משפחת פלאטו קיבלו אותנו יפה מאוד; הם מיד פתחו לנו חדר אורחים בצריף ההארחה, שעמד סמוך לבית הקפה, שבחלקו האחורי כלל גם מגורי המשפה. אחרי ביקורי הקודמים, כבר לא הייתי זר להם. הם הבינו מיד, מה הביאנו לנהריה. קיבוצניקים שמחפשים את המחר, נהריה הייתה מלאה בהם. בהתחלה לא אמרנו הרבה, פרט לכך שנני רכשה ניסיון בטיפול בתינוקות ועבודה עם פעוטים - ולי, התמחות מקצועית לא הייתה לי להציע. היה עלינו להתמודד עם שוק העבודה.

למחרת בבוקר הסתובבנו קצת בנהריה. נהריה נוסדה ב-1933 או 1934 כמושבה חקלאית ע"י יהודים יוצאי גרמניה. המיסדים, חלקם בעלי אמצעים, התארגנו בעמותה, "חברת נהריה בע"מ", שהיא, בדומה לגרעין התישבותי, קיבלה את שטח ההתישבות מידי הקרנות הלאומיים לפרצלציה ולחלוקה למתישבים. איני יודע, אם לא היו זכאים לקבל תקציב התישבותי. האמת היא, שהתעניינתי בחברה, בביקורי ביחד עם אמי ביוני 1938, הוסבר לנו, שפרצלה בת 9 ד' עם בית מגורים קטן, לול ל - 100 מטילות ודונם או שנים נטועים עצי פרי, הייתה צריכה לעלות בין 1000 ל-2000 לירות; יהודי מן השורה, בעל סרטיפיקט של 'קפיטליסט' לא הגיע עם הרבה יותר מ-1000 לירות סטרלינג. איך מקימים משק חקלאי? 'חברת נהריה', כמוסד מיישב, הבטיחה לדאוג להדרכה מתאימה. אפשר היה לרכוש יחידה לא חקלאית לפיתוח מלאכה או מסחר, איני זוכר באיזה תנאים. בביקורי הראשון בנהריה ביוני 1938 כבר לא היה הרבה מהחקלאות. התברר חיש מהר, שעצי פרי נשירים אי אפשר לגדל שם; מליחות האוויר והרוח הימית דיכאו את הצמיחה. בלאו הכי למתישבי נהריה לא היה ענין מיוחד בחקלאות, הם היו מבוגרים יותר מאנשי 'החלוץ' שעברו את הכשרתם באירופה. חלקם המשיכו לגדל עופות ונסו עצמם בגידול ירקות בחלקות הקרקע היותר כבדות ואחדים גם במשק חלב. אך להתחרות בחקלאים הערבים בסביבה לא יכלו. אלא, כאנשי עסקים מלידה גילו מהר את האוצר הטמון בנהריה וחוף ימה: התיירות. כבר ב-1938 הייתה תעשיית הארחה בנהריה מפותחת וב-1941 עמדה בהחלט ברמה אירופאית. נהריה הייתה דומה מאוד למקומות המרגוע הקטנים שבחוף הים הבלטי בגרמניה, עם בתי הקפה והמסעדות המבריקים, בתי הארחה ופנסיונים (בית מלון ממש טרם הוקם) - והשפה המדוברת ברחוב הייתה גרמנית.

בסיורנו בנהריה בבוקר זה לא יכולנו אלא להרגיש בתכונה המיוחדת ופעילות קדחתנית ברחוב הראשי, שחוצה את העיירה מהכניסה עד לחוף הים. כבר בארוחת הבוקר שמענו מפי פלאטו, שנהריה מתכוננת לאורחים רבים לחג, שלמעשה כל מקומות הלינה כבר הוזמנו מראש ושגם הנציב העליון, בכבודו ובעצמו, הודיע על בואו הלא רשמי וכוונתו לבלות את החג בין כותלי נהריה (אני חושב שהחג הנוצרי באותה שנה חפף את החג היהודי). בשומענו את זאת, החלטנו מיד שלא לנצל ללילה נוסף את הכנסת האורחים של פלאטו ולתפוס להם מקום לינה להשכרה ולבלות את הלילה הבא בלית ברירה גם בחוף הים, באם לא נמצא מקום לינה אחר. לכן הודענו להם כבר באותו בוקר, שנחפש לנו מקום קבע. שמענו גם במקצת על בעיות המקום המיידיות: בהפצצת חיפה ע"י מטוסי וישי נפגעו בתי הזיקוק וניזוקו מתקני גז הבוטן, ששימש כגז בישול במשקי בית פרטיים והיה אמצעי בישול היחיד במסעדות ובבתי הארחה. נוצר פתאום מחסור חמור בגז בישול והתחנה הרחוקה יותר בסואץ התקשה לספק את הדרישות, במיוחד לחגים. על מנת לספק בכל זאת את המינימום האפשרי לכל דצריך, החליט מחלק הגז, שהוא גם בעל סוכנות הגז המקומי, לפתוח את הבלונים ולתת לכל אחד חצי בלון - עיסוק לא בלתי מסוכן. ראינו את המחלק שופך את הגז מבלון לבלון, כאילו זה חלב וסוחב את הבקבוקים מבית לבית. הוא ראה אותנו, והתקרב והלך לקראתנו, עם חיוך קורן על פרצופו: "אני בנימין ירמיאס, אני שמעתי מפלאטו שנני יודעת לעבוד עם פעוטים - לאישתי יש גנון והיא מחפשת עזרה". היינו קצת מופתעים מהמהירות בה מפיצים חדשות בנהריה, אבל כמובן, היינו חדשים כאן ובפעם הראשונה מחוץ למסגרת הקבוצית.

היה לנו עוד אצל מי לבקר באותו יום שלפני הצהרים: ג'ק שרמן, מהחבורה העליזה במרקנדורף ליד ייטרבוק בגרמניה בקיץ הקצר ב-1936. למשפחתו כנראה היה הרבה כסף, הייתה להם ווילה בת שתי קומות על שפת הים, עם מספר דונמים אדמה מסביב, שתחילה נסו לעבד, כמו כולם בנהריה, ואחר כך התייאשו מזה.   הוא עבד בדואר ואחיו הצעיר עסק בחקלאות, איפוא ובמה איני זוכר. פטפטנו. סיכויי העבודה עבורי, לא היו נראים אחרי שיחה זו, ורודים במיוחד. העצה הטובה ביותר שיכולתי לקבל הייתה: 'השתדל שפלאטו יעסיק אותך - זה הטוב ביותר שיכול לקרות לך פה'.

