד, לא התפתחו כמקווה, והחודשים בהולנד הפכו לשנים של אפס מעשה. לבסוף גם הוא ראה בפתרון "וורקדורף" מוצא יחיד מן הסבך ודרך לעליה לארץ. הוא היה מוכן לדרך זו. הוא הציג עצמו: ארנו גולדשמידט.

לארנו לא היו בעיות תקשורת. חיש מהר הכיר את כולם - ודרכו עשיתי גם אני קצת הכרות עם אנשים. כמובן, הוא היה רופא  ולא הסתיר  עובדה זו מאף אחד. הוא ניגש לחדר החולים ולחדר הקבלה של הרופא המטפל, עשה הכרות עם ה"אחות" רוזי, ולמחרת ראיתיו שם חובש פצעים לחבר'ה. כעבור יומיים הציג עצמו בפני הרופא האחראי מווירינגר-ווארד, גוי בשם ד"ר דה פריס, שאישר את מעמדו של ארנו כ"עוזר" לאחות; כנראה היה שבע-רצון שמצא מישהו שיודע להחליט, מתי כן או לא להזעיקו בלילות. דבר אחד היה ארנו חייב להבטיח לד"ר דה פריס: לא לדבר עם החברים על...אמצעי מניעה.

כפי שאמרתי, ההכרות עם ארנו סייעה לי להכיר חוג גדול של אנשים, שביניהם הייתי הצעיר: הייתה קרלה, איתה ארנו התיידד כעבור כמה חודשים. כ"כ, היה הזוג היינץ ואני לוין (בוורקדורף חיו בתקופה זו או אחרת מספר זוגות נשואים, שאושר להם חדר זוגי), שנהנו במיוחד מהספורט האהוד, לבקר את הזולת במונחים ארסיים ביותר. שני נגרים בעלי שיעור קומה, שניהם משפטנים, הנס גולדה ואלפרד גוטסמוץ (לימים אברהם בר-מנחם), האחרון בעל תואר. נגר שלישי, אלפרד צובל,  שהתבלט באמרות עסיסיות בניב ברלינאי ("טיפשה האישה שתינשא לי - ועם טיפשה איני מתחתן"). הייתה בחורה יותר מבוגרת, אינגה מוזר, כנרית נהדרת, שידעה לשיר בשני קולות. איך עשתה זאת, איני יודע, זה היה כרוך כנראה  בעיוות מסוים של קלסתר הפנים, לכן הסכימה לשיר בשני קולות רק בחושך. לולה פונפוד הייתה בחורה שקטה, שהקשיבה לכל Kaffeeklatsch . היה רווק אחר, משפטן לשעבר, פסנתרן מבריק, אינטלקטואל נוירוטי במקצת, טיפוס שלא מוצא כל כך את דרכו - מנפרד לאובהיימר שמו; הוא לא היה מסוגל להחליט אם להצטרף לעליה או לאו. הוא פחד מחיים של עבודה קשה ללא תמורה רוחנית - זה מה שחשב שמצפה לו בארץ ישראל ולכן נשאר בהולנד. הוא נספה. שמעון קוסמן - קושביץ בפי העם - מהתחלה היה בחוג המכירים היותר קרובים שלנו. לשעבר משפטן גם הוא. הוא היה ניגוד גמור לאינטלקטואל הנוירוטי. איש חבל הריין, בדיוק כפי שמתוארים תושבי אזור זה, עליזים, רואים את עולם דרך משקפיים וורודים ואת החיים כבדיחה אחת גדולה. היה בו משהו מאיש קברט. לא יכולתי לתאר אותו לעצמי כותב פסקי דין או חוות דעת (הוא התעתד להיות שופט), אבל פיליטונים, סקטצ'ים ותסריטים יכול היה לכתוב ולשפוך מהשרוול. את הכינוי "קושביץ" רכש לעצמו בגלל בדיחה מסריחה עם double entendre (משמעות כפולה) שאינה ניתנת לתרגום לשוני, ושנהג לספרה לכל חדש שפגש. ועוד אינגה פלטנברג, הילדונת עם גזרה של בובה, שדרכיה בארץ היו כה עקלקלות והלכה מוקדם לעולמה.

אלה אחדים מחוג המכרים היותר קרובים. אחרים אזכיר בהזדמנויות אחרות. בתחילה היו המפגשים בלתי פורמאליים, בחדרים, על  כוס קפה ועוגיות. מעבר לשיחה על דא ועל הא הגענו גם לקריאה משותפת. אני לוין, מעריצה של הרמן הסה, פתחה חוג "הסה", שהקנה לחדר שלנו את הכינוי "קפה הסה". ובכך, החדר שלנו, מס. 3/6, הפך למרכז ומועדון לחוג רחב, שבמרוצת הזמן היה ליסוד גרעין העלייה שלנו. כאן קושביץ חיבר את התסריטים שלו, כאן נוסד הביטאון "שבועון", כאן היה אחר כך "המשרד הראשי" של גרעין העלייה.  הרבה קפה ועוגות נצרכו כאן; זוזה כהן, ונעמי אבל (כבר איני זוכר כולן), נרתמו פעם למבצע יוצא דופן - לטגן סופגניות על פרימוס לחבורה של לפחות שלושים חברים. אך אין להכחיש שהיה קיים גם מתח בינינו, שמקורו בקרבה יתרה במקום המסוגר ובחוסר הוודאות לגורלנו.

מבחינה חברתית היה לענפי המקצוע השונים דרוג היררכי. בראש עמדה הנגרייה, המנוהלת ע"י נגר אומן, גוי גרמני, שברח להולנד בהיותו סוציאל-דמוקרט פעיל (עם פלישת הגרמנים גויס לצבא; הוא שרד, היגר לאוסטרליה אחרי המלחמה, ולא חזר לגרמניה. כעבור שנים ביקר בארץ). גוטסמוץ, גולדה וצובל נמנו עם עמודי התווך של הענף. הנגרייה, כענף, לקחה לעצמה את זכות "הענישה" של מי שלדעת מנהיגיה הפר את חוקי החברות הטובה, או הפגין אינדיבידואליזם שלילי. הנידון הובא ע"י ארבעה בריונים למקום ההוצאה לפועל, ושם בוצע פסק הדין: מכה אחת על הישבן מכל אחד מהנגרים ה"שופטים". כל העניין, שהוכרז עליו   מראש,  לווה בהתקהלות רבה וצחוק אדיר - ובעצם לא התכוונו ליותר מזה. אך אין זאת אומרת, שכל אחד מה"נידונים" היה מוכן לקבל זאת כבדיחה. לבסוף היו צריכים הנגרים לוותר על הזרוע השיפוטית שלהם, מה גם, שבמרוצת הזמן המצב המחמיר והולך בעולם הגדול רבץ עלינו והכביד על העליצות.

המסגרייה נוהלה ע"י מסגר אומן הולנדי, והייתה בין היתר, יחד עם הנגרייה, אחראית על הבטיחות במחנה, לרבות כיבוי אש. היות והמחנה היה בנוי צריפים, מחוממים ע"י תנורי ברזל ומוסקים בפחם, חברת הביטוח דרשה צוות מכבי-אש מאומן ושמירת לילה. שמירת הלילה נמשכה כרגיל, עד אשר אחרון התנורים באחרון הצריפים כבה. אך אין מכבי-אש בלי תרגילים, ותרגילי הכיבוי התנהלו בטקס שלם. עם הפעלת הצופר רצו הכבאים ללבוש מדים וקסדה והתאספו ליד מחסן הכלים, שם חכה להם  המפקד. חולקו כלים שונים ונפתחו וחוברו צינורות הכיבוי להידרנט הקרוב ל"מוקד השריפה". נשמעו פקודות, מישהו עמד עם "סטופר" ביד, צעקות, ריצה הלוך ושוב - "קורבן האביב" במהדורת וורקדורף. הדעה הרווחת הייתה, שממילא לא יספיקו להגיע בזמן לכבות את השריפה. צריף כזה נעכל תוך דקות ספורות. בכך נוכחו בשתי שריפות קודמות. יותר חשוב התרגיל עצמו, בתקנו המלא. לכן הוצג לפעמים למבקרים רמי מעלה תרגיל כבוי שריפה, בדומה לתרגילים שצה"ל עורך לנציגי ה-Bonds.

הענף השלישי בסולם ההירארכי היה ענף הפלחה, הענף הגדול ומבחינה רעיונית הענף המרכזי: החזרה לקרקע וההכשרה לעובד האדמה. היה מנוהל ע"י חקלאי הולנדי. הענף סבל פחות מהקצבת מכסות ייצור, כי תוצרתו היו גרעינים, שיפון, חיטה, חציר וקש, שעליהם לא חל קיצוב. כל מי שחשב עצמו בעל שיעור קומה (ולא רצה במלאכה) עבד כמובן ב-Landbouw. בלי ספק, העבודה הייתה קשה. טרקטור לא היה, כי בשנות השלושים טרקטור עדיין לא היה נחלת כלל החקלאים האירופים. חרשו עם כמה צמדי סוסים. את החציר קצרו בחרמש, ככל האיכרים בסביבה, ואת הדגנים קצרו באמצעות מקצרה קושרת, שקצרה וקשרה אלומות, שרוכזו בשדה לייבוש והובלו  מאוחר יותר בעגלות למתבן. שם דשו אותם במכונת דייש ניידת (שהושכרה). הקש נכבש בסוף. אחד הגידולים שהענף עסק בהם היה סלק בהמות, להאבסת הבקר. כל העיבוד היה ידני- החל מהזריעה, הטיפולים, וכלה באסיף, שחל בחודש נובמבר, בימים קרים וגשומים, כשהקרקע דביקה לא פחות מאדמת העמק אצלנו. אני זוכר שהוכרז על גיוס כללי להוצאת הסלק, שהתעכב בגלל מזג האוויר הגשום. הייתה זאת עבודת פרך, להוציא את הסלקים בידיים מהבוץ  הקפוא למחצה. הרפת הייתה חלק מענף הפלחה. איני זוכר את מספר החולבות ותנובת החלב,  אך הספקת המזון לבקר הייתה כמעט עצמית. נדמה לי שעשו גם חמאה, כי אכלנו חמאה בוורקדורף.

בדרגה התחתונה בסולם  ההירארכי עמד ה-Tuin- גן הירק, שכלל מטע קטן של עצי פרי, מלבד עצי הפרי שהיו נטועים כשדרה לאורך השבילים בגן, חממה ללא חימום, ערוגות (ארגזי) זכוכית, וכן לול מטילות והטיפול בנוי במחנה. כפי שציינתי, כאן הייצור היה מוגבל ליכולת הקליטה של המטבח, כי לא הוקצבו לנו מכסות ייצור, לא בירקות, לא בפירות ובוודאי שלא בביצים. לכן אי אפשר היה לייצר  בהיקף מתקבל על הדעת. שורה אחת או שתיים מירק זה, שורה מירק אחר, כמה מלפפונים בחממה, כמה ראשי חסה מוקדמים בארגזי זכוכית - הכל באופן סמלי, לא ייצור לשמו. עם זאת, סביב ענפי משק אלה היו הרבה סערות, שהופנו לכל הכיוונים. מנהל הענף היה גוי זקן, מורה לחקלאות בדימוס, שלידו עבד סגן, פועל חקלאי הולנדי מנוסה, שידע לעבוד קשה והראה לנו את הצד המעשי והתכליתי של העבודה. המנהל, Mijnheer van der Laan, היה תיאורטיקן גדול וזלזל בהרבה דברים שהם ציפור הנפש של איכר ועובד אדמה, כגון שימוש בזבל האורגאני. הוא שלל זאת לחלוטין וסמך אך ורק על דשנים כימיים - דבר שגרם לחיכוך והתנגשות מתמדת עם הסגן שלו Mr. Slaabekoorn.

