אשדות-יעקב הוקמה בשנות השלושים, על אדמות דלהמיה. הקרקעות נרכשו ע"י פיק"א, המוסד המיישב של הברון רוטשילד. זה גרם למשק, במרוצת הזמן, לקשיים מסוימים בהשגת תקציב התיישבותי, עד שביום מן הימים העניין סודר, בדרך כלשהי, בין פיק"א וקרן היסוד; המתעניינים בפרטים ימצאו לבטח תשובה לסוגיה זו בספרי תולדות הציונות. הקבוצה שעלתה על אדמות דלהמיה החזיקה, במשך כמה שנים, את "גשר", נקודה בסמוך למעבר הגבול לעבר-הירדן, מול נהריים. שם הקים רוטנברג את תחנת הכוח ההידרו-אלקטרית, שניזונה מהירדן, תוך ניצול תנאים טופוגרפיים מקומיים. אנשי גשר היו בין מקימי המפעל והיוו חלק של צוות התחזוקה המצומצם, עד להריסת תחנת הכוח בקרבות 1948. המייסדים היו יוצאי רוסיה ולטביה, ואליהם הצטרפו, במשך הזמן, גרעיני הכשרה מפולין וגרמניה.

כ-3000 דונם פלחה ו 1500 דונם שלחין הייתה עתודת הקרקעות של המשק - שטח מצומצם למדי בהשוואה למשקי עמק יזרעאל. אך אדמות "בקעת כנרות" (כך מתיישבי עמק הירדן העדיפו לקרוא לאזור שלהם) היו כמעט שטוחות כשולחן ואפשרו להעביר מים לכל מקום ולכל פינה באמצעות מערכת תעלות להשקיה בהצפה. שטחי הפלחה לא היו קבועים - גידולי בעל נזרעו בחלקות שמסיבות מחזור תקופתית לא היו בהשקיה. לרשות המשק עמדו מי השקיה מהירמוך, בכמויות בלתי מוגבלות (מוגבלות רק ע"י ספיקת המשאבות) ובאיכות כמעט אירופית – כ-80 מ"ג כלור לליטר מים (בהשוואה ל-400 מ"ג במים שנשאבו מהירדן) ובמחיר החשמל והפחת של מערכת השאיבה בלבד. ההשקיה בהצפה דרשה הכנה קפדנית של השטחים. מדידה בנווליר ופילוס באמצעות בולדוזר לאחוזי הנטייה הרצויים. יצירת ערוגות באורך של 50 עד 100 מ' וברוחב 20-30 מ' - בהתאם לגידול וצריכת המים שלו. המים הגיעו למקום בתעלות פתוחות, מבית השאיבה שעל גדת הירמוך.

השקו בזרמים של 400-250 ממ"ק מים לשעה. דרושה התמחות כדי לשלוט במים אלה. צריך היה לדעת לחלק את הזרם בעזרת סכרי עץ קטנים ניידים ולהכניסם אל מה שיותר ערוגות בעת ובעונה אחת, כדי "להרוויח זמן" ולהכין את ההמשך. אם ארעה פריצה – היה קושי גדול לשלוט בה וקשר אלחוטי, לבקש פסק זמן מבית השאיבה שבמרחק מאות מטרים, לא היה קיים.

שטחי מספוא וגרעינים בהשקיה למשק החי, לרבות אספסת ורודוס (ששימש גם למילוי מזרונים לאניני הטעם), גן-ירק, כרם ענבי מאכל ופרדס אשכוליות וכ-250 דונם בננות - גידול מספר אחד בעמק הירדן, אלה היו ענפי השלחין של המשק. רפת של 300 חולבות, עדר צאן של 150 ראש ולול מטילות היוו את משק החי.

בתי המלאכה - הנגרייה, המסגרייה ובית יציקה קטן סמוך לה, מוסך ומכונות החקלאיות, היוו גוש מבנים מצדו האחד של כביש הגישה ומאידך - בית הקירור, מחסני האספקה ואסם, שהיה בשלבים סופיים של הקמה, בגובה 20 מ' לאיסום תבואות, בשיטה אמריקאית חדישה. הלולים, במתכונת הוויקטוריאנית של שנות השלושים, רפת החליבה ביד ודיר הצאן - בסמוך לגדר, השלימו את התמונה.

אורך רוח, סבלנות וזמן נחוצים כדי להיקלט ביישוב הגדול והתוסס הזה, שבימים ההם כבר מנה מעל אלף נפשות, כולל הטף ותושבי החוץ. לא ביום אחד אפשר להכיר את רובדי ציבור החברים שם ובוודאי לא את היחיד, על שיגעונותיו ורגישויות היתר שלו - חברה בה כל אחד ניסה להפגין אינדיבידואליות בקנאות רבה.

סידור העבודה שיבץ את נני, בהריונה המתקדם, במחסן הילדים. אותי שלחו לבננות. רפאל קליינשמיט, שעבד שם בקביעות, דאג לכך. חלקות המטע השונות, שנקראו על פי שנת נטיעתן, לא היו מרוכזות בגוש אחד. הענף לקה בבעיות מחזור חמורות: החלקות, בשנתן הרביעית, החלו להתנוון, ובאותו מקום ניתן לטעת מחדש רק כעבור 12-15 שנה, אם בכלל. כך החלקות השונות היו מפוזרות וכל אביב הענף התקשה למצוא מקום לחידוש אותן חלקות בננות, שהיה צריך לעקור מחמת התנוונות. משימה קשה, כי חלקות המספוא, הרב שנתיות, נשארו שנים רבות במקומן. אי אפשר היה לנטוע חלקות בננות קטנות מדי, עקב הפחת בניצול השטח, שנגרם מגדרות ההגנה נגד הרוח, שאז היו עצי קיקיון, אם כי התחילו כבר לנטוע גם את הבננה הגבוהה, הקריבית, בתור הגנה.

עבודות הקיץ היו מוקדשות בעיקר לטיפול בפרי המתפתח, כיסוי הפריחה, תמיכה ועטיפה בשקים, ניכוש עשבים והשקייה. יתכן והפרטים שנזכרים כאן מובנים מאליהם, אך כמי שעסק כל ימיו בחקלאות דברים אלו לא נשכחו. הטורייה הייתה הכלי העיקרי להדברת העשבים, שלא היו רבים והופיעו רק בקירות הערוגות. הקרקעית עובדה במתחחת לעומק של 15 ס"מ - וזוהי השכבה בה התפתחה מערכת השורשים של הבננה. הערוגות הוצפו להשקיה בתכיפות מרבית: עד 5000 ממ"ק מים לדונם לשנה. קריעת מערכת השורשים בעיבודים חוזרים ועודפי מים אדירים היו כמובן הגורם לקוצר תוחלת החיים של הבננות. עם פיתוח שיטת הטפטוף וזניחת עיבוד הקרקע הצליחו להחזיק בחלקות 12 שנה ולמעלה מזה...

דברים אלו לא היו ידועים אז. חקלאים ממוצא אירופי לא גידלו בננות באזורים סובטרופיים אחרים; האמריקאים שיעבדו לצורך זה את ארצות דרום אמריקה הטרופיות, וממילא המלחמה ניתקה את הקשרים למרכזי המדע והמחקר בעולם. בינתיים הרגישו עובדי הבננות בטוחים בעצמם. היבולים היו בהחלט מרשימים, אשכולות של 30 ק"ג בממוצע. תעלות מובילות מי השקיה אפשר היה למשוך לכל מקום בעמק הירדן השטוח - מי צריך צנרת, שבלאו הכי אין עבורה מימון.

רוב עובדי הבננות היו מבוגרים ממני . מרכז הענף היה בחור כבן שלושים, הלל לייבוביץ', יוצא לטביה, רווק, שבנה לעצמו תיאוריות רבות בקשר לעיבוד חלקות בננות. סביב לשעה תשע נפגשו האנשים לארוחת הבוקר (בשעה שש לגמו רק כוס תה חטוף בכניסה לחדר האוכל). המנות האישיות חולקו וכולם ישבו סביב מיכל תה או מי שתייה (את מי ההשקיה אסור היה לשתות. מערכת צינורות מיוחדת סיפקה מים מטוהרים כמי שתייה בברזים מיוחדים במקומות שונים במשק).

בימים הראשונים לעבודתי שם, בלט בחבורת עובדי הבננות, שמסביב לקנקן המים, בחור מבוגר מעט יותר, גבה קומה, כמעט ענק, בעל פנים מרובעים במידת מה. כולם קראו לו דובי וספרו לי, שבעת בנית הסכר בנהריים צנח עליו מטען בטון, שבניגוד לכל הגיון לא שבר אותו. נעשו מאמצים, בשורה של ניתוחים, להחזיר את פרצופו המרוסק לקדמותו, לא לגמרי בהצלחה. דובי נהג כיושב ראש טבעי בחוג המסובין ולא הסתפק לקבוע את נושא השיחה באג'נדה, אלא גם כפה את דעתו הר כגיגית על הקהל. כפי שנהג לעשות גם כל ערב, בשעה תשע ליד מקלט הרדיו היחיד שבמשק, בכניסה לבית התרבות, שם התאספו מדי ערב חברי אשדות לשמוע את חדשות "קול ירושלים" המנדטורי. דובי פירש את הפרשן הצבאי משה מד'יני וקבע את מסקנותיו האישיות כעובדה מוגמרת. וכך- בהפסקת ארוחת הבוקר בבננות. אלא שהדברים לא היו בכדי. כקול מבשר דק, כ"טרימור" של אזהרה על רעידת אדמה מתקרבת, הדהד הנושא באוויר.

מטבע הדברים, סובבה השיחה על להטוטי רומל במדבר המערבי, ונוכחותו, במיוחד אחרי נפילת טוברוק, ריחפה כאיום על היישוב היהודי. כן דובר על ההתפתחויות בחזית הרוסית, שבועות מספר לפני שמלכודת סטלינגרד סגרה על הגרמנים. האירועים בדרום מזרח אסיה העסיקו פחות את הקהל. ידענו רק, שגם שם לאנגלים אין במה להתפאר. אך הנושא, בהא הידיעה, עסק בהתפתחויות הפוליטיות, שהתרחשו ביישוב בחודשים האחרונים.

במפלגת פועלי ארץ ישראל, בקיצור מפא"י, לא הלכו הדברים על מי מנוחות. חברים בסניף תל-אביב, הגדול והקובע, התקוממו וקראו תיגר על הנהגת המפלגה הצנטרליסטית לדעתם, ועמם גם חברי הקבוץ המאוחד. חילוקי הדעות נבעו מתפיסות שונות בשאלות יסוד, שעמדו על הפרק ובהן דנו מנהיגי היישוב, קרי מנהיגי המפלגה ובראשם בן-גוריון. בפרוס שנתה הרביעית של מלחמת העולם השנייה היו מדינאים, גם במחנה היהודי, שעל פי התפתחויות בזירות הקרב השונות יכלו לצייר לעצמם מהלכים אפשריים עתידיים, אף כי גודל השואה, שפקדה את העם היהודי, טרם נודעה בכל היקפה. הקיפאון בשיחות עם הערבים עמד בעינו; ואף נפסקו כל המגעים עם פרוץ המלחמה. סביר היה להניח, שבמוקדם או במאוחר שאלת ארץ ישראל תעלה מחדש לשולחן הדיונים. חלקים בתנועה הציונית וביישוב, ובראשם בן-גוריון, רצו להופיע עם תוכנית חלוקה משלהם, בעת שמו"מ היה מתחדש. הדיונים הלא פורמליים (את הקונגרס הציוני, שהתכנס בפעם האחרונה ב-1939, אי אפשר היה לזמן) התנהלו בניו יורק, במלון "בילטמור", ותוכנית החלוקה המוצעת, כתוצאה מהדיונים האלו, נקראה לשם הפשטה "תוכנית בילטמור".

איני יודע כיצד יהודי אמריקה, ואם בכלל (הציונות טרם הלהיבה שם המונים), הגיבו על תוכנית החלוקה - באירופה לא היה את מי לשאול ובארץ הדעות היו חלוקות. איני זוכר גם מה הייתה התגובה בימין, ז.א. אצל הציונים הכללים (הרביזיוניסטים היו מחוץ לתמונה), אני מניח שלא הביעו התנגדות רבה. בשמאל התנגדו "השומר הצעיר", שדגל במדינה דו לאומית ערבית-יהודית ומחנה גדול בתוך הקבוץ המאוחד, שעדיין רצה לראות בארץ ישראל כולה יעד להתיישבות יהודית. ניתן להבחין שהמחנות התלכדו סביב שלוש שאלות ו"תוכנית בילטמור" הייתה רק אחת מהן.

האם להשקיע מאמצים בהקמת הזרוע הפעילה של ההגנה, ה"פלמ"ח", לאור האיום הגרמני במדבר המערבי, או לחזק את תביעתנו לגיוס רבתי, של יהודים מן היישוב, לצבא הבריטי, כדי שלא רק הגויים יילחמו בנאצים ונוכל ליצור קשר עם היהדות הנצורה באירופה. קולות אזהרה על חשיפת היישוב, ע"י גיוס מוגבר, להתקפת פתע ערבית נדחו בבוז מהצד שכנגד כחוסר חזון ציוני וחוסר אמון בתקומת ישראל. קיום צבא יהודי במסגרת הצבא הבריטי יאפשר לנו ביתר קלות בבוא העת להגן על קיומנו בארץ.

האם תפקיד התנועה הקיבוצית לדאוג קודם כל לביסוס כלכלי של משקיה ולחתור לרמת חיים גבוהה, ככל האפשר, של חבריה - או לראות את יעדה בשליחות הרעיונית: הקבוץ הגדל והגדול, בדרך להגשמת הסוציאליזם. ההפרדה בין "מישקיסטים" ו"רעיוניסטים" הייתה קיימת לאורך כל הקו והתגלתה ביתר חריפות בדיונים, שנגעו לקיום, במזכירות הקבוץ המאוחד כמסגרת גג, בתביעותיה לגיוס פעילים ובדיון טעון חומר נפץ על מפעל הוצאת הספרים של הקבוץ המאוחד.