במשך היום פגשנו עוד מכר אחד שלי, אחד שעל קיומו כאן כלל לא ידענו. היה זה הרי ליטן, מקבוצת 'המכבי הצעיר' בוורקדורף, שעלה איתנו ב-'דורה'. הוא שהה זמן מה ב-'כפר מכבי' שבאזור חיפה וכעבור שנה חיפש את מזלו בנהריה. הוא היה יותר מבוגר, בעבר מרצה לספרות באיזו אוניברסיטה, אך מהטיפוסים שבדרך כלל נופלים על הרגלים ומסתגלים לסביבתם. עבודה אקדמית לא מצא בנהריה אך הסתדר לא רע בפנסיון ובית הארחה כמלצר. ה'שלום' בינינו היה חביב ולבבי והוא ניגש ישר לעניין: המעסיקה שלו, הגב' בורמייסטר, יק"התה בגיל מעט מעל גיל העמידה, הסתכסכה עם המבשלת שלה, וזה היה בדיוק יום לפני ערב החג. האם נני אולי... חיש מהר ניגשנו איתו לפנסיון בורמייסטר. בעלת הבית הייתה מרשימה: תערובת בין ,אינטלקטואלית מאוכזבת ומנהלת בית סוהר - מכשפה מצויה מהסוג שמסתובב בעולם בדרך כלל חופשי וללא השגחה. היא לא אהבה לדבר עברית, היות שמאישה ברמתה מצפים שתדבר 'שפה עשירה' רהוטה, דבר שעד עתה נבצר ממנה. בסך הכל לא שאלה הרבה שאלות, לפחות לא לעניין. נראה, שסמכה בכל על הרי ליטן והיה לנו הרושם שהיחסים ביניהם חרגו קצת מעבר למרקם היחסים המשקיים. ובכן, נני הסכימה לשחק מבשלת אצלה. מה הייתה צריכה לבשל, טרם נקבע. עליה להתיצב לעבודה למחרת בבוקר.

הרבה שנים עברו מאז ואיני זוכר איפה מצאנו לנו ארוחת ערב,   ומתי הודענו לפלאטו, שמצאנו לנו לינה במקום אחר. לקחנו לנו שמיכות מהמזוודה, שאיני זוכר, איפה השארנו אותה וירדנו לשפת הים. שם היה שקט, מרחוק בקעה נגינת התקליטים מבתי הקפה השונים. השתטחנו על החול עטופים בשמיכה, מעלינו השמים והכוכבים. רשרוש המים המרגיע הרדים אותנו. השחר הקיצנו רעננים.

הרי ליטן פגש אותנו כדי ללוות את נני לעבודה. הוא נדהם  לשמוע שבילינו את הלילה על שפת הים והציע לנו מיד את מקום מגוריו לכמה ימים. הוא גר בשכר בליפט. היום היו אומרים ,אותם מיכלי מטען, שהעליה מגרמניה הביאה איתה ושהיותר גדולים מהם עמדו בחצר ושימשו כמגורים. בינתיים נפרדנו, נני נכנסה לבית בורמייסטר, להכין את הארוחה ל-20 האורחים המצופים. אני הלכתי לביתו של ג'ק שרמן לחתת במה שנקרא "המשק" שלו, ובצהרים נפגשנו. נראה שההצלחה האירה לנני פנים, היא גם ידעה לתת לעצמה הילה של טבחית מנוסה והכינה ארוחת ערב שבאמת לא ביישה את מספר הכוכבים, שהגב' בורמייסטר העניקה לעצמה ולפנסיון שלה. לשעות הערב נני הייתה צריכה לחזור למטבח כדי לפקח על חלוקת האוכל. היה קרוב לשעה 11 כשנפגשנו שוב. נני הוציאה מכיסה מהשהו משרידי הסעודה בשבילי והרי ליטן הציע להובילנו למגורים שלו. הליפט היה בגודל 2.5 על 1.5 מ', מבולגן כיאה למגורי רווק. התיישבנו לעשות עוד קפה. בינתיים התעוררה בעלת הליפט בבית הקטן שלה והופיעה בחלוק בלוי וקרוע, לשאול מה פשר הרעש. הרי ליטן הציג אותנו עם ההסבר, שהוא מבקש להלין אותנו ללילה או שנים, מאחר והוא הרי כרגע, חייב ללון במקום עבודתו בגלל העבודה הרבה בחג. בעלת הבית הגיבה כמי שמציעים לו עסק מפוקפקת ומלמלה שחצרה אינו מלונה לכל בר בי רב. בשמוע אותנו לדבר גרמנית, נרגעה מיד, איחלה לנו לילה טוב ונעלמה. החלטנו למחרת בבוקר להסתלק מהר מהמקום ולא לפגוש אותה שוב. הגורל רצה אחרת: כעבור שנים רבות הופיעה בגברעם ובנתה לה שם בית, שמאוחר יותר אימי קנתה ממנה - שמה היה ליסכן מילר והייתה דודתה של גאולה בנימין.

עם מוצאי חג השבועות מצאנו ליפט פנוי להשכרה בחצר אחרת. הייתה שם מיטה וארגז תפוזים. השגנו פתיליה וסיר לבישול - והנה לנו משק הבית הראשון משלנו, ד' האמות המקווים. כעבור יום הציע לי פלאטו לעבוד אצלו כחצרן, בהחזקת הנוי, פיקוח על המחסן, סבלות, בקיצור 'שמש של"ת' - שלטנשמס ביידיש, אמנם בתעריף לשכת העבודה, שהיה כ-30 גרוש ליום עבודה (משום מה יום העבודה בנהריה היה תמיד יותר גבוה מהממוצע הארצי). קיבלתי את העבודה, כי במשך חודשים זו הייתה ההצעה הטובה ביותר שאפשר היה להשיג.

הייתה לנו דירה ולי עבודה ולנני מספר הצעות, מאחר והעבודה אצל הגב' בורמייסטר לא עמדה להמשך זמן רב. אך גם הצעות אלה היו זמניות. היה נראה שכל העיירה הכירה פתאום את נני, במיוחד אחרי שחנה ירמיאס, רעיתו של סוכן הגז, הציעה לה עבודה כעוזרת למטפלת בגנון שלה, מעון יומי.

היה משהו מיוחד למשפחת ירמיאס. משהו משנות ה-60. המגרש שלהם היה שייך כבר לשטח הפיתוח של אזור חוף הים - פעם, בעתיד הרחוק כמובן. פרצלציה של חלקות הכורכר של דונם או חצי דונם הייתה קיימת, תוכנית פיתוח האתר טרם עלתה על הנייר. לכן גם תשתית לא הייתה קיימת, מים הגיעו בצינור של צול מעל פני האדמה, לא היה חיבור לרשת החשמל. המבנה שהקימו לעצמם במשך הזמן היה שעטנז של צריף, פחון וסוכת לבידים. חדר המגורים המרווח היה דומה ל-patio: צמחים שצמחו מאי-שם כיסו קירות ותקרה. חדר המגורים שימש גם כחדר שינה לזוג ירמיאס. בשני החדרים הסמוכים שיכנו את שתי הבנות שלהם ומטבחון; המקלחת הסתתרה באיזו פינה בחלקו האחורי של הבית. חדר המגורים שימש גם כמשרד של סוכנות הגז, שהתבטא ע"י שולחן כתיבה קטן בפינה אחת של החדר. אך יעדו העיקרי במשך השעות שלפני הצהרים היה כמובן בקבלת הפעוטים שאכלסו את המעון. מרפסת גדולה וסוככת לפני הבית הרחיבה את שטח המשחק לקטנים ברוב חודשי השנה.