בחבורת המתמחים שנתאספו ב- Tuin נמנו  כל אלה, שלא היו בעלי מלאכה או לא רצו במפורש לעבוד בפלחה. היו שהתעניינו במיוחד בגידול פירות וירקות בשיטות ההולנדיות המפורסמות בעולם. בלי ספק הענף היה יכול לתת הרבה יותר לו ההיקף היה יותר  מסחרי. התייחסנו ברצינות מלאה לסביבה ולעבודה, אך מתמחי גן הירק לא כולם קורצו מחומר אחד. התאספו שם די לצים, כדי לשים לצחוק את וון דר לאן ואת התיאוריות שלו, בכל הזדמנות מתאימה. קושביץ היה הכח המוביל בשטח זה. אך העניינים נעשו עליזים ממש, אחרי שארנו הצטרף לענף. הוא כמובן הציג עצמו כרופא לפני המנהל, וכדי להוכיח את יכולתו, הזמין את מר. לאן ללול והדגים לפניו היפנוזה של עופות. וון דר לאן התרשם עמוקות, אם כי בהסתייגות מה, כי בין היתר היה חבר הכנסייה ההולנדית החדשה (הפונדמנטליסטית-קלוויניסטית), ובוודאי ראה בכך מעשה שטן. להרחבת הידע החקלאי שלנו החליט לתת שיעורים תיאורטיים בשעות אחרי הצהרים. קצת כימיה וכימיה אורגנית בסיסית, ובעיות קרקע וגידול צמחים. אני נהניתי מהשיעורים, כי לא עסקתי בשטח זה אף פעם, אבל עבור בוגר אוניברסיטה כל העניין היה מגוחך. נוסף לכך, הגרמנית שבפיו של וון דר לאן הייתה כה גרועה, שאיש לא הבין הרבה ממה שסח. חרה לוון דר לאן, שלא עלה בכוחו להרשים את האקדמאים, לכן החליט להפיץ את תוכן הרצאותיו בתרגום גרמני. לשם כך הזמין אחדים מאיתנו, וביניהם אני, לביתו בווירינגר ווארד, ושם, על כוס תה ועוגייה אחת (1), בהתאם לסגנון האירוח ההולנדי החסכוני הפוריטאני, הכתיב לנו על מכונת כתיבה ישנה את הטקסט בחצי גרמנית וחצי הולנדית, ועלינו היה לתרגם זאת לגרמנית מובנת לכל ולהדפיס. זה לא היה פשוט כלל ועיקר, כי מילים רבות בהולנדית, שפה גרמנית ביסודה, שינו את פירושן במשך הדורות, אם כי נשארו הומונימיות(היגוי זהה משמעות שונה). עם זאת, השכלתו של וון דר לאן לא הייתה  ללא חורים: כדי להפגין לפני ארנו את בקיאותו בסגנון אקדמי, הוא הסביר לו תופעת מחלות חסר מסויימות אצל עופות, שמקורן בחוסר וויטמינים - אוויטמינוזה בלע"ז. הוא הסביר ברצינות גמורה שקיימת A-וויטמינוזה, B-ויטמינוזה, C-וויטמינוזה - בהתאם למחסור בוויטמין המסוים, והתכוון באוויטמינוזה של B ,A, או C. הוא לא היה מסוגל לזכור שהמילה ההולנדית kippen  שפירושה 'עופות' אינה בהכרח זהה עם המילה kippen הגרמנית, שפירושה 'להפוך'. כך קרה שבשיעורי התיאוריה החקלאית לא  חסרה נימה בידורית, בוודאי לא בעיני קושביץ, שהפך את ה- Tuin לתוכנית קברט הממלאת ערב שלם.

האם הפקתי תועלת כלשהי כחקלאי עתידי מהעבודה בענף הירקות בוורקדורף? בלי ספק, יסודות לחשיבה חקלאית  הונחו, אם כי לא יכולתי באופן מעשי לנצל את רוב הדברים שלמדתי שם. תנאי האקלים והקרקע בארץ הנם שונים לחלוטין מאלה שבהולנד, ושנות מלה"ע ה- II  והשנים שאחריה הביאו להפיכה מן היסוד בתפיסות ומושגים בחקלאות. היסוד הכלכלי גבר על הראיה החקלאית הטהורה, כבשאלות הזנת בעלי חיים ומחזור זרעים. אך רגישות השוק לעודפי ייצור רדפה אותנו גם פה בארץ, ואיתה אי-היציבות של ענפי ייצור רבים, לאור תמורות כלכליות ופוליטיות שחלות בזירה. היום חקלאי הולנד, עם שאר ארצות  השוק האירופי המשותף, נהנים, תוך תחרות קשה ביניהם, מציבור של 300 מיליון צרכנים - אותו שוק של חברה מערבית צורכת, שאנחנו כאן חסרים. אך תולדות החקלאות שלנו, התפתחותה, יכולתה וסיכוייה - אלה שייכים לדיון אחר.

פעילות התרבות הראשונה בוורקדורף הייתה לימוד העברית. המורים היו "שליחים" מן הארץ ולא תמיד ברור מי שלחם ומה הייתה תכלית שליחותם. אחד המורים, שנשלח אלינו כמורה היה יוסף חנני, מורה בבי"ס יסודי בפתח תקווה. הוא ראה עצמו קודם כל כסופר, ומטרת שליחותו הייתה לכתוב ספר חדש בשעות הפנאי הרבות, שעבודתו כמורה לעברית בוורקדורף איפשרה לו. הוא ידע להורות והתקדמתי טוב אצלו. אך הוא לא היה מסוגל להקנות לי עניין בספרות העברית המקורית או המתורגמת לעברית מאידיש. הייתה זו רוח הספרות, שהייתה כל כך זרה לי, אך גם את סגנון הספרות העברית החדישה היה לי קשה לקלוט. את הספר שכתב בוורקדורף, "אחד רץ ואחד מתהלך", שדן בבעיות בין קיבוצניקים, ניסיתי לקרוא יותר מאוחר בארץ, ולא הייתי מסוגל לכך. אולי אסור היה לי להתחנך על תומס מן וסטפן צווייג, כדי להבין ספרות עברית. המפתח לידע בספרות העברית הוא בהכרת התנ"ך והתלמוד - וידע זה חסר לי. כל זה לא מנע ממני ללמוד עברית כשפה מדוברת, וכעבור זמן התחלתי גם לדבר.

המורים התחלפו במשך הזמן. הצייר אריה ארוך, ששהה בהולנד בשליחות כלשהי ללמודים ועבודה, הורה אצלנו זמן מה, וכן חבר דגניה ב', צבי קוטנר. ל"שליחותו" היה אופי חברתי פרטי: הוא נפרד מאישתו והקבוצה החליטה שמגיעה לו הבראה נפשית בחו"ל. לא כל אחד מהטיפוסים שהראו עצמם בוורקדורף היה באמת שליח. רובם ככולם קיבוצניקים, שהשד יודע מי שילם עבור נסיעתם. הם נעו כ"טרמפיסטים" על פני יבשת אירופה. מטרת ביקורם בוורקדורף הייתה בדרך כלל לאכול ולישון כמה ימים חינם אין כסף... ב-1938 המצב השתנה ואנשים מהשורה הראשונה הופיעו באירופה במטרה אחת: להכין את עליית ההצלה, עלייה המונית. קדמה לכך ועידת הקיבוץ המאוחד בעין חרוד ב-1937 ובעקבותיה נשלח אורי קוך (כוכבא) מנען, כשליח המוסדות והקיבוץ, להולנד. פעילותו, יחד עם אחרים, הביאה לעלייתנו ארצה בקיץ 1939.

הפעילות התרבותית בוורקדורף הלכה והתרחבה במשך הזמן. באו אנשים חדשים, ביניהם נגנים, ואפשר היה לקיים תזמורת קאמרית שלמה. אני לוין הרחיבה את המקהלה שלה ואני - נגד רצוני והשיפוט העצמי היותר טוב שלי הצטרפתי, עד שחלוקי דעות ביני לבין אני לוין שמו קץ להשתתפותי במקהלה. במאמר שכתבתי בביטאון השבועי שלנו בנושא "אומרי ההן" של קורט ווייל, שקראנו באחד הערבים, הסתייגתי, אולי לא בצדק, מהעזתנו להתנסות בנושא כזה. אני נעלבה ונאלצתי לפרוש מהמקהלה.

אחת ההופעות היותר מוצלחות הייתה השמעת "קנטטת האיכרים" מאת י.ס. באך. לא היה חסר דבר, הייתה תזמורת, שתוגברה בחליליות והיו מקהלה וסולנים. בתחילת 1938 הגיעה משווייץ, אורזל בריניצר, והביאה איתה חליליות. ארנו התלהב ומיד התחיל בכישרון רב, לנגן חלילית. אנמי פוזנר התגלתה כבר קודם לכן כקול קאמרי, אלט לא גדול אך מפותח. היא אהבה במיוחד את שוברטSchreib’ im Vorübergehen an’s Tor dir gute Nacht…  ,  אך בערב ה"קנטטה" בלטה. במשך שנים רבות נזדמן לי לשמוע ברדיו הקלטות של "קנטטה לאיכרים"; אך אף אחת לא עמדה בעיני בהשוואה להופעה בוורקדורף בקיץ 1938; איני טוען לאובייקטיביות... לא אשכח גם את סימפוניית הצעצועים, עם קושביץ ליד תוף הפח (אז יוסף היידן נחשב למחברה). מנפרד לאובהיימר ידע לתת ביצוע מבריק של הנפח ההרמוני מאת הנדל, ואת וריאציות גולדברג. עלו גם כישרונות דרמתיים למיניהם. אני זוכר בחור בשם יולה יעקבסון, שידע לא רק לשחק, אלא גם לקרוא שירה וקטעים ממחזות בחן רב. אחד השיאים היה ערב קברט בעריכת והנחייתו של קושביץ, עם חרוזים ושירים תוצרת עצמית, שכיוונו את חיציהם אל חולשותיהם של חברים ופרסונל ובראשם אל משה כצנלסון המנהל, שלקח אז אין ספור שיעורי נהיגה ולא הצליח לעבור את המבחן, וגם אל כושר שיפוטו, שבהרבה עניינים שוטפים היה שנוי במחלוקת, לפחות בעיני החבר'ה.

בחודשים אלה הגיע אלינו זוג, שחי עד כה בפריס כפליטים. הם הצליחו להתקבל לוורקדורף בתנאי מגורים של זוג, כנראה הודות לקשרים מיוחדים. אז כבר לא היה פשוט להתקבל, במיוחד למבוגרים שאינם חברי תנועה. שמם היה ליאו שוורצשילד וריטה אשתו. הם כנראה קיוו להגיע דרך וורקדורף לעליה, דבר שהיה בלתי אפשרי מחוץ למסגרת תנועתית;  בהכשרה רגילה לא היו מקבלים אותם. ליאו היה רוקח במקצועו, בעל השכלה רחבה, בקיא בפילוסופיה ומרקסיזם, אך לא התבייש ב- Francois-Villon  וגם בפורנוגרפיה בת זמננו. הוא פתח חוג למרקסיזם ודיאלקטיקה, אך חשוב יותר -  הוא קיבל על עצמו את עריכת ה"שבועון", ביטאון שהופיע מאז כל שבוע, כמעט עד הסוף. כבסיס טכני שימשה מכונת הכתיבה שלי (עם יציאתי לוורקדורף קיבלתי מהוריי מכונת כתיבה, אחרת לא הייתה מגיעה שורה ממני הביתה). מצאנו מכונת שיכפול גרוטאה - ויצאנו לדרך. אני השתתפתי לא מעט, ובחוברת זיכרון, שהוציאו אנשי כפר מנחם ב-1989, הועתקו מאמרים רבים, שהופיעו ב"שבועון", וכן מאמר או שניים משלי. לעתים הפרזנו קצת וערפנו ראשים יתר על המידה, אך אם קוראים היום את הדפים, חשים שהם משקפים נאמנה את האווירה של הימים ההם, המתיחות ופחדינו.