לא הכל סובב במרומי העולם באותו שיח חברים, סביב לקנקן המים, שם במטע הבננות. פה ושם חבר הרגיש עצמו דורך על יבלת, ואצל השכן הדשא תמיד יותר ירוק. אחד הנושאים הכאובים היה עניין הנעליים הלבנות, שנשים אחדות זכו בהן שלא ממידת הצדק צרוף. שתי אסיפות סוערות דנו בנושא, מבלי שאפשר היה לפתור את הבעיה לשביעות רצון כולן - מה לעשות, חברת שפע נתונה לחוקי כלכלת שוק ולגזבר יש כסף רק לכמות מצומצמת של המוצר המבוקש. בחוג החברים בבננות נמצאה אוזן קשובה לבעיה, עד שהפכה לבעיה שבינו לבינה.

רק כשהגשם היה שוטף ונשפך במפלים והופך את אדמת עמק הירדן הכבדה לביצה, נצא הזמן המתאים לקטיף פרי. לבושים במעילים מנייר-שמן, נעולי מגפיים ובאווירה של שליחות חלוצית, סחבו את אשכולות הבננות - 30 ק"ג - על הגב בבוץ העמוק אל עגלת פלטפורמה, רתומה לטרקטור 2D. השימוש בטרקטור זחלים לא הבטיח הוצאת העגלה בבטחה מהמטע. לא פעם הטרקטור שקע מעבר לצירים וצמד פרדות נקרא לעזרה, כדי לפרוק את הפרי מהפלטפורמה. יום צהלה ושמחה לאיד בלב העגלון היה אותו יום, בו הצליח להוציא את ה-2D מהבוץ עם הפרדות שלו. על האדמה החרוכה וההרוסה שהשאיר הטרקטור מאחוריו, איש אז לא נתן את דעתו.

במחצית השניה של אוקטובר היו החדשות, מזירת הקרבות בלוב, קצת יותר מעודדות. אוקינלק הוחלף ע"י מונטגומרי, שהצליח לרכז כוחות ניכרים בלוב והתחיל לדחוק את רומל מערבה; ההכרעה עמדה להתרחש בימים הראשונים של נובמבר.

באמצע חדשות אלו החלו אצל נני צירים. השעה הייתה כבר עשר בלילה והאחות החליטה שמוטב לגשת מיד לבית החולים. מחלקת היולדות הייתה בבית חולים ע"ש שווייצר בטבריה והאחות דאגה מיד להסעה - משאית של 10 טון - זה מה שהיה. האחות התלוותה אלינו, מה שבטוח, אך בחדר המיון נפרדנו בציפייה לחדשות למחרת בבוקר. אלא שבמשך הלילה הצירים נפסקו. הרופא הציע לה לא לנסוע הביתה, אלא להמתין בחדר שכור, שעמד לרשות המשק למקרים כגון אלה. מצוידת במעט מזון ישבה נני בטבריה בחדר עלוב, צעדים מבית החולים, וקללה את מר גורלה. עברו ימים מבלי שקרה משהו. גם אני לא יכולתי להגיע לטבריה תכופות, תנאי הקשר לא היו נוחים במיוחד בשעות הערב וכחדש במקום לא רציתי להיעדר מהעבודה במשך היום. כל העניין היה לנו לא נעים - כחודשיים בקבוץ וכבר לבקש אש"ל לצורך התבטלות בטבריה, רק בגין עניין של מה בכך - לידה!

ביום ששי בששה בנובמבר, עם חדשות הצהרים, בהן הודיעו שמונטגומרי היכה את רומל שוק על ירך ליד אל-עלמיין, הביא נהג משאית, שחזר מטבריה, את הבשורה, שנני ילדה בת במשקל 3.200 ק"ג, בסימן טוב ובמזל טוב. נהגי המשאיות היו ספקי החדשות בשטח זה. באותו יום ששי לא יכולתי לעשות דבר, לא להגיע לטבריה (לבית החולים לא היו נותנים לי להיכנס), וטלפון לא עמד לרשותי ואל מי הייתי יכול כבר לטלפן? התכוננתי, אפוא, למחרת בבוקר שבת, למצוא "טרמפ" לטבריה.

בשבת בבוקר ניגשה אלי נערה שהציגה עצמה כשייכת לקבוצת שמיניסטים מגימנסיה "הרצליה", שעשתה כמה שבועות "שרות לאומי" במשק אשדות-יעקב; שמה רננה והיא הכירה את נני ממחסן הילדים, שם עבדה יחד אתה. היא שמעה שילדה, ומאחר והוריה נופשים בטבריה ושולחים לה רכב לקחתה אליהם בשבת בבוקר, היא מציעה לי הסעה לבית חולים. למעשה גם פניה מועדות לבית החולים מאחר ואמה נמצאת שם. הזדמנות נהדרת! כרגיל, לקח לי זמן להבין את הקשר הדברים. כעבור שעה הופיעה לימוזינה גדולה נהוגה ע"י נהג. התברר שאביה הוא יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון ואשתו פולה נמצאת בבית חולים "שווייצר" "לצורך בדיקות", בלשון הבולטינים הרשמיים מאז ומתמיד.

בבית חולים הציגו לי את הבת: עדיין הייתה אדומה במקצת, עם שערות שחורות ואף תפו"א קטנטן. הייתה שקטה ונראתה מאוד בטוחה בעצמה ובסביבתה. רק נני נראתה לי מדוכאת, משום מה. אחרי כמה מילים התברר, שנני חששה, שאם התינוקת לא תהיה אטרקטיבית דיה, יהיה לה מאוד קשה בחיים. פרצתי בצחוק. קודם כל הפיפסית הייתה מאוד אטרקטיבית עם אף התפו"א שלה, ועל מה יש לשבור את הראש עשרים שנה לפני העת... יותר חשוב למצוא שם עבורה. הרהורינו נפסקו פתאום ע"י הופעת אישה בחלוק בלוי, שנכנסה לחדר היולדות כמפקד בביקור פתע, ניגשה אלינו והתחילה לשפוך עלינו מבול מילים, שתחילה לא הבנו במה מדובר. אט אט התברר, שזו אמה של רננה, שדאגה לי לטרמפ, פולה בן גוריון. בתה סיפרה לה שאנשים מאשדות כאן, והיא באה למסור ד"שים לרשימה של מכרים ותיקים שלה, שביקשה מאתנו - מה ביקשה - ציוותה! - למסור.

פולה בן גוריון נהגה להתארח בבית החולים ע"ש שווייצר לעתים קרובות, לאיזו מטרה איני יודע, ועם כניסתה לקבל לידיה את הפיקוד על כל הסביבה. במשך היום חלפה כהוריקן דרך המחלקות השונות, פלטה הוראות לימין ולשמאל ולכל מי שנתקל בדרכה. העובדים ניסו להתעלם ממנה, לא תמיד בהצלחה וצעקותיה נשמעו דרך כל הקומות. בעודה עומדת ליד המיטה של נני, נזכרה פתאום במשהו ורצה החוצה למשרד הקבלה: Captain Ben Gurion, האם קפטן בן גוריון כבר הודיע על בואו? שיידעו הכל, שהיא, פולה, מחכה לבנה שהוא קפטן בצבא הבריטי. ידענו שהאנגלים קבלו את עמוס לצבא כסרן כמחווה לראש הסוכנות היהודית. מה עולל בצבא איני יודע; שאלו את "העולם הזה" שעסק בקורות חייו של עמוס, אחרי קום המדינה.

המשכנו בדיון מעמיק בעניין קביעת שם לבת. משרד בית החולים העמיד לרשותנו לצורך זה כרך עבה עם שמות פרטיים, ערוכים על פי הא"ב. ניכר היה, לפי צורתו של כרך זה, כיצד השתמשו בו בוחרי שמות: תוקעים שיפוד אל תוך הספר ומפילים עפרון על גבי הדף שנפתח. אנחנו החלטנו, רק פחדנו מכפילויות בבתי הילדים במשק; שמות היו עניין של אופנה תקופתית בארץ. אך "עפרה" כשם לא היה בחודשים אלו מספיק "אופנתי" כדי לחשוש מכפילות. "עפרה" זה היה.

"בת ראשונה סימן לבנים בהמשך", כך ניסה ד"ר שפירא, חבר אפיקים, שאז היה ממונה על אחדים ממשקי האזור. כאילו היינו זקוקים לעידוד - עפרה'לה הייתה נהדרת, כבר לא שחומה, עם הרבה שערות שחורות. אני בירקנפלד נקבעה כמטפלת ופתחה עם עפרה מחלקת תינוקות חדשה. באשדות-יעקב לא היה בית תינוקות אלא מחלקות של חמישיות, שמטפלת ליוותה מתחילתה עד לגיל שנתיים. חמישייה כזאת התמלאה בדרך כלל תוך חודשיים- שלושה חודשים. שני חדרים עמדו לרשות כל מחלקת תינוקות, שבמשך החודשים צוידה, לפי הצורך, בשולחן וכסאות לפעוטות ובצעצועים ראשוניים. עפרה הייתה הראשונה, אך בשבועות הבאים המחלקה התמלאה. הגר של לאה צלר וולטר קולמן הייתה השנייה. הבת של רות וצבי לווינסון הייתה השלישית. אחריה באה כוכבת של הזוג שחורי; מספר חמש לא זכורה לי, אלא שמחלקה הייתה על טוהרת הבנות.

הקבוצה הפכה במהרה למפגש משפחתי בשעות שאחרי הצהרים. נוכחות הגברים בעת ההנקה הייתה בתחילה קצת מביכה - לגברים, אך חיש מהר התרגלו למעמד והפכו למומחים באשר לכמות שנשתתה ומספר בועות האוויר הצפויות. שינויי המשקל השבועיים היו לנושא של ניחושים וספקולציות, מעין בורסה של עליית ערכים צפויה, עם כל מצבי הרוח המתלווים, הסיפוק והאכזבה. לא הספקנו לקחת חלק בחוג לשירי ילדים, שוועדת התרבות קיימה לעתים מזומנות, אבל הדברים נלמדו מפה לפה, כמורשת האבות מדורי דורות - בקשת השפות והמנגינות של שירי העמים...

לא היינו שונים מהורים אחרים; גם אנחנו ראינו בכל שלב התפתחות של עפרה'לה תגלית גאון בהתהוותו והיינו מופתעים למצוא אותם סימנים, במוקדם או במאוחר, גם אצל האחרות בקבוצה. המחלות, עניין של יומיום, כל פעם הפחידו קצת, שמא יש פה משהו שאיש אינו מכיר. כמה אירועים, בשנתיים הראשונות של עפרה, עוד היום אני זוכר כאילו קרו אתמול.

בגיל תשעה חודשים עפרה עמדה והייתה חסונה מאוד. על אף זאת, הייתה הראשונה בגילה שנדבקה בחצבת, מחלת ילדים שבדרך כלל תוקפת בגיל הגן והחיסון ניתן לפני גיל שלוש. עפרה פרחה כשדה פרגים, קדחה מעל C400, אך הייתה במצב רוח טוב ותאבונה לא הראה סימנים של ירידה. הרופא קרא לרופא הילדים, רופא הילדים הביא איתו עוד פרופסור לשם קיום קונסיליום: חצבת בגיל הרך נחשבה כמסוכנת - אם כי הופעתה החיצונית של עפרה'לה עשויה הייתה לסתור הנחה זו. בכל אופן הוחלט להקדים ולחסן את בני גילה ועם זאת להדביק את שאר בנות קבוצתה של עפרה. וכך עשו: חמש הבנות התלקקו בלול אחד במשך שעה קלה. המחלה עברה על כולם בצורה קלה בלבד ולדברי הימים של הרפואה הקיבוצית נוסף עוד קטע מזהיר של ניסיון וטעיה.

לא נשכח חצי שעה של פחד, כשעפרה נעלמה לפתע לפנות ערב, בחשכה, מלפני צריף, שעמד לא הרחק מאזור בתי המלאכה. חיפושינו לא הועילו, קריאות וצעקות לא נענו - ילדים בגיל הרך לא נוהגים לענות לקריאות. כעבור זמן, שנראה כנצח, הופיעה אישה ובידה משהו קטנטן, בעצם לא יותר מגליל אבק ובוץ - עפרה, שבתקופה זו הייתה קרחת, בגלל פצעים בראש. בימים אלה לא רק אנחנו פחדנו, אלא במשק בכלל היו חששות, ולא ללא סיבה: בכפר יחזקאל בעמק יזרעאל, נעלם בלילה ילד בגיל ארבע ונמצא, עם שחר, ליד פסי הרכבת ללא ראש - טרף לצבוע, שהסתובב בסביבה. התברר, שהילד היה סהרורי ואי הקפדת ההורים על נעילת הבית גרמה לאסון המזעזע. במקרים כאלה לדמיון אין מעצורים...

וכעבור שנה, שבת אחת בצהרים, החזרנו את עפרה לגנון, שזה עתה עברה אליו. איש עדיין לא היה שם, אך השולחן כבר היה ערוך ובדלת פגשנו את המטפלת, שרצה להביא עוד דבר מה ממטבח הילדים. עפרה התיישבה מיד במקומה הקבוע בצפייה לבאות. על השולחן עמדה צלחת עם 12 קציצות, המנה של כל ילד. אנחנו נפרדנו מעפרה בהנחה, שמעתה ואילך הכל יהיה בסדר ונתראה שוב בארבע אחה"צ. אלא שבשעה ארבע קיבלה אותנו המטפלת בנימה של ספק התלהבות, ספק מבוכה וסיפרה, שהיא "באמת חיש מהר חזרה מהמטבח" אך בחדר האוכל של הגנון מצאה את עפרה ולפניה צלחת הקציצות, כשדחפה את הקציצה האחרונה אל פיה... מאחר ואין נולדים כזללנים אלא מתחנכים לכך, אפשר לזקוף את התקלה על חשבון היעדרות המטפלת - מחדל חינוכי.