חנה ובנימין ירמיאס, שניהם יוצאי גרמניה, לא הגיעו לארץ בעליה חלוצית כרוב העולים היותר צעירים. אינני יודע אם היו בעלי אמצעים. חנה קיבלה את הסרטיפיקט שלה כבת מנהיג ציוני גרמני ידוע שם. נדמה לי שבנימין היה בוגר של בית ספר חקלאי (או תיכון או ב"ס גבוה) והגיע לנהריה כמדריך בכמה ענפי חקלאות - מטע, ירקות ומספוא. מאחר וחקלאי המקום נזקקו פחות ופחות לשרותיו הטובים, פשוט מהסיבה שחדלו לעסוק בחקלאות, הוא עבר לעבוד בתחנת המחקר החקלאי הבריטית בעכו הסמוכה; שם ניהל את מחלקת גידול החזירים, ענף עם חשיבות רבה לסביבה הערבית הנוצרית לרוב. איך הדבר הזה המריץ גם את מתיישבי נהריה לגדל חזירים - כפי שרמזתי, בנהריה מזמן חדלו לדבר על 'קרקע' שאפשר לעבד, אלא על 'מגרש' שאפשר לפתח. משכורתו כעובד מדינה של הוד מלכותו לא הספיקה אמנם כדי התקיים וצריך היה להוסיף, כדומה לגנון של חנה, את סוכנות הגז לעיסוקיו הענפים; לשני הדברים, הדרכה וגז נשאר נאמן עד סוף ימיו, אם איני טועה. באמצע שנות ה-70 משרדי פזגז הנוצצים ברחוב הראשי היו בבעלותו, וגם פגשתי אותו בכנס מדריכים ארצי בלשכת ההדרכה בקרית גת, כנראה בנושא מטעים, בטח לא גידול חזירים.

בימים ההם, קיומם אמנם היה בדוחק, על אף עסקיהם הרבים. היה לנו גם הרושם ששניהם לא טרחו לעשות חשבון רב עם הכנסותיהם המעטות. חנה ידעה לקנות דברים בקלי קלות, לבנימין לא היה אכפת לאכול ארוחת בוקר אצל פלאטו לפני שנסע לעבודה, כי הרי תחנת האוטובוס הייתה לפני המסעדה. סגנון החיים הזה היה מוזר לנו במקצת, בצעדינו הראשונים בעולם כלכלת השוק החופשי. אך כל זה יחסי כמובן, כי בהשוואה להיום, רמת החיים של נהריה הייתה מאוד נמוכה. בכל אופן דבר אחד אפשר היה ללמוד, כשמסובין על שולחנם של בנימין וחנה ירמיאס (לעתים אכלתי שם גם צהרים), את רכילות המקום - הכל על כולם. עיסוקו של הזוג ירמיאס עשה אותם לאנשים מרכזים בנהריה. הם הכירו את כל אחד ומעבר לזה, הם ידעו מה מתבשל בסיר של כל מטבח ומה מתרחש בחדרי השינה השונים. אירוע כלשהו, הערה שלא במתכוון, צמחו להם כנפיים בסוכנות הידיעות של ירמיאס. הייתי עד לכך, שביצה, שפלאטו הזקן הגיש לבנימין ירמיאס לארוחת בוקר אחת מזדמנת, הייתה מקולקלת. עניין של מה בכך, בהתחשב ברמה ובמוניטין שהמסעדה נהנתה ממנה. אך במשך כל היום, פלאטו חשש שירמיאס ינפח את התקלה בפירושים משלו ויפיץ אותה לכל עבר בנסיעה באוטובוס לחיפה. וכך היה: כבר בערב ידעו עוברים ושבים לספר על העניין בכל הלהט של כותרת עיתונות צהובה...

אפשר היה לספר רבות על אנשי נהריה דאז. אחד או שנים היו לידועים בארץ. חנות האטליז הייתה בבעלות הזוג קווילצקי, קצבים שעלו מברסלאו בגרמניה, והיו מכרים של אימי. החנות שלהם הייתה קטנה ומסודרת. היה להם כבר חדר קירור קטן, שם פלאטו הכניס לפעמים משקה לקירור, אם מתקן הקירור במסעדה לא הספיק לביקוש הצפוי בערבי או במוצאי שבתות וחגים. בחדר 3 על 3 מ', מאחורי החנות, בישלו נקניק, שנשא בגאווה את סמל נהריה - מגדל המים. הבת הייתה כבר נשואה ובעלה שותף לעסק. שמו זגלובק. אחר, יהודי גבה קומה ממושקף, רכב כל יום על אופניים דרך העיירה ומכר חלב ושמנת; את הסחורה נשא על נושא המטען של האופניים. איני זוכר, אם בעצמו החזיק בקר. ה'מחלבה' שלו נמצאה בחדר קטן ובו ספרטור (להפרדת השומן מהחלב) ושולחן להכנת גבינות. כבר אז היה יהודי עמיד, על זה העידה הווילה היפה שלו. קראו לו שטראוס.

אבל לא זגלובק ולא שטראוס סימלו את נהריה בימים ההם. מה שסימל את נהריה הייתה אופיה היק"הית. "תהיה תוצאת תוכנית החלוקה כשתהיה - נהריה לעולם תשאר גרמנית" נהגו להתלוצץ בעקבות דיוני ועידת השולחן העגול בלונדון. בפרוץ מאורעות תרצ"ו הייתה גרמנית לשפת בטחון הפנים: "דבר גרמנית או אני יורה!", ולא פעם נמנע אסון בשמירה (בהזדמנות אחרת למדתי, שרבים מערביי עכו והסביבה דיברו גרמנית, ונוסף לכך במבטא שבאבי, כבוגרי בתי הספר של המיסיון הגרמני). מורי בית הספר טענו, שילדי נהריה חסרים כושר התבטאות בחיבור העברי משום שבבית מדברים רק גרמנית - טענה שגם אז הייתה מופרכת מיסודה, לאור ניסיון של ילדי דיפלומטים שגדלו בארצות שונות והיו דו לשוניים או אפילו תלת לשוניים ולא היו לוקים בכושר ההתבטאות.