לא רק בשמי אירופה עלו עננים שחורים, מבשרי אסון. חימושה מחדש של גרמניה היה לעובדה. ניצחונות פרנקו בספרד ועמדתן הדו פרצופית של אנגליה וצרפת בעניין מאבק הדמוקרטיה הספרדית ופייסנותן נגד היטלר. במזרח הרחוק החלה יפן לאיים לא על סין בלבד, אלא על שלום העולם כולו. ולפני הכל - המאורעות בארץ, שפרצו ב-1936 לא רק שהפרו איזון עדין, מעין הסכם לא כתוב שהושג מאז 1929, הם חשפו  בכל הברוטאליות את הקונפליקט היהודי-ערבי ואת העמדה הערבית הבלתי מתפשרת מול היהודים, שכלפיהם העולם כבר גמר אומר, שאיש אינו חייב להתחשב בהם. מה יהיה גורלנו בפרוץ קונפליקט עולמי, איש לא העז לחשוב. לברוח -  לאן? עלייה - כיצד?

בימים של ראש השנה 1937 התקיים כנס גדול של כל סניפי החלוץ בכפרי מזרח הולנד – דוטינכם. עלי להעיר, שכובד משקל סניפי ההכשרות בהולנד לא היה בוורקדורף אלא בהכשרה הבודדת, בהכשרת היחידים, שאורגנה ע"י מוסד יהודי הולנדי, ה-Deventer Vereeniging שבראשותו יהודי בשם Ru Cohen, שמבחינה פוליטית נמנה עם הציונים הכללים, כרוב ציוני הולנד, אך ייצג נאמנה גם את האינטרסים של החלוץ וההתיישבות העובדת. הרעיון היה לחלק את המתמחים כעובדים (מתנדבים) אצל האיכרים השונים, תמורת אוכל ולינה, בהתחייבות מצד האיכר להקנות למתמחה את כל הידע המקצועי, שביכולתו למסור ואל נשכח שרוב האיכרים לא היו בעלי השכלה רחבה. המפעל היה ברוך הצלחה. יתכן ולעתים איכר ניצל את כח העבודה הזול מעבר לסביר, אך ברוב המקרים נרקמו קשרים ויחסים הדוקים בין המתמחים והאיכרים שלהם, קשרים שנמשכו אחרי המלחמה בהתכתבויות ופגישות. בסך הכל,  המתמחים היו משכילים דיים, כדי לתפוס את עקרונות העבודה, שיסודותיה במסורת עתיקת ימים של החקלאות ההולנדית. בראש עמד משק החלב. ניתן לומר, בלי גוזמה, שרפתות עין-חרוד ובית השיטה – ואיתן, במשך הזמן, כל משקי החלב בהתיישבות העובדת ובארץ ישראל כולה - מקורן  התיאורטי בהכשרת דוונטר. היה קיים גם מפעל הכשרה ליחידים למלאכה  (Ambacht) שמרכזה ב-Utrecht שם המתמחים חולקו לבתי מלאכה, נגריות ומסגריות.

בכנס נפגשנו לראשונה עם כל אנשי ההכשרה הבודדת: לוטה כץ, אלכס, שמואל לסר, שלמה זונדהיימר, שמואל אבל, הילל, חנוך, דן מיש, יהודה כהן ולוטה ריינסברג, זאב מינצר, יורם, מנחם הולץ, אלה הם אחדים שזכורים לי, שיהיו בעתיד בין חברי גרעין העלייה שלנו. מטרת הכנס הייתה הכרות, החלפת דעות וחוויות, ו'last not least'- רעיוניסטיקה - החינוך לקיבוץ המאוחד והזיקה לקבוצים מסוימים בתוך התנועה או השאיפה לייסד גרעין חדש עצמאי; ההכשרה החקלאית המקצועית והעבודה הפיזית כערך עליון. חברי הכשרת דוונטר ביטלו אותנו, ה'וורקדורפים', במילים לא כל כך עדינות. 'הכשרת נסיכים, חיי מותרות, קשה להבין למה תנועה מכירה בהכשרה הזאת'... באשר לעבודה ולמאמץ הגופני אולי הצדק היה איתם, אך בוורקדורף ראו גם את הצד השני של המטבע. היו בינינו רבים שכבר דיברו עברית שוטפת, או בקיאים בבעיות הרעיוניות של התנועה והכוחות המנהיגים. אמנם איש לא בא בטענות לחברי ההכשרה הבודדת, שהגיעו למרכזים האזוריים שלהם לשיעורי העברית או להרצאות ונרדמו על כיסאותיהם; מי מסוגל ללמוד אחרי 12 שעות עבודה מפרכת? לכל דבר יש מחיר, ולכל מטבע שני צדדים. רטרוספקטיבית ניתן לומר, שכל הוויכוח היה עקר: בארץ כולם למדו עברית, והנאמנות לרעיון הקיבוצי, אם לא הציוני, הייתה דומה בשני המחנות. כבר אז הייתה לא מעט צביעות בהצגת עמדות אידיאולוגיות ובוודאי בעמדות כלפי העבודה הפיזית. הרצו שם קרל כהן ואישתו רוזה על מרקסיזם ומטריאליזם היסטורי. זיקתם לתנועה הקיבוצית לא הייתה חזקה יותר מזו של כל אזרח תל-אביבי. שניהם היו ציונים נלהבים ואזרחים נאמנים למדינה. קרל במשרד רה"מ, ורוזה בעבודתה בשגרירות ההולנדית. אך מה להם ולבלעדיות הרעיונית? ולא רק הם. אך היינו צעירים. מי ישפוט היום להט השאיפה לבנות עולם אחר לאור התכחשות אירופה לערכים שהיא עצמה יצרה?

המבוכה הייתה כללית; האם יש לנו בכלל עוד מקום בעולם זה שקם נגדנו? מי יכול היה לענות על כך? נשאר רק דבר אחד - לעשות צעדים נמרצים לעלות לארץ ישראל. צעדים אלה לא היו בידינו. מישהו היה חייב לדאוג לכך. ולמישהו זה האמנו. ומתוך אמונה זו יצרנו לנו מיתוס משלנו, מיתוס גרעין העלייה. כבר קודם לכנס עלתה מחשבה להתארגנות למטרת עלייה, לייסד מעין קיבוץ עלייה, גרעין מגובש, שמחליט על דרך משותפת בארץ ישראל. בשיחות עם חברים מההכשרות הבודדות התפתח הרעיון ולבש עור וגידים. הוגה הרעיון בוורקדורף היה אברהם גוטסמוץ (לימים בר מנחם ובעתיד ראש עיריית נתניה), ומצד חברי דוונטר היו אלה שמואל לסר ואלכס רוזנבלום, שהציעו להכין תוכנית פעולה ואיתה לפנות לחוג רחב של חברים, הן בוורקדורף והן בהכשרה הבודדת. כל העניין היה  נשאר על הנייר, לולא נוכחנו, בעצם ימים אלו, שמתכננים עליה בהיקף גדול, ובכל דרך.

לעניין התארגנות לעליה משותפת היה רקע וסיבה "היסטורית". השנתונים הראשונים בוורקדורף וגם בדוונטר ראו במשק עין חרוד יעד להצטרפות, ומאוחר יותר גם בבית השיטה. בשנת 1937 מזכירות הקיבוץ המאוחד לא הייתה מוכנה להפנות עוד עליה מהולנד רק לשני משקים ותיקים ומבוססים יחסית. תחילה רצו לחזק את פלוגות העבודה הרבות, הרזרבה ההתיישבותית, שהתקיימו במושבות וחיו בדוחק מעבודה שכירה בפרדסי הסביבה. סיכוי קבוצות אלו לעלות על הקרקע היו כסיכוי חלוצי יבשת אירופה לזכות בסרטיפיקאט, ז.א. קרובים לאפס. פחות מובנת לנו הייתה הגישה, הטוטליטרית במקצת, של  חברי הנהגת הקיבוץ, שדרשה משמעת מוחלטת של היחיד, לפיה עליו לעמוד לרשות התנועה, ללא כל תביעות לחברה או מקום. איני יודע אם מוסדות הקליטה של הקיבוץ נהגו כך באמת לגבי יחידים. לגבי גוף מאורגן, גרעין של כמה עשרות חברים, העניין היה נראה אחרת; לגוף כזה היה כח מיקוח והמגעים איתו היו על בסיס מו"מ קולקטיבי .

התחלנו לפעול. מכונת הכתיבה, עם קרלה ככתבנית, התחילה לטחון סטנסילים. נשלחו חוזרים ונקבעו פגישות וישיבות. המפגשים היו בדרך כלל בוורקדורף. חברי ההכשרה הבודדת החלו להופיע אצלנו ולקחת חלק פעיל בעיצוב הרעיון. אני מדבר במושגים של הימים ההם ובאידיאולוגיה בה היינו שבויים; חשבנו בדפוסים של פרסומי "הקיבוץ המאוחד" מבלי שאיש ידע, איך החיים שם במציאות היומיומית. אם ברצוני להגדיר אופי של "קיבוץ עליה", עלי להזכיר בקצרה את השוני בין התנועות הקיבוציות השונות, לפחות עד קום המדינה. הוותיקה ביניהן, מיסודה של דגניה, התארגנה כ"חבר הקבוצות". היא דגלה בקבוצה האינטימית. כל קבוצה תמנה לא יותר מ- 50-60 משפחות, עם מיון חברתי קפדני. הקיבוץ המאוחד מיסודו של עין-חרוד דגל בקיבוץ גדול וגדל, פתוח לכל אחד שרצה לחיות בו, עם קריטריונים חברתיים מינימאליים. לפי השקפת חבריו רק קיבוץ גדול של מאות משפחות מסוגל לפתח משק חקלאי יעיל, משק מעורב רב ענפים, שיבטיח תעסוקה לכולם מעבר לעונות החקלאיות.

הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר ראה בהתאמה האינטלקטואלית של חבריו את הקריטריון החשוב ביותר: המטרה הייתה "קולקטיביות רעיונית", קונצפט לניניסטי, שליווה אותם עד שנות ה- 90, אך כבר בתחילה זה לא מנע מהם לפתח משקים מתקדמים מבחינה כלכלית. בחינוך המשותף, התנועות לא היו שונות כל כך זו מזו; השוני בלינת ילדים בכמה קבוצים נבע יותר מתנאים טכניים ולא  רעיוניים. הבדלים היו קיימים בשאלת "הרכוש הפרטי" של החברים. השומר הצעיר דגל במה שנקרא בפי העם "מחסן א' ": שום רכוש פרטי, לא גרוש בארנק, ולא חולצה או השמלה במחסן הבגדים. לא חשוב שלא מתאים, העיקר שלא יהיה פרטי. מספרים, כי הייתה להם מדיניות קליטה יעילה: את המזוודות והארנקים הדלים של העולים החדשים החרימו מיד עם בואם לקיבוץ ואל לא הוחזרו, אם העולים לא היו מתאימים ונשלחו מהקיבוץ - ולא ראו מעשה חריג בהתנהגות זו. איני זוכר כיצד נהגו בחבר-הקבוצות אך בקיבוץ המאוחד, בימים ההם, לא חיטטו בארנקי החברים והנהיגו "מחסן ב'", ז.א. ביגוד וריהוט החדר הם רכוש הפרט (זה לא מנע מחברות במחסן הבגדים בקיבוץ "מחר" לתפור לעצמן חצאיות פשתן מכלי המיטה> שלי ).