כשחזרה לעבוד, נמסרה לנני מחלקה שעמדה להיפתח. נני ניגשה לעבודה עם לא מעט חששות. כמו ברוב הקבוצים אז, בתי התינוקות עמדו תחת מרותה המוחלטת של המטפלת הממונה. דעות של אם נדחו ושאלות נתקלו בהרמת גבות. רופא המקום התייחס לנושא בגישה צינית במקצת: "אם קבלת התינוק צריך להרוג את האם". בעיני המטפלת האם הצעירה, וגם הלא כל כך צעירה, היסטרית ורגשנית וטוב תעשה, אם תשאיר את הטיפול ברך בידיים מנוסות. ביקורים בבית התינוקות מחוץ לשעות ההנקה לא הורשו, ולאם שלא היניקה, לא ניתן להאכיל את התינוק אף בשעות ההנקה, כי כל דבר שחרג מהשגרה היומיומית רק הפריע. את התינוקות לקחו בשעה מסוימת אחר הצהרים והחזירו בשעה קבועה - אין השכבה ומשחקים, זה רק מכביד על המטפלת והאימהות חייבות להבין זאת.

נני לא קבלה גישה זאת. אצלה בית התינוקות היה פתוח לאימהות כל שעות היום. מי שהתפנה יכול היה להיכנס במשך שעות הבוקר ולרחוץ ולאכיל את התינוק ואף לקחתו לטיול. תמיד מצאו בה אוזן קשבת להרהורי לב ולחששות, במיוחד אם הייתה אם צעירה עם תינוק ראשון. לא היה איכפת לנני להסתכסך גם עם הרופא, כשחשבה שגישתו לבעיות שעולות שבלונית מדי. ודאי שגישה זו לא התקבלה באהדה והבנה רבה מצד סגל המטפלות, במיוחד המבוגרות שביניהן. אין נזק גדול יותר מרפורמות שגורמות להפרת השגרה בעבודה והכבדה נוספת על יום העבודה המפרך בלאו הכי. האימהות ראו זאת אחרת וביום השנה הראשונה של עפרה מצאנו את חדרנו מלא ורדים.

כבר בהתחלה נרמז לי, שעבודתי בבננות תהיה זמנית בלבד. שאלו אותי, אם אהיה מעוניין לעבוד קבוע בצאן. נבהלתי. נכון, ענף הצאן היה אפוף הילה של רומנטיקה וראשוניות. לרעות כרחל אימנו את עדר צאן לבן, לנגן על חליל פאן ולבלות אחר צהרים עם נימפה וודאי היה מושך כל מי שבליבו זיק ברק ימי הקדם. אלא שרוח המדבר חלף עם המיתוס האולימפי ללא שוב ומה שנשאר הוא יום עבודה ארוך ומלוכלך, חליבה בשתיים וחצי בבוקר, רעייה משחר עד דמדומים, הרחק במרעה וסחיבת וולדות מסריחים, על הגב הביתה, בעונת ההמלטה. לא הייתה לי שום נטייה לעסוק במלאכת האבות, אך התנגדותי לא הייתה מועילה לי הרבה, לו היו עומדים על כך, לצרף אותי לענף. למזלי הרב, אמנם המזל של הנדחקים, קדנציית סניטאר המשק הגיע לקיצה, ומאחר והמשרה נחשבה בלאו הכי כמעין תורנות, הוחלט שעלי להחליפו.

תורת הכלכלה הקיבוצית הבחינה בין עבודה מכניסה ושירותים. עבודה מכניסה - אלה ענפי החקלאות, המלאכה, עבודת חוץ. אך ההבחנה לא הייתה על פי בחינות כלכליות צרופות. בנייה, למשל, נחשבה כעבודה מכניסה, אף כי לא הכניסה פרוטה וספגה כל גרוש שענפי המשק האחרים הכניסו. הוראה לא נחשבה כשירות, אם כי כל כלכלן היה מגדירה, במסגרת רחבה יותר, ככזאת. בשירותים נכללו המטבח - אך לא האקונומית, המחסנים - אך לא התופרות, עובדות העזר בבתי הילדים - אך לא המטפלות. וכמובן הסניטריות. הבחנות דקות אלו היו תוצאה של תחושה הירארכית (שמקורה, אולי, בסולם ההירארכי הקומוניסטי הרוסי המבוסס על פולחן אישיות), שלא היה להן שום הגיון או ביסוס תיאורטי כלכלי, ותכנון המשק הקיבוצי, כפי שפותח אחרי קום המדינה, ע"י המוסדות הכלכליים של התנועה, לא הכיר בסולם העדפות זה. ואף על פי כן - לשפשף מקלחות ובתי שימוש, זה לא רק סידור עבודה, זה דירוג חברתי. בעולם הרחב, מעמד חברתי נקבע ע"י מעמד כלכלי, דהיינו כסף. מיליונר לא הולך לטאטא רחובות. בחברה הקיבוצית הדירוג המעמדי תלוי, במקרים רבים, בכוח המיקוח של החבר, יהא זה חברתי, מקצועי, פוליטי. העולם הגדול מטיל את עבודות השרות על החלש מבחינה כלכלית, הקבוץ - על החלש מבחינה חברתית. הכלומניק ינקה את בתי השימוש!

השירותים הסניטריים, גם במשקים הקיבוציים המבוססים, התאימו בשנות ה-40 לרמה המזרח אירופית של המאה הקודמת. שטח זה, ללא ספק חלק של תרבות חברתית, לא זכה לתשומת לב מיוחדת של הוגי הדעות ומעצבי המסגרת הקיבוצית. בדומה לתרבות חדר האוכל, כפי שעוד נראה, גם השטח הסניטרי נדחק, בסולם העדיפויות החברתיות, לקרן זווית.

ארבע או חמש מקלחות ושורה של בתי שימוש כפריים ולא יותר משניים מהם מחוברים למים ולביוב שרתו את קהל החברים; השירותים הסניטרים של מגזר הילדים היו צמודים למגוריהם ולא טופלו ע"י הסניטר. המקלחת החדישה ביותר יכלה להתגנדר בקירות מצופי חרסינה, שש עמדות מקלחת וכיורים ומראות גדולות לרחיצה וגילוח; השאר היו מצוידים בדרגות שונות של ספַרטַניות. כמו-כן בתי השימוש, שרובם ככולם היו מזרחיים. אמצעי הניקוי של הסניטר היו הכלים מאז גן העדן: צינור גומי ומטאטא. סיבוב בשעות הבוקר צריך היה להספיק, כדי להכשיר את שירותי הריענון מחדש להנאת צבור החברים. אחרי כן הסניטר היה צריך להקדיש זמנו לעבודות חשובות אחרות, כגון תיקון קבקבים והכנת פליט להשמדת יתושים. וזה מביא אותנו לשני התפקידים המרכזיים של הסניטר, תפקידם שהקנו לו, לפחות חלקית, הילה של איש מקצוע - המלחמה במלריה והדברת הנברנים.

להתמחות בנושא האנטי מַלַרי היה עלי לעבור קורס מיוחד, שנערך מפעם לפעם עבור סניטרים טירונים של משקי הסביבה. יום אחד בחודש מרץ 1943 זומנתי למשק שדה-נחום, לא רחוק מבית השיטה, שם התקיים קורס של שלושה ימים, להכשרת הסניטרים החדשים למשימתם. על תנאי האירוח - לינה כפרימוס בחדר קטנטן אצל זוג מבוגר. התברר, שהייתי איש משק היחיד בקורס. השאר- כחמשה ששה חבר'ה צעירים, היו פלמ"חניקים, שהיו חייבים לעבור את הקורס כסניטרים צבאיים - סנוניות חיל הרפואה העתידי. ניהל את הקורס מרצה יחיד, יהודי בא בימים, ד"ר סלוטרניק שמו, מראשוני הבוגרים בפקולטה למדעי הטבע של האוניברסיטה העברית. הוא היה ידוע בארץ כמומחה בשטח הלוחמה במלריה ונהנה מהערכה מיוחדת של שלטונות הבריאות המנדטוריים.

המלריה, קדחת בפי העם, הייתה בשנות הארבעים עוד נפוצה בחלקים רבים של כדור הארץ, אפילו באזורים שונים באירופה ובודאי באגן הים התיכון. גורמי המחלה התגלו בסוף המאה הקודמת, עת ייחסו אותה לתנאים סביבתיים כגון אוויר רע (מזַל אריה). מעביר המחלה הוא יתוש מסוג Anopheles, שע"י עקיצה מעביר את גורם המחלה, (ה-trypanosome) הטריפנוסומה, אל מחזור הדם של הנעקץ. יתוש האנופלס דוגר בשלוליות ובמים רדודים צחים ושפירים (בניגוד לעמיתו הלא פחות טורדני, אך בלתי מסוכן, הקולקס, שדוגר במים עכורים). כדי להעביר טריפנוסומות, ז.א. הטפילים גורמי הקדחת לבני אדם, היתוש חייב לעקוץ קודם חולה מלריה כרוני, נושא טפילים. רק השילוב של נשאי טפילים, יתושי אנופלס וציבור קולטים פוטנציאליים מאפשר הפצת המחלה. עמק הירדן נמנה עם האזורים הנגועים, שם התמלאו במיוחד תנאי השילוב המשולש של יתושים, נשאַים וציבור יעד.

תשעה זני אנופלס דגרו בארץ, מהם כששה נשאים פוטנציאלים של טריפנוסומה, שהופיעו בהתאם לעונת הדגירה שלהם: anopheles elutus באביב, הזנים a. sergentii ,a. superpictus בקיץ, a. multicolor לקראת הסתיו - עד כאן אני עוד זוכר. אפשר היה להבדיל ביניהם על פי סימניהם החיצונים. הקדחת הופיעה בשתי צורות, הטרופיקה והטרצינה (או קוורטנה). הטרופיקה התגלתה בהופעה חד פעמית, אלימה, לעתים מלווה סיבוכים ומסוכנת. הטרצינה וגם הקוורטנה, הקדחת החוזרת, הופעתה פחות חריפה, אך בחזרות של שלושה עד ארבעה ימים ולאחר מכן בהתקפים חוזרים כל מספר חודשים. בכל מקרה המחלה מתישה את החולה ומוציאה אותו ממחזור העבודה, לפעמים לשבועות רבים.

אוכלוסיית בדווים גדולה, נשאי טפילי טריפנוסומה חנתה בגדות הירמוך. האוכלוסייה התחסנה, פחות או יותר, נגד המחלה במרוצת הדורות. הם הפכו לחולים כרוניים, שבעצמם חלו לעתים נדירות, אך היוו מצבור לטפילי קדחת לכל דורש. הצלע השלישית במשולש התחלואתי היו המתיישבים היהודים בסביבה, שלא הספיקו להתחסן. התרופה היחידה והיעילה עד כה הייתה הכינין, שהופק מקליפת עץ הכינה.

דגירות יתושים אפשר להדביר בקלות: ריסוס מעטה דק של נפט או סולר, על השלוליות והזרמים החלשים באזורי השקיה או גדות נחלים, היה משמיד תוך דקות את כל אוכלוסיית הזחלים; הבעיה הייתה למצוא את כל מוקדי הדגירה ולהגיע אליהם כל שמונה או עשרה ימים. דבר כזה היה כמובן מחוץ לגדר האפשר, לכן בחרו בפַליאטיבה וניסו בדרך סטַטיסטית להילחם במחלה. צריך היה לעבור במקומות ציבוריים, שירותים ומקלטים ולחפש מתחת לספסלים ובפינות חשוכות אחרי האנופלס. את היתושים היו קולטים במבחנה. כבר היו קיימים מקלטים במשק, מהסוג שנהגו לבנות גם ערב מלחמת השחרור - שלוחה מכוסה פחים ועפר. ליתושים שימשו כמקלט בשעות היום. צריך היה לרשום בדו"ח תקופתי, שהועבר למשרד הבריאות, את כמות היתושים שליקטו בכל יום. רישום אוכלוסיית הטפילים בדם הבדווים נעשה ע"י משרד הבריאות - בפיקוחו של ד"ר סלוטרניק.

יום אחד הופיע במשק, בג'יפ ממשלתי, ד"ר סלוטרניק בליווי ערבי במדים, פקיד משרד הבריאות בטבריה. הוא הזמין אותי, כטירון במקצוע, להתלוות אליו ולרדת למאהל הבדווים הסמוך למשק ולקחת דגמי דם מילדי המאהל, כדי לקבל תמונה על מידת הנגיעות. הכרתי את המאהל מרחוק, תמיד היה נראה לי סואן מאנשים, לרבות ילדים, בעלי חיים ובעיקר כלבים. כשהתקרבנו למאהל, המקום נראה עזוב ורדום. נפש חיה וזנב כלב לא נראו. סלוטרניק ידע לאן ללכת. נכנסנו לאחד האהלים הגדולים, שם בעל הבית קבל אותנו בכבוד רב. ד"ר סלוטרניק היה כנראה אישיות ידועה ומכובדת כאן. הוזמנו לשבת, הביאו קפה, ואחרי דברי הפתיחה הפורמליים, סלוטרניק ביקש, שיביאו כמה ילדים כדי לקחת בדיקות דם. בעל הבית, שהוא ראש המשפחה, פרץ בצחוק: "בוודאי ראיתם שכולם נעלמו, הם ראו אתכם כבר מרחוק". הוא קם וחזר עם אחד מבניו הקטנים, בן ארבע או חמש, שצרח ובעט, כאילו עומדים לשחוט אותו במקום. כמה אבות ואמהות הצליחו לתפוס עוד חצי תריסר ילדים, ואלה היוו מספיק דגימות עבור המעבדה של סלוטרניק. נפרדנו לשלום והלכנו לדרכנו.

איני יודע, מה הייתה תרומתן של הסטטיסטיקות על תנועת היתושים וכמות הטפילים בדם הילדים הבדווים בלוחמה נגד המלריה. אך מעבר לפעולות אלו, ממשלת הוד מלכותו לא הטריחה את עצמה. צריך היה לחכות לקום המדינה ולהיעלמות הבדווים מהנוף, כדי לבער את הקדחת, אבל אז כבר היו מטוסי ריסוס וDDT-. סיימתי את הקדנציה כסניטר עם 50 מקרי מלריה חדשים במשק. איש לא האשים אותי במיוחד במחדל. הלוחמה האנטי מלרית וההצלחה בה היו שני דברים נפרדים בעמק הירדן.