אם אנשי נהריה, לרבות הצמרת בה, שאפו ללשון שנייה, זו הייתה אנגלית. לדבר אנגלית, הצביע על מעמד. הסיבה הייתה, שנהריה הפכה במשך הזמן לאתר נופש לחיילם של הצבא הבריטי. מחנה נופש צבאי הוקם בחוצות נהריה. לדאבונם הרב של בעלי בתי העינוגים הוכרזה נהריה כ- In Bound to all Ranks ולא Officers only, דבר שהבטיח הכנסה רבה יותר אך הכביד לא במעט. לצבא הבריטי מצידו לא היו הרבה ברירות; הוא חייב היה לדאוג לבילוי היחידות בחופשות הקצרות מזירת הקרבות במדבר המערבי.

כאן מספרים, שגם הבתולה הקדושה, מריה, נתקעה בנהריה בביקורה החטוף עלי אדמות והודיעה טלפונית לפטרוס הנדהם: " Mary is speaking ..." ודאי יכלו לראותה אצל פלאטו ל- Five o'clock (sharp) tea, לרקוד על פי הלחן Somewhere in France בזרועות ה- Captain of the Scottish Guards, שהגיע זה עתה מטוברוק. האם היו נשות נהריה צריכות להישאר מאחור? "קשרינו עם הצבא הבריטי שווים בוודאי תינוק מזדמן" הכריז ראש המועצה בחוג אנגלים בערב של אחווה והתחברות עם לא מעט פרומילים של אלכוהול בדמו. ובלאו הכי, כך טענו, על הנשים ללבוש תחתונים שחורים, בהתאם לצו האיפול של מטרות צבאיות.

ובכלל, אצל רבים ובמיוחד רבות, אנגליה וכל מה שאנגלי ותרבות אנגלית כביכול, היה הנשגב אליו שאפו. ואין דבר, אם ה"תרבות האנגלית" רק מצאה את בטויה בתקליטים וסרטים אמריקאים ונושאיה היו חיילים שיכורים ופקידי ממשל חסרי השכלה, יוצאי המעמד הנמוך, שהגיעו לשרת בארץ לפעמים בתור עונש משמעתי. לא חשבו על זה, שלונדון הייתה תל חורבות, שבאיים הבריטיים חל משטר צנע חמור ושבעיני עקרות בית אנגליות רבות ארץ ישראל הצטיירה במכתבי בעליהן ששרתו כאן כגן עדן, שבו הכל בשפע ואין הגבלות כמעט בכלום.

לא, לא כל אנגלי שישב בקפה "פלאטו" על כוס של וויסקי, היה לורד ובעל Manor House .היו אלה אנשים רגילים, שדאגו למשפחותיהם באנגליה הרחוקה המופצצת ומה עלול להיות גורלן, אם יהרגו ע"י רומל במדבר המערבי. הם לא נהגו הרבה לדבר על עצמם, פה ושם קצין בכיר מלמל, שנותר לבדו ואחרון מהגדוד בו שרת ומחכה לשיבוץ ליחידה אחרת. הם פתרו את בעיותיהם האישיות והרהורי לבם בדרך שאבות אבותיהם כבר פתרו אותם, מהאטלנטי ועד האורל ובאמריקה מחוף אל חוף: בעזרת John Barleycorn ,הטיפה המרה, שמוצאה בתבואה או בתפא"ד, לטבול ולהטביע את צרותיהם. לנו, ליהודים, דרך זו אף פעם לא נראתה כל כך, לכן צרותינו הצרורות דבקו בנו תמיד. לאנגלי או לסקוטי, שישב שם אצל פלאטו מאחורי הבקבוק, זה תרם לו קצת שכחה כדי לעזור לו לעבור 48 שעות חופשה של ייאוש ועריריות. כל זאת כל עוד ישבו לבדם, האנגלים, הסקוטים, האוסטרלים והדרום אפריקאים. אך אם יותר מ"עדה" אחת היו נמצאים באותו מקום, אזי המסה הקריטית הגיעה חיש מהר להתפרקות. במיוחד האנגלים והאוסטרלים, שלא יכלו להיוועד יחד באותו מקום יותר מרבע שעה, מבלי שהתפרצו בהתנגשות אלימה.

טינה שבטית, שמקורה עוד בימי ההגליה של פושעים לחופי אוסטרליה, מהרפתקת גליפולי, בה ניסיונו הכושל של צ'רצ'יל, לפתוח חזית שניה במה"ע הראשונה, שהקריב לשוא יחידות אוסטרליות רבות. בפלישה ללבנון ב-1941 שוב נשלחו האוסטרלים קדימה - וכמוכן בטוברוק, שם ישבו בקווים הקדמיים. זאת בכל אופן הייתה הרגשת הקיפוח של האוסטרלים כלפי האנגלים, ה- pommies (כינוי גנאי אוסטרלי לאנגלים), המשתמטים ששולחים תמיד אחרים להוציא עבורם את הערמונים מן האש. אני זוכר ערב אחד אצל פלאטו, שם תריסר אנגלים ואוסטרלים הפכו את הקפה תוך דקות ספורות על תלו; ההופעה המהירה של המשטרה הצבאית מנעה הרוגים. הטינה היא שבטית ושורשיה בהיסטוריה. "היודעים אתם", שאל פעם קצין סקוטי בקול רם את קהל הנוכחים, "היודעים אתם, מה זאת האימפריה הבריטית? מוח סקוטי, עבודה אירית וכסף יהודי". מי צריך את האנגלים!

יצחק פלאטו הזקן מאוד לא אהב את התפתחות העניינים בשנים שארץ ישראל הייתה עורף החזית הצפון אפריקאית. הוא העדיף לנהל בית קפה ווינאי במקום בר אמריקאי, בו המחזור במשקאות חריפים עלה בהרבה על כל צריכה אחרת. חתנו דוד לעומת זאת חי באווירה זו כדג במים. הוא דיבר אנגלית שוטפת, ידע להתחבר לחיילים ולקצינים וראה בזרם המשקאות החריפים דבר מובן מעליו. הוא שאף להכפיל את המחזור ע"י הגדלת המקום, כל עוד הקוניונקטורה קיימת, ז.א. צבאות הברית חונים בארץ. חותנו דחה רעיונות אלה בשאט נפש ופילל ליום בו יעלם החייל הבריטי האחרון מנופה של נהריה. חלוקי דעות אלו הפכו כנראה במשך הזמן לעקרוניים על עצם ניהול העסק. הייתה לי הרגשה, שדוד ראה בחותנו איש זקן עיקש שאינו מבין מה זה עסק, ופלאטו ראה בדוד אדם קל דעת, שאינו רציני בהערכות עסקיות. חשתי במתחים אלה, וגם, שאֶלזה סבלה מהם, אם כי כלפי חוץ הנימה הייתה תמיד מאוד מאופקת. אינני יודע כמובן את כל מרקם היחסים במשפחה - עובדה היא, שאחרי המלחמה דוד ואֶלזה עזבו את נהריה ועברו לחיפה, שם דוד עבד במשך השנים בניהול בתי מלון שונים. את בית הקפה בנהריה מכר פלאטו הזקן לזר ולא הורישו לילדיו. למה - מי יודע!