לאור האמור לעי"ל יש להבין את ניסוחו תנאי הצטרפות חברים לקיבוץ העלייה: לא נדרש מהחבר להיות בוגר אוניברסיטה במדעי הרוח. כל אחד (ואחת) שרצה בקיבוץ גדול ופתוח לקליטת חברים נוספים, התקבל. כמו-כן, היה צריך להסכים, שקיבוץ העלייה לא יצטרף בארץ לאחד המשקים הוותיקים של הקיבוץ מאוחד, אלא ישאף ליסוד קיבוץ משלו, שמוכן לעלות על הקרקע כמשק עצמאי בבוא העת. משק וותיק ממילא לא היה מקבל אותנו, ועד לעלייה על הקרקע - אלוהים גדול. הייתה זו מסגרת מאוד ציונית ומאוד מגשימה, אך הייתה לה סיבה נוספת, עמוקה יותר, אם כי איש לא דיבר על כך: קבוצה היא בית, חום, חומת מגן נגד הבלתי צפוי באי-הוודאות שלפנינו. ידענו שהתאקלמות והסתגלות בארץ ובקיבוץ קשים מאוד; גיבוי של גרעין עשוי להקל. מוזר לקרוא היום את ההרהורים של הימים ההם. מה שנדרש מאתנו היה לחיות את חיי היום יום בארץ חדשה, במקום זר ובתנאים לא ידועים. כל זה מתגמד לאור גורל היהודים, שלא זכו לעזוב את חופי אירופה. אך כך זה היה.

זרם אשרות הכניסה היה חלש מאוד, אך בכל זאת הגיעה באביב 1938 מכסה להולנד שאפשרה לשלושה חברים, שכבר הצטרפו לקיבוץ העלייה, לעלות. שמואל לסר, לוטה כץ ואלכס היו הראשונים, ותפקידם היה לתור את הארץ ולמצוא, במסגרת הקיבוץ המואחד, מקום מתאים עבורנו; הכוונה הייתה לאתר מקום כגרעין עצמאי, או הצטרפות לגרעין קיים ולחזקו, שיוכל להתפתח לקיבוץ, שבכוחו לעלות על הקרקע. כעבור חודש התבשרנו בשורת מכתבים ארוכים, ש"המרגלים", אחרי התייעצות עם מוסדות הקיבוץ המאוחד, החליטו להתקשר עם פלוגת עבודה קטנה במושבה "הדר" שבשרון, ושמה "קיבוץ מחר". שלושה גרעינים הרכיבו את הפלוגה: הוותיקים היו יוצאי הכשרה מגרמניה, נוסף אליהם גרעין הכשרה מצ'כוסלובקיה, וגרעין שלישי - קבוצה של יוצאי עליית נוער מגרמניה שהתחנכו ביגור. לכאורה מקום אידיאלי, אך אליה וקוץ בה: הפלוגה נוסדה שלוש שנים קודם לכן ע"י אותו גרעין וותיקים גרמנים, יחד עם קבוצה של דתיים, גם הם יוצאי גרמניה, שהחליטו לחיות דווקא במסגרת הקיבוץ המאוחד, תוך סובלנות הדדית עם חילוניים. איני מבין מדוע מוסדות הקיבוץ המאוחד נכנסו להרפתקה זו כאשר חששו מראש, שניסיון כזה לא יצליח – ואמנם הפלוגה כמעט נשברה במקום לגדול ולהתגבש. במשך שנים לא התגברה הפלוגה על ה-setback הזה. כל אלה לא אמרו לנו הרבה בהולנד, מה גם שמאורע שארע בקיבוץ מחר באותם ימים חיזק את רצוננו להצטרף אליהם: הירקנית של הפלוגה, נורתה ונהרגה ע"י ערבי, כשירדה לסגור מים בגן הירק הקטן בשעות הערב, על אף שהלכה בליווי שומר. היה זה הד ראשון מעבר לים, מדכא ומאיים; אנחנו ראינו את עצמנו כחברים עתידים של פלוגה קטנה זו. קיבוץ העלייה נקרא ע"ש "מחר". איני חושב שהייתה בכל זה סנטימנטאליות או אידיאולוגיה מחודדת. היה זה השיקול המעשי הראשון, שעשוי היה להקנות לנו יעד ודאי באי הוודאות בה היינו שרויים עד כה. לדעת היכן נהיה.

אליעזר ליבנשטיין (לבנה) מעין חרוד, שהשתתף בסמינר לעניינים בינלאומיים בחסות משרד החוץ הבריטי בלונדון, התעכב כמה ימים בוורקדורף והרצה על המצב העולמי הכללי, כפי הצטייר באביב 1938: מלחמת ספרד ותביעות גרמניה במזרח אירופה, תוקפנות יפן בסין וחוסר האונים, או יותר נכון חוסר רצון מוחלט של המעצמות, בעיקר של האנגלים, להילחם. הנוער לא רצה לשמוע מצבא, "תנו להיטלר מה שהוא רוצה, ותנו לנו לשבת בבית". אך יותר מכל נרתע המעמד השליט מכל דבר, שעלול היה לגרום לזעזועים חברתיים ולסכן את מעמדו. ובתווך היהודים, שכל אחד היה מוכן לשלוח לעזאזל, משום שהם הגורם לכל הסבך. לכן סוגרים את הגבולות בפניהם. ואין מוצא באופק (דברים אלה שנאמרו שנה לפני פרוץ המלחמה, התפרסמו בחוברות "מבפנים", שנתון 1938).

בגרמניה המשיכו הנאצים ללחוץ על היהודים להגר, והיו מוכנים להקציב מטבע חוץ לכל אחד שהיה מעוניין לצאת לחו"ל להשגת אינפורמציה לצורך הגירה. אמי ניצלה את ההזדמנות והודיעה לי שהיא רוצה לנסוע יחד איתי לארץ ישראל ולראות, אם בכלל אפשרי להוריי להשתקע שם. ביוני 1938 הפלגנו אפוא ממרסיי ובילינו כשלושה שבועות בארץ, קצת אצל קרובים וקצת במלון. היינו בירושלים ובחיפה. ספגנו יריות על האוטובוס בו נסענו לתל-אביב. בנהרייה התברר לנו כי בלי אמצעים ניכרים, לאנשים קשישים אין קיום בארץ, ולהקמת משק חקלאי מפרנס צריך יותר מ-1000 לירות שטרלינג. לביקורי בקיבוץ "מחר" שבהדר נסעתי, ליתר בטחון, לבדי - רציתי לחסוך מאימי את הלם מראה המקום - כמה צריפים רעועים ובקתות פח - shanty town. גם האנשים שם נראו עייפים וקצת ירודים, אך היו עליזים, ומאוד חביבים. לשמואל ולאלכס לא היה הרבה מה למסור לי, אלא רק דבר אחד: שעומדים לעבור לכפר סבא למחנה מסודר עם חדר אוכל ומטבח בנוי. הייתי נשאר שם, לולא הערבות האישית של קרוב משפחה באמסטרדם, שבלעדיה לא היינו מקבלים אשרת כניסה מהאנגלים. הנסיעה לא הייתה חוויה בשבילי; ידעתי מראש למה לצפות. העוני של קב' מחר לא דחה אותי. הייתה לי הרגשה, שלא נותרו לי ברירות רבות. אישית כבר התרחקתי מאד מ"עולם האתמול", עולמם של ההורים והמשפחה בה נולדתי. אין זה אומר שנמצאתי לגמרי בצד השני של המתרס. מטמורפוזה זו לעולם לא הושלמה. אך הלך המחשבה של הבית נעשה לי זר.

זעזוע ציפה לנו בחזרנו לאמסטרדם. זה זמן שאמי רצתה לבדוק את הכספת הסודית שלה בבנק באמסטרדם, שהייתה על שם קרוב משפחה שגר בעיר. אי אפשר היה לאתר את האיש. בהתערבות מכר הצלחנו לקבל מפקיד הבנק מידע שבעצם היה חסוי. נמסר לנו שהכספת בשם "נוימן" כבר לא קיימת. 15000 לירות שטרלינג ותכשיטים שהיו בתוכה - נעלמו. חיש מהר התברר שהאיש, עו"ד בשם נוימן, עשה שרות זה לא רק להורי, אלא קרובי משפחה נוספים וביניהם גם להורים של ארנסט ומרגוט. נוימן הסתבך בעסקות נדל"ן באמסטרדם וכיסה את חובותיו עם תוכן הכספות. הוא התחמק ממגע עם לקוחותיו. מה שנשאר היו 1000 לירות, שהיו בחשבון שלי בנק באמסטרדם, והן שעזרו להצלת ההורים. לסוף הפרשה עוד נחזור.

ה-Anschluss באוסטריה, פרשת צ'כוסלובקיה והסכם מינכן ירדו עלינו כרעם. לא נשאר עוד צל של ספק לאן פניו של היטלר. אך מה יהיה עלינו? ההולנדים ניסו להרגיענו: הולנד ובלגיה הן ארצות ניטראליות, 14 מיליון תושבים ניטראליים - מה עלול לקרות לכם? בכנס ציוני הולנד שמענו את המנהיגות הציונית ההולנדית, אותה מנהיגות שבעתיד תלווה את קהילות הולנד להשמדה. הם דיברו אמנם על הצורך הדחוף לחנוך יהודי ציוני; איש "מזרחי" ציטט בפאתוס: 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר', אך ניסוח הצעת החלטה המחייבת עלייה נדחתה ברוב גדול ובכעס. הקונגרס הציוני, שהתכנס בלוצרן שבשווייץ, ננעל ללא סיכום, אלא רק בזעקת הצילו; איש לא ידע כיצד לעשות זאת. ברל כצנלסון עבר בוורקדורף, בדרכו מלונדון הביתה. הוא השתתף בוועידת השולחן העגול עם הערבים - לא היו לה תוצאות. ובביטאון שלנו הופיע מאמר לענייני השעה בזו הכותרת: "האם עלינו לקבל את הדין ולהיקבר?"

בראשית שנת 1938 זכתה קבוצה קטנה של חברים בסרטיפיקטים, בהם גם חברים מקבוצתנו, וביניהם בר מנחם. התאספנו בערב החג על הדשא ליד חדר האוכל ולפתע הופיע אור ברקיע הצפוני, מעין אלומות אש בכל צבעי הקשת. משחק האורות נמשך כל הלילה. היו אלה זהרורי הקוטב הצפוני (aurora), תופעה נדירה. בעבר לא נראו זהרורי הקוטב כל כך דרומית. בסה"כ התופעה הצביעה על חורף קשה שמתקרב, ואמנם חורף 39-1938 היה קשה במיוחד. אבל אנחנו ראינו באורות מהצפון סימן מבשר רעות. איפה נהיה בעוד שנה?

להחלטה להפעיל עלייה בלתי לגלית - עלייה ב' בכינוייה המקוצר- ניתנה מסגרת ארגונית ומספר אישים עסקו בעניין זה באירופה וגם בהולנד. האישיות הבולטת ביותר, אם כי אז לא ידענו זאת, היה גדעון רופר, איש השומר הצעיר, שלאחר קום המדינה הכרנו כגדעון רפאל, מנכ"ל משרד החוץ ודיפלומט מהשורה הראשונה. החלה פעילות ענפה, שעברה מפה לאוזן, לארגון העלייה. בעיות אדירות עמדו בדרכה כמכשולים: אשרת מעבר דרך צרפת לנמל ההפלגה המשוער מרסיי; היתר הפלגה של שלטונות הנמל ושמירת סודיות המבצע כלפי חוץ, ז.א. כלפי האנגלים, שכבר שמו עין על נמלי הים התיכון בנדון. הראשונים שעסקו בעלייה הבלתי לגלית היו הרוויזיוניסטים. שקופחו, במידת מה, בחלוקת הסרטיפיקטים ע"י הסוכנות היהודית, אחרי שהתפלגו מהתנועה העולמית. אחרי 1936 גם ההגנה התחילה לארגן "טרנספורטים", מאיטליה או מהים השחור. אבל עם פרוץ מלחמת ספרד ארצות רבות לא היו מוכנות עוד להעניק אשרות מעבר לקבוצות או ליחידים לנמלים. אולם היה נראה שלקראת החורף תתאפשר הפלגה מדרום צרפת.