הדברת הנברנים הייתה המשימה השנייה שהוטלה על הסניטר. רשמית פיקח על הפעולה ביולוג יקה, ד"ר מֵרון שמו, שהתמחה בשטח זה. מדובר בעיקר בחולדות, שהתמקמו, מאז ומתמיד, באזור מחסני האספקה והלולים. הוא הדריך אותי כיצד לפזר פיתיונות מכל מיני צבעים, שהביא איתו, ועלי היה לדווח על יעילות הפעולה. יום אחד גיליתי אצלי במחסן קופסה ועליה כתוב באותיות קידוש לבנה ארסֵן - אבקה לבנה רעילה ביותר. התחלתי בעצמי להכין פיתיונות, ולהפתעתי הם נאכלו בתיאבון רב, אם כי לא ראיתי יותר מתים מקודם. התברר לי מאוחר יותר, שארסן פועל גם כתרופה, יותר נכון ממריץ, אצל בעלי חיים ותורם למרגש טוב ולפרווה מבריק.

אפשר היה להתייחס לדברים אלה בצחוק, לולא קרה דבר מה בחיפה, שהזכיר סיפורים מימי הביניים. כמו בנמלי איטליה אז, כך ירדו בנמל חיפה כמה חולדות מאניה שהגיעה מצפון אפריקה, ובפרוותן כנימות נושאות חיידק הדֶבֶר. הדבר אנדמי למזרח התיכון ולכן האוכלוסייה המקומית התחסנה במשך הדורות נגד המחלה והופיעה במקרים בודדים בצורה קלה; אצל האירופים זה היה עניין אחר - מי שנדבק חלה בצורה קשה, ומקרי מוות היו שכיחים. בחיפה חלו עשרה יהודים ושניים מהם מתו. היה מקרה אחד או שניים של תחלואת ערבים, באופן קל. הפעם האנגלים התעוררו וארגנו מבצע השמדת חולדות בעיר התחתית בחיפה, התפרסמו דיווחים שוטפים והודיעו ש"כמות הכנימות בפרוורי החולדות בירידה מתמדת". היו הדים במשק לאירועי החולדות בנמל חיפה. קמו ה"חברים שאכפת להם" ותבעו הדברה מקיפה ומהירה של הנגע, מה נגע - האיום. אך מה שבסך הכל אפשר היה להשיג במשק בעלי חיים, עם מחסני אספקה לא מוגנים היה מה שמכונה בפי אנשי המקצוע commercial control, ובעברית צחה - שליטה במצב - וזה הושג. עם גמר קדנציה של שנה חזרתי לענף הבננות.

גרעין מייסדי אשדות-יעקב מורכב משתי גלויות - מיוצאי רוסיה (אודסה) ויוצאי לטביה (ריגה). רובם בני משפחות מבוססות ובעלי השכלה גבוהה. חברי הגרעין שמרו בקנאות על מקומם בהירארכיה הקיבוצית, במשק ובמוסדות התנועה. היחסים ביניהם היו מתוחים והביקורת ההדדית קטלנית. ההתפלגות לשני מחנות - מישקיסטים והוגי דעות, הייתה ניכרת. דעת בר-פלוגתא בטלה מראש. דמוקרטיה, בעיניהם, פירושה מועדון סגור למיוחסים בלבד. כהשלמה לגרעין המייסד, הצטרפה למשק קבוצה גדולה של עולי פולין, חברי תנועות שונות בעלות זיקה לקבוץ המאוחד. אולי פחות משכילים, אך וודאי לא פחות להוטים להגן על זכויותיהם החברתיות בוויכוחים הפוליטיים, שהסעירו את המשק. הם אף עלו על הוותיקים בשליטה על הז'רגון הפרלמנטרי והיה ביניהם לץ שהתפאר, כי הוא מסוגל להגן, באותו להט וכשרון, על שני צידיה של אותה תזה פוליטית. העלייה הייקית הייתה לא פחות ותיקה מהגרעינים יוצאי פולין. הם תפסו את מקומם בענפים השונים, בביטחון ובוועדות - בפוליטיקה היו מעורים הרבה פחות.

האסיפות שיקפו את הפירוד החברתי והרעיוני כמעט בכל הנושאים שעלו לדיון. עניינים שבחומר וברוח. הפילוג במפלגה החריף את הניגודים עד לאבסורד; לא היה נושא שלא נדון ללא חשד, שמא צד זה או אחר מנסה להשיג יעדים פוליטיים נסתרים באמצעות תמרוני הסחה. האסיפה, בה נדונה פניית התנועה לשחרר חבר לצורך הקמת הוצאת הספרים של הקבוץ-המאוחד, סערה. המתנגדים טענו, שצעד זה בא כדי להרוס את הוצאת 'עם- עובד'. דיון בהרחבת רשת המדרכות, או תוספת שיכון לחברים עלול היה לגלוש לפולמוס על סכנת החומרניות, שמאַיימת להשכיח מלבנו את המשימות שעוד נכונו לנו. דיון בנושא ניטרלי כביכול, כמו דיון בשאלה אם כדאי למכור טרקטור 5D, כלי שרת נאמן של ענף הפלחה, הפך להתמודדות בין רכז ועדת המשק לבין עובדי הפלחה הנאיביים, שביקשו הסבר סביר מדוע יש למכור כלי שממלא, עד כה, את תפקידו על הצד היותר טוב. הם נענו בנימה של "אני ואפסי עוד" - שקיימים נימוקים שהם כנראה מעבר לתפיסתם, לכן עליהם לקבל את ההחלטה...

אם לאסיפות היה אופי פוליטי מובהק, ברור שהדברים החריפו לעין שיעור. הכוונה כמובן לאותן אסיפות התמודדות עם אנשי "אחדות העבודה" שהתפלגה לא מזמן ממפא"י והתכוננה לבחירות שהיו צריכות להתקיים בעתיד הקרוב. לעתים הופיעו לאסיפות אלו אנשים מבחוץ, משני המחנות, והוויכוחים לבשו אופי קטלני - לפחות עבור המעורבים ישירות. היו בקהל המשתתפים הגדול מספיק ליצים, שראו את העניין כאירוע ספורטיבי וספרו נקודות.

באסיפה סוערת מעין זו, הגיעה הידיעה על מותו הפתאומי של ברל כצנלסון. ברל, שנקרא לעמוד בראש המפלגה, היה מסוכסך עם הפורשים ממנה, במיוחד עם אותו חלק מהנהגת הקבוץ-המאוחד, שתמכו בפילוג ובראשם טבנקין. מותו הפתאומי - שבץ לב - התפרש בחוגים מנהיגים במפא"י כתוצאה של התרגשויות ומתחים עם המפלגים והושטה אצבע מאשימה נגד מי שקראו תגר על סדרי העולם של הנהגת מפא"י. זה אף בא לביטוי בהתקפה ההיסטרית של אלמנת ברל, ליד קברו, בה האשימה את יצחק טבנקין ברצח בעלה. הלוויה עצמה הייתה הפגנת עוצמה מרשימה. התהלוכה יצאה מבית הועד הפועל של ההסתדרות, ברח' אלנבי בתל-אביב (שהיה מקומו של המשביר לצרכן עד התפרקותו), דרך כל הארץ עד לגן רחל שעל גדות ים-כינרת. ישישים לבושי חולצות כחולות בלויות, בסבר פנים קודר, נשאו את הארון למקום ההטמנה, לא רחוק מקברה של רחל, אז הסדר המופתי הפך לחינגה טטַרית, כשהמונים ניסו להסתער על בית הקברות הקטן של קבוצת כינרת. השבילים המעטים והצרים לא יכלו לקלוט את ההמונים, שהצטרפו לתהלוכה בדרך מתל-אביב לעמק הירדן - עשרות אלפים.

חוג המכרים שלנו היו החברים הייקים במשק. את ההכרות עשינו בעזרת זאב מינצר ויורם לוינסון, שהיו מעורים היטב בחוגי הייקים. את הזוג רפאל ומרים קליינשמיט כבר הזכרתי. רפאל היה שליח החלוץ והסוכנות בשוודיה. בשטוקהולם הכיר את מרים, שהגיעה לשם כעובדת הסוכנות היהודית מברלין, אחרי מאורעות 1938 - בהלת ליל הבדולח ובריחת היהודים מגרמניה, שבאה בעקבותיו. בברלין עבדה מרים בעמדה מקצועית בכירה בענף הפרסומת, במגזין טקסטיל ידוע שם. בבהלת ימי ליל הבדולח מרים נפרדה מבעלה הלא יהודי והצליחה לתפוס מקום עבודה במשרדי הסוכנות היהודית בשטוקהולם אף כי, להערכתי, לא הייתה פעילה בה קודם לכן ולא הייתה להכל זיקה לתנועה הציונית. אך כנראה הי לה קשרים טובים לאנשים המתאימים. היא ניחנה בכושר ארגוני נדיר וכשרון במקצועה וכן הייתה בעלת איטליגנציה יוצאת דופן וידע כללי רב. עם זאת הייתה גם אישה החלטית ופרגמטית, שידעה לשקול את אפשרויותיה הריאליות. אחרת קשה להבין כיצד נקשרה לרפאל, שהיה רחוק מלהיות ברמתה. אך להינשא לבעל נתינות פלשתינאית, חבר בקבוץ מבוסס ובעל מעמד מכובד שם, שעומד לסיים את שליחותו ולחזור לארץ, עם דרכון דיפלומטי, דרך לנינגרד ואנקרה, על חשבון הסוכנות - יתרון זה שקול נגד חסרונות רבים אחרים.

רפאל לא היה יכול להציע למרים מותרות באשדות-יעקב, אך כאישה מציאותית ובעלת כושר הסתגלות, לא היו לה בעיות בשטח זה. היא לא הייתה חסרת אמצעים, ודאגה לריהוט נאה של החדר הקטן בצריף, שניתן לזוג על פי הותק. את מעמדה בעבודה בבית החרושת כבשה בסערה. במשק הבחינו מיד בכושר הארגון שלה. לא תורנות בחדר האוכל וספונג'ה בבתי הילדים - מקומה היה בבית החרושת מהיום הראשון. זמן קצר כעובדת משמרת ומהר מאוד כמנהלת משמרת וחברה בהנהלת המפעל. דיברה עברית שוטפת אותה הספיקה ללמוד, מתי - איני יודע.

תיאה וארנולד מאיר היו ידידים קרובים של מרים. התברר שארנולד היה קרוב משפחה שלי, מצד אבא, מפרוסיה המזרחית. תיאה הייתה אישה פשוטה, ללא שאיפות מיוחדות, שהסתפקה במקום עבודה, שלא הטיל עליה אחריות מעבר לשמונה השעות. מה מרים מצאה בתֵיאה מרטק כידידה? אולי נכונותה של תיאה לעמוד לרשותה בהזדמנויות רבות מבלי לדרוש דבר כתמורה. גם לארנולד לא היו שאיפות גדולות. אחיו שלמה ואישתו לוטי היו קרוצים מחומר אחר. הם היו רפתנים ולאחר קום המדינה הקימו לעצמם, מכספי שילומים, משק חלב גדול בכפר ידידיה; שלמה היה פעיל כשופט בועדה המשפטית של תנועת המושבים במשך שנים רבות. ארנולד ותיאה לא הצליחו בניסיון דומה.

אני בירקנפלד, המטפלת הראשונה של עפרה, ובעלה רודי, היו יוצאי ברסלאו. אני הייתה בת לזוג חרשים-אילמים, שהתחנכו במוסד יהודי לילדים כאלה ונישאו. ילדיהם היו נורמלים בהחלט, אך אני פחדה תמיד, שאחד מילדיה עלול לרשת את הנכות הזו. בנה הבכור היה בריא ושלם וגם השני היה בסדר גמור. רודי נפל בקרבות תש"ח בצמח, אני התחתנה שנית, מאוחר יותר באפיקים.

את רות וצבי לוינסון הכרנו כהורים לבת במחלקה של עפרה. יוצאי המבורג, שחיו במשק כבר כמה שנים. צבי היה מסגר, פעיל בביטחון ונמנה עם העובדים הקבועים של תחנת הכוח בנהריים. עובד קבוע לא היה חייב להימצא שם יום-יום, אך היתרונות היו ניכרים. כגון, היותם בין המעטים עם מאוורר, "מעודפי תחנת הכוח", כפי שנהגו להתבטא. רות הייתה מטפלת. אחרי קום המדינה הם עברו לאשקלון.

עוד ארוכה שורת המכירים ובהם ולטר קולמן ואישתו ליאה יוצאת שווייץ, שכדברי יורם העדיפו הכרות רק עם אקדמאים! אריקה, הירקנית ומשפחתה, שאחרי קום המדינה עברו לרגבה והצטערו על כך מרות. היה ד"ר סקלס ואישתו מרים, יוצאי פראג, שחיפשו חברה עליזה. ועוד זוג צ'כים - פרנץ וחוה, שתמיד היו מוכנים לכוס קפה. יהודית לדרמן ופריץ קרץ, שניהם ברלינאים והיא מורה לעברית. השתתפתי אצלה בחוג לעברית. בשבתות אחרי הצהרים היה חדרנו תמיד מלא אורחים. לא ברור לי למה, אולי משום שתמיד היה קפה.

נני קיימה יחסים טובים מאוד עם כמה מנשות השכבה הוותיקה, אך לא זכור לי שהוזמנה או נכנסה אליהן. חלק ממשפחות אלו חיו חיי צנע במופגן. מעבר לריהוט הדל הסטנדרטי לא נמצא חפץ בחדרן. ארון הבגדים הפשוט היה ריק, פרט לחבילת הכבסים שהוציאו ביום ששי ממחסן הבגדים. לא החזיקו אצלם לא כפית ולא כוס; דבר מעין זה היה בעיניהם חריגה מהנורמות הקיבוציות.