בימי הקיץ 1941 אירועי העולם היו עבורנו לפעמים רחוקים ולא מציאותיים. בלילות חופשיים מחיילים ישבו אזרחי נהריה בשקט ובשלווה על יד כוס קפה ועוגה או כוס בירה לכל היותר, בקפה פלאטו. תיבת התקליטים הגדולה פלטה נימות מפזמוני התקופה, רבים רקדו על משטח קטן במרכז הדשא. זכור לי ערב נינוח כזה, שמחיפה בקעה אלינו צפירת צופרי האזעקה. איש לא טרח לחפש מקלט או אפילו לעמעמם את אור הנורות הצבעוניות שנמתחו מעל המדשאה. זרקורים, פגזי הנ.מ. ותחמושת נותבים האירו את שמי המפרץ. מטוס נפגע וצנח לים. נשמעו התפוצצויות - שוב ושוב התקרבו גלים של מטוסים תוקפים. שעות ארוכות נמשכה ההמולה - אצל פלאטו לא התרגשו במיוחד. משכימי קום, שמיהרו בשש בבוקר עם האוטובוס הראשון לחיפה הופתעו לגלות, שנזק כמעט ולא נגרם, לא לעיר חיפה ולא למפרץ עם מתקני הזיקוק והתעשיה. ההגנה האווירית, שהייתה פרוסה על הכרמל, לא אפשרה בכלל לתוקפים להתקרב לחוף; דבר שהניע את גירינג להעיר, ש"חיפה מוגנת יותר טוב מלונדון".

פלאטו ניהל את בית הקפה גם כמסעדה, אם כי אין אני זוכר את היקף התפריט. אנשי צבא הזמינו על פי רוב סטיקים וצ'יפס, אבל אני חושב שמעבר לזה הוצע מבחר רחב יותר. שלוש או ארבע עובדות עמלו במטבח ומאחרי הכיריים. את התפריט קבע מר פלאטו, כפי שהוא נהג לקבע כל פרט ופרט. כבר בשעה 5 בבוקר נכנס למטבח והכין את הקומקום הענק של הקפה עבור אורחי ארוחת הבוקר: "את הקפה אני חייב לעשות בעצמי; אף אחד אחר לא יעשה את זה טוב מספיק עבורי". את עקרת הבית לא ראו במטבח ולעתים רחוקות במסעדה במשך היום - לכל היותר בשעות הערב. לעתים קרובות לא חשה בטוב ושכבה במיטה. למבקרים ולמכרים הסבירה, שאחרי שנים של עבודה קשה היא היום תשושה מתייסרת ממחלה שמקורה ברחם. כך לפחות אמר לה רופאה המקומי המטפל הנאמן, ד"ר וויידנפלד. הדוקטור היה ג'נטלמן מושלם ודיפלומט. הוא נסה לרמוז לה, שהמילה רחם - hysta - המקור למונח היסטריה ושהיא, הגב' פלאטו, בריאה ושלמה ולא לוקה בדבר, פרט לעיסוק. מה שלא מנע ממנה, בהיותה במיטה, לצלצל לאחת העובדות בשעת הלחץ כשהמסעדה מלאה, בעניין של מה בכך. בני המשפחה רתחו - ושתקו.

לאחר ששנינו השגנו עבודה פחות או יותר קבועה, החלטנו לחפש לנו מקום מגורים נוח יותר, מאשר המכולה הקטנה. מחוג מכרים של ירמיאס הוצע לנו להשכרה צריף פח בן חדר אחד גדול עם פינת מקלחת ושרותים. מבפנים היה הצריף מצופה לבידים; חלונות קטנים מסביב דאגו במקצת לתנועת האוויר בחודשי הקיץ. לבישול שימשה פתיליה. בעלי המבנה היה הזוג לילו והרברט הַליצ'ר. הרברט ולילו היו זוג צעיר, צעירים מאיתנו, שעלו מגרמניה באמצע שנות ה-30, כבעלי אמצעים ובנו לעצמם בנהריה בית בן 3 חדרים ומטבח על מגרש של דונמים מספר, שהיו מיועדים לעיבוד חקלאי. הצריף שימש להם כמגורים עד אשר הושלמה בנית הבית. איני יודע, מה היה מקצועו של הרברט; נדמה לי, שעבד בבניין. היה אחד הטיפוסים הנפוצים בחברתנו, שנועדו, על פי הווייתם לעסקים גדולים ולהכנסות גדולות. מאחר והללו טרם התממשו, הועיל בטובו לעבוד בעבודות פשוטות, מתחת לרמתו האישית. לילו בינתיים השלימה את החסר על ידי כך, שהתיישבה על האופניים ואצה מרחוב לרחוב ומבית לבית לגבות מסים עבור המועצה. יש להניח, שגם שכר הדירה של הצריף היה סעיף לא מבוטל בתקציבם החודשי. היה להם בן בגיל שנתיים. לילו, שדברה גרמנית במבטא שבאבי, הייתה תמיד עליזה עם בת צחוק. להרברט היו תמיד טענות על כל העולם.

השכנים של הליצ'ר, ולכן גם שלנו, היו הזוג דויטש, גם גרמנים במוצאם. וולטר וחנה דויטש גרו בבית פשוט, קצת בדומה לזה של ירמיאס, ועיבד את כל מגרשו כמשק חקלאי, כפי שתוכנן מלכתחילה. הוא גם החזיק מספר חולבות בפחון-רפת רעוע והיה אחד מעמודי התווך של ספקי החלב בנהריה. ביחד עם זה הוא היה חבר במועצה המקומית. וולטר דויטש היה איש משכיל, בעל לשון שנונה, שהכניס לו לראש להמשיך ולהשאר חקלאי - ויהי מה, אם כי לא התרשמנו, שהחקלאות הכניסה לא יותר מקיום בדוחק. אישתו הייתה אישה נאה, גבוהה, שאספה את שיערה לכתר צמות כבד על ראשה. היא הייתה טיפוס מסיונרי במקצת, מאוד שלווה ומאוד שקטה. שני פעוטים סבבו בין רגליה.