ליל הבדולח, ב-9 בנובמבר 1938, ניפץ את כל התוכניות. מיד לאחר שאמי חזרה לגרמניה מנסיעתנו לארץ, החרימו הנאצים את דרכוני הורי והודיעו להם, שיקבלו אותם רק עם הגירתם. באותם שבועות השלימו הוריי את תהליך מכירת העסק והבית בווריצן, אך המשיכו עדיין לגור בדירה שמעל החנות. את התמורה שקבלו עבור הרכוש חייבים היו להפקיד בחשבון סגור. נאמר להם שעם הגירתם יוכלו למשוך את הכסף - בחישוב של 6 פפניג לכל מרק, דהיינו 6%. למחייתם בתוך גרמניה יכלו למשוך בלי הגבלה. תחילה שלחו את אחותי לוורקדורף - דאגה אחת פחות.

ואז בא ליל הבדולח. אימי הייתה בברסלאו, לראות מה עם סבתי, אמה, שהייתה בשנתה ה-86. אבי נסע לסדורים בברלין. קומנדו נאצים במדים פרץ לדירה, בה הייתה גרטרוד לבדה, והתחיל באופן שיטתי לשבור ולהרוס, לנפץ שמשות ולקרוע ווילונות. בשעות הערב אבי חזר מברלין. כעבור כמה שעות באה משטרה ועצרה אותו, אך למחרת שוחרר, אחרי שהתחייב בכתב לעזוב את גרמניה בהקדם. ההורים עזבו את ווריצן ועברו לגור בברלין. כל זאת שמענו רק כעבור זמן - הקשר הטלפוני לגרמניה נותק באותו יום. הנזק שנגרם לדירה הצטמצם בעיקר בניתוץ כלי חרסינה וכלי כסף. בברלין התחילו ההורים להכין את הגירתם בכל המרץ, ותוך קשיים מרביים. איני זוכר את כל המקומות, בהם ניסו את מזלם, קובה, סן דומינגו, סן סלוודור. היה ידוע שארצות אלו מכרו בגרמניה ויזות והיתרי כניסה, אך ברגע שרצו להיכנס, שלטונות הנמל התכחשו לוויזה, וגירשו את המהגרים, או גרוע יותר, אסרו אותם וסחטו מהם את הפרוטות האחרונות. אך בחודשים אלה של חיפוש מיואש אחרי מקום להגר, ארזו הורי את כל תכולת דירתם - רהיטים ושטיחים וכבסים, בתוך ארגזים ומזוודות ושלחו את הכל להולנד. הדבר התאפשר ע"י נוהל שהיה קיים ברכבת הגרמנית מתמיד: אפשר לשלוח מטען לתחנת יעד, גם לחו"ל, גם אם אינך נוסע באותה רכבת, כמטען לא מלווה. כך הגיעו, במשך הזמן, כ-12 ארגזים ומיכלים לאמסטרדם, וההולנדים שמרו אותם מחוץ למכס. הורי לא היו היחידים שהשתמשו בשירותים אדיבים אלה. כשהוריתי ביוני 1939 לשלוח את הכל לאוניה של הורי בנמל אנטוורפן, ההנגר העצום באמסטרדם היה מלא, עד לתקרה, עם חפצים של יהודים גרמנים. כל 12 המיכלים הגיעו בזמן לאוניה באנטוורפן. חותמת השחרור של המכס הגרמני הוטבעה על הארגזים, אם כי את רוב הדברים שבהם אסור היה בכלל להוציא מהארץ; עונש מוות לעבריין. איני יודע איך עשו זאת.

ליל הבדולח הביא שיטפון של חברי "החלוץ" ונוער לווורקדורף, מגרמניה ומאוסטריה; להכשרת דוונטר הגיעו גם מצ'כוסלובקיה והונגריה. לאחרונים היו בעיות תקשורת חמורות. הם לא ידעו מילה בגרמנית, וכמובן גם לא בעברית, ובכלל לא ברור לי, כיצד הבינו את האיכר ההולנדי. בוורקדורף התחלנו להצטופף. מהמבורג הגיע שחקן תיאטרון עם אשתו: הרברט (טוביה) גרינבאום וגרטה. טוביה גרינבאום החל מיד לפעול וביים הצגת תיאטרון בת שלוש מערכות. את שם המחזה שכחתי. היה זה משהו ציוני וקיבוצי, קשור למאורעות הדמים בארץ בסגנון בין "מיסטר קיבוץ" ו-"הוא הלך בשדות", מפרי עטה של ישראלית בשם בת דורי - אותו סוג הצגות שה"אהל" התנסה בהן. ההצגה זכתה להצלחה רבה. עצם העיסוק בהכנתה הסיח קצת את המחשבות מהנעשה סביבנו, וסייע לגיבוש החברתי, אחרי הצטרפותם של כל כך הרבה אנשים חדשים בעלי מנטאליות שונה משלנו. מי שזכור לי מהמחזה המלהיב הוא אשר: הוא מילא בה (כמובן) תפקיד רופא, שהיה צריך לקבוע את מותם של שלושה חללים. אשר הופיע במכנסיים קצרים, תיק ביד ומשקפיים על קצה האף, והצביע, בראש מורכן, באצבע מאשימה על שלושת המוטלים: "מת" - "מת" - "מת".

חורף 39/1938 היה קשה במיוחד, והיו ימים שהעבודה החקלאית הושבתה כליל. נרקמה תוכנית עלייה חדשה. למעשה ניתן לנו כבר תאריך: אמצע ינואר. הכל היה אמור להתבצע בסודיות מוחלטת. ההכנות היו קדחתניות ובעיקר הקניות לקראת הנסיעה. לא לקח זמן רב עד שכל חנווני באמסטרדם ידע שב-15 בינואר חלוצים מהולנד יפליגו בעלייה ב' ממרסיי. אך הגורל, בלבוש הפוליטיקה הבין לאומית, התערב. ברצלונה נפלה לידי פרנקו, וכתגובה סגרו הצרפתים את הגבול לתנועת פליטים. מרסיי כנמל הפלגה הייתה out. מה הלאה?

הצטופפות האנשים בוורקדורף ובדוונטר הגיעה לממדים קשים, לכן שכרו המוסדות אכסניית נוער, ה-Assenburg, ושיכנו שם, לחליפין, כ-100 אנשים, במסגרת סמינרים ומחנות הכנה לעלייה. רובם היו חברי ההכשרה הבודדת, אך חברי וורקדורף הצטרפו למתן שרות ועריכת הרצאות ושיעורי עברית. אכסניית נוער זו הייתה מיוחדת במינה. זו הייתה טירה מימי הביניים, מוקפת תעלת מגן ובה אולם אבירים. מנהלה היה קשיש, Oom Gert שמו, שהציג עצמו כוותיק תנועות הנוער, עם גיטרה ביד...

במרץ 1939 זכה קיבוץ העלייה שלנו בשלושה או ארבעה סרטיפיקטים. לפלוגת "מחר" יכלו להצטרף מרים פוזנר, מנחם הולץ, דן מיש ועוד. אני אומר ועוד, כי על כל אשרת כניסה העלינו שני אנשים. על פי החוק יכול היה זוג נשוי לעלות עם סרטיפיקט אחד. לכן אורגנו, בכל עלייה, נישואים פיקטיביים. ההנהלה הרכיבה את רשימת הזוגות, ואלה הלכו למשרד המועצה האזורית הקרובה ונישאו שם כדת ודין, כי בהולנד הנשואים אזרחיים. לזוגות אלה לא היו בעיות אישיות או ביורוקראטיות מההסדר הזה. בארץ כל אחד הלך לדרכו הוא; איש לא טרח לדרוש גירושין פורמאליים. בארץ הרב הסתפק בהצהרת הצדדים, שנישואיהם היו פיקטיביים לצורך עלייה.

ידענו שאנו עומדים להפליג, השאלה הייתה - מתי. 'יש בי אמון לכל, היכן, איפוא, המסר?' ('den Glauben hab' ich wohl, allein es fehlt die Botschaft') - אמר הרי ליטן, בהופכו את הציטטה מ'פאוסט' על הראש. גיורא יוספטל, מנהיג החלוץ הגרמני, עבר בוורקדורף וניסה לסגור, עד כמה שאפשר, את הדברים שנשארו פתוחים בגרמניה, ובין השאר גם להוציא את משפחתו ומשפחת אישתו. אישתו סנטה, אחותה של לולה, הייתה מרכזת מפעל 'עליית הנוער' בגרמניה. כעת עמדה בראש גרעין עלייה, שרצה עם עלייתו להקים בארץ קיבוץ חדש, ועד לעלייה על הקרקע להתקיים כפלוגת עבודה ברעננה. הקבוצה הראשונה, בלווי סנטה, עלתה בדרך לגלית ואילו שאר הקבוצה - החלק היותר גדול - המתינו אי שם בגרמניה לעלייה ב'. גיורא ליווה את ראש החץ שלו בדרכו לארץ וחזר מיד לאירופה להמשיך ולרכז קבוצות לעלייה ב'. בדרך זו הגיעה אלינו קבוצה קטנה של חברים מאנגליה, כדי להצטרף אלינו, באם נצא... ובינתיים הוחל באריזת החפצים. היות ואי אפשר היה, כך נאמר לנו, לקחת לאוניית המעפילים יותר מחפצים אישיים, היינו תרמיל, הוחלט שכל אחד יכין לעצמו מזוודה או ארגז, ואת המטען כולו הבטיחו המוסדות להעביר לארץ בהובלה נפרדת. עם זאת, הורו לחברים עם יעד משותף בארץ לארוז את חפציהם ביחד, כדי להוזיל את הוצאות ההובלה. התברר מאוחר יותר, שהיה זה המחדל הגדול ביותר של כל מבצע ההעפלה: הארגזים הגיעו לנמל חיפה כמתוכנן. אך שם שלטונות המכס (הבריטיים) היו מוכנים לשחררם רק לאחר תשלום המכס והאחסון. כמה מעט זה היה עולה ליחיד - ולחברי הגרעין לא היה הכסף. ניסינו לפנות למחלקת העלייה של הסוכנות ואפילו ל"התאחדות עולי גרמניה" לעזרה. זכינו רק במשיכות כתף. אשר לארגז שלי - הייתה לי הרגשה לא טובה והסתייגות מתוכנית ההובלה המשותפת, לכן שלחתי את המטען שלי באופן פרטי, לכתובתה של עלי, בת דודתי, בחיפה.

כעת העניינים התחילו לזוז, וידענו שבתחילת הקיץ עלינו להפליג. מוסדות וורקדורף החליטו להעניק שיעורי ירי ל"עולים בכח". העניין נעטף במעטה של סודיות - אך מה שיצא היה בסך הכל דבר צנוע למדי: ירי בנשק חם בהדרכת סמל. על זריקת רימונים שמענו הרצאה מפורטת מאורי קוך.