לא היו ידיעות על השואה והיקפה לפני 1943. ראשוני המבשרים היו יהודים שהצליחו לצאת את שטח הכיבוש הגרמני ולהגיע לליסבון. פרטים יותר מדויקים הגיעו מרוסיה. נראה שכל יהדות פולין והמדינות הבלטיות נפלה קורבן להשמדה. בצמח התקיימה אסיפת זעקה של יישובי עמק הירדן. זלמן רובשוף (שז"ר) מסר בנאום נרגש את מה שהיה ידוע עד כה. התגובה ביישוב הייתה של חוסר אונים. באסיפה באשדות-יעקב קמו חברים שדרשו גיוס טוטלי לצבא הבריטי, ללא התחשבות במסקנות כלכליות - רק לנקום בנאצים. היו קולות שהזהירו מפני גישה זו. אסור לחשוף את היישוב היהודי בארץ, מחשש לסכנות האורבות בעתיד הלא כל כך רחוק. הוויכוח סביב השאלה על חזית מאבקנו, לא תם עד לסיום המלחמה: האם לגייס את הבנים לפלמ"ח או להתגייס לבריגדה, שלבסוף הוקמה, שלא לשביעות רצונם של חוגי משרד החוץ הבריטי. הדעות בוויכוח חפפו את הפילוג הפוליטי במפלגה ובקבוץ. היו כאלה, שהיו עוינים ממש לרעיון הקמת הפלמ"ח וראו בו לא יותר מאשר מיליציה של אחדות העבודה הפרו-רוסית; גיוס לבריגדה, לעומת זאת, ביטא עבורם "ממלכתיות". "למרחב", ביטאון מפלגת "אחדות עבודה" החדשה, הקדיש מדור מיוחד לפלמ"ח ותחת הכותרת "מסביב למדורה" כתב, כל שבוע, אחד בשם ישראל בר צ'יזבטים מלהיבים. בחדרי חדרים סיפרו על ישראל בר זה נסים ונפלאות, תיארו אותו כ-Super Spy עברי, שיש לו דריסת רגל במטכ"ל הבריטי - ובכלל...

יום אחד הגיעה מחלקת פלמ"ח למשק, לשמחת הכל – סוף-סוף קצת תוספת כוח עבודה, אם כי חלקית בלבד. קבלת הפנים החגיגית התקיימה "סביב מדורה" בפינה נידחת במשק, בחושך. בין שירה וברכות הופיע המפקד הארצי של הפלמ"ח, בין השיחים שהקיפו את המגרש; למעשה ראו רק את צלו. עם גמר דבריו נעלם, נמוג אל תוך החושך כפימפרנֶל, ולא היה עוד. מישהו לחש את שמו: משה סנה.

עם הופעת ספר חדש בהוצאת עם עובד, מפרי עטו של חבר עין-חרוד ד. מלץ - "מעגלות" - אפשר היה לראות בו רומן מפתח, כשבמרכזו דמויות מחיי החברה והפוליטיקה במשק עין-חרוד. לא היה קשה לזהות את האנשים שהופיעו בספר, על פי התנהגותם והתבטאותם. ייתכן והספר היה נשאר כחומר קריאה מעניין ואף מרתק בתוך התנועה הקיבוצית, על אף הנימה הקונטרוברסלית הקלה בטיפול בנושאים החברתיים בחיי היום-יום הקיבוציים, לולא הגוון האירוטי המובהק שבספר, מהסוג שפגשנו כעבור 20 שנה אצל John Updike: חברי השכבה המנהיגה במשק, ציניקנים משוללי מעצורים 'זעיר בורגנים' ביחסיהם עם המין השני, ראו בנשי הקבוץ, רווקות או נשואות, שטח ציד, שהוקנה להם בזכות אישיותם, העומדת מעל מוסכמות שאבד עליהן הכלח. הטובים לציד! (כפי ששמעתי אחרי כן מפי חברי נוער עין-חרוד, לא עצרו גם בפני בנות חברות הנוער. ציטוט שיחה "ספרותית" קלאסית בין המנהיג (הכוונה כנראה ללויטה) והבת: "האם את יודעת שירי ביאליק? בואי, אני אקרא לך". "האם את מכירה 'בן ובת' מאוֹדַן? בואי, אני אראה לך!".

אולי מבלי שמלץ התכוון לכך, הספר עורר סערה. התנועה הקיבוצית מעולם לא עלתה על 3% מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ, אך משקלה החברתי והפוליטי-ציבורי היה לעין ערוך גדול יותר. עם זאת, ביישוב לא ידעו ולא התעניינו במיוחד בנעשה בתוך החברה הסגורה הזאת, מעבר לדברים מאוד כלליים. גילויים על הנעשה מאחורי פרגוד חדר המיטות הקיבוצי דרבנו פתאום את סקרנותם של רבים, שדמיינו לעצמם, ששטחי הצייד עשויים להיפתח לקהל ציידים רחב יותר.

גל של 'מתנדבים', תושבי הערים, התחיל לזרום אל המשקים הקיבוציים. גברים ונשים, לא רק צעירים, גילו לפתע התעניינות בחיי החברה הקיבוצית ודפקו על דלתות המשקים בבקשה להתקבל כמתנדבים לשהות זמנית, כדי להכיר את הקבוץ מקרוב. בעצמי נתקלתי בכמה כאלה, שכלל לא הסתירו, שבעצם הם מצפים להרפתקה ארוטית. איני יודע אם באו על סיפוקם בשטח זה, ואיני יכול לומר שלא היו קיימות אפשרויות כאלו; והרי גם בקיבוצים היו די רווקים ורווקות, שהיו מוכנים למעט חלופות בשגרה האפורה של היום-יום. איני בטוח שהמחיר, שהיה על ה'מתנדבים' למיניהם לשלם עבור ההרפתקה - העבודה המפרכת בחקלאות - היה משתלם. אותו דבר ניתן היה להשיג בתל-אביב – בקלות יתר. כך גל הסקרנים דעך עם הזמן. האם ההכרות החטופה סייעה לתקן כמה תיאורים מעוותים על החברה הקיבוצית וחייה הקשים, רמתה החומרית הנמוכה ועבודתה הקשה? לא בטוח. אך בימים ההם, פעם כשנכנסתי דרך מקרה לחדר האוכל הריק מאנשים, בשעה תשע וחצי בבוקר, ישבו ליד שולחן שלוש נשים, בחלוקי בוקר צבעונים ארוכים וציפו, שבשעה זו מישהו יגיש להם breakfast with rolls and butter. גם בגברעם טענו פעם כמה הולנדיות באזני, ש"ללון בקבוץ זה מחנאות בתנאים נוחים" (comfortabel camping).

בתנועה הקיבוצית היו לספר השלכות מעבר לעניין הספרותי גרידא. המחנות בוויכוח התחלקו לאורך הקו הפוליטי הידוע מכבר - אנשי הרעיון ו"אחדות העבודה" ואנשי מפא"י והמשקיסטים. הוגי הרעיון ראו בספרו של מלץ כפירה בעיקר הרעיון הקיבוצי, ואילו הצד שכנגד ראה בו קריאת תגר על שלטון רעיוני מאובן קשוח, דברים שאולי נגעו לדיון על עצם תפיסת יסודות הקבוץ המאוחד, אך לא היה להם נגיעה, לפי הרגשתי, לספרו של מלץ. מלץ, עם ספרו "מעגלות", לא זרע את זרע הפילוג בקבוץ המאוחד (מעין הֶרייאט ביצ'ר סטו, שעם ספרה "אהל הדוד טום" הביאה למלחמת האזרחים באמריקה, על פי טענת רבים). מלץכתב סאטירה על החברה הקיבוצית, החברה שסביבו - לא אחרת מדן גֶלברט, עשר שנים אחריו, שצייר בקריקטורות שלו, לעוגמת נפשן של המחסנאיות בתנועה, את הקיבוצניק עם טלאי על המכנסים...

אנשים רבים, מרבדים שונים של החברה היהודית בארץ ישראל, הגיעו לחיות באשדות יעקב, לתקופות ארוכות או קצרות, בעל כורחם או מרצונם, עולים חדשים או ותיקים בארץ, יידועי שם או פשוטי עם - ואיני יודע מה הניע את המשק להיענות ברוחב לב כזה לפניות הרבות. בין הידועים יותר, שהשתקעו לזמן קצר במשק נזכר אברהם שלונסקי המשורר, שלא החזיק מעמד זמן רב; הוא הגיע מהר למסקנה, שעל העבודה צריך לכתוב, לא לעשותה - כך לפחות התבטא כלפי מקורבים. בזמננו התקבלו למשק, לתקופה של שנה, הצייר יחזקאל שטרייכמן ומשפחתו. הוא היה אדם חביב. עבדנו יחד בבננות. אישתו הייתה מורה להתעמלות ריתמית ומצאה עבודה בבית הספר. המשפחה התאימה עצמה לחיי המשק טוב מאוד וכשחזרו לתל-אביב כעבור שנה, מסר שטרייכמן למשק, כאות הוקרה, ציור שמן גדול על מטע הבננות. התמונה מצאה את מקומה בחדר הקריאה. אלא שאנשי המקצוע - חלילה לא האמנים אלא עובדי הבננות - מצאו בה פגם: שטרייכמן צייר את הבננות באשכול שמוטות כלפי מטה, במקום שיצביעו כלי מעלה, כבטבע, משגה בלתי נסלח בעיני עובדי הענף.

לעתים קלטו אנשים לפניית הסוכנות או מוסדות התנועה, לא תמיד ברור למה. מקרה כזה היה אדם מבוגר, יוצא וינה, שהתגלגל לחופי הארץ בנסיבות לא ידועות. שמו היה קנדי. הוא הציג עצמו כאיש תיאטרון ובמאי. התרשמנו שהכיר אישית שורה של שחקנים ידועים בארץ. לטענתו היה בעבר חבר בצוות הסרטה בריטי, שעסק בהפקת סרטי תעמולה מלחמתית. עברית לא ידע, אך לא הייתה לו בעיה למצוא שותפים לשיחה. כל דיבוריו העידו על ידע מקרוב ולא המצאה. אם כן, מה עסקיו במשק? בלית ברירה. לא היה לו קיום ומישהו בסוכנות נתן את המלצתו. הוא לא ישתהה במשק זמן רב. הוא עומד להתחתן בקרוב. ובאמת, אישה נאה ואלגנטית, בגיל העמידה, ביקרה אצלו לעתים. במה עבד איני זוכר. אני חושב שהעסיקוהו בגינון. הוא לא היה בקו הבריאות. היה חביב על כל החברים. המשכילים מצאו כי הוא מאוד מעורה בספרות העולמית. ביום בהיר לקה בהתקף לב ונפטר כעבור שעתיים. ההשתתפות בלוויה הייתה גדולה. רכז ועדת התרבות, בעצמו סופר, ספד לקנדי ליד הקבר הפתוח והפליג לדבר על הגורל היהודי בימינו, שקורע משפחות ומפרידה בין מקורבים. עמדה ליד הקבר גם האישה, שבאה לעתים לבקרו ונראתה מופתעת במקצת מדברי ההספד. אחרי הטקס ניגשו אליה וביקשו לדעת פרטים, על אודות קנדי, שלמעשה איש לא הכירו. היא לא ענתה ורמזה שהיא מנועה מלדבר, כביכול. "אינכם יודעים דבר!" - כך אמרה והלכה לדרכה.

יום אחד הגיעו למשק שתי בחורות, עולות ממרוקו (בשנים אלו הגיעו לארץ עולים בודדים ממרוקו). טענו שהן תופרות ועבדו עבור החברה הגבוהה בחצר המלכות ברבאט. סידרו אותן למתפרה, כי תופרות מקצועיות תמיד היו חסרות. יום אחד נכנסה למתפרה חברת משק, בידיה בד משי אמיתי, שהשיגה, מי יודע מאין, אולי מאימה באודסה. פנתה לשתי התופרות החדשות: האם יוכלו לתפור שמלה מזה? אין בעיה, ניקח מידה! אך במקום לחפש את סרט המדידה, לקחו את הבד, החזיקוהו סמוך לגוף האישה וקרעוהו בהתאם לקונטורים. כל הנוכחים במתפרה נדהמו - הבחורות צחקו, "יהיה בסדר!" ואמנם, התוצאה הייתה מעל ומעבר למצופה. Haute Couture. מי שלא מאמין, ישאל את ותיקות אשדות!

אומרים שבין המרוויחים במלחמת העולם תפסה ארץ ישראל מקום שני אחרי מצרים. אך העושר אינו מתחלק באופן שווה, לרבות רווחי מלחמה. זה ניכר במצרים וגם בארץ ישראל. משפחות לא מעטות לא הסתדרו כלכלית, ולאו דווקא עולים חדשים. גם בשנות המלחמה האבטלה בערים הייתה ניכרת, ורבים ראו ברמת החיים הנמוכה יחסית בקבוץ מוצא עדיף על אי הוודאות של הקיום בעיר. המשק נטה לקבל משפחות מהעיר, אם היו בגיל מתאים ועם ילדים שיכלו להבטיח דור המשך. רצוי היה משלוח יד, אך הייתה מבוקשת גם השכלה. לא כל הניסיונות האלה הוכתרו בהצלחה. זכורה לי משפחת עגלון, שהגיע משכונת התקווה עם עגלה וסוס. כך הגיע וכך יצא כעבור כמה שבועות בחזרה, חפציו המעטים עמוסים על העגלה. לא הצליח להסתגל. גם משפחה חיפאית, נהג משאית ב"תחבורה", שנהנו מהרבה רצון טוב מצד חברי המשק הוותיקים, הסתלקה כעבור חצי שנה. וכך זוג המורים, שהאישה, יקית בשם לוטכ'ן, ניסתה להתפטר מבעלה בעסקת חליפין.

לא מעטים, בין המגיעים, כלל לא הבינו מה זה קבוץ וחברה קיבוצית. בחבורת הרווקים המושבעים במשק היה בחורצ'יק תימני, מוותיקי רועי הצאן, כבר לא מן הצעירים. יום אחד מישהו מצא עבורו שידוך, עלמה תמניה, גם היא לא בת עשרה, וכעבור ביקור או שניים בטאה רצון עז להינשא לו. החופה נערכה על דשא המשק. העלו מדורה, כבש נשחט ונצלה מעל האש, הכל במסורת התימנית. לאושר לא היה גבול. הבעיות התחילו, כשסידור העבודה ניסה למצוא עבור האישה מקום עבודה. בבכי ובזעקות חמס: "מה אתם עושים לי!" באה האם והסבירה: "האם אינכם מבינים - הנערה(!) מעולם לא נאלצה לעבוד, גידלנו אותה לשבת על ספה, לבושה במשי. מה אתם דורשים ממנה?" "אבל הבאתם אותה לקבוץ ובקבוץ כולם עובדים". "שיעבדו, לבריאות, היא לא תעבוד!". לא נותר לאהרון אלא לארוז את חפצי הכלה וחפציו ולהצטרף למשפחתה הענפה בטבריה - לשבט ולחסד...