מעבר לזה לא היה לנו חוג מכרים רחב - אנחנו השתכרנו לקיומנו ותו לאו ולא היה לנו כסף לבלוי בשעות הפנאי. נני המשיכה לעבוד חלקית בגנון של חנה ירמיאס ולעתים חלקית אצל פלאטו, במטבח וגם בהגשה בשבתות אחרי הצהרים. אני עצמי לא ראיתי הרבה תכלית לשחק את החצרן שם לאורך ימים, והתחלתי להתעניין בעבודה אחרת מכניסה יותר. אלא שכזאת לא נמצאה כרגע, אך דובר על עבודות פיתוח בקנה מידה גדול של הצבא הבריטי בסביבה הקרובה. בנהריה עצמה לא היה סיכוי לעיסוק אחר, אם כי פעם אחת זכיתי ביום עבודה בבניין הקולנוע, שהקבלן שטרן הקים בנהריה. היה זה דרך מקרה, כאלו מהרחוב; היה צריך לצקת את הגג, עבודה שלקחה רוב שעות היום. הקולנוע לא היה גדול במיוחד וכמו-כן הגג - אך לרשות הקבלן עמדה רק מכונת בטון קטנה. בשעות אחרי הצהרים הסתיימה העבודה. היינו כולנו רעבים וצמאים - עבדנו כל היום כמעט ללא הפסקה. בעל הבית ורעיתו הופיעו באתר הבניה עם מגשים עמוסי סנדוויצ'ים ושתיה. אלא, כפי שהתברר מיד,   השתיה הייתה משקה חריף. רעב, כשהייתי, חטפתי כמה מהסנדוויצ'ים עם נקניק ולגמתי מספר כוסיות ליקר או י"ש, מרוב צמאון  באותו רגע לא שמתי לב מה ששתיתי. אלא כעבור דקות מספר סביבי הכל התערפל; כבר לא קלטתי הודעת הקבלן בנוגע לתשלום עבור יום העבודה. הביתה הגעתי בדרך עקלקלה, אפילו נכנסתי עוד ללשכת העבודה להיוודע, מתי הבריטים מתחילים בעבודתם - שם כולם הסתכלו בי כעל אחד שעומד לבצע אקט לולייני על חבל דק.

בסתיו האנגלים התחילו באמת בעבודתם הנרחבת בצפון - בנית שדה תעופה צבאי ליד בסא הערבית, בצת של היום. הצטרפתי לקבוצות הפועלים, שיצאו כל בוקר במשאית של הקבלן לעבודה. המעסיקה הייתה חברה חיפאית, חברה לבנית כבישים, בשם המצלצל NERCO - Near East Road Construction, שאני מניח קמה ונוסדה עם קבלת עבודה זו. שדה התעופה לא עשה רושם שיהיה גדול במיוחד: שני מסלולי המראה מוצלבים זה בזה ובצדדים מספר הנגרים, נכון יותר מקלטים מוקמים ע"י שלושה קירות גבוהים בנויים מאבני שדה, פתוחים כלפי המסלולים ורחבים מספיק לקלוט ליברטור ארבע מנועי, שהיה בשרות קרבי במדבר המערבי.

סלילת המסלולים נעשתה עוד בשיטה השמרנית - לא על ידי יציקת בטון משורין, אלא בסלילת שכבת אבני שדה שנכבשה ע"י מכבש ועליה פוזרו שכבות נוספות של חצץ בגדלים שונים, תוך כיבוש חוזר, עד שלבסוף שכבת אספלט סיימה את העבודה. כשהגענו ביום הראשון למקום, ישבו שם כבר מאות פועלים ערבים, תושבי הסביבה ומעבר לגבול הלבנוני, שהשתרע לאורך כביש הצפון. כל בוקר בשעה שבע נפתח שער גדול סמוך לכפר בסא, מעין "גדר טובה" במהדורה מוקדמת. גדר הצפון היה כמובן Tegart Wall המפורסם שעל פי המלצת לורד טגארט, מושל הודו לשעבר, הוקם, ביחד עם מבני המשטרה הידועים, כדי לעצור הסתננות חבלנית מהצפון. גדר התיל הפשוט הכזיבה אמנם, אך נשארה כמזכרת למדיניות הביטחונית שמקורה בהודו במאה הקודמת.

מאות אנשים נשפכו איפוא לפלשתינה כל בוקר, למצוא יום עבודה. עם פטיש ביד, שמו אבן ליד אבן מבלי להרים את הראש. סבלים סיפקו להם את האבנים, שהוכנו, לא הרחק, במחצבה בסביבה. שבילי הגישה באדמה הכבדה, במיוחד אחרי ליל גשם, השתבשו במהרה ע"י המשאיות וצוות עם טוריה ביד היה צריך ללכת לפני כל משאית ולאפשר לה לעבור קטעים של בוץ. זה קרה בדרך כלל אחרי שמשאית כבר שקעה וצעקות עלו שמימה כאילו קרב Agincourt התרחש מחדש.

התברר במהרה, שעצם תפקידנו, היהודים מנהריה, היה לפקח על קבוצות פועלים ערבים. הפיקוח חייב היה להתבטא קודם כל בצעקות ובקללות, מאחר וההנחה הייתה, שהערבים אינם מבינים שפה אחרת. האמת היא, שהשפה שהערבים הבינו היא השפה הערבית ואם ערבית הייתה שגורה בפיך יכולת לדבר אתם בלי קושי וללא כל אי הבנות. פועלים אלה, שישבו שם עם הפטיש ביד, היו סוללי כבישים מקצועיים. מסלול ההמראה, ה- Runway, נבנה במתכונת של כביש טוב, בהתאמה לטכניקה של הימים ההם. לא הסתפקו כמובן בטכניקת ה- Mix and Place כדוגמת הכביש חן יוניס-רפיח. גם אז, מפציצים בעלי ארבע מנועים עמוסי פצצות, לא היו קלים כלל וכלל, ולא רק הסלול, אלא גם התשתית (צורת הדרך, הרבה שכבות כורכר וחול, כבושים וגשרי ניקוז הרבים בנויים בטון משוריין) הוכנה בקפדנות. אחרי הסלילה שנכבשה בפעם הראשונה, הוחל בפיזור חצץ עליו בגדולים שונים, החל מ"דבש-וואדי" (שני בגודל), ג'ועזיה (גודל אגוז) ועדשיה (גודל עדשים) וכלה בחול מחצבה, שפוזר ביד מתוך סל על השטח הסלול, בין כיבוש לכיבוש, ע"י מפזרי חצץ מקצועיים, יהודים שעשו את מלאכתם על פי תווית עין על מנת לשמור על קימור רצוף של הכביש. מפזרי החצץ השתכרו פי עשר מיום העבודה המקובל, כי עבודתם עשויה הייתה למנוע התהוות של שלוליות ושקיעות במסלול. אבל את העבודה הגסה עשו הסוללים הערבים - וגם הם גמרו את קטעי הסלילה שלהם ישרים כשולחן.