בשבוע הראשון של חודש יוני הגיעו, דרך פראג, ארנסט ומרגוט מברסלאו עם הוריהם, הדוד מנה (עמנואל) פינקוס והדודה לאה. הם ברחו מברסלאו לפראג ושם הצליחו להשיג אשרת כניסה לארה"ב לכולם, ע"י קשרי משפחה. התלווה אליהם גרט מפרייאנוולדה, שגם הוא נקלע לפראג ולמזלו הצליח לזכות בכניסה לאמריקה. נפגשנו בבית מלון מפואר באמסטרדם (לפחות מ-5 כוכבים דודי מנה אף פעם לא נכנס), הלינו גם אותי שם בלילה. סיפרתי כבר, שהם היו, עם הורי, קורבנותיו של עו"ד נוימן. למחרת הלכנו לנוימן האח, שתמיד שימש ככתובת הפושע. דודי מנה היה איש טוב לב, שלא היה מסוגל להרוג זבוב, אך היה חזק וגבה קומה והיה יכול להציג הופעה חיצונית של בריון או גנגסטר, ככזה נכנס לנוימן. כעבור חצי שעה יצא ובכיסו כל התכשיטים של הורי וסכום כסף גדול לא מוגדר. הוא מסר לי את התכשיטים, שבהם נוימן לא נגע. על הכסף לא דיבר, אבל מסר לי התחייבות תשלום בכתב על כל הסכום שנוימן היה חייב להורי. בזה נפרדנו; הם הפליגו לניו יורק והקימו שם מחדש את חנות העתיקות שהתקיימה עד שסטפי סגרה אותה. אבי נפגע קשות שמסרתי לו בפגישתנו האחרונה על ה"הסדר". יתכן והיה עלי לעמוד יותר על האינטרסים שלי ולא תת למנה פינקוס לזכות בכל סכום הכסף בעצמו, ולדרוש לחלק יחסית את ההפסד. הייתי מאוד נאיבי ולא ידעתי כיצד לנהוג; הייתי חסר ניסיון חיים. אימי כנראה התגברה על הפרשה, כי במשך השנים, לאחר מות אבי, קיימה קשרים עם אחותה ויחס חם לארנסט, עד למותם. האפילוג לפרשה היה בתחילת שנות השבעים. יום אחד פנה אלי יהודי בשם נוימן, חבר גבעת ברנר, שהציג עצמו גם כן כקורבן מעילות העו"ד נוימן באמסטרדם. הוא סיפר לי, מה שהיה ידוע לי מכבר, שאלמנתו הנוכריה של המועל חיה כאישה עשירה באמסטרדם; ברצונו לתבוע אותה לדין על מעילות בעלה מנוח. הבעיה היא שזו תביעה אזרחית ולא פלילית, ובתי המשפט ההולנדים דורשים הפקדת 60% מסכום התביעה עם הגשתה. בזאת, בנוסף להוצאות ייצוג משפטי, בוודאי לא יכולתי לעמוד. לא היה לי הכסף, ולכן גם לא בדקתי אם היו בכלל סיכויים לזכות במשפט. איני נוטה להאמין שכן. ידעתי גם, שהאלמנה טענה, שהיא עשירה בזכות עצמה ולא היה לה קשר לעסקות בעלה.

לבסוף השיגו הורי ויזה - אשרת כניסה לצ'ילה, שהשיגוה באמצעות הני שלזינגר, בת אחות מצד אמא, שהייתה נשואה כבר שנה בצ'ילה. הוויזה הייתה לכולנו, גם עבורי. אינני יודע, למה לא עלה בידי הורי להשיג אשרת כניסה לארה"ב; כנראה לא היה להם מישהו שהיה יכול לתת אפידוויט. עם זאת אני מניח, שעם המעט שהיה להם, הרבה יותר קל היה להסתדר בדרום אמריקה, החלשה בוולוטה. שם השקעתם לא רק נשמרה, אלא עלתה בערכה במשך העשור שהיו שם. בארה"ב מצבם היה יכול להיות הרבה יותר קשה, היות וכבר לא היו מסוגלים לעבוד. הורי עמדו להפליג מהמבורג ב-14 ביוני; אוניית HAPAG הגרמנית שלהם עמדה לעבור בנמל אנטוורפן כעבור יום. עלי היה לדאוג שכל הארגזים באמסטרדם יועברו ממחסן המכס לאונייתם בנמל אנטוורפן. אחותי הצטרפה אליהם שם, ואני התלוויתי אליה. הגענו לאנטוורפן. החפצים הועלו עבורם ישר על האונייה and no questions asked, ונשארו לנו עוד שעתיים על הרציף בנמל אנטוורפן כדי להיפרד. איש מאיתנו לא האמין שנתראה עוד אי-פעם. להורים היו אלף לירות שטרלינג, ו- 6% מרכושם אחרי ההמרה בגרמניה. הרהרתי אם עשיתי נכון להשאירם לנפשם. אך בלאו הכי היה מאוחר. נפרדנו, והם הפליגו לנסיעתם הארוכה - ששה שבועות - מעבר לקו המשווה. מה שהיה מדכא במיוחד במפגשנו האחרון הייתה האוניה סט. לואיס, אותה אוניה שהנאצים מילאו ביהודים ושלחוה לחופי צפון ודרום אמריקה, ביודעם מראש, שאף ארץ לא תרשה את כניסת היהודים אליה; וזאת כדי להוכיח לעולם, שאיש אינו רוצה ביהודים. ה-סט. לואיס עגנה באנטוורפן סמוך לאוניה בה הפליגו הוריי. (אחרי שחזרה לאירופה סוכם בין ארבע ארצות - הולנד, בלגיה, אנגליה וצרפת - לקלוט את היהודים. רק אלה שגורלם הביא אותם לאנגליה שרדו. סרט אמריקאי, "מסע הארורים", שהופק בשנות הששים, הנציח את המסע הזה.) בקיץ 1939 לא היינו בטוחים, שמסענו יסתיים אחרת.

בחזרה לוורקדורף. נותר לקשור עוד חוטים מעטים סופיים. באחת השיחות האחרונות שהיו לנו עם גיורא יוספטל, הוא התבטא על התרשמויותיו מהארץ בערך כך: מי שרוצה להסתגל לארץ, חייב קודם כל להסתגל למנטאליות של פינסק. לא צריך היה להיות בארץ זמן רב כדי להבין, שקלע למטרה. אך זה נושא להרהורים עתידיים.

היה עלינו להפליג מאמסטרדם, כ- 250 אנשים, ובאנטוורפן לקלוט עוד אנשים, שעברו מגרמניה לשם וממתינים לספינתנו. כ-70 חברים וחברות יצאו מוורקדורף, וכ-100 מהכשרת דוונטר. השאר - אנשים מבוגרים, "פליטים" למיניהם, בודדים וחברי הכשרות של זרמים אחרים, בין היתר "הפועל המזרחי" ו"אגודת ישראל". היו בוורקדוף כאלה שפחדו להפליג באוניית מעפילים. ליאו שוורצשילד ואישתו לא הצטרפו, אך הצליחו להגיע לשווייץ. טוביה וגרטה גרינבאום זכו כעבור חודשיים בסרטיפיקט, הודות לקשרים אישיים. לא היה מקום לכולם במחזור ראשון זה, ותוכננו הפלגות נוספות. אך רבים מהנשארים מאחור נספו בשואה. אומרים שהנסיעה ורכישת הספינה מומנו ע"י יהדות הולנד. איני יודע אם כך זה היה.

ב- 15 ביולי 1939 בשעה 8 בערב המתינו לנו בכניסה לוורקדורף שני אוטובוסים כדי להביאנו לנמל אמסטרדם. עלינו בשקט; לא היה עוד מקום לצהלה. היו שבכו. הרדיו באוטובוס השמיע שיר עם פלמי עתיק, מימי מלחמת שלושים השנה - " Flandern in Not, in Flandern da reitet der Tod " - "פלנדריה בצרה, על שדות פלנדריה דוהר המוות". אחזה בי צמרמורת, איני יודע למה, הרי השיר היה ידוע. כעבור שנה דהר המוות על שדות פלנדריה. וצלילים אלה הם הדבר האחרון שנחרטו בזיכרוני מהולנד. לאט נסענו אל הערב המחשיך. איש לא דיבר.

נכנסנו לרציף צדדי בנמל אמסטרדם, נדמה לי שנקרא נמל Y, לא מקום להפלגת נוסעים, אלא רציף להטענת מטענים. נכנסנו להנגר גדול. לא היינו הראשונים. החברים מהכשרת דוונטר כבר היו כולם, ובכך כל מי שהיה שייך לקיבוץ העלייה שלנו היה כאן. היו עוד אנשים שלא ראינו קודם, מבוגרים יותר, וודאי לא שייכים למסגרת "חלוצית". וכמה דוברי הולנדית. והמון מלווים, איני יודע איך נתנו להם להיכנס לשטח הנמל הסגור; כנראה שיהודים תמיד מגיעים אם צריך להיפרד. נפתח שער לרציף ושני פקידי מכס נתנו לנו לעבור עם הצגת הדרכון, מבלי לשאול או להסתכל הרבה. עמדנו ברציף; כעבור דקה הצטרפו אלינו דוברי ההולנדית, עם צחוק גדול, כאילו שמעו זה עתה בדיחה טובה: הפקידים ההולנדים רצו לשכנעם, לא להצטרף למסע המטורף הזה בספינת הארורים. 'יש לכם דרכון הולנדי טוב, אתם אזרחי הולנד ולא פליטים, מה לכם עם אלה?'

ליד הרציף עגנו שתי אוניות, אוניית משא גדולה וספינת הובלה קטנה, מהסוג שנע בתוך הנמל ומוביל נוסעים ומטען החוצה, לאוניות הגדולות שעוגנות מחוץ לרציף. 'DORA', היה כתוב על ירכתי הספינה, ומתחת - Panama. הורו לנו לעלות על הספינה הקטנה וחשבנו כי מובילים אותנו החוצה. עלינו, אם כי המילה 'לעלות' לא כל-כך התאימה. הספינה לא הייתה גבוהה מהרציף. על הסיפון עמדו שלושה בחורים בגילים שונים, שכיוונו אותנו למקומותינו בגרמנית ובעברית. לא היה הרבה ללכת. אחרי צעדים אחדים הגענו לאולם גדול מלא מיטות עץ בשתי קומות. ובכן - לא היה צריך להרהר הרבה, זו האונייה בה נפליג ושתביא אותנו לארץ המובטחת, whatever that means. התמקמנו. לא היה חסר מקום. התאורה הייתה חלשה, לא ראינו הרבה. מבט דרך ה-bulleye החוצה. הרציף היה עזוב, האורות כבו. ברגע זה הרגשתי את טרטור המכונות, רעידה קלה והרציף נסוג לאחור, אט אט. מסביב דממה; מישהו נכנס אלינו, מנסה להרגיע: לכו לישון, מחר נסביר הכל. השעה אחת אחרי חצות.

עם שחר עליתי על הסיפון. התאספו שם כבר רבים. היינו בלב ים, בתעלה האנגלית, סמוך לחופי בלגיה. נשבה רוח קרירה, הים היה גלי במקצת. הודיעו על אסיפה כללית כעבור חצי שעה. הופיעו שלושת הבחורים שקיבלו אותנו בעלותנו על ה-"דורה". אקרא להם "הישראלים", אף כי אנחנו קראנו להם "הפלשתינאים", כינוי לא כל כך הולם בשפת ימינו. הם הציגו את עצמם כ-Johny, Tommy ואת שם המבוגר ביניהם איני זוכר. הרבה יותר מאוחר למדנו את זהותם האמיתית. Johny, בחור נמוך קומה, שחום עם תלתלים שחורים. הוא דיבר עברית ואנגלית והופעתו הייתה כשל קצין צבא. שמו האמיתי היה צבי ספקטור, איש ההגנה ורב החובל בפועל של האונייה (ב-1941 יצא כמפקד קבוצת כ"ג יורדי הסירה, בשליחות עבור הצבא הבריטי, לחבל במתקני הנפט בטריפולי שבסוריה, ובכך להכין את פלישת בנות הברית לסוריה, שהייתה בידי כוחות וישי הצרפתיים. 23 הבחורים לא חזרו ממשימה זו ואין יודעים עד היום מה עלה בגורלם). ג'והני תיאר במלים קצרות את האונייה. ה'דורה' הייתה כבת 30 ונבנתה כמובילת בהמות. היא עסקה בעבודה זו, בין האיים הדניים, במשך שנים רבות. ל'דורה', בת ה-1600 טון, לא כל כך קליפת אגוז כפי שנראתה תחילה, היה מנוע קיטור חזק והיא הגיעה למהירות של 10 קשר. הותקן בה מכשיר קשר גדול וחדיש.