גם לילו הליצ'ר מנהרייה, נעלה את ביתה הנחמד ובאה עם שני בניה לאשדות-יעקב, לתקופה של שנה - במסגרת מפעל הסתדרותי, שארגן קליטת משפחות של מגויסים, ששרתו בכוחות הבריטיים מעבר לים, בקבוצים. הרברט התגייס לצבא הבריטי, שרת זמן מה בהגנה האנטי אווירית על הכרמל והחליט לעבור קורס קצינים באנגליה. מה קיווה להרוויח בזה, איני יודע - מיד עם גמר הקרבות נשלח הביתה, דרגה או לא דרגה.

לא רק בודדים, הוגי דעות, סופרים ואמנים באו להתארח במשק לזמן קצר או ארוך. הייתה, כבר אז, מסורת של אירוח קבוצות נוער למספר שבועות במשק, למה שנקרא שרות לאומי או לצורך גיבוש חברתי. הקבוצות הגיעו, בדרך כלל, בליווי מורה או מדריך והמשק מצדו, העמיד לרשותם מדריך נוסף. קבוצות הנוער באו מזרמים שונים, לא בהכרח ממחנה העבודה. כך, למשל, השמיניות והשביעיות מגימנסיה הרצליה בתל-אביב, שבאו לשלושה שבועות לעבודה במשק, בתקופות שונות של השנה. המשק קיבל אותם. וועד הורי בית הספר העמיד כתנאי, שבשיחה עם הנוער יש להימנע מלגעת בנושאים השנויים במחלוקת בתנועה הציונית - למעשה כל נושא הנוגע להתיישבות העובדת בכלל ולתנועה הקיבוצית בפרט. כך כל נושא הציונות היה טאבו בשיחות עם המדריכים. הסיבה, למצב מוזר זה, יש לראות בהתפלגות הפוליטית של תל-אביב, שהשתקפה גם בוועד ההורים: מחציתה של תל-אביב הייתה רביזיוניסטית! ובאשר לכיתה השמינית, אליה השתייכה רננה בן גוריון, בסתיו 1942, סופר כי לפני בואה, פולה טלפנה למזכירת המשק דאז, צ'רנה, ובקשה תנאי דיור מיוחדים עבור הבת, בהתחשב במעמד אביה. אמרו שצ'רנה דחתה אותה בקיצור נמרץ והציעה לה להשאיר את בתה בבית. לא ידוע, אם הזקן ידע על השיחה, ואם הסיפור אינו מצוץ מהאצבע.

בקיץ 1944 ביקשה קבוצה מסוג אחר להתארח במשק, לשבועיים לכל היותר. כולם היו בוגרי בית ספר (היום היינו אומרים יוצאי צבא). הרושם החיצוני היה של קבוצת אנשים צעירים מאוד אינטליגנטים, אליטיסטים בהתנהגותם. המשק נתן להם כמדריך איש חריף ושנון, שניסה לדובבם קצת, כדי לראות מה מאחרי התארגנות הקבוצה. הם נמנעו מכל התבטאות בנושאים רעיוניים, אם כי התרשמנו, שהם נוטים לימין הקיצוני; בפליטת פה בעבודה, רמז לי אחד מהם: "אם בגמר המלחמה יהודים ירצו לברוח מן הארץ נמנע זאת מהם עם רובים ביד". כעבור כמה חודשים ידענו יותר. זה היה גרעין מקבוצת שטרן, שניצלה את נדיבות משק אשדות-יעקב ,לגיבוש ראשוני של הקבוצה.

הפעילות באשדות-יעקב בשטח התרבות הייתה ענפה בחוגים שונים, לרבות לימוד השפה העברית, מקהלה ודרמה והכנת החגים, (האחרון לרוב בשיתוף בית הספר). התיאטראות הארציים הופיעו במשק, בדרך כלל בחודשי הקיץ, על הדשא הגדול, על במה, שהמשק התקין למטרה זו. 'הבימה', 'האהל' ו'המטאטא' - אם הצלחות העונה. 'הבימה', כרגיל, עם סוחטי דמעות כ"האדמה הזאת" או "אנשי רוסיה" (נאמנה לגל האהדה ששטף את היישוב, לרוסיה הסובייטית, בעיקר אחרי סטלינגרד). 'האהל' הגיש סעודה קלה יותר - מולייר, שלום עליכם וקיטש כמחזה "מיסטר קבוץ", שלפני תחילתו, הלוי עלה על הבמה וביקש מראש סליחה ומחילה מהקבוץ, שמא ירגיש דריכה על יבלות.

ב-1943 רכש המשק מסרטה לסרטי קולנוע ברוחב 32 מ"מ, הרוחב המסחרי. אפשר היה לקבל סרטים בהשאלה במחלקת הקולנוע של הועד הפועל של ההסתדרות, בתל-אביב. הוקמה ועדה לבחירת הסרטים לפי קטלוג של מחלקת הסרטים. הבוחרים בפועל היו נהגי המשאיות, כי הם שהגיעו לתל-אביב. אך גם זה לא יכול היה לשנות הרבה. תעשיות הסרטים של בנות הברית, הן בהוליווד והן ברוסיה, הקדישו את כל מרצן לסרטי מלחמה. אם אלו Miss Miniver ו-The Moon is down מהמערב, או "היא מגנה על המולדת" ו"כך חושלה הפלדה" מהמזרח. המגמה הייתה אותה מגמה, לשתול בלבך את הוודאות שהצדק ונשק בנות הברית ינצחו לבסוף – אף אם בימים ההם זה כלל לא נראה כך. התרגום לא היה בגוף הסרט, אלא בכתב יד, על פס צלולואיד, שהוקרן בנפרד בצד שמאל של הבד והופעל ידנית. צריך היה לדעת היטב את שפת הסרט, כדי לעקוב אחרי הנעשה על הבד; התרגום הכתוב היה תמציתי מאוד בהשוואה לשפע הדיבור שעל הבד ומתרגם לא זריז יכול היה לאבד את הקשר.

ליל הסדר היה הבולט בחגים שנשמרו באשדות-יעקב. הושקעו מאמצים טכניים רבים כדי לאפשר את הארוחה המשותפת לזקן, צעיר וטף. סוכת ענק הוקמה סמוך לצריף חדר האוכל וחלק מהקירות החיצונים של הצריף הוצאו, כדי ליצור אולם אחד גדול, המכיל כ-1000 מקומות ישיבה, ואף יותר. בנוסף לספסלים הרגילים נבנו ספסלים מקרשים, שהונחו על בלוקים. לוחות השולחנות המאולתרים היו מכוסים נייר לבן. מרחב הישיבה שהוקצב ליחיד לא הרבה מעל 30 ס"מ. בתנאים אלה לא היה מה לחשוב על הגשת אוכל. לכן עמדו המנות המוכנות על השולחנות - כבר החל משעה עשר בבוקר, כדי להספיק את העריכה. כל זה בתנאי, שמזג האוויר לא סיכל את ההכנות. . גשם שוטף לא אפשר לשבת בסוכה הסמוכה לחדר האוכל. במקרה כזה צריך היה לוותר על הארוחה המשותפת וטקס ליל הסדר הפך למסיבת חברים מן השורה.

טקס ליל הסדר לבש עם השנים צורה קבועה ואופיינית לכל קבוץ. קריאת הגדת המקום, מקהלה וריקודים, שירה ונגינה ואולי נאום קצר. בין כל אלה - גם האכילה, שהייתה צריכה להיות דבר מיוחד. אך בתנאים הקיימים הייתה לכל היותר מביכה. הישיבה על קרש בלתי מהוקצע, במשך מספר שעות, במרחב 30 הס"מ המוקצבים, לא תרמה לרוממות הרוח. מנת עוף, התייבשה במשך השעות, הירקות או החמוצים נעשה תפלים, והמרק - שהתעקשו להגישו חם, לא היה חם - אם בכלל. הישיבה הייתה מאמץ בגלל החום הרעש והצעקות של הילדים. גם ישיבתו ממול של זלמן שז"ר עם אשתו ובתו המונגולואידית, שכל שנה התארחו לליל הסדר במשק, לא הועילו. את קריאת ההגדה אי אפשר היה לשמוע. הכנר סשה פרנס עמל, לשווא, לעניין את הקהל בנגינתו. פה ושם היה חבר שניסה להשתכר מהיין המתוק הזול; ההצלחה הייתה לרוב חלקית בלבד. בכל שנה, כשקמתי מהשולחן, נשבעתי כי "לעולם לא יותר", אבל מה לעשות, אי אפשר שלא ללכת - מה יגידו...

היה נדבך איכות חיים באשדות-יעקב, שחברי המשק התעלמו מקיומו - תרבות האוכל. צריף גדול שימש כחדר אוכל, שהיקפו אפשר ל-600 מבוגרי המשק לאכול בשתי משמרות. המטבח עצמו לא פיגר אחרי הישגי הטכנולוגיה של התקופה. מקור האנרגיה היה קיטור. סירים ומחבתות מנירוסטה שימשו לבישול ולטיגון. המסגרים בנו מדיח כלים באורך שלושה מטרים ומכונה לפריסת כיכרות לחם. הבעיה הייתה, כיצד לנצל את הציוד. הטבחיות לא היו אותן קרפַטו-הונגריות של קבוץ "מחר", שידעו למצות את 26 המילים של התקציב היומי עד למקסימום. ותיקות המטבח, ממוצא פולני, לא ידעו ולא טרחו להסתדר עם תקציב, לא היה להן עניין בעבודתן. הן חשו מרומות ע"י הגורל, שריתק אותן לנצח לעבודות שרות ולא אפשר להן לכבוש לעצמן מקום עבודה מכובד ומעמד בחברה. תמוה שציבור החברים היה מוכן להשלים עם מצב כזה לאורך השנים. ההסבר לכך אולי באידיאולוגיה מסולפת שניסתה לכפות על הצבור לבוז לעינוגים שבחומר ולראות את הקידמה ברוח. שיטה, שפעלה במשך השנים לא רע בגוש המזרחי. וכמו שם, כך גם כאן, שכבה בעלת מעמד יצרה לעצמה פריבילגיות, ששחררו אותה ממסקנות נתיב הייסורים הרעיוני.

מילת המפתח הייתה "דיאטה". משמעות הדיאטה הייתה שונה מהתפיסה הרפואית של מזון דל שומן, דל מלח ושיוצא מזה. דיאטה בחדר האוכל הינה זכות ומעמד, ומרכיביה העיקריים שמנת וסוכר. ארבע דרגות דיאטה היו קיימות, בהתאם לארבע דרגות הפריבילגיה שפלוני אלמוני היה זכאי. המעמד היה מוחלט וערעור היה ככפירה בדרכה הרעיונית של התנועה. שאר בני תמותה חטפו את המוגש להם - המנה או 'במקום' - מהר ובהיסח הדעת, דבר שרק סייע לקצר משך המשמרת...

בנובמבר 1944 הודיע אילן על בואו ובבוא העת חשבנו להערים על מנגנוני המשק ולהגיע בכוחות עצמנו, באוטובוס, לטבריה לבית החולים. הרי למדנו, שמסימני הצירים הראשונים ועד ללידה עצמה יש לנו הרבה זמן. ירדנו בניחותא מהשער לכיוון הכביש הראשי, שם הייתה תחנת אגד. בדרך עברה לידנו משאית מהמשק, הנהג המוכר לנו שאל, אם רוצים הסעה, הוא ממילא בדרך לטבריה. נני עלתה על המשאית, אני אף לא התלוויתי אליה - בלאו הכי יישאר עוד הרבה זמן... כעבור שעה חיפש אותי הנהג: בהגיעם לבית החולים, נלקחה נני מיד לחדר הלידה וכעבור דקות בישרו לנהג, שהיא ילדה בן, 3.200 ק"ג. גם הפעם זה יום ששי אחה"צ ואין אפשרות להגיע לטבריה. מצאתי גלויה והודעתי למשפחה בגברעם על האירוע. זרקתי את הגלויה לתיבת הדואר שליד חדר המזכירות. רק למחרת נזכרתי, ששכחתי לכתוב מען וכתובת השולח, לכן ספק אם ההודעה אי פעם הגיעה ליעדה.

למחרת, בשבת, תפסתי טרמפ והגעתי לבית החולים בטבריה. שם קבלו אותי בתופים ובמצלתיים: אילן היה לתינוק השנה בבית חולים שווייצר; בעל שיער ארוך בלונדיני בהיר, צבע שמחלקת היולדות בעיר המזרחית הזו עוד לא זכתה בו. האחיות רקדו אתו דרך כל הקומות והמחלקות. ושוב נכונה לנו הפתעת הDeja Vu-, הופעתה של גב' פולה בן-גוריון, עם שטף המלים וד"שים לוותיקי אשדות-יעקב. כפי הנראה, חודש נובמבר היה עבורה החודש המיועד לבית החולים בטבריה. לא בררתי מה בשאר חודשי השנה.

אילן צורף למחלקת תינוקות תחת שרביטה של מטפלת מבוגרת, מרי שמה, ששמרה בקנאות על מעמדה בהירארכיית המטפלות. כעבור שבוע הודיעו לנו, שאילן נמול, בידי רופאנו וחברנו ד"ר סקלס, שנהג לבצע את המילה במסגרת ביקוריו השגרתיים במחלקות התינוקות. כמי שדגל (הזכרתי את זה כבר) באי קיום האימהות בכל הנוגע לטיפול בתינוקות, הוא קרא לזה "השיטה הלא מכאיבה" (לאם). הוא נהג לנחם את האימהות באומרו: "עשיתי לבנך ברית - כל ידידותיו ילקקו פעם את אצבעותיהן". הדעות היו חלוקות באשר לברית האוטומטית. היו חברים שהיו רוצים להשיק כוסית בהזדמנות זו, אך רוב האימהות לא התרגשו במיוחד מהאירוע.