על המקצועיים למיניהם לא היה לנו הרבה מה לפקח, אבל עבודה רבה הושקעה בהכנת הבנקטים ובחפירה (ידנית) של גשרי המעברים. על פי הבנת המנהל, עלינו היה לאחוז בטוריה ובסגנון ה"אחרי!" לדרבן את השבאב להישגיות חדשה למען המאמץ המלחמתי, וזה על פי הבנת המנהל בלבד; חוץ ממנו אין בסביבה איש שגרס, שעל היהודים להרים טוריה. האימפריה הבריטית הייתה אחרי הכל אימפריה קולוניאלית. גם הערבים לא סברו כך: הם פנו אלינו ב-"חבג'א" - פניה, כך מישהו הסביר לנו, מקבילה לפניה "Sahib" בהודו. ה- modus vivendi היה בהבנה עם הפועלים הערבים, שאנחנו לא נעמוד להם על הראש, והם לא יכשילו אותנו לפני המנהל. כי פעם תפס אותנו המנהל - מהנדס בגיל החמישים בעל כרס מכובדת - בשיחה קלה, בו בזמן שהערבים עמלו בזיעת עפם. "אתם", כך הוא פתח, "אתם בוודאי כולכם סוציאליסטים גדולים, כיצד אינכם מתביישים להסתכל על אנשים עובדים ולא לעשות כלום?" מה שמוכיח בעליל שלא היה לו שום מושג, מה זה סוציאליזם; המנהלים הרוסיים יכלו ללמדו פרק... לשם בטחון הגענו להסכם עם נהג הטנדר האישי של המנהל, שדאג לאותת לנו, מתי זה בדרך אלינו.

מי זה היינו "אנחנו"? קבוצות צעירים מנהריה ללא מקצוע או עיסוק קבוע וחבורה עליזה מקיבוץ געתון, היום נאות מרדכי, שאכלסה אז מספר לולים ומבני משקיים אחרים במגרשים לא תפוסים בקצה של נהריה. רובם ככולם יוצאי ווינה, ניחנים בחוש נדיר לקחת את החיים מהצד היותר קל - כיאה לעיר החלוצים. הבדיחות שסיפרו היו לא מכבר למטבע עובר לסוחר בפי הערבים. העבודה שם ארכה עבורי שבועות מספר. המשכתי עוד לעבוד עם קבלנים פרטיים שהקימו מבנים למגורים או מחסנים. באמצע ינואר גם זה הסתיים. אינני יודע, אם בבצת נחת אי פעם ליברטור; שדה התעופה הפעיל הקרוב היה בעכו. בצת כנראה הוכנה למקרה של התקרבות החזית מהמדבר המערבי לארץ ישראל - זה היה שנה לפני אל-עלמיין והבריטים כלל לא חשו כל כך בטוחים בעצמם. אם נוסעים היום בכביש הצפון רואים עוד, מול המושב בצת, באמצע השדה, מבנה בנוי סלעים - אחד ההנגרים שנותר לפליטה. מחומר הבניה הרב, שהושקע באתר, יכלו להקים את כל המושב. אני מניח שעשו זאת.

העבודה בשדה התעופה באסא נמשכה אחרי הכל לא יותר מחודשיים, אך בדרך זו נכנסתי משום מה לרשימה של עובדי בנין בלשכה בנהריה והשגתי עבודה באתר בניה. יש לציין שבשנות המלחמה הורגש מחסור חמור בחומרי בניה בארץ - כל עוד דובר על בניה פרטית. באופן מיוחד חמור היה המחסור במלט. "נשר", במבואות חיפה, היה היצרן היחיד בארץ למלט והצבא הבריטי שם למעשה ידו על רוב הייצור, כך שנשאר מעט מאוד לבניה הפרטית, במידה והייתה קיימת בכלל. מהנדס בנין צעיר, חבר קב' עין המפרץ, פיתח שיטת בניה שאפשרה לחסוך במלט ולהסתפק בכמות מלט מזערית לממ"ר בניה. השיטה הייתה מבוססת על השימוש בלבני "נעמן", בי"ח ללבנים במפרץ, שהוקמה ע"י משקי "השומר הצעיר" שם. הלבנים הוכנו מחמר ואחר כך נשרפו, להבדיל מהבלוקים המקובלים, העשויים מלט. כדי לא לצקת רצפות ותקרות השתמש המהנדס בלבני נעמן החלולים בבניה כמורה בסגנון הערבי. מעט מאוד טיט היה נחוץ כדי לקשור את הלבנים שהוכנו בתבנית, צריך היה רק לישר את ברצפה הכמורה ע"י כמות מתאימה של חול. קירות הבית היו כפולים עם חלל ביניהם. ווי ברזל, שקשרו בין שני הקירות, עשויים הין לייצב את שני הקירות זה מול זה. יציבות המבנה הושגה, ללא ספק, אלא רק עם גמר הבניה של כל ר הקירות והתקרה והגג גם יחד. כך, כשהגעתי לאתר הבניה אחרי סוף שבוע עם מזג אוויר סוער במיוחד, לא מצאתי שם יותר מתל לבנים, בדומה לאתר חפירות ארכאולוגיות. לא נעים - אם כי לא נורא: כעבור כמה שעות של עבודות פינוי, אפשר היה להתחיל מחדש ולהתפלל, אם לא לבניין, אז לפחות למזג אוויר יותר יציב.

לא היה גל בניה בנהריה, עבודת הצבא הצטמצמה בהמשך ובלית ברירה קבלתי עבודה לתקופה קצרה אצל סולל בונה, שסלל כביש מקיבוץ אילון לוואדי קרקרא. ענין לא נוח במיוחד; צריך היה לגור באהלים בחצר הקיבוץ. עם מקוש וטוריה צריך היה לפלס דרך למכונת האספלט שסללה את הכביש - שביל - אל תוך הוואדי, עבודת פרך, אם כי בנוף עוצר נשימה.

היינו כמעט שנה בנהריה, "עצמאים", מחוץ למסגרת הקיבוצית, ואיני יכול לומר, שהרגשנו כל כך רע שם - אך בסיכום - לא יכולנו להצביע על הישגים כל שהם. עבודה קבועה לא הייתה לי, וגם לא נראתה בעתיד הקרוב, כי לא היה לי מקצוע וגם לא היו לנו אמצעים מעבר למחיה היומית, שהיו מאפשרים לנו לחשוב על פרנסה אחרת מאשר עבודה פשוטה. אבל נהיה גלויי לב: ביסוד פיתוח פרנסה מעבר לקיום יום יומי עומדים הרעיון והיוזמה ולוא דווקא הממון -   ובהם הייתי לוקה. לא, שללא אמצעים אפשר היה להתחיל משהו, אבל לא ידענו בכלל מה באפשרותנו לעשות בנהריה, אלא אם תמיד לעמוד בתור לעבודה מקרית. כדי לעשות צעד כלשהו החלטתי לקחת שיעורי נהיגה. על משאית.

