משחק החיים

בגיל 16 הצטרפה יהודית גלר-מרקוס, כיום בת 80, למחתרת הצרפתית n במשך המלחמה היא חיבלה במפעלים נאציים, זייפה מסמכים של יהודים, איבדה חברים והצילה חיים רבים n את ברווז העץ שבעזרתו נשאה את המסמכים היא עדיין שומרת, יחד עם שאר הזכרונות מהתקופה הנוראה ההיא n השבוע נחשף סיפורה לראשונה, במוזיאון "יד ושם" החדש

מאת דליה מזורי

היא הייתה בת 15 כשהנאצים נכנסו לפאריס, עיר מגוריה. הזיכרון הקשה ביותר שלה מאותה תקופה היה אותו בוקר בבית הספר, כשהמנהלת כינסה את כל  התלמידים, והודיעה, בלשון יבשה: "כל התלמידים היהודים מתבקשים לא לבוא יותר לבית הספר. וכן, גם המורים".

"קיבלתי שוק", מספרת ניצולת השואה יהודית גלר-מרכוס, שבחודש הבא תחגוג 80 שנות חיים. "כאילו הרגו אותי עם שתי סטירות לחי. חזרתי הביתה בוכה. עד לרגע זה לא ידעתי אפליה מהי. הייתי מבית דתי והיו לי חברות לא יהודיות"

מספר חדשים לאחר מכן נפתח, ברובע מונט-מרטר הידוע בפריס, בית הספר "אורט" לתלמידים יהודים. רק ליהודים. כן, וגם המורים שנזרקו מבתי הספר בעיר, הגיעו לשם כדי ללמד. שם פגשה לראשונה חבורת צעירים שתשנה את חייה. שם, בגיל 16, החלה לראשונה את פעילותה במחתרת. הרסיסטאנס הצרפתי.

באורט, עוד הלכה עם הטלאי הצהוב, אותו היא שומרת בקלסר מיוחד בביתה שבפתח תקוה, שם גם נשמרת תעודת הזהות המזויפת שלה. אחר כך, כשנשאה את שמה המחתרתי ג'קלין גוטייה, הסתירה את הטלאי. "הטלאי היה סיפורה של יהודית-גלר - ג'קלין-גוטייה נחשף עתה לראשונה, לרגל פתיחת המוזיאון החדש לתולדות השואה ביד ושם. במוזיאון מוצג צעצוע מיוחד במינו: ברווז מעץ, שליווה אותה בפעילותה המחתרתית. זהו ברווז חלול, בתוכו החביאה מסמכים, עימם עברה בבין רובעי פריס ובין הכפרים המרוחקים יותר, תחת עיניהם הפקוחה של הנאצים. צעצוע תמים שעזר להציל חיים.

פעילותה המחתרתית הזאת סיכנה את חייה, אך גם הצילה אותם. "הייתי פייטרית. לא פחדתי. היה ברור שזה הדבר שצריך לעשות באותם ימים", סיפרה. כמה וכמה פעמים, כשנלקחה לחקירות, הייתה בטוחה שלא תחזור מהן חיה. אבל היא שרדה.

אחת הפעמים הזאת הייתה בתחילת דרכה ברסיסטאנס. בתחילה עסקה בכתיבת גרפיטי נגד הנאצים. "צרפתים התעוררו". לאחר מכן זרקה מנשרים - פמפלטים על המתפללים בכנסיית מונמרטר. זרקה וברחה. "היה פחד. אבל פחד מהול בגאווה. אנו עושים משהו נגד הגרמנים הארורים האלה". פעילויות אלו נעשו בתאים של שלושה. היא ועוד שניים.

חבלות קטנות ומעצבנות

יום אחד הלשינו עליה ועל שני השותפים. "אנשי הגסטפו עצרו אותנו  בסטודיו שלנו. הם לקחו אותנו לחקירה. לבשתי מעיל עבה, והכנף שלו נתפשה בפתח המכונית שהובילה אותנו לחקירה. הבחור שישב לידי ראה את זה כשהתחלנו לנסוע, באיזה סיבוב בכביש, הוא נתן לי מכה, ודחף אותי החוצה. נפלתי מהאוטו. נחבלתי, אבל בחשיכה ברחתי. כך ניצלו חיי". את הגופות של שני שותפים, שעברו עינויים, מצאו זרוקות כעבור כמה ימים. הם נקברו בפריס.

תוך כדי פעילותה נעצר אחיה, יואל בן 20. יואל שהה במחנה ליד פריס, עד שיום אחד פונה ברכבת לכיוון גרמניה. כך כתב למשפחה במכתב שנזרק מהרכבת: "אני מרגיש טוב. נוסעים לכיוון גרמניה. אל תדאגו. אלף נשיקות. סליחה על הכתב. אני כותב והרכבת נוסעת". מישהו מצא את המכתב ושלח אותו להורים. זה היה אות החיים האחרון מהאח. גם את המכתב האחרון הזה שומרת יהודית בקלסר היקר שלה.