במקרה אחד ניסה אב לערער על עצם ביצוע המילה. ומעשה שהיה כך היה: בין החברים שהתקבלו למשק בשנתיים האחרונות היה זוג הורים לשתי בנות, בגיל קרוב לארבעים. היא גננת והוא מורה תיכון. תל-אביבים לשעבר, שמצאו את דרכם לקבוץ מעבר לגיל ההגשמה המקובל - ונימוקיהם עמם. אציגם כשמואל ורבקה. שמואל היה איש משכיל, הוגה דעות שנתן דעתו בדברים שברומו של עולם ולאחר חקירה ממושכת הגיע למסקנה, שהמילה היא בעוכריו של העם היהודי. חיתוך הערלה במקום בו נפגשים העצבים העדינים והרגישים ביותר, הוא הגורם לרגשי הנחיתות בעם היהודי. יש לעקור מנהג זה מן השורש והוא, שמואל, אם פעם יוולד לו בן, לא יסכים שימולו אותו. רבקה שתקה, לא חשבה שעניין זה יהיה אקטואלי בעתיד הנראה לעין. אך שמואל הפיץ את תורתו ברבים ודיבר על כך עם אחד שהיה מוכן להקשיב. כל העניין יכול היה להישאר בגדר קוריוז לולא הגורל, שהכין לשמואל תעלול והעמידו למבחן חייו.

רבקה הרתה. במשק החלו התערבויות מה עשוי לקרות אם תלד בן. כשנודע על לידת הבן, לא היה קץ לניחושים על התפתחויות אפשריות בנדון. אלא שכעבור שבוע הכל נגמר בקול דממה דקה: הילד נימול באחד הסיבובים של ד"ר סקלס; מצד הזוג רבקה ושמואל אי אפשר היה לקבל תגובה. מה קרה? פשוט מאוד. ועדת החינוך של המשק הזמינה את שמואל לדיון בסוגיה והודיעה לו חד-משמעית: אין אנו מתערבים בעניינים שנוגעים להשקפת העולם שלך. אך אם אתה רוצה, שבנך יגדל בבתי הילדים שלנו, וכחבר המשק אין לך דרך אחרת, בנך חייב במילה, אחרת לא נוכל לקולטו בקבוצת הילדים. אם אינך מסכים - עליך לעזוב את הקבוץ. חד וחלק. מאחר ולזוג לא נותר חופש בחירה בין הקבוץ לעיר, האידיאולוגיה נסוגה בפני האילוץ הכלכלי ומפעל חיים של מחקר רעיוני הלך לטמיון - Hic transit gloria mundi.

לא כל חברי המשק ראו בלידת ילד ראשון להורים, ובלידות בהמשך, התפתחות טבעית ורצויה לפיתוח המשק בעתיד. המחנה הלא מבוטל של רווקים ורווקות במשק ראה בכל לידה מעמסה נוספת בלתי מוצדקת על שכמי הרווק. הרווק הוא הכוח המניע את גלגלי הייצור וממלא את ענפי השרות במשק הקיבוצי. בלעדיו לא היה מתאפשר סידור עבודה תקין ואף תוכנית משקית לא תהייה בת ביצוע. להשקפה זו ניתן ביטוי בכל הזדמנות בהתאם לאופי המתבטא - בנימה שבין הומור קל ולעג לבין עוינות גלויה. גם אם הדברים לא הוטחו כלפיך ישירות, נותר משקע ותחושה כאילו חטאת נגד חברה שרוצה רק בטובתך ואתה גומל לה באגואיזם ואי התחשבות.

את נדיבות לבם הפגינו חוגים אלה בכל הזדמנות. המשק החזיק דירה בצפת ואיפשר שם בעונת הקיץ הבראה לחברים. גם אני נשלחתי לשבוע ימים וכשחזרתי מיהר מי לשאול אותי: "כבר עשית חשבון, כמה עלה למשק כל קילו, שקבלת שם?" בהזדמנות אחרת קרה, שזוג צעיר אירח לשבת קרובי משפחה קשישים, מעל גיל שמונים. בשבת בבוקר נוכחה האישה הזקנה, לתדהמתה, שבן זוגה עזבה בלילה, בדרכו לעולם אחר. מה לעשות - הזוג הקשיש 'יקים' חסרי אמצעים, שבת, קיץ לוהט - 40 מעלות בצל? חברים התגייסו, פתחו קבר והביאו את האיש לקבורה. הערה מהצד: "הכל מתוכנן, אלה באו הנה כדי לחסוך בהוצאות הקבורה".

ב-1944 הסכים סטלין, כנראה לפי הסכמים עם האנגלים, לגייס צבא מגלות פולין שבסיביר, ותחת פיקוד הגנרל הפולני אנדרס צריך היה לעבור למערב ולהילחם לצד הבריטים בכיבוש יבשת אירופה, בפיקוד הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. היסטוריונים יידעו להסביר את נימוקי סטלין לרוחב לב בלתי רגיל זה, אחרי טבח הקצונה (והאצולה) הפולנית ביער קטין (עליו לא היה ידוע אז עוד שום דבר). הרוסים לא כל כך טעו בחשבונם: הקרבות על מונטה קסינו גמרו את הגדודים הפולנים, כפי שהרוסים ב-1939 לא הספיקו. בינתיים אסף הגנרל אנדרס את צבאו והתכונן, בשלב ראשון, לעבור לאיראן ומשם לארץ ישראל, ואז להתארגן ולהצטרף למונטגומרי.

הידיעה, שצבא אנדרס עומד לעבור לארץ ישראל, לא נשמרה כסוד בפזורה הסיבירית הגדולה, ויהודים רבים בגיל גיוס רצו כדי להתגייס ליחידות הפולניות. הצבא חנה שבועות מספר בסביבת טהרן, משם הגיע לארץ למחנות צבא בצפון. היהודים בצבא אנדרס, לפחות אלה שהתכוננו לכך, ערקו כעבור כמה ימים ורובם מצאו מקלט, כנראה מאורגן מראש, בהתיישבות העובדת. כך, יום אביב אחד, הופיעו במשק כ15-20 פרצופים חדשים, שכאילו צנחו מהשמים. צעירים וחסונים, וסיפרו על שעבר עליהם סיפורים מסמרי שיער. על הנעשה בחלקים הרחוקים ממרכזי ברית המועצות, על העזובה והעוני, הרעב, אי הרצון ואי האימון בזולת. דברים שלא נעמו לאוזני החברים במחנה הגדול של מעריצי הסובייטים, שקיוו, שעם גמר המלחמה תצא משם בשורת סדר עולם חדש. לא כולם בחבורה היו פולנים. היו ביניהם וינאים ורומנים יוצאי צ'רנוביץ, שידעו לתת לסיפוריהם נימה עסיסית בגרמנית מקורית.

הטרגדיה האיומה, מנת חלקו של העם היהודי, קיבלה לראשונה ממדים אקטואליים בפרשה שנקראה ביישוב "ילדי טהרן". בעקבות צבא אנדרס, בדרכו לאיראן, יצאה קבוצה של כמה מאות ילדים יהודים יתומים מפולין, שהיו מפוזרים בסיביר. איני יודע באיזו מסגרת. אני מניח שמוסדות יהודים בינלאומיים אספו אותם וארגנו אותם והצליחו, בשלב ראשון, להעביר את הקבוצה לטהרן. שם החל מו"מ עם האנגלים לאפשר לילדים כניסה לארץ, כמחווה הומניטרית. המו"מ, התברר, היה יותר מורכב ממה שהניחו תחילה. העיראקים הערימו מכשולים ובשלב מסוים של הדיונים אף הציעו, לקלוט את הילדים בעצמם, חינם אין כסף, כדי שלא יגיעו לארץ ישראל. בינתיים התעוררו גם ערביי הארץ והביעו התנגדות נמרצת לכל הפרויקט. איך הצליחו לבסוף להסיר את כל המכשולים הפוליטיים איני יודע, אך ילדי טהרן הגיעו לארץ ישראל ומוסדות היישוב החלו בארגון חלוקתם ליישובים הקולטים, לרבות בהתיישבות העובדת, היינו הקיבוצים. ולפתע המגזר הדתי הרים קולו במחאה, שעומדים למסור ילדים אלה לחינוך לקיבוצים ומוסדות חילוניים אחרים. מרבית ילדים אלה, כך טענו, באים מבתים מסורתיים, כדרך יהדות פולין, ואין זכות למנוע מהם חינוך מסורתי, כפי שמוסדות המחנה הדתי מעניקים. נימה נדושה למדי היום, אך פחות שכיחה אז, כשהחרדים עדיין היו מחוץ לתמונה. שבועות נמשכה משיכת החבל לכל הכיוונים ודעת הקהל סערה. הפשרה נמצאה במפתח, שהשביע את האריה והשאיר את הכבש פחות או יותר שלם. כך יום אחד הגיעו לאשדות-יעקב כ 20-25 ילדים מפוחדים ומבולבלים, בגילאים שבין שמונה ל- 12. מטפלות מיוחדות רכזו אותם, לפני שחולקו לקבוצות הגיל שלהם, ונקבעו להם הורים מאמצים. הכל נעשה כדי ליצור להם בית חם - כפי שחברה אחת התבטאה: "אין אלה עוד "ילדי טהרן" בשבילנו הם פייג'לה ורוח'לה וטונקה". האם הבית החם יעזור להם לעבור את טראומת העבר הנורא? כולנו קיווינו שכן.

פרשת "האמבולנסים" הסעירה פחות את היישוב, אך שימשה כר נרחב להתכתשות בין הפוליטיקאים. עלתה השאלה: במה היישוב היהודי בארץ ישראל יכול לבטא את הוקרתו לעמי ברית המועצות ולשלטונות הסובייטיים, על מאבקם העקוב מדם נגד הצורר הנאצי. כרגיל היו הדעות חלוקות מה גם, שהסובייטים כלל לא אותתו, אם ייאותו לקבל מהיהודים מתנת הוקרה. דובר על תרומה של ארבעה אמבולנסים לצבא האדום. צריך היה להסיעם דרך עיראק – איראן, עד לגבול ברית המועצות, ומשם ליעדם אי שם בלב רוסיה. משימה מעומק לבם של מנהיגי המחנה הסוציאליסטי, שהם השומר הצעיר ואחדות העבודה החדשה ואתה הקבוץ המאוחד.

לא כל אחד ביישוב היה מוכן לקבל את גילוי האחווה הסוציאליסטי כלפי ממשל, שהצהיר על עוינותו לציונות ולא היה מוכן לראות ביהודי ארץ ישראל ישות בעלת מעמד. אז בשביל מה כל הרעש? קשה היה למנהיגים אחדים, שלקחו חלק במהפכת אוקטובר, להשלים עם העמדה הסובייטית. "זה זמני, יש להם סיבות לחשוש מהמערב בגלל הקואליציה המלחמתית - אבל אנחנו משוכנעים שלבסוף יכירו בנו". מה לעשות עם מוכי סנוורים, שגם אחרי משפטי פראג לא השתכנעו.

מי שילם עבור האמבולנסים - איני יודע. ציזלינג, במסע השכנוע שלו, הביא אחד לתצוגה: לא מרשים ביותר, בגודל של טנדר סובארו, ללא כל ציוד, פרט לאלונקה או שתיים. העיקר - בחוץ היה כתוב באותיות קידוש לבנה "לעמי ברית המועצות מהיישוב היהודי בארץ ישראל" - ביידיש! ארבעת האמבולנסים הגיעו לבסוף, בלווי ציזלינג, לגבול בריה"מ. שם נתקבלו ע"י נציג הצבא האדום ללא כל טקס. ליהודים מביאי המתנה לא נתנו להיכנס לרוסיה. יריקה לפרצופם של הפוליטיקאים הסוציאליסטים - אך היו שטענו שזה רק גשם...

מחלוקת אחרת, שהעסיקה את היישוב וצבור החברים במשק, עלתה מאוחר יותר, עם גמר המלחמה, כשצצו החיכוכים הראשונים עם ממשלת הוד מלכותו. הוויכוח התעורר אחרי הפעולה הארצית הראשונה של הפלמ"ח - פיצוץ פסי הרכבת. הנהגת היישוב חשבה לרמוז בכך לבריטים שאין היא מסכימה עוד להמשך מדיניות הספר הלבן, כש-"שארית הפליטה", מאה אלף יהודים, מחכים במחנות באירופה לעלייתם לארץ. זו פעם ראשונה שהתגובה חרגה מהפגנות הזעם והמחאה המקובלות. יש להניח, שהקו האקטיביסטי החדש, שסיגלה לעצמה ההנהגה, בא בהשפעת חוגי 'אחדות-העבודה' והקבוץ-המאוחד. לא כולם צידדו בפעולה הזו. המפא"יניקים הוותיקים ראו בה איום על מדיניות ההבלגה ושיתוף הפעולה המסורתי עם האנגלים. וייצמן התנגד נמרצות לקו החדש. 'השומר הצעיר' צידד בתגובה אלימה רק בפעולות הקשורות בעליה והתיישבות ולא בביטוי פוליטי (אף כי בני 'הקבוץ הארצי' לקחו חלק פעיל, עם שאר חברי הפלמ"ח, בביצוע המשימה). הוויכוח במשק היכה גלים. "אחדות העבודה" שלחה שני חברים, ציזלינג מעין-חרוד ואלמוזלינו (בעלה של שושנה - אז מוקד כוח צעיר בת"א) להסביר את מניעי הקו האקטיביסטי. אנשי מפא"י צפו הרס וחורבן. עם הימים הוויכוח דעך, אך התחושה הייתה, מבלי להצביע על כך במפורש, שעם צעד זה החלה תקופה חדשה ביחסים המדיניים. נודע גם על פעילות מחודשת של האצ"ל - והרהורים בלב רבים על כיוון הדרך. אני מעולם לא הייתי מקורב לנושאים אלה, אך הרגשתי בפעילות המוגברת בדברים הקשורים לנושא "בטחון". במסגרייה וחדר היציקה התנהל ייצור המוני של חפצים למיניהם, שקשה היה לקבוע למה הם מיועדים. בשני מקומות, באזור המלאכה, נחפרו חפירות עמוקות, שחוזקו ע"י קירות בטון ונמרחו בזפת. יום אחד חפירות אלו נעלמו ובמקומן עמד בית או מחסן קטן לכלי מחלבה או חלפים למכונות חקלאיות. יום אחד הופיע שמואל אבל, מומחה לטקסטיל, וצבע את ה"שינלים" - המעילים הצבאיים שלבשו בפלמ"ח, לצבע בלתי צבאי - לצורך "הסוואה".