מצאתי בית הספר לנהיגה במרכז הכרמל בחיפה. הכרמל המרכזי ואחוזה היו אז עוד בפיתוח ומעט מאוד רחובות היו סלולים. למורי הנהיגה היה מותר לנסוע רק למעלה, ברחובות הצדדיים - המבחן התקיים למטה בסמטאות העיר התחתית, שהייתה רוב רובה ערבית. הבוחנים היו שוטרים אנגלים, שציפו לשוחד - כך לפחות הייתה השמועה. הסיכוי לעבור את מבחן הנהיגה בפעם הראשונה היו אפסיים, אם ניסיונך בנהיגה היה מבוסס על לא יותר ממספר שיעורי נהיגה. בתי הספר נהגו להגיש את תלמידיהם למבחן אחרי חמשה, ששה שיעורים בלבד; זה הגדיל את הכנסתם: הם הרוויחו גם על רכב המבחן. המבחן שלי עבר בהרף עין: בצומת סואן אי שם בעיר התחתית לא הצלחתי להכניס הילוך לתיבת ההילוכים הבלויה והמנוע כבה. הבוחן טפס את ההגה ובמשך דקות גם הוא לא הצליח להכניס הילוך וגם לא להתניע. הוא קילל את בית הספר ששולח למבחן תלמידים מפגרים בשכלם, רכב רעוע, את מר גורלו הוא ואת העולם כולו. בחזרה למשרד הרישוי, שהיה בערך מול ה"דגון" היום, חיבר מגילה ארסית על כושר הנהיגה שלי בלווי איום נסתר, פן אעז לחצות את מפתן הרישוי בזמן הקרוב.

ניסיון ראשון זה של יוזמה פרטית לא עודד אותי להמשיך בשיעורי הנהיגה, גם לא היה הכסף לכך. בינתיים המציאו לעצמם יהודים רבים שיטה זולה יותר להשגת רישיון נהיגה: התגייסו לחיל התובלה הבריטי. את הנהיגה למדו בשיטת "קפוץ למים ושחה". ברפיח השיבו אותם ליד הגה המשאית ובהגיעם לקהיר ידעו לנהוג. במדבר סיני לא יכלו לסכן הרבה. זול כשהיה - לא נראה לי המחיר. מה גם, שנני נכנסה להריון. מעתה קיומנו דרש קביעות מסוימת; לא היה לנו ברור, כיצד להשיגה בנהריה.

במשך השנה לא נותק כמובן הקשר לחברי "מחר", שלא פעם באו לבקרנו, ללא הודעה מוקדמת אם ללינה על הרצפה בחדרנו היחיד. חברים רבים מקיבוץ "מחר" עבדו כעובדי חוץ במשקים הגדולים של הקיבוץ המאוחד. קבוצת חברים, יוצאי הגרעין ההולנדי ב"מחר", עבדו מזה חודשים בבית החורשת לשימורים של משק אשדות יעקב שבעמק הירדן. נראה לנו שבמיוחד זאב מינצר ויורם לוינסון תפסו לעצמם מקום קבע בבית החרושת. הם הכירו את כל החברים הוותיקים במשק והיו מלאי התלהבות והתפעלות מהרמה החברתית ותרבותית של המשק. הם רמזו לנו, שמא נשקול הצטרפות. אני בעצמי לא התלהבתי מהרעיון - התרגלתי לא רע לד' האמות שלי, דלות כשהיו ובמצבנו הכלכלי לעבור לקיבוץ, ובנוסף למשק גדול ומבוסס, נראה היה לי חיפוש מקלט. נני ראתה את זה אחרת. היא לא זנחה את רעיון הקיבוץ, ואם נכשלנו ב"מחר", למה לא להצטרף למקום אחר? לא היו באמתחתי הצעות אחרות מבטיחות יותר. על כל פנים, אשדות הייתה שווה נסיעה בכל מקרה. קיבלתי איפוא את ההזמנה, לבלות את חג 1 במאי במשק אשדות יעקב, עם חברי קב' "מחר".

חגיגות 1 במאי במושבות ובערים התנהלו בדרך כלל בסגנון אירופאי - הפגנת אחדות מעמד הפועלים ע"י תהלוכות וכנסים ונאומים ולעתים גם התנגשויות עלימות עם הקומוניסטים ופלגים קיצונים אחרים משמאל ומימין. משקי הקבוצים הגדולים בעמקים ידעו להפוך את היום לחגיגה לאומית גדולה, בפחות תהלוכות אך בהתכנסויות במקומות מפגש אזוריים (שלשנים היו לאמפיתיאטרות של המועצות האזוריות). לא רק נאמו שם; היו גם הופעות של מקהלות וקבוצות ילדים של משקים מהזרמים השונים, שבצביונם הפוליטי אמנם היו מנוגדים, אך כבר מזמן זנחו את הסיסמה: "עם הפועל הערבי נגד הקפיטליסט היהודי!" פשוט - לא זה ולא זה היו שם.

אשדות יעקב היה מקום מרשים עם גינות נוי ומדשא רחבי ידיים. היו שם כ400-500- חברים/ות, ילדים רבים ועובדי חוץ רבים - כולם במסגרת סדר הירארכי שהתקבל על כולם כמובן מעליו. התקבלתי שם ע"י יורם וזאב ועשיתי הכרה עם זוג יוצאי גרמניה, במקצת מבוגרים מאתנו, אתם יורם הספיק להתידד בתקופת שהותו באשדות. שם הזוג היה מרים ורפאל קליינשמיט. רפאל, מהיותר ותיקים במשק חזר ארצה תחילת 1940 משליחות בסקנדינביה, לרבות בסטוקהולם, שם הכיר את אישתו מרים, שהגיעה לשם כפליטה מברלין ועבדה במח' העליה של הסוכנות.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן התקיימו על מגרש גדול בצמח, שעד היום הוא מקום ההתכנסות של משקי האזור, ולשם חברי המשקים הגיעו בתהלוכה, כשהחולצה הכחולה והדגל האדום היו לסמל, וביחד עם זה ענן אבק וחום של 40 מעלות כיאה ל-1 במאי בעמק הירדן. הגענו לצמח עם שאר חברי אשדות, בתהלוכה סגורה - יורם וזאב, הזוג קליינשמיט ואני. בהיותנו לא אידאולוגים מן השורה הראשונה, קבלנו ברצון את עצתה של מרים, לחפש מפלט קצת הרחק מצמח והאבק, בבית קפה קטן על שפת הכנרת, קפה וולף. כדי ששם, ליד כוס קפה, לברר בניחותא את עניני דיומא. מכולם יורם הרגיש עצמו באשדות יעקב כדג במים; הוא חי את סביבתו וההירארכיה המנהלית שלה. דעתם המארחים שלי הייתה, שמאחר ואין לנו בנהריה למה לצפות בעתיד הנראה לעין, עלינו לפנות למשק אשדות בבקשה להתקבל. לא היה להם ספק, ששנינו, נני ואני, נמצא את מקומנו שם. סיכמנו שגם נני תבקר באשדות בזמן הקרוב ובהזדמנות זו תפנה ישר למזכירות המשק.