כבר בגיל 13 נאלץ אבי להפסיק את לימודיו ולצאת לעבוד על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. הוא התחיל את עבודתו כממיין ביצים. בהמשך פתח יחד עם אחי ו הבכור עסק משלהם שהלך ושגשג.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, גויס אבי לצבא. הוא נפל בשבי הצבא הרוסי ונשלח לסיביר. לאחר כ- 30 חודש הוא הצליח לברוח מהשב י הרוסי. הודעה על כך נמסרה למשפחתו והוא הוכרז כמת עד אשר יום אחד הגיע לבית אמו תשוש וחולה במחלה שסבל ממנה כל ימי חייו. הוא נפטר בפרי ז ב- 3 לספטמבר 1954.

אימי, אנה-חנה לבית הנגריף (HANDGRIFF ) נולדה במרץ 1990 בעיר טרנוב שבאזור גליציה שבפולין. היא הייתה הבת השניה מתוך ששה ילדים שהיו לג רשון הנגריף וחווה הירש. עד לנישואיה חייתה אימי בעיר הגרמנית אובראוזן.

הורי נישאו בשנת 1919 בעיר גלזן קירשן וב- 27 לנובמבר 1920 נולד בנם בכורם יואל-ז'ול. בשנת 1922 נולדה להם בת שמתה בשנה הראשונה לחייה כתו צאה מסיבוכים שנגרמו עקב מחלת האדמת.

אותה עת היה אבי שותף יחד עם שניים מגיסיו בעסק מצליח להיתוך מתכות. האסון שפקד את הורי עם מות בתם ובעקבות גילויי אנטישמיות ראשונים שהחלו להופיע החליטו הורי, בשנת 1923, להעתיק את מגוריהם לצרפת והם התיישבו בעיר מץ – שם נולדתי בשנת 1925.

עסקיו של אבא במץ צלעו ובשנת 1927 עברנו לפריז. התגוררנו בפרבר בשם LILAS LE(לה לילה) בבית קטן עם גינה יפה. כאן נולד אחי מרסל ב - 17 ליוני 1930. כאן גם התחלתי את לימודי בבית ספר יסודי. הורי היו דתיים וחיי המשפחה בבית היו נהדרים. קרובי משפחה וידידים היו באים בשמחה רבה והבית היה מיד פתוח לכולם. הייתה לי שם ילדות נהדרת.

בשנת 1935 העתקנו את מגורינו לעיר פריז עצמה והתגוררנו ברובע ה- 13 לא הרחק מ- PLACE D"ITALIE שם המשכתי את לימודי בבית הספ ר שב- RUE WENDREZANE (רח' ונדרזאן) וכאן הכרתי לראשונה את חברתי מרי לבית רבינסקי, חברות שנשמרת בעבותות חזקים עד היום הזה.

בשנת 1937 העתקנו שוב את מגורינו והפעם לדירה ברובע SAINT OUEN . בנובמבר אותה שנה נפטרה סבתי מצד אבי שעד אז התגוררה בביתנו., כל אותן שנים נשארה משפחתה של אימי, בגרמניה. בשנת 1938 נעצר אבי-אימי ונכלא במחנה דכאו ולאחר זמן מה שוחרר. באוגוסט אותה שנה נסענו א ימי, מרסל ואני לגרמניה במטרה לשכנע את סבי וסבתי לעבור לפריז. סבי היה משוכנע שבהיותו בעל נתינות גרמנית הוא ישאר חופשי ועל כן סרב לעבור לפר יז. סבי וסבתי היו בביתם עד שנת 1944 ואז נשלחו למחנות ההשמדה ומשם לא חזרו. בביקור זה בגרמניה הכרתי לראשונה את כל בני המשפחה של אימי ושל אבי אשר התגוררו כל השנים בגרמניה. לצערנו הרב, בשנת 1939 נשלחו כולם, למעט סבי וסבתי, למחנות ההשמדה משם איש לא חזר.

בהיותי בת שמונה, רשם אותי אבי לתנועת הנוער "עקיבא". תנועה זו נוהלה על ידי ז'ק פרי שלימים התחתן עם בת דודתי שרלוט ושניהם מתגוררים כיום ברמלה.

בשנת 1935 אחי יואל ושלושה בחורים נוספים הקימו בפריז את תנועת הנוער "הנוער הציוני" – תנועת נוער בסגנון הצופים אבל עם צביון ציוני. הייתי הבת הראשונה בתנועה. קן התנועה היה ממוקם ברחוב לנקרי (RUE LANCRY ) מספר 2, בקומה האחרונה. מהר מאוד גדלה התנועה. במהלך השבוע היו לנו מפגשים לעיתים קרובות גם במוצאי שבת. בימי ראשון היינו מטיילים ביערות שבסביבות פאריז. בחופשות היינו מקימים מחנה ליומיים או שלושה. ז ה היה נהדר, האווירה הייתה מצוינת. המפגשים והפעילות המשותפת יצרו בינינו קשרים שהם מעבר לידידות הרגילה. ישנם יחסי חברות שנמשכו עד הי ום, למשל החברות הקיימת ביני ובין JEANNE BROMAN חברות שהחלה בגיל אחת עשרה או שתיים עשרה וכמה זכרונות טובים ומשותפים יש לנו יחד.

בשנת 1939, המלחמה והכיבוש הפרידו בין כולנו. לרוע המזל רבים מחברי נעצרו כמו אלפרד, שהיה ארבע שנים במחנה . אחרים הוצאו להורג, ורבים, כ מו אחי יואל, נשלחו למחנות השמדה משם לא שבו.

אני מקווה שמה שאספר לכם עכשיו על חמש שנות המלחמה, ייתן לכם מושג קטן על מה הייתה תקופת נעורי. תמיד הבטחתי לעצמי לכתוב למענכם, ילדי ונכדי, ולילדיו של אחי מרסל, על אותן שנים של מלחמה בין 1939 – 1945, אחת התקופות הטרגיות ביותר שהיו לעם היהודי. בתקווה שהדורות הבאים לא ישכחו אותם לעולם. אותה מלחמה שבני דורי נלחמו ושכמעט נשכחת. כל כך הרבה אירועים התרחשו במהלך אותם חמש שנים שחורות שזה כמעט בלתי אפשרי, עבורי, לזכור הכל ויש דברים רבים שלא ניתן אפילו לתאר.