עם תחילת המלחמה, העלייה הסדירה לארץ נפסקה כמעט לחלוטין, למעט קבוצות או בודדים של ניצולי שואה, שבדרך כלשהי הצליחו להגיע. מה רבה הייתה ההתרגשות, כשהודיעו על בואה של קבוצת נוער מטורקיה. הם הגיעו אלינו ברכבת, עם מטען גדול של חבילות ומזוודות, קבוצה של 40-30 נערים ונערות, רובם בוגרי תיכון, אך היו ביניהם גם כמה בחורים ובחורות בגיל 20 ומעלה. הסיבה לסנוניות העלייה מטורקיה, מקורה בשמועה על צעדים נגד היהודים שממשלת טורקיה עומדת לבצע, בלחץ סוכני ה"גסטפו" הנאציים, שפתחו לעצמם משרד באנקרה הבירה. זה היה מרקם היחסים עם הממשל הגרמני. איש לא ידע אם היה ביסוס לשמועות ולחששות אלו, אך גורל יהודי יוון, הלא רחוקה, כבר היה ידוע ברבים. אין זה מפתיע, אפוא, שכמה מהמשפחות העשירות התארגנו ושלחו את ילדיהם לארץ ישראל, באמצעות הסוכנות היהודית.

צעירי הקבוצה הטורקית היו מאוד מטופחים בהופעתם. הבנות לבושות יפה, עם סרטים בשער. רובם דיברו צרפתית או לדינו כשפה שניה. את העברית קלטו מהר. ניכר היה שהתחנכו באווירה אחרת, במנטליות שונה. בהיעדר ראש המשפחה, אח ראה עצמו אחראי לאחותו, שאמורה הייתה לציית לו באופן מוחלט. הבנים המבוגרים יותר, היו רגילים לצאת עם אביהם, או לבדם, לבתי קפה ולתענוגות גבריות מובהקות אחרות, הבנות - לעולם לא יצאו את הבית ללא השגחה. עם זאת, הנערים נהגו ככל נוער בגילם, פרט אולי לסוג הקללות שהטיחו איש ברעהו, כשהבולטת בהן הייתה "פזוונג!" - סרסור בעברית.

ההירארכיה והמשמעת המשפחתית לא נמשכה זמן רב. הבנות חשו מהר, שבסביבה החדשה ובחברה הקיבוצית אין עוד תוקף לסמכות האח. הרגישו עצמן כציפורי דרור - ללא כל השגחה והגבלה - שיכורות חופש.

בין הרכילויות והמעשיות הרבות, שעשו להן כנפיים במשק, נכנס לתולדות המקום גם הסיפור הקלאסי על פיתוי מוצלח לנישואין פיקטיביים ומוסר השכל לצידו. הקורבן הנאיבי, איש תמים ולאו דווקא צעיר, ממאגר הרווקים במשק. ומעשה שהיה כך היה. בין הנערות הבוגרות יותר, בקבוצה הטורקית, הייתה אחת יפהפייה, שהגיעה כבודדה ונדמה, שלא הייתה קשורה במיוחד לחבורתה. היא קשרה קשרים הדוקים למדי לפקיד מכס, בחור צעיר חיפני ולא חבר משק, ששימש כמוכס במחסן חומרי הגלם של בית החרושת. כספק לצבא הבריטי, נהנה בית החרושת מפטור ממכס ובלו על חומרי גלם כסוכר ופולפה מיובאים, ששימשו לייצור הריבה, שהצבא הזמין. רישום שקי הסוכר וחביות הפולפה לא היה עבודה מפרכת ומעבר לשעות המעטות, שחייב היה לכהן בפתח המחסן (האם מפתחות המחסן נמצאו בידי עובד בית החרושת, חבר משק - לא ידעתי), נשאר לו די פנאי לחפש לעצמו בידור. מטרתו, ולא רק שלו, הייתה קבוצת בנות הגרעין הטורקי, המשוחררות מהשגחה ושלוחות רסן, צמאות להרפתקה.

היכרות פקיד המכס שלנו, עם היפהפיה מארץ אלף לילה ולילה, לא עוררה תשומת לב מיוחדת. התקשרויות בין צעירים באו וחלפו כאורך יום. אלא שיום אחד, נודע ברבים שהלל ליבוביץ', רכז ענף הבננות, פאר הרווקים, חוטר למשפחת ליבוביץ' הענפה, מיוצאי לטביה וממייסדי המשק, עומד להיכנס בקרוב לברית נישואין עם דליה ששון, ילידת קושטא - היא היפהפייה שלנו. הנערה בת עשרים והלל מזמן עבר את מחסום השלושים. כלפי חוץ הכל ששו ושמחו, עוד רווק חסר תקווה מצא לעצמו סוף-סוף אשת חייל. תגובת המשפחה (אחים ואחיות ואב ישיש) לא נשמעה; התלחשו רק, שבני משפחת ליבוביץ' רחוקים מלקבל בזרועות פתוחות את הנישואין ואת הכלה: "פרנקינה" עם אופי מפוקפק, גם אם ממשפחה טובה, אינה מתאימה להיקלט בשבט מייסדים. הלל, כשנשאל על איך וכיצד, רק מלמל משהו כי יהיה צורך בהדרכה רבה, מעין תהליך גיור, כדי שאישתו לעתיד תדע להתאים עצמה לסביבתה הנעלה החדשה. על שאלות הנוגעות לענייני הלב הלל ענה, שבהתחשב בחינוכה ובמנטליות המזרחית של האישה הצעירה, מובן שמגעים אינטימיים לפני הנישואין אינם באים בחשבון.

החתונה הייתה לאירוע שני בגודלו רק לליל הסדר. משתה וסעודה על הדשא ונאומים אין ספור. אצל אחדים נימת הברכה הייתה בגוון יותר מדי פורימי, לאו דווקא לכיוון הארוטי, אלא יותר לכיוון החברתי: "את מי תפסת לך". גם את אבא ליבוביץ' הזקן מישהו גרר למרכז המעגל וביקש ממנו להגיד כמה מילים. והחכם הקשיש אמר רק משפט אחד: "אין אני צריך לדבר - כולכם יודעים איך אני מרגיש היום...".

למחרת ההילולה בא ההלם: סיפרו שהכלה כלל לא התכוננה להיכנס לחדר בעלה; היא עזבה את המשק עוד באותו לילה, בדרכה חזרה לטורקיה. מה קרה? הלל היה המום, לא היה מסוגל לענות על שאלות. הסבר אחד בא מקרב חברי הנוער הטורקי. ידוע היה שבאיסטנבול היה לדליה מחזר, שבחודשים האחרונים ביקש באופן רשמי את ידה מהוריה. דליה נטתה לקבל את בקשת האיש, שנמנה עם חוג המכרים שלה. אך כיצד להסביר שכבר איננה בתולה - אחרי הרומן שלה עם פקיד המכס? פשוט - מתחתנים ועוזבים את הבעל, בנימוק זה או אחר, ובכלל, ארץ ישראל רחוקה מטורקיה. העיקר, הייתה נשואה, לכן כבר אינה בתולה. אם הצליחה או אם הסיפור הוא נכון או לא, איני יודע. ליצני המשק היו מוכנים לקבל את הגרסה ולעשות צחוק מהלל ליבוביץ', שהפך קרבן קל לנוכלת בעלת דמיון.

הלל לא נשאר רווק. כעבור שנים התחתן עם בת למשפחה עשירה, בעלת קרקעות באזור פתח-תקוה. אישה לא צעירה ובטח לא יפהפייה, אך תווית המחיר על צווארה אמרה - "יורשת". פגשתי את הלל שנים אחר כך, אחרי קום המדינה, כשמכר לי שתילי בננות פגועי קרה ממטעי המשפחה בראש העין, שהוא ניהל. את המוסר הקיבוצי, לו רצה לחנך את ה'פטה מורגנה' הטורקית, עזב במשק עם תמימותו. גרעין הנוער הטורקי מצא את דרכו בתנועה וייסד את קבוץ "הגושרים" בגליל העליון.

סיום המלחמה לא התבשר בזיקוקי דינור ביישוב היהודי בארץ; לא היו גילוי השמחה. השואה, בכל ממדיה, רק עכשיו התגלתה. פרט לרוסיה ואנגליה, רוב יהדות אירופה הושמדה. כמאה אלף יהודים ניצולים רוכזו במחנות פליטים בגרמניה ובאיטליה, עם מיליוני עקורים מארצות הכיבוש הנאצי, שהחלו לעשות את דרכם חזרה לארצות מוצאם. ליהודים לא היה לאן לחזור. זה התברר לאלה שניסו לחזור למקומות מוצאם במזרח אירופה. האוכלוסייה המקומית, שהשתלטה על רכושם של היהודים המגורשים, התקוממה נגד שיבתם. לא רבים ניסו לחזור. בעיית הפליטים היהודים באירופה הפכה במהרה למוקד של סכסוך עם בריטניה. תביעת היהודים, וגם קולות ראשונים מאמריקה, להעלות מיד את שארית הפליטה לארץ ישראל נתקלה בהתנגדות נמרצת. האנגלים טענו, שכמו כל העקורים גם היהודים חייבים לחזור לארצות מוצאם. מוסדות הסוכנות התחילו להתארגן לפעולות הצלה באירופה - באמצעות יחידות ארץ ישראל (חיילי הבריגדה) שחנו על אדמת אירופה כחלק מהצבא הבריטי.

בחוג המכירים היקי שלנו ארע פיצוץ. לא גלי הלם של זעזוע חברתי רב עוצמה, אלא מסוג אדוות הצחוק בקומדיה צרפתית, מערכה שלישית, כשהבעל מקורנן ושאר צלעות המשולש מתפרפרים לאי שם אל הרקיע השביעי.

רפאל קליינשמיט מיצה את יעילותו עבור מרים. כבר זמן ממושך הייתה בקשרים עם יורם לוינסון, קשרים שמעבר לקשרי הכרות בחוג חברים. יורם וזאב היו האחרונים מחברי גברעם שעוד המשיכו לעבוד באשדות-יעקב. יורם ביקש להתקבל כחבר למשק, ובגברעם כנראה לא התנגדו. ופתאום בא הפיצוץ. רפאל שהה מחוץ למקום בסמינר למדריכי נוער. מרים ויורם חדלו לשמור אף על מסגרת חיצונית של העמדת פנים ביחסיהם האישיים והדבר השאיר רושם לא טוב בציבור. לא שהיו מעירים להם - אך הרמת גבות הייתה נהירה. החברה הקיבוצית, בעומק לבה היא זעיר בורגנית (בדומה לחברה הסובייטית), זאת גילו סקרני תל-אביב, שבאו לסקור את הקיבוץ עם ספרו של מלץ. מרים ויורם חשו, שאינם יכולים לשהות אף יום נוסף במקום. הם ארזו מה שיכלו לארוז ותפסו את האוטובוס הראשון דרומה, לתל-אביב. מבחינה כלכלית זו לא הייתה העזה גדולה מידי, מרים לא הייתה חסרת אמצעים וגם עבודה הייתה מובטחת לה. ליורם הייתה בעיה. הוא היה ללא משלוח יד ושנים נאבק עד שיכול היה להתקרב למשכורתה. רפאל, עד כמה שידוע לי, לא התחתן שנית. המשק עבר לסדר היום - אל נשכח, זה היה רק מטען צד עם נפגע קל עד בינוני...

גם עבורי אשדות מיצתה את עצמה; למה היה עלי לצפות פה? דיור ירוד, אוכל גרוע בחדר אוכל בלתי אפשרי. הרמה הגבוהה של הקבוץ התבטאה, כך אמרו כולם, בשטח התרבות. איני יודע, העמקת הקרע הפוליטי והחרפת הוויכוח השאירו פחות ופחות מקום למה שנקרא תרבות. אלא מאי. עם שני ילדים, ללא מקצוע לא עוזבים קיבוץ. שמא נחזור לגברעם? קבוץ "מחר" עלה על הקרקע בקיץ 1942, על אדמות סומסום, כ-15 ק"מ דרומה לאשקלון. לא כל החברים עברו כבר לנקודה החדשה. מחנה פלוגת "מחר" עדיין היה קיים בכפר סבא, אם כי היה שם כבר גרעין נוסף, קבוצת "אייל" (בתוכם נוער ד' אשדות-יעקב), שעמדו להתיישב כקבוץ "אייל" בחוצות כפר סבא. עליתי לסומסום, כפי שנקרא אז את המקום. מוטקה היה מופתע במקצת על הרהורינו לחזור לגברעם, הוא חשב אותנו למאושרים בגן העדן של המשק המבוסס. גברעם לא התנגדה ולמזכירות הקבוץ-המאוחד לא הייתה סיבה להתערב.

ב-1 בדצמבר 1945 עזבנו את אשדות-יעקב, אחרי שלוש שנים וכחברים לכל דבר. יצאנו עם המשאית לתל-אביב, למחסן "ארגון משקי הדרום", משם משאית של גברעם עמדה להובילנו דרומה. עפרה הייתה בת שלוש, אילן בן שנה ובמצב בריאות לא שפיר. הוא סבל מזיהומי קיבה ושלשולים ונני קיוותה לרפא אותו בתקופת הבידוד המקובלת במקום החדש, כשהוא בטיפולה הבלעדי. בלי ספק עפרה סבלה מהמעבר. היא הייתה כבר גדולה וחשה בשוני הסביבה החדשה ובתנאים החדשים. כשיצאנו את שערי אשדות-יעקב לא הסתכלתי לאחור. לעולם לא נהגתי לעשות כן בעזיבות והמעברים הרבים שלנו. לא מפחד הקפאון כעמוד מלח, כי טלטולינו הרבים לא היו ביטוי להצלחה כלשהי, אלא חיפוש אחר משהו שקיוויתי שאמצא - אז למה להביט אחורה? קיוויתי שגברעם תהיה תפורה יותר למידותיי, דבר שהיה נכון במידה מסוימת. שארגיש "בבית" אך לא ציפיתי לכך. אחרי הכל גם בווריצן לא הרגשתי "בבית"...