 פעילותה המחתרתית נמשכה. היא עובדה בבית חרושת לתפירת מעילי פרווה וכפפות לגרמנים. "התפקיד שלנו היה לבצע חבלות קטנות ומעצבנות. שישבשו להם את העבודה ואת החיים. לקרוע את החוטים. לחתוך - בשקט בשקט - את המעיל לכל ארכו ולקפל. לשבור חלק ממכונת התפירה. אפילו מחט. לא היו להם חלקי חילוף וכל חבלה כזאת - שיתקה את המתפרה".

בגיל 18, עם ותק של שנתיים ברסיסטאנס הצרפתי, התגייסה למחתרת היהודית "אורגניזסיון ג'ואיב דה קומבט". כשהיא צלולה לחלוטין וזוכרת במדויק כל תאריך בפרק המטורף הזה של חייה, היא מספרת כי העדיפה לפעול במחתרת היהודית, מכיוון שמטרתה הייתה לא סתם להציק לגרמנים, אלא להציל יהודים. המחתרת הזו הייתה גם יותר מאורגנת.     "קיבלתי זוג אופניים, ואיתם גמאתי אלפי קילומטרים. רכבתי ורכבתי שהתפקיד שלי היה לאתר יהודים. במחבוא, במקלטים, בונקרים, עליות גג בכפרים. לקחת את השמות ותמונות שלהם והביא אותם למטה שלנו בפריס. שם הייתה לנו מעבדה אותה ניהל טוני גרין, והכנו לכל אותם יהודים מסמכים מזויפים. תעודות זהות חדשות. עם שמות נכריים. בלי החותמת "יהודי" שהוחתמה על תעודות הזהות של כל היהודים בצרפת".

אז קיבלה יהודית את השם ג'קלין גוטיה ("שמרתי על האותיות הראשונות של שמי המקורי. כי הן היו רקומות על הבגדים שלי"). על זרועה ענדה סרט בד עליו סמל הצלב האדום. "תפקיד הכיסוי שניתן לי: עובדת סוציאלית של הצלב האדום. סיפרתי שאני נוסעת לבתי יתומים להביא צעצועים וכסף לילדים המסכנים. בתיק שלי היו המון צעצועים. מכוניות קטנות. כדור. צבעים וניירות לציור. וגם את הברווז", אותו ברווז שבו החביאה את המסמכים שסייעו לה להציל חיים רבים.

פעילותה כללה גם עזרה לפליטים יהודים שהגיעו מהולנד. פליטים אלה קיבלו תעודות זהות גרמניות, חתומות בחותמת של הגסטפו. עם תעודות אלו המשיכו הפליטים לצרפת החופשית, משם לספרד וממנה לישראל או לאנגליה. ראש הרשת היה החבר קור, שהיה בקשר עם המחתרת ההולנדית. הוא היה נוסע להולנד, ומביא לצרפת כל פעם שניים שלושה יהודים. בצרפת קיבלו מסמכים חדשים. חתומים כהלכה.

"גם יפה גם שימושי"

לקור היה תחביב: גילוף עבודות בעץ. הוא זה שגילף עבורה את הברווז החלול. "שיהיה צעצוע יפה וגם שימושי", אמר לה. "הסיפור של הברווז עצוב. כי רוב חברי המחתרת ההולנדית נעצרו. את קור לא ראיתי יותר, אבל אשתו ניצלה, והיא חיה כיום בישראל.

הברווז היה עם יהודית גם כשנישאה, בסוף המלחמה, לחבר נעוריה אלפרד, אותו היא מכירה מגיל 13. אלפרד שרד את השואה מכיוון שהיה נתין פלשתינאי. הוא חי בארץ עם הוריו, אלא שבשל מחלת אימו חזרה המשפחה לצרפת, ושם תפשה אותם המלחמה. ארבע שנים היה במחנה מעצר לנתינים זרים, בסנט דניס, עד ששוחרר.

ליהודית ולאלפרד נולד בן בפריס, ובשנת 1947 הם עלו לארץ. עשר שנים לאחר מכן נולדה להם בת. עכשיו יש להם שלוש נכדות. "כשהילדים והנכדות היו קטנים הם שיחקו עם הברווז, וכשגדלו - הסברתי להם מה הוא היה עבורי".

עם אנשי המחתרת שנשארו בחיים היא שומרת על קשר. החבורה אף הוציאה ספר לזכר אותם ימים. לפני שנתיים קיבלה הודעה - כמו כל אנשי "המחתרת", להעביר את מה שנשאר בידם - ליד ושם. יום אחד הגיעו אלינו אנשים מיד ושם. הראיתי להם את הברווז והם היו מאד נרגשים. 'אז זו את הבחורה עם הברווז? אותך אנחנו מחפשים כבר הרבה זמן'.

 For comments – Ilan Regev, +972-9-9587974, +972-54-4340843

Family Site, Family Site Email