אין ספור מאמרים וספרים נכתבו על הנושא. לכל אחד מאתנו יש את הסיפור שלו. אני אספר לכם רק על המאבק שלי, של משפחתי וכמה מחברי.

כל הרשום להלן הינה עדותי.

אל תתפלאו אם אני מיחסת לפעמים לאירועים מסוימים חשיבות חסרת פרופורציה.

מי יכול היה לדמיין את עתידנו. מי יכול היה לדמיין שעבור רבים מבני משפחתנו וחברינו, החיים יעצרו כאן…

יותר מחמישים שנה חלפו ואנו שנשארו בחיים, עדיין נושאים בחובינו צלקת עמוקה אשר כל עוד נשמה באפינו, לא תגליד ולא תעלם.

1 לספטמבר 1939 - גיוס כללי.

2 לספטמבר 1939 – הוכרזה מלחמה על גרמניה. המתנדבים הראשונים היו דווקא היהודים הזרים ששהו בצרפת.

באותה עת התגוררה משפחתי בפרבר SAINT OUEN . וכבר מתחילת המלחמה הוחלט שיש לפנות מהעיירה את כל ילדי בתי הספר ואת כל הילדים בכלל. באו תו פרבר היה ממוקם מפעל (מפעלי לושייר LES USINES LUCHAIRES ) לייצור אבק שריפה ועקב כך נחשבה הסביבה למסוכנת. עבור אחי הקטן מרסל ו עבורי זה היה נורא. אף פעם לא הופרדנו קודם לכן ממשפחתנו. פינו את שנינו עם כל שאר הילדים לחבל נורמנדי. הבנים נשלחו לעיר TINCHEBRAY והבנו ת לעיר FLERS . שום דבר לא היה מוכן במקומות אלו כדי לקבל אותנו. התאכסנו בבתי הספר, ישנו על שקים מלאים קש ובבקרים היינו צריכים לסדר אות ם כך שאפשר יהיה להמשיך בלימודים סדירים. האוכל היה גרוע, המורים כמו הילדים, היו אומללים ועצובים. לא היו מקלחות ולא היו תנאי היגיינה כלל וכ לל. עבור ילדים קטנים שהיו רגילים לפינוק וטיפוח בבית, זה היה באמת קשה. אני רציתי בעיקר לדעת מה עושה אחי הקטן. תמיד אזכור את פגישותינו הראש ונות. מרסל בכה, הוא רצה לחזור הביתה ולהיות עם אמא. הוא היה מלוכלך והיו לו כינים כמו לכולנו. יכולנו להיפגש רק פעם בשבוע בימי ראשון אחר הצ הרים. זאת הייתה תקופה קשה מאוד עבור שנינו, ומכתבי להורים היו מלאי ייאוש. נשארנו שם שמונה או תשעה שבועות ויום אחד הופיע אבי ואסף אותנ ו. איזה אושר ואיזו שמחה. אינני יכולה לשכוח את הנסיעה חזרה ברכבת – נאחזנו באבא מחשש לאבד אותו.

פרידה ראשונה וארוכה זו מאלו שהיו כה יקרים לי, הדאגה והצער, לדעת שאחי כה אומלל מבלי יכולת לעזור לו – הם שהכינו אותו ואותי לקראת הבאות.

עבור אבי נסיעה זו הייתה הוצאה כבדה כי כבר מתחילת המלחמה היו העסקים אצל הורי בכי רע.. העובדה שלא חזרנו יחד עם שאר הילדים חייבה או תו לשלם את נסיעתנו ברכבת ומחירי הנסיעה היו יקרים מאוד.

בתחילת המלחמה היו ההפגזות והלחימה רחוקים מאתנו. הם התנהלו בעיקר בפולניה. מאחר ובאזור פריז עצמה לא התרחשו אירועים מיוחדים, הוחזרו כל היל דים שפונו בתחילת המלחמה. בתי הספר נפתחו מחדש ואנו חזרנו ללימודים. היו לנו מעט מאוד אזעקות ביום, אבל בלילות הן היו לעיתים תכופות יותר. היינו יורדים למרתף, לכל אחד מאתנו היה תיק מוכן עם קצת בגדים, קצת מזון ומעט כסף, שמיכה ובעיקר מסיכת גז. המרתפים היו מלוכלכים ולא מאווררים, בכל מקום אבק וקורי עכביש. היינו שוכבים או יושבים על השמיכות יחד עם כל דיירי הבית ובשעה שאנו הילדים היינו נרדמים, הייתה אמי דואגת לסלק את כל הח רקים שהיו מטפסים עלינו ובודאי גם את העכברים.

אצל הורי חזרו העסקים למסלולם. כולם היו בטוחים שהגרמנים יובסו במהרה, שהרי לצרפת היה את קו מג'ינו. כולם האמינו שאף פעם האויב לא יוכל לעבור את הקו הזה. אבל, ב- 10 למאי 1940 הגרמנים מתקיפים באויר וביבשה את הולנד, בלגיה וצרפת. שום דבר לא עוצר בעדם. האווירה הייתה איומה, אנשי הג ייס החמישי, כפי שנקראו אלו שריגלו למען גרמניה. הכינו היטב את השטח לקראת כניסתם של הכוחות הגרמניים ואלו התקדמו במהירות מדהימה ללא שו ם התנגדות. הצבא הצרפתי היה חסר אונים. אזרחים בלגיים ברחו לצרפת ואזרחים צרפתיים מצפון צרפת וממזרחה ברחו לדרום הארץ ואליהם הצטרפו גם רבים מתושבי פריז עצמה וביניהם רבים מהקהילה היהודית. זו הייתה נהירה המונית "אקסודוס". הם יצאו בעגלות רתומות לסוסים, אחרים משכו עגלות בידיים, אחרים נסעו ברכבים ובאופניים, לוקחים עימם כל מה שרק ניתן היה לשאת. פריז הלכה והתרוקנה מתושביה, מרבית החנויות נסגרו ואנשים קנו כל מ ה שהיה בר אכילה ומאחר ולא הגיעה אספקה חדשה, יותר ויותר אנשים עזבו את העיר ופרבריה.

פריז הופגזה, ביום ובלילה, בצורה מסיבית וקשה. מכלי דלק נפגעו ועלו באש, הריח היה נוראי והפיח שהתעופף לכל מקום כיסה את האנשים והכתים את בג דיהם בכתמים מכוערים. העיר הייתה עצובה ובעיקר קודרת – המצב היה מדאיג.