הצוות - כ- 8 עד 12 חובלים, חבורה מעורבת, חציים דנים וחציים יוונים, לא היה מבייש את מלחי "אי המטמון" או אוניית המתים. רב החובל הרשמי, יווני נמוך קומה, השלים את התמונה. הוא ישב לרוב בקבינה שלו. רב החובל האמיתי היה ג'והני. טומי, איש האלחוט, היה חבר עין חרוד. המבוגר בשלושת המפקדים, שאת שמו שכחתי, דיבר יוונית והיה פקיד גבוה בנמל תל-אביב. כולם היו שליחי ההגנה, שאחריותה הייתה על האונייה, כשהקשר לארץ התנהל דרך קיבוץ גבעת חיים. דברים אלה ועובדות אחרות למדנו עם הזמן, כעבור שנים. מחסן המצרכים של האונייה הכיל מלאי לחודשיים. דברים בסיסיים כמו שעועית ואפונה וכמות לא מבוטלת של בשר משומר - bullbeef ועוד מלאי גדול של שימורים. כלחם שימש מאפה יבש, בפי העם "צנים ימי", שכדי לאוכלו היה צורך לטובלו בתה או מרק. את מי שתייה אפשר היה לשתות רק כתה או קפה, שגם הם טעמם היה טפל, והמצב החמיר במשך הזמן. והייתה בעיית הפחם. ה-"דורה" נבנתה לנסיעות קצרות טווח ומחסן הפחם שליד חדר המכונות שלה היה קטן. לכן היה צורך לאחסן את מלאי הפחם, שיספיק לנסיעה של מספר שבועות, באחד מאולמות המטען. את מחסן הפחם המיועד היה צריך למלא מדי יום, אך בגלל האבק הרב, בו הייתה כרוכה העברת הפחם, נעשתה העבודה בלילות, בתורנות, ע"י החברים. עבדנו בכמה משמרות ונשאנו את הפחם בסלים. גזירה זו אפשר היה לסבול, לו יכולנו להתרחץ כראוי בתום העבודה. אך ב'דורה' לא היו מים מתוקים לרחצה. תא ארעי, סגור ביוטה מסביב ומשאבת יד למי ים שמשו כמקלחת. אך עם מי-ים אי אפשר להסתבן, לא בקור של תעלת לה-מנש ולא בחום של הים התיכון. לכן אין פלא שהיו חברים שלא יכלו להיפטר מפס שחור מתחת לעיניהם וציפורניהם, גם אחרי שכבר עלינו ליבשה. ואין לשכוח את השירותים: שני תאי ברזל על הסיפון האחורי. השמש הקיצית, במיוחד בים התיכון, דאגה לכך, שלא יתעכבו שם יותר מידי זמן. בעיה, כי לפחות בימים האחרונים של שהותנו על ה'דורה' התגלו כמה מקרי דיזנטריה. וזה מביא אותי למרפאה שהייתה מסודרת למדי, מצוידת בדברים המקובלים ובשתיים - שלוש מיטות לחולים. אשר התמנה מיד כאחראי על המרפאה. המטבח היה פרימיטיבי. כיריים פתוחים, מוסקים בפחם, ומספר סירים גדולים או גיגיות. עם ציוד זה הבחורות, ובראשן קרלה, היו צריכות להתמודד. לא תמיד בהצלחה. כיצד אכלנו איני זוכר, נדמה לי שלכל אחד היו צלחת וספל בתרמיל.

נצטווינו להיכנס לנמל אנטוורפן בחצות, להעלות במהירות את הממתינים לנו ולהסתלק. כולם היו צריכים להימצא מתחת לסיפון. כיבוי אורות, שקט מוחלט. נקשרנו לרציף. האנשים עלו מהר על הסיפון ונשפכו לאולמות השינה. עתה, כבר לא היה מרווח, להיפך- נעשה צפוף מאוד. האנשים שעלו היו נרגשים ביותר, כניצולים של רגע אחרון מסכנת חיים. בחלקם הגדול היו אלה חברי הכשרות גרמניה, אך גם קבוצות צעירים חסרי נתינות, שגורשו ע"י הנאצים וחיו מספר שבועות במחתרת בבלגיה. היו ביניהם אנשים מבוגרים, פליטים מגרמניה, קבוצה של חברי 'החלוץ' הבלגי ובראשם זיגי מהלר, לימים ממייסדי קיבוץ 'בית-אורן' שעל הכרמל. וכן חברי הפועל המזרחי, יוצאי מונקץ', שדיברו עברית כמו ילידי הארץ, או ליתר דיוק, עברית נכונה יותר; וגרעין אגודת ישראל, מייסדי 'חפץ-חיים'. עלו לספינה גם החלק השני של קבוצת סנטה יוספטל, שכבר השתקעה ברעננה ועתידה להקים את קיבוץ 'גלעד'.

המנועים החלו לעבוד, ויצאנו את הנמל, בשקט כפי שנכנסנו. לפתע נדמו המנועים. נשמע רעש שרשראות והטלת עוגן. נעצרנו בקצה הנמל, בשפך הסכלדה. מה קרה? עם אור הבוקר חג סביבנו צי של סירות. ספינת משטרת הנמל כמובן, אבל גם סירות קטנות רבות שניסו להתקרב אלינו ומשום מה לא העזו. סירות עם צלמים ועיתונאים. אחת הסירות התקרבה בכל זאת ונוסעיה עלו אלינו. אחד מהם נפנף בעיתון הבוקר: כותרת גדולה בישרה לקוראים, שמשטרת הנמל מנעה הפלגת אוניית פליטים מהגרים לאי שם, בגלל אי כשרות האונייה להפלגה לים הפתוח. בדיוק זה מה שהיה חסר לשמירת סודיות המבצע. נציג הסוכנות, שבא אלינו, סיפר לנו את כל הסיפור. הרוויזיוניסטים, שרצו לחסל חשבון עם הסוכנות, מצאו הזדמנות פז להכשיל את ההעפלה. הם פנו לסיעה הקומוניסטית בפרלמנט הבלגי ואלה, תמיד נכונים להציק לציונים, שאלו בסעיף השאילתות לממשלה, למה היא מתירה הפלגה של "אוניית מתים", אוניית פליטים, במצב רעוע ולא כשיר, להפלגה. היה בכך די כדי למנוע את יציאתנו. לעיתונות וליומני קולנוע היה על מה לדווח ולחגוג. נמסר כי יעדה של האונייה היא שנחאי, מה גם שלאחדים מאלה שעלו בבלגיה הייתה ויזה לשנחאי. יותר מיממה נמשך מחול השדים. לפתע הפסיקו להתעניין בנו. לעת ערב הורם העוגן ונשמע הצלצול: כח מלא, קדימה. יצאנו לים הפתוח, בין חופי בלגיה ובריטניה, דרומה, בואך מפרץ ביסקיה.

מפרץ ביסקיה היה חלק כאגם רדום, דבר נדיר. השמש בערה, התחיל להיות חם. הצפיפות בדורה חייבה הנהגת משמעת ושגרה - סדר יום מסודר וקבוע. חולקו תפקידים, סודרו משמרות, נבדק מלאי המצרכים - בקיצור, נערכה תוכנית עבודה לשבועות הקרובים. במרפאתו מצא אשר בוקר אחד פריצה לארון התרופות. בדיקה יסודית העלתה שחסר מורפיום. החשד נפל על אדם בגיל העמידה, שעלה באמסטרדם יחד עם קבוצת המבוגרים שאינם מאורגנים במסגרת תנועה. התברר שהוא פליט מגרמניה, אקדמאי, כנראה רופא, מכור לסמים ושיכור. קרובי משפחתו בהולנד, משפחה בעלת השפעה רבה, רצו להיפטר ממנו בדרך אלגנטית, ע"י העלאתו לאונייה, כנראה תמורת תרומה שמנה לציוד ה'דורה'. לנציגי הסוכנות נאמר שהוא רופא ויכול לשמש בתפקידו באונייה, ובארץ מתכונן לחיות עם בני משפחתו. מה האמת איני יודע, אך הוא הספיק לעשות חור הגון במלאי המורפיום. מה לעשות? לא ניתן להורידו בנמל הקרוב; הדבר היחיד שניתן לעשות היה לשמור עליו ולהחזיקו במנה מינימאלית של סם ולהעמיד לידו בקבוק קוניאק מהמלאי.

הכנת הארוחות בתנאי המטבח הייתה משימה קשה. האוכל חולק במשמרות. אי אפשר לומר שהצטיין במיוחד, לפחות בהשוואה למה שהיינו רגילים בוורקדורף, אך איש לא בא בטענות. היו לנו דאגות אחרות. נעשה חם, והלינה באולמות השינה נעשתה יותר ויותר קשה. הרחצה היומית הפכה לבעיה. התא היחיד גרם לתורים ארוכים ומי הים כיסו את העור בקרום מלח. הצפיפות והחום העולה הכבידו בעיקר על האנשים המבוגרים, שחוסר הפרטיות הפך את המסע עבורם לבלתי נסבל. עבורנו לא היה בכך יותר מאשר אי נוחות הכרוכה בכל טיול גדול.

המשוכה הבאה הייתה מעבר מיצר גיברלטר. במשך חצי יום התמהמהנו והתקדמנו בחצי הכח, כדי להיכנס למיצר בלילה. כיבוי אורות, שקט. בשעה אחת אחר חצות עברנו. מהצד הבריטי בא איתות: "מי אתם?". התשובה: "דורה, פנמה". איתות מסכם: "דרך צלחה!". התקדמנו מזרחה, סמוך לחוף האפריקאי. החום של סוף יולי הכביד עלינו גם בלב ים. חיפשנו מקומות לינה על הסיפון. גליתי סירת הצלה נוחה למטרה זו. בערבים נהגנו לשבת למעלה בשירה ובשיחה, סמוך לחדר האלחוט; אפשר היה לשמוע את החדשות מהתחנות האירופיות הגדולות, לרבות ה-BBC והגרמנים. החדשות לא היו סימפטיות: הגרמנים הכינו את חטיפת דנציג...

באזור טוניס הים החל לרגוש. לא שמזג האוויר השתנה; החום לא ירד. הדורה נטלטלה לכל הכיוונים. רק חופן יד של אנשים לא חלו במחלת ים ואני ביניהם. מחלת ים היא אחת המחלות העושות שמות בנפגעים, ולהם רק בקשה אחת: למות - אך באדם בריא מעוררת לא יותר מצחוק קל: sorry for you. עובדה זו לא עשתה את החוויה נעימה יותר. במטבח ארעה תאונה: סיר מים רותחים התהפך וקרלה נכוותה ברגליים. היא סבלה מאוד, הכאבים היו איומים. לא היו תרופות יעילות לשיכוך כאבים ותנאי האשפוז היו בלתי מספקים. קרלה לא התגברה על הכוויה במהרה. אחרי שהגענו הייתה נתונה לטיפול רפואי עוד זמן ממושך.