בזמן הנהירה ההמונית כאשר אלפי אנשים היו בדרכים, האיטלקים שהיו בני בריתם של הגרמנים החליטו אף הם להיכנס למלחמה. הם הפגיזו וירו במקלעים על כל אלו שהלכו בדרכים. רבים נהרגו ורבים אחרים נפצעו. פריז הוכרזה "עיר פתוחה" וההפגזות עליה הופסקו. אנחנו נשארנו בפריז, לא היה לאן ללכת – הגרמנים היו כבר בפאתי העיר.

ב- 14 ליוני 1940 נכנסו כוחות הצבא הגרמני לפריז. עבורנו היהודים החלה המלחמה האיומה. אבל אף פעם לא תארנו לעצמו שצרפת "תמכור" עצמה לג רמנים ויחד איתה את היהודים.

מיד עם כניסתם לבירה התמקמה הגסטאפו (המשטרה החשאית של הרייך) בארמון הלובר. כבר באותו ערב אחד המפקדים מקבל מידי מטה המשטרה בעיר את תיקיהם של כל המהגרים היהודיים ושל הלא יהודיים האנטי נאציים. כמו כן הוא מקבל את הרשימה של אותם 132,000 יהודים שהתנדבו לצבא הצרפתי . אותם מתנדבים שוחררו מהצבא בעקבות הפסקת האש שהוכרזה ומיד עם שחרורם הם נרדפים ונעצרים על ידי הגרמנים. הם מועברים למחנות שנקראו כב יכול "מחנות מעבר" שבעצם היו מחנות הריכוז הראשונים בצרפת. מכאן, בשנת 1942 הם יועברו ליעדים בלתי ידועים.

17 ליוני 1940 – מארשל פטן מקים את הממשלה החדשה בצרפת ומבקש הפסקת אש. בהמשך הוא מכריז על החוק הראשון שמטרתו לפגוע בכל הזרים ב ני הגזע היהודי. החוק קובע שעל פי החלטה פשוטה של מפקד משטרת המחוז ניתן לעצור יהודים ולהחזיקם במעצר כפוי.

22 ליוני 1940 – נחתמת הפסקת האש בין צרפת לגרמניה. צרפת מחולקת לשניים, האזור הצפוני בידי הגרמנים והאזור הדרומי כביכול "האזור ה חופשי" בהנהגת וישי.

10 ליולי 1940 – מארשל פטן מתמנה לראש ממשלת צרפת.

27 לספטמבר 1940 - כל היהודים חייבים להתייצב במשרדי המשטרה שברובע מגוריהם על מנת להרשם ולקבל חותמת "יהודי" בתעודת הזהות.

18 לאוקטובר 1940 - כל בעלי בתי העסק, המסחר והתעשייה שבבעלות יהודית חייבים להתייצב במשרדי המשטרה ולקבל כרזה בצבע צהוב ועליה רשום ב אותיות גדולות ושחורות "בית עסק יהודי". כרזה זו חייבת להיות תלויה על בית העסק במקום בולט לעין.

עבור צרפתים רבים זה בוודאי היה "שוק" לגלות לפתע עד כמה רבים היו בתי העסק שבידי היהודים. חנויות גדולות כגון גאלרי לה פאייט, גאלרי בארבס ועוד … מאידך חנויות גדולות כמו החנויות של האחרים ליזק מיהרו ופרסמו מודעות עליהן נרשם "כאן ליזק ולא איזק".

כל בתי העסק היהודיים חייבים יהיו בהמשך להילקח על ידי מנהל ממונה מטעם השלטונות על מנת להביא לחיסולם.

ככל הנראה פורסמו חוקים נוספים במהלך שנת 1940 אבל אינני זוכרת אותם. ( התייחסו בעיקר למרצים, מורים, עובדי מדינה וכדומה ).

5 לספטמבר 1940 – כל בעלי האזרחות הבריטית ו/או יוצאי המושבות הבריטיות נעצרים. אלפרד, ידידו של אחי יואל, שהיה בעל דרכון פלסטינאי ואב יו, נעצרו אף הם ומועברים למצודת רומנוויל – ROMAINVILLE .

בספטמבר 1940 החלה לפעול המחתרת הקומוניסטית. בתחילה פעילותה היתה חלשה. הרוב בה היו יהודים צעירים חסרי ניסיון אבל אותו רכשו מהר מאוד.

למרות הכיבוש הגרמני, מרסל ואני חוזרים לבית הספר. לדעת אבי צריך ללמוד מקצוע ומהר. אינני זוכרת את שם בית הספר – זה היה בית ספר מקצועי לבנות . שנה ראשונה, לימודים כלליים וכן תפירה, שרטוטי אופנה, גיהוץ, בניית מטריות (יש לי עדיין את המחברת) ועבודות יד רבות אחרות. בסוף שנת הלימ ודים צריך היה לקחת את ההחלטה הגדולה לאיזה מגמה ללכת ואז משך שנתיים או שלוש ללמוד את המקצוע הנבחר. לצערי ולצערן של שאר הבנות הי הודיות בקורס, הלימודים לא נמשכו זמן רב.

בפברואר 1941 כינסה מנהלת בית הספר את כל התלמידות מכל הכיתות והודיעה שכל הבנות בנות הדת היהודית לא יכולות להמשיך ללמוד בבית ספרה. ה יינו בוודאי כחמש עשרה עד עשרים בנות , איזו סטירה קיבלנו. חמישים וחמש שנה לאחר מכן, היום הזה חרוט היטב בזכרוני זאת הייתה מכה קשה מאוד. אני עדין רואה לנגד עיני את המנהלת, אישה גבוהה, רזה, שיער צבוע בלונדיני, הבעת פנים מאוד קשוחה , מעבירה את הודעתה ללא שום סימן של חרטה.

מרסל המשיך ללכת לבית הספר עד שיצא החוק האוסר על ילדים יהודיים ללמוד בבית ספר.

אני נשארתי בבית עם אחי יואל – עזרנו לאבי בעסק. מחוסר ידיעה מה צופן לנו העתיד, הוא מסביר לנו כיצד פועל העסק. אבי תמיד אמר לי "תלמדי ילדתי - זה תמיד יכול לעזור."

אפריל 1941 – "אורט" פותחת בית ספר בפריז ברובע השמונה עשרה , עבור כל אותם בנים ובנות יהודיים. המורים היו יהודים אשר כמונו נזר קו מבתי הספר שם לימדו.

אני בחרתי במגמת גיזרה ותפירה. היה לנו מורה מצוין, אבל לנו התלמידות , רובנו בנות 16 עד 20, היו כבר בעיות אחרות.ובעיקר שאלנו עצמנו מה יהיה עת ידנו. מהר מאוד השלטונות הצרפתיים והגרמניים נתנו לנו להבין זאת.

9 למאי 1941 - אלפי יהודים זרים מוזמנים לתאריך 14.5.41 בשעה 07:00 בבוקר למשרדי המשטרה ברובע מגוריהם לצורך בחינה של מצבם. עליהם להיות מלווים באחד מבני המשפחה, עם תעודת זהות והודעת הזימון שהייתה דף ירוק אותו יש ברשותי עד היום. האדם שלא יתייצב בשעה היעודה צפוי לעונ שים הכבדים ביותר. היהודים מפחדים וכמעט כולם הלכו להתיצב .בין מקבלי הזימון היו גם אחיו הצעיר של אבי, מקס, בן דודי ז'אק וינטר ואחי יואל

אני מלווה את אחי, הוא סרב שאבי יהיה איתו מחשש שיעצרו גם אותו. לאחר כביכול בדיקה של ניירות, שולחים אותי הביתה להביא בגדים, שמיכה ומזון ליום אחד תוך הבטחה שמחר הוא יהיה חופשי. חזרתי והבאתי לו את החפצים וביום זה, 14.5.41, אחי יואל איבד את חירותו לעולמי עד, הוא לעולם לא חזר הביתה.

גם עבורי החלו חיים חדשים. בימים הראשונים ניסיתי לקבל ולדלות אינפורמציה, נודע לי שנפתחו שני מחנות גדולים כדי לקלוט את "הפושעים הגדולים." מחנה אחד בבון לה רולנד – BONNE LA ROLANDE והשני בפיטיבייה PITHIVIERS – שניהם ליד העיר אורלאן (ORLEANS ) . לאחר מספר ימים יואל העביר לנו פתק ובו הוא דיווח שהוא בפיטיבייה עם הדוד מקס ובן הדוד ז'ק. חיכיתי למכתב הראשון ובו פרטים נוספים ונסעתי לשם לבד. זה היה מחנה ג דול עם צריפים רבים , מסביב גדר תייל ושמירה חזקה מאד של המשטרה הצרפתית. חזרתי לפריז מבלי שהצלחתי לראות את אחי.

חיכינו בחוסר סבלנות לחדשות. השוטרים ששמרו עליהם היו מוכנים תמורת כסף, לשלוח עבורם מכתבים וכך היינו מקבלים חדשות בצורה די סדירה. החל מהראשון ליוני יכולנו לשלוח חבילות מזון. המכתב הרשמי הראשון נושא את התאריך 7.6.41 וברשותי כמעט כל המכתבים שיואל שלח לנו במהלך השבי.

המשכתי בלימודי ויחד עם חברה לכיתה שארוסה היה במחנה פיטיבייה, החלטנו לנסוע למחנה מבלי להודיע למשפחותינו. לאה ואנוכי לקחנו רכבת בתחנת אוסט רליץ בפריז וירדנו תחנה אחת לפני פיטיבייה. לקחנו איתנו בגדים והתלבשנו כמו כפריות ואת שאר הדרך, מרחק מספר ק"מ, עשינו ברגל. הסתובבנו מסביב למחנ ה בתקוה להבחין באחד מיקירנו בחצר המחנה, אבל לשווא. שיחדנו את השומרים אבל הם איימו עלינו וגרשו אותנו משם. בתחנת הרכבת נודע לנו שאין יותר רכ בת לפריז, מנהל התחנה ריחם עלינו ואיפשר לנו לישון במשרדו. למחרת חזרנו לפריז בלב כבד ושבור. לאחרונה שבתי וקראתי את מכתבו של יואל שבו הוא מתא ר את אכזבתו. זה היה ב- 15 ו- 16 ליוני 1941 . לפי חישובי חזרתי לפיטיבייה שתים עשרה או שלוש עשרה פעמים אך ראיתי את יואל ארבע או חמש פעמים וזאת עד ליוני 1942. היו גם 3 – 4 ביקורים רשמיים לשם הלכנו כולנו יחד.

רוב הנסיעות עשיתי לבד. על מנת לעזוב את פריז היינו זקוקים לאישור מיוחד אותו לא היה לי. באחת הפעמים נעצרתי בתחנת הרכבת אוסטרליץ על ידי המ שטרה הצרפתית וביליתי את היום כולו בתחנת המשטרה. היה לי מזל ושוחררתי. בהמשך הייתי יוצאת מפריז באופניים ועולה לרכבת בעיר או עיירה אחר ת. הייתי יורדת לפני פיטיבייה וממשיכה את הדרך באופניים.

באחד מביקורי הצלחנו ל"בלות", יואל ואני, את היום ביחד בעיר. הוא עבד כאח והיה יוצא לו ללוות חולים לבית החולים. הוא ליווה אותי לרכבת והתיישב ל ידי, רציתי שהוא ייסע איתי אבל כאשר השוטר אותו שיחדנו והיה נחמד אלינו לאורך כל היום אמר "גלר, אל תעשה שטויות", הוא חזר למחנה. למה? מחש ש לחיי המשפחה.

בבית צריך היה לדאוג למצרכי מזון כדי להכין חבילות, שתי חבילות בשבוע עבור השבויים במחנות. מצרכים רבים היו חסרים , אחרים ניתנו בהקצבה וצריך היה לקנות מצרכים בשוק השחור. החבילות עבור יואל כמו גם עבור כל האחרים שם, היו מאוד חשובות.

הייתי גם מביאה חבילות של ירקות טריים לחברי אלפרד אשר בינתיים עבר למחנה סנט דניס SAINT DENIS . הוא לעומת זאת היה נותן לי קופסאות שימורים אותם היה מקבל מהצלב האדום מאחר והוגדר כשבוי אזרחי. הוא בעצמו שלח, באמצעות הצלב האדום, חבילות רבות ישירות ליואל.