עזבנו את האזור הסוער לאחר שעברנו את דרום סציליה והאי סטרומבולי עם הר הגעש. הים עדיין היה גלי ובקרבת כרתים התחיל לסעור מחדש, במיוחד בין האיים היוונים הרבים שעברנו לידם. הבחנתי ששינינו כיוון - צפונה. מה פשר הדבר? אין תשובה. עוד יומיים טלטולים ומשבי רוח סמוך לכל אי יווני קטן. לפתע נעשה שקט, הים חלק כראי, החום כבד. נעצרים. צעקות על הגשר. רב החובל היווני מופיע, חגור אקדח מאוזר אוטומטי. קללות באנגלית. מה קרה? הצוות התמרד ופוחד לנסוע הלאה. הם רוצים יותר כסף. אנשי הצוות התבצרו בחדר המכונות. החלו צעקות הלוך ושוב. בינתיים מתארגנים אצלנו. אוחזים במקלות ובסכינים, וכמה חמומי מוח רוצים לפרוץ לחדר המכונות. זה מפחיד את הצוות, והם אינם מעיזים להוציא את ראשם. בלבול מוחלט. הישראלים ורב החובל מחליפים צעקות עם המלחים במשך כמה שעות. אז באים אלינו ומסבירים - יש לשלם להם עוד 500 לירות. על כל אחד מאיתנו לתת מה שברשותו. ברגע שנגיע לארץ יוחזר לנו הסכום במלואו. אוספים את הכסף, רושמים, נראה שאין בעיות. עוד שעתיים של מתיחות; לבסוף המנוע מתחיל לעבוד. הכיוון: צפונה.

למחרת בבוקר אנו מתקרבים לחוף ונכנסים לנמל דייגים קטן. אנחנו בפיניקיה, בטורקיה. דבר מוזר קרה לאוניה שלנו; היא נוטה הצידה, כאילו נפגעה ועומדת לטבוע. ולעינינו מחזה לא פחות מוזר: כ-100 מ' מאיתנו אוניית מעפילים, דומה לשלנו, דחוסה באנשים, גם כן שטה באלכסון. הסברים אין. אבל אנחנו בלבנט, ושם העסקים תמיד כרגיל. סובבות אותנו עשרות סירות שמציעות ירקות ופירות למכירה. הבחורות מהמטבח נמשכות אל החצילים, שנראו באירופה רק בחנויות יוקרה. איך לבשלם איש אינו יודע. אישה אחד מציעה את שעון היד שלה תמורת אבטיח. ובכלל, אירועי השעות האחרונות גרמו אצל האנשים המבוגרים יותר לזעזוע נפשי. אחזה בהם אדישות ואי אכפתיות. השמש לוהטת. מביאים מים בסירות פתוחות ושואבים אותם עם דליים אל תוך מיכל האונייה. מיותר להזכיר שהשואבים עומדים בתוך המים בסירות.

דובר ונכתב הרבה, וראינו בסרטים רבים, על הרומנטיקה של נמלי הים התיכון. אלה שכתבו על כך וודאי לא התכוונו לפיניקיה. החום הכבד, הקשה מנשוא באזורים המחניקים אליהם היינו מרותקים; ריח המים העכורים בנמל הקטן, סרחון של דגים רקובים, אין משב רוח קל שבקלים; וציפייה אין סופית למה שצריך לקרות ואין יודעים בעצם מה - כל זה הפך את שבעת ימי ההמתנה בנמל הטורקי לגיהינום. הבנו שמחכים לאור ירוק מהארץ. האנשים התחילו לעלות אחד לשני על העצבים.

האונייה מולנו נראתה מלאה משלנו. נוצר קשר עמה. שכחתי את שם האונייה; היא הגיעה לחופי הארץ 14 ימים אחרינו. האונייה יצאה מקונסטנצה שבים השחור ונוסעיה מאוסטריה וצ'כוסלובקיה. מארגני המסע היו הרוויזיוניסטים, וברוח זו גם נוהל המסע. קבוצת צעירים, מאורגנים כמחלקת חיילים בנוסח פלוגות הסער פקדה על הנוסעים, אנשים מכל הגילים חסרי זיקה פוליטית מיוחדת. הם קיימו משטר הפחדה, אילצו את הנוסעים להישאר רוב הזמן מתחת לסיפון, ובעצמם נהגו כאילו, עבורם לפחות, כבר הגיעו ימות המשיח. הצד הלוגיסטי שלהם היה עוד פחות מזהיר. חסר להם מזון ומערכת הקשר לא הייתה מסודרת, עניינים של מה בכך, אם חושבים על המטרה הנשגבה. עד כאן באשר למחנה הלאומי דאז.

ביום השביעי התחלנו לזוז ובבוקר היינו בלב ים. רוח נעימה נשבה, הדורה התיישרה וחתרה בכח מלא לדרום מזרח. אחר הצהרים התקיימה אספה: "מחר בערב ננסה לרדת לחוף. סירות משוטים יחכו לנו. זאת אחת האפשרויות לרדת לחוף". לא הייתי סקרן במיוחד למה שעלולה להיות האלטרנטיבה; לקפוץ לים ולשחות? למחרת בבוקר נכנסנו לכוננות. אסור היה להימצא על הסיפון, אלא רק בקבוצות קטנות. בשעה שלוש אחרי הצהרים, מבלי שהבחנו בכך, התקרב אלינו מטוס צבאי בריטי, הנמיך טוס מעלינו... ונעלם באופק. אי אפשר להגיד, שלא נבהלנו. עוד זה חסר לנו, כמה שעות לפני הסוף. אופטימיסט הביע סברה, שבמטוס היה קפטן וינגייט שרצה לראות, אם הכל בסדר אצלנו ונגיע במועד. מי יודע, למה לא? נתקלנו בדברים מוזרים רבים במסע זה. למשל, בתעודת זהות של ממשלת פלשתינה (א"י), שניתנה לכל אחד מאיתנו 48 שעות לאחר עלייתנו לחוף. למה? כובע!

בצהרים, אחד המפקדים עבר והחזיר לכל אחד את הכסף שתרם, אותו סכום, אותם שטרות; כבר לא שאלנו שאלות. עם חשיכה איש לא נמצא למעלה, האורות כובו. שקט. החום באולמות השינה היה נורא. שיחק לי המזל ותפסתי מקום על יד חלון. כבר היינו קרובים לחופי הארץ ואפשר היה לראות את תל-אביב המוארת וצפונה ממנה את רצועת חוף השרון, עטוף חשיכה, רק פה ושם אורות חלשים של ישוב קטן. כשעתיים התקדמנו באיטיות כשלפתע המכונה עצרה. שריקת שרשראות והטלת עוגן. דממה. קולות בחוץ, משק משוטים. שפשוף רגליים מעל ראשינו. מתחילים לרדת.

עוד שעה ארוכה אנו דחוסים למטה, העצבים מתוחים, אי אפשר להתרכז במחשבה הגיונית, אין גם אוויר לנשום. ואז קוראים לנו: קדימה, מהר, לא לדבר, לא לשאול. ג'והני מקפיד שיקפצו לסירה אחד אחד. אין בעיה, הדורה אינה גבוהה. אנו כ-10 אנשים בסירה, שני בריונים חותרים. "מי אתם?" "אנחנו חברי כפר שמריהו. אתם יורדים בחוף שפיים". למעשה אנחנו מתקרבים לגוש סלעים שחור, אי שם בצד נקודת אור חלשה. לא רואים כלום. הסירה נתקעת בחול. "לקפוץ החוצה, חת שתיים" - קופצים, המים עדיין מגיעים לקרסוליים, לא חשוב, עוד כמה צעדים, יש כבר חול, אפשר להתקדם. מישהו מחבק אותי; אישה זרה, לא זכרתי אם ראיתיה אי פעם, מחבקת אותי ובוכה: הגענו הביתה...

הבחנתי בדמויות ובקבוצות אנשים, שהתקהלו במקומות שונים על שפת הים. קולות שונים הכריזו: הקיבוץ המאוחד! חבר הקבוצות! השומר הצעיר! חיפה! תל אביב! ירושלים! (בדומה לסגנון תחנת המוניות שהייתה בתחנה המרכזית: חיפה! חיפה! חיפה!) הכוונה הייתה למיין את העולים בהתאם ליעדיהם ולדאוג להובלתם. רוב החברים כבר הגיעו לנקודת האיסוף של הקיבוץ המאוחד (מספרים שעם התרוקנות האונייה, עשה ג'והני סיבוב נוסף באולמות, כדי לוודא שלא נשכח דבר ומצא את עוזי בנימין ישן בפינה אחת; מקום להרהורים - מה היה קורה אם...).

פקודה בעברית: להסתדר בשורות, להישאר צמודים, לא להתפזר. קדימה. קשה היה לראות בחושך. ליוו אותנו שני אנשים, אחד מלפנים והשני מאחור. אחד היה במדי ה"גפירים" - משטרת העזר של היישובים, ולשניהם היו רובים. העלייה מחוף הים הייתה תלולה. שביל צר. כעבור 10 דקות הליכה הגענו לגדר תיל ואחר כך לשער גדול. מספר חברים קיבלו את פנינו: ברוכים הבאים למשק שפיים. בחורה נותנת לי כוס מים. אחר כך: כל טוב, הלאה, לא להתעכב. שביל החול מתפתל דרך פרדסים, הלאה, הלאה, דרך הלילה. דממה, קולות ינשופים. חוצים כביש, בשלישיות, בקפיצות מהירות, והלאה דרך פרדסים. השחר עולה, במהרה נעשה בהיר - אנחנו עוברים ליד הבתים הראשונים של יישוב. מאחד הבתים הנמוכים בוקע קול ילד, ברור בגרמנית צחה: "Mamma, ich kann nicht mehr schlafen" - "אמא, איני יכול לישון יותר". כולנו פורצים בצחוק, מתח השעות האחרונות - וכל השבועות האחרונים נמוג בצחוק משחרר. הנה הגענו. ואיני יודע היכן אנו. אנחנו נכנסים למחנה של קב' מעוז חיים ברעננה; (ביקרתי שם אצל מכרים לאחר שנים). המובילים שלנו מצביעים על צריף ארוך: "היכנסו לחדר האוכל". הם סיימו את תפקידם.

השעה חמש, במטבח כבר עסוקים בהכנת ארוחת הבוקר, בחורה מתחילה לערוך את השולחנות. אני תופס מקום על יד שולחן, הרגליים כואבות. הנעלים הספוגות מי ים וחול שפשפו את רגלי כהוגן. יש פצעים. הבחורה הספיקה בינתיים להעמיד על כל שולחן קומקום קפה וקערה במרכז. שמואל אבל, כאיש המנוסה בהלכות עולם רומז, שזו הצורה בה שותים קפה בקיבוץ: ממלאים את הקערה בקפה ומעבירים "סיבוב" סביב לשולחן. למזלנו גמרנו "סיבוב", כשהנערה מופיעה עם מגש מלא ספלים. היא הסתכלה עלינו מהצד כאילו רצתה לומר: עם עולים חדשים יש להתכונן לכל מיני הפתעות. גם עם "כלבויניק" ועם ניסיונו הרב של שמואל אבל.

דן מיש עומד בכניסה לחדר האוכל. בחוץ פרדה רתומה לעגלה. אנו מעמיסים את החפצים על העגלה. עוד הליכה של שעה קלה דרך פרדסים ושדות - לכפר סבא השכנה, למחנה "הכובש", מקום בו התמקמה פלוגת "מחר". קיבוץ העלייה הגיע ליעדו. התאריך: שבת, 12 באוגוסט 1939.

וכאן יש לעצור ולומר כאלתרמן "והשאר יסופר בתולדות ישראל" (מגש הכסף). אמנם לא גמרנו. היו אלה ימי בראשית. אך העבר הסתיים. שעה קלה לפני הירידה לחוף נזרקו הדרכונים שלנו לים. שרפנו את הגשרים. העבר הפך לזיכרונות, אינו קיים כבר כמציאות. הגענו לחוף מבטחים דקה לפני השעה 12, בדומה לפרש שחצה את אגם ה-Bodensee המכוסה שכבת קרח דקה. אז עוד לא ידענו זאת.

ניסיתי לרקום חלום של זיכרונות, מאין סרט שנגמר בטוב, ובזה לסיים. כדברי קורט טוחולסקי, יהודי חכם, שקבע: Und darum wird beim Happy End im Film zumeistens abjeblendt ובכן, בסרט על פי רוב Happy End הוא גם ה-