קשה לתאר את אשר עבר על המשפחות היהודיות – כל יום היו שמועות חדשות.

כמעט מדי יום ביומו הוכרזו חוקים חדשים כנגד היהודים. המשטרה הצרפתית היתה מגיעה לבתים, מחרימה מקלטי רדיו ואופניים. הם לקחו גם את האופניים של אבי ושל יואל. את שלי החבאתי מבעוד מועד.

היהודים היו רשאים לנסוע אך ורק בקרון האחרון של המטרו.

חל איסור מוחלט לנסוע ברכבת אלא על פי אישור מיוחד.

אסור היה ליהודים להחליף מקום מגורים.

אסור היה לחצות או לעבור בגן או פארק ציבורי.

אסור לנוח על ספסל ציבורי.

הטלפונים הפרטיים נותקו ואילו השימוש בטלפונים ציבוריים היה אסור על היהודים.

בתי כנסת בפריז פוצצו בדינמיט.

20 לאוגוסט 1941 – בשעות הבוקר מכתרת המשטרה הצרפתית את הרובע ה - 11 . עוצרים את היהודים בבתים וברחובות.

באותו בוקר הייתה לאבי פגישה אצל רופא ברובע זה. הוא נעצר יחד עם כל האחרים. אוטובוסים ממתינים כדי להוביל את כל העצורים החדשים למחנה ח דש שהוקם ב"דראנסי"DRANCY .ממש ברגע שאבי אמור לעלות לאוטובוס הוא נוקע את רגלו והשוטר שליד הפתח מונע ממנו לעלות ונותן לו להבין שכד אי לו להסתלק. לא ברור מדוע השוטר פעל כך בכל אופן זהו המזל.

מרגע זה החליט אבי לחיות במחבוא. היו לו שני מחסנים ומשרד גדול באזור "סנט אוון" אותם הוא הפך למגורים. כל ערב בתורנות, היינו מביאים לו אוכ ל. אימי הייתה בבית ויצאה לעיתים רחוקות ביותר.

מרסל ואני המשכנו ללכת לבית הספר. לעיתים קרובות עשיתי את הדרך חזרה הביתה ברגל. בחור מאותו אזור מגורים שלמד בבית ספר לבנים וסיים באותה שעה את לימודיו, היה מצטרף אלי. יום אחד הוא הציע לי להצטרף אליו לאסיפה של צעירים שהתקיימה אחר הצהרים בעליית גג ב - RUE DE L'ENTREPOT . ציפיתי לראות שם צעירים רבים, אבל היה שם רק עוד בחור אחד מבוגר ממנו. מהר מאוד הבנתי שמדובר באנשי מחתרת קו מוניסטיים. היו אלה ראשוני ה- FTP ראשי תיבות של צלפים ופרטיזנים צרפתיים, ומיד קיבלתי את הצעתם. הם קיימו בצורה רצינית את כללי המשולש, הו וה אומר, בכל תא היו 3 אנשים כאשר המבוגר שבהם הוא שהיה נותן את ההוראות. בהתחלה הכרתי רק את שני הצעירים הללו, אבל לעיתים בעקבות מעצרו של אחד מהם, היה צריך מישהו אחר להחליפו בתפקיד.

משימתי הראשונה הייתה לצאת עם הבחור (אני לא זוכרת את שמו) ולרשום על הקירות בגיר לבן או אדום סיסמאות כנגד הגרמנים ולמחוק, עד כמה שני תן היה, את כל הזוועות שנרשמו כנגד היהודים וכנגד הקומוניסטים.

היה עוצר ואסור היה לצאת מחצות ועד 6 לפנות בוקר. מיותר לציין בפניכם עד כמה קשה היה לי לעזוב את הבית כל כך מאוחר בלילה ובמיוחד להסתובב ברח ובות. היום אתם בוודאי תחשבו, איזה שיגעון זה לסכן כך את החיים בעבור כמה גרפיטי אידיוטים, אבל בימים ההם כל פעולה, כל חבלה ולו הקטנה ביותר, היי תה בעלת חשיבות גדולה.

חורף 1941 – יום ראשון קבלתי משימה, לעלות על כנסיית ה"לב הקדוש" SACRE COEUR וכאשר האנשים יוצאים מהמיסה לזרוק עלונים – אלו היו ד פים לבנים מודפסים באותיות גדולות ושחורות בגרמנית וצרפתית "תחי צרפת, הכו בכובש, צרפת תנצח". אותו בוקר היה קר, אני חושבת שרעדתי יותר מפחד מאשר מקור, אבל הייתי מאושרת שהצלחתי.

שלושתנו היינו מקיימים פגישה שבועית כדי לקבל הנחיות ופקודות. כנראה שאחד השכנים הלשין עלינו ובאחד המפגשים נעצרנו על ידי שני גרמנים. לא חר חיפוש שערכו בחדר ולא מצאו דבר, הם התחילו בחיפוש על גופינו. על שני הגברים נמצאו עלוני תעמולה ואילו עלי שום דבר אבל הייתי חייבת להתל וות אליהם. העלו אותנו על רכב פרטי מדגם סיטרואן טרקסיון, תחילה שני הגברים ואני אחריהם. למזלי לבשתי מעיל עבה שנתפר מבד צבאי והיה בצבע חום. המעיל שלי נתפס בדלת הרכב והגרמנים לא הבחינו בכך. ראש ה"תא" שלי שישב לצידי הבחין במעיל שנתפס ובסיבוב הראשון שהרכב ביצע, הוא נתן לי מכ ה חזקה ואני נזרקתי מחוץ למכונית. אף פעם לא הבנתי למה הגרמנים לא חיפשו אחרי. למזלי כבר החשיך (היה חורף) הברך שלי נפצעה ודיממה וכל גופי כא ב, היה לי קשה ללכת ופחדתי שיבחינו בי. הלכתי לביתו של חבר ילדות של אבי, אדון שטרסמן, הוא היה נשוי לגרמניה לא יהודית. אדם זה צריך היה להיות ה אפוטרופוס של מרסל ושלי במידה והורי היו נעצרים. הם טיפלו בפצע ולאחר מנוחה קצרה גברת שטרסמן ליוותה אותי לביתי. בני משפחתי לא ידעו על פעי לותי במחתרת ולכן היה עלי להמציא לאימי סיפור – תירוץ לפציעתי. שני הבחורים שעל גופם נמצאו עלוני תעמולה ואשר להם אני חבה את חיי, הוצאו ל הורג בירייה. בעקבות המעצר הזה היה צריך להימנע מכל מגע עם מפעילי למשך זמן מה.

סבלתי מכאבים בברך הפגועה, לא היה רופא יהודי בסביבה ופחדנו מהרופאים הגויים. חלה עליהם חובה לדווח לשלטונות על כל ביקור של חולה יהודי. בדרך זו יכלו לעצור בקלות את החולה המסכן. זו הסיבה שלא קיבלתי שום טיפולים רפואיים לפגיעתי. אבל החיים חייבים היו להמשך, לא יכולתי להישאר בבית ולנוח. הייתי צריכה ללכת ללימודים, לדאוג לחבילות עבור יואל וללכת לביקורים אצל אלפרד.

ה- FTP שבו ויצרו איתי קשר. קיבלתי משימות שונות חסרות חשיבות יתר. היינו חדורי תקוה והאמנו שבשנת 1942 יסתיים הסיוט שלנו אבל …

1942, - עברתי את המבחנים בבית הספר וקיבלתי תעודה. ה- F.T.P. ביקשו ממני לעבוד בבית מלאכה לפרוות. הגרמנים היו זקוקים יותר ויותר למעילי הפ רווה בעיקר עבור החיילים בחזית הרוסית. הם נתנו אישורי עבודה מיוחדים (AUSEWEIS) ליהודים שהיו בעלי מקצוע בתחום הזה.. בחיים לא ראיתי קודם לכן את המכונות שאיתן תופרים פרוות. אמרתי שאני יודעת לתפור תפקידי היה לגשת לבית מלאכה כזה להציג עצמי כטכנאית וכמי שיודעת לתפור ולאחר שה תקבלתי היה עלי לבצע חבלות קלות, לתפור תפרים פגומים, להעביר להב של סכין חדה בסלילים העבים עליהם מלופפים החוטים, לגנוב את המחטים של מכונ ות התפירה אותם קשה היה למצוא בשוק. מטרת כל החבלות הללו היתה כמובן לעקב את המשלוחים. כאשר האדמה החלה לבעור מתחת לרגלי עזבתי את בית המלאכה ונשלחתי על ידי ה- F.T.P. לבית מלאכה אחר. שם חזרתי על כל אותן פעולות חבלה. כך עבדתי בשלושה בתי מלאכה שונים. אני חייתי כל הזמן ב מתח רב כי לאיש מהסובבים אותי אסור היה לדעת על מעשי. להורי סיפרתי שאני עובדת בתפירה בבית אופנה. הם היו מאושרים שאני מרוויחה קצת כסף.

אבי היה במחבוא ואימי כמעט ולא יצאה מפתח הבית. אחי מרסל כבר בן אחד עשרה וחצי, נער בוגר עם המון אחריות והמון בעיות. צריך לדאוג למצרכי מזון כדי לכלכל את בני המשפחה. הוא היה מכין את החבילות שהייתי שולחת או מביאה בעצמי ליואל עד לחודש מאי 1942. מרסל היה עומד כמעט כל הזמן בתור בתקווה להשיג דבר מה. רוב המצרכים היו ניתנים בהקצבה. הוא היה ממולח ורק לעיתים רחוקות חזר הביתה בידים ריקות.

כמעט כל יום הוצאו חוקים חדשים כנגד היהודים:

אסור היה לצאת מהבית אחרי השעה 8 בערב עד 5 בבוקר למחרת.

מותר ליהודים לבצע את קניות המזון רק בין 12:00 – 11:00 . בשעה זו כבר לא היה שום דבר בחנויות.

בין השעות 15:00 – 16:00 אפשר היה לבצע קניות של מוצרים אחרים.

29.5.42 – חובה לענוד את הטלאי הצהוב . קיבלנו אותו במשרדי המשטרה של רובע מגורינו כנגד 3 תלושי טקסטיל שהיו ברשותנו., מותר היה לקבל רק 2 ט לאים. זו חתיכת בד צהובה עליו מודפס בדיו שחור מגן דוד ובמרכזו רשום יהודי. צריך היה לחתוך את המגן דוד סביב סביב ולתפור אותו בשלמותו בצ ד השמאלי של הבגד. על מנת לעצור כמה שיותר יהודים היו שוטרי חרש או שוטרים במדים בודקים ומנסים להכניס עפרון בין הטלאי לבגד. אם העפרון חדר סימן שהטלאי לא היה תפור טוב, והיהודי היה נעצר בו במקום ונשלח למחנה DRANCY .

לקראת סוף יוני 1942, יואל כתב לנו מכתב –שהוא והדוד מקס נוסעים ליעד בלתי ידוע, כנראה גרמניה כדי לעבוד. זה היה מכתבו האחרון.

בין יהודי פאריס רחשו כל הזמן שמועות שיכניסו את כולנו לגטו או שיעצרו את כולנו וישלחו אותנו למחנות. כל יום שמועה אחרת. משפחות רבות קיבלו מידע מוקדם שמתוכננת פשיטה גדולה על היהודים. לא מעט משפחות ניצלו בזכות מידע זה.

בלילה שבין ה- 15 ל- 16 ביולי 1942 התבצעה הפשיטה הגדולה ביותר כנגד היהודים בפאריס ופרבריה . המשטרה הצרפתית בליווי גרמני הלכה עם רש ימות של היהודים ועברה מבית לבית ועצרו זקנים וצעירים, נשים עם תינוקות, ילדים ואנשים חולים. מאות אוטובוסים המתינו ברחובות, ילדים הופרדו מהו ריהם, נשים מבעליהן. זו היתה זוועה ועדיין מהדהדים באוזני קולות הזעקה והבכי.

אנחנו קיבלנו מידע מוקדם ויחד עם אימי ואחי הצטרפנו לאבי במקום מחבואו. גם משפחת וינטר היתה איתנו. איזה לילה זוועתי זה היה. עד לשעות הבוקר שמענו את רעש האוטובוסים והצעקות. הם הובלו לאיצטדיון VAL D'HIVER שם הוחזקו בתת תנאים ובהמשך נשלחו למחנות שונים ברחבי צרפת לפני של יחתם למחנות ההשמדה.

עבורנו החיים הלכו ונעשו קשים ומסוכנים. מרסל ואני חזרנו הביתה. צריך היה לדאוג לצרכי מחיה עבור המשפחה. משפחת וינטר עברה למקום מחבוא א חר אצל חברים, לעומת זאת דודתי ארנה ובנה ז'ול הצטרפו להורי ונשארו איתם עד סוף המלחמה. גברת שטרסמן אותה גברת גרמניה הלכה איתנו למשרדי המשטרה והצהירה שהורינו נעצרו וביקשה אישור ששנינו נישאר בדירה והיא תדאג לצרכינו. מאחר ומרסל ואני היינו בעלי נתינות צרפתית קיבלנו את האישו ר הנדרש. כך חידשנו את פעילותנו , מרסל חיפש מצרכי מזון ואני חזרתי לבית המלאכה לפרוות ולחבלות. בערב בישלתי ובשעות המאוחרות הינו מביאים את האוכל למשפחה. כמובן הינו יוצאים לבושים בבגדים ללא הטלאי הצהוב. איזה רגעי פחד וכמה כאבי בטן היו לשנינו. בקיץ כאשר הימים היו ארוכים יותר היה לנו זמן לישון מעט לפני שמביאים את האוכל למשפחה.

כאשר נקבע מיהו נציג השלטונות אשר יקבל תחת חסותו את בית המסחר של אבי – היה זה רגע קשה עבור הורי. הם צריכים לעזוב את המקום, אבל לאן?…

עובדת ותיקה של אבי, גברת אליס, היתה מוכנה לקבל אותם, את כולם אצלה אף שלא היה לה הרבה מה להציע. היה לה צריפון עם שני חדרים ומטבחון. ח דר אחד עבורה ועבור שני בניה, האחד בן 12 והשני בן 5, וחדר שני עבור הורי, מרסל דודה ארנה וז'ול. זה היה עלוב, ללא חשמל, ללא מקלחות, רק מי בר ז. להיות סגורים כך בקיץ ובחורף מבלי אפשרות לצאת מחשש שיסגירו אותם. הם שהו שם מקיץ 1942 ועד אפריל 1944.

אבי היה נותן לה כסף או תכשיט אותו היא היתה מוכרת. וכך בתחבולות או בקניות בשוק השחור, היא היתה מצליחה, לרכוש מצרכי מזון ולהאכיל את כולנו. בחורף המצב היה קשה במיוחד כמעט ללא חימום. צריך היה אומץ רב כדי לחיות בתנאים כאלו.

רבים מהאנשים שגרו בסביבה עבדו בעבר אצל אבי, "האיש עם הכובע", הם נהגו לקרוא לו כולם היו עניים אבל אנשים טובים. אבי היה תמיד נדיב ומ וכן לעזור. כולם ניחשו שמשפחתי מתחבאת אצל גברת אליס. אנשים אלו אהבו לשתות, לשתות הרבה יין .באותה תקופה לא היה קל להשיג יין הוא ניתן בהקצ בה אבל גם עם תלושים היה קשה לקבלו אבל, בעבור "ראש של יהודי" אפשר היה לקבל 3 או 5 בקבוקים. הם אהבו את אבי. ולא הלשינו לשלטונות.

אותו חורף התייצב נציג השלטונות שלקח את ניהול העסק של הורי. אני עדין רואה לפני את פרצופו, הוא היה ממוצא ארמני ולא הבין דבר בעסק. השלט הצהוב שהיה תלוי על בית המסחר הוחלף בשלט אדום גדול מודפס באותיות שחורות גדולות "עסק ארי" . בהתחלה הוא היה נחמד אלי , הצהרתי בפניו שהו רי נעצרו ושאני מכירה את מהלך הענינים בעסק. מהר מאוד הבנתי שהוא מעונין להביא למעצרנו של מרסל ושלי. הוא כל הזמן רצה לקבוע איתי פגישות בבתי קפה או פארקים בשעה שהוא ידע שאסור לי להימצא במקומות אלו. הוא חשב שאפול בפח . אחר זמן מה הוא סרב לראות אותי ומהר מאוד חיסל את כל הסחורה.

מיום ליום המצב הלך והחמיר. היו יותר ויותר מעצרים. עצרו גם בחורים צעירים צרפתים לא יהודים, שסירבו לנסוע לעבוד בגרמניה. נוצרו קבוצות רבות ש ל תנועות מרי הצעירים מחפשים מקומות מחבוא או מצטרפים לאחת מתנועות המרי או לפרטיזנים. מצבם של הגרמנים בחזית הרוסית הולך ונעשה גרוע ואז ה ם מתנקמים בכולם. גברים נעצרים, נדרשים להפשיל את מכנסיהם כדי לראות באם הם נימולים או לא. כל היהודים שקיבלו אישורי עבודה מיוחדים נעצ רים אף הם.

גם המחתרת מתנקמת. מתבצעים יותר חבלות ויותר מעשי פיגועים. מניחים רימוני יד בקברטים, בברים, במסעדות באותם מקומות שבהם היו גרמנים רבים ש ם גם נמצא "הצרפתי הטוב". אותו צרפתי אשר בשמחה היה מלשין על שכנו היהודי כדי לקחת את חפציו ואת דירתו. גם בו מתנקמים אנשי המחתרת. אבל ה אבידות של אנשי המחתרת היו רבות. יום אחרי יום היו מעצרים ובמרבית המקרים הם היו מוצאים להורג בו במקום

אני ממשיכה לבקר בצורה סדירה את אלפרד במחנה. הוא נעצר ב- 5.12.40 והובל למחנה FORT DE ROMAINVILLE ובהמשך למחנה DRANCY. ומשם למחנה SAINT DENIS . הוא סבל מסטיה במחיצת האף ועבר ניתוח על ידי רופאים גרמנים בבית חולים צבאי בפאריס VAL DE GRACE. ביום כיפור 1942 הלכתי לבקר אותו בבית החולים. לא יכולתי להכנס לשם כאשר על בגדי תפור הטלאי הצהוב ולכן הלכתי ללא הטלאי. באותה עת עדין לא היו לי מסמכי זיהוי מזויפים הסכנה היתה גדולה ועל מנת שלא ליפול לביקורת מסמכים ומשטרה, לא נסעתי במטרו ועשיתי את הדרך הלוך וחזור ברגל, מ- SAINT OUEN ע ד לבית החולים שהיה ממוקם ב- PORT ROYAL מרחק של כ- 26עד 28 תחנות מטרו שהם שווה ערך ל- 8 או 9 ק"מ בכל כיוון. אני לא חושבת שביום זה היה , למגינת רוחם של השוטרים, איזה יהודי עם או בלי טלאי ברחובות פאריס. וכמובן שאני לקחתי על עצמי סיכון גדול.

זה לא היה פשוט לעבור מקבוצת מחתרת אחת לשניה אבל חברתי מרי שנמצאת במחתרת בעיר GRENOBLE שבדרום צרפת מבקשת ממני להצטרף לקבוצה של ציונים אשר מתחילה בפעילות בפאריס. אחראי הקבוצה היה טוני גרין והשני היה לוסין רובל . הם ביקשו ממני לעזוב את מקום מגורי , להיפטר מהטלאי הצהוב ולחיות עם מסמכי זהות מזויפים. עברתי להתגורר ב- BOULEVARD SAINT MICHEL 85 שם שכרה הקבוצה את כל החדרים של איזה פנסיון משפ חתי.

השם המזויף הראשון שלי היה CHEVE ODETTE IRENE ילידת 15 למאי 1924. אינני זוכרת כמה שמות וכמה תעודות זהות היו לי, השם שנשאת י הכי הרבה זמן היה JACQUELINE GAUTHIER בצרפתית ראשי התיבות של שם זה היו זהות לשמי האמיתי. כמה מוזר היה להביט בתעודת הזהות שבה הפרט היחידי הנכון הייתה … התמונה.

בעקבות זהותי החדשה נאלצתי כאמור לעזוב את בית הורי ומרסל נאלץ להישאר ולהתחבא איתם. עבורו זה היה בטוח יותר מאחר והיו יותר מדי מעצרים והמצ ב נעשה מסוכן. בקבוצה החדשה אליה הצטרפתי עיקר העבודה היתה עבודה סוציאלית. צריך היה לאתר ולמצוא מקומות מסתור בטוחים עבור המבוגרים שנתונים בסכנה וב מיוחד עבור כל הצעירים שנותרו לבד. צריך היה למצוא מקום מגורים לילדים בעיקר אצל הכפריים או במנזרים או להעבירם את הגבול לשוויץ ואת המבוגרים לספרד ומשם לפלסטינה. בעיקר צריך היה לזייף תעודות זהות וזה היה עיקר עבודתי.

חבר כיתה של לוסיין, איש מחתרת אף הוא, נתן לנו את שמותיהם של שני מנהלי בתי ספר , אח ואחות, ב- CHATEAU GAUTHIER במחוז MAYENNE אשר היו מוכנים לעזור למחתרת. אלו היו אנשים נפלאים שעזרו לנו רבות באמצעותם הצלחנו לקבל בעיריות של העיירות והערים השונים את השמות ופר טי הזיהוי של כל התושבים החיים והמתים כדי לשכפל עבור האנשים שלנו מסמכים מזויפים. לנו היו מסמכים בתוליים עליהם רשמנו את פרטי הזיהוי השונים . היינו זקוקים גם לחותמות הרישמיות של כל עירייה ועירייה ויצרנו מחסן מסמכים רישמיים. בסיס היציאה שלנו היה תמיד ב- CHATEAU GAUTHIER שם התגוררנו ובעיקר אכלנו טוב. משם רכבנו לוסיין ואני באופניים מעיירה לעיירה, מאזור לאזור, BLOIS, VENDOME, LOIRE – ET-CHER, LAVAL, SARTHE, LE MANS, RENNES ….עשינו מאות קילומטרים. כאשר היה לנו מספיק חומר היינו חוזרים עם האופניים ותיקים מלאים ברכבת חזרה לפא ריס.. הרכבות היו איטיות ועצירה ממושכת בתחנות היתה עבורנו סיוט. פחדנו מביקורות, דבר שהיה מביא לחיסולנו המידי.

הפחם שהיה בשימוש ברכבות היה מאיכות גרועה וכל פעם שנכנסנו למינהרה בין אם החלונות היו סגורים או פתוחים, הקרון היה מתמלא בעשן סמיך ומותיר א חריו ריח איום של גופרית. הרכבות היו תמיד מלאות ובתחנות הביניים צריך היה להכנס דרך חלון. להעזר בדרך כלל על ידי נוסע בעל רצון טוב שמשך אות ך פנימה בשעה שאחר דחף אותך פנימה וכל זאת כדי לא להישאר על הרציף. צריך היה לנצל כל דרך. כאשר ניתן היה היינו יושבים או משתרעים בפ רוזדורים וכמובן כל הזמן מוטרדים מהעוברים ושבים. לעתים קרובות במהלך הנסיעה היינו מופגזים או נתונים לירי מקלעים. מרבית הנסיעות חזרה הי ינו עושים בלילות אז היו פחות ביקורות של המשטרה הגרמנית תמיד היינו בהיכון. כמה סיגריות עישנו אז. הסיגריה היתה עבור כולנו החברה הטובה בי ותר. היא עזרה לנו להישאר ערים, השקיטה את הרעב והיתה מעין תמיכה מוראלית. היא היתה מאוד חשובה לנו.

כאשר היינו חוזרים ממסעותינו לפאריס צריך היה לפעול במהירות כדי לייצר ולספק את המסמכים. שכרנו דירה ליד מטרו ז'בל ( JAVEL ), אותו הפכנו למעין מעבדה. הכנו וזייפנו מאות תעודות זהות בהתאם לדרישות. צריך היה לעבוד יום ולילה. לעתים קרובות צריך היה גם לשכפל חותמות של עיריות שו נות על מנת להחזיר את המקור למקומו בהקדם האפשרי. לאט לאט הפכנו לזייפנים אמיתיים.

מהר מאוד הקבוצה שלנו הלכה וגדלה . חברים רבים אשר פעלו בהצלחה רבה בערים והעיירות השונות הפכו עד מהרה למבוקשים על ידי המשטרה ועל כן נא לצו לברוח מאותם מקומות. אנחנו בפאריס היינו זקוקים לעזרה רבה ולכן שמחנו לבואם.

אני המשכתי לבד בנסיעות ותמיד הייתי חוזרת לCHATEAU GAUTHIER כאן תמיד קיבלתי כתובות חדשות. כל הזמן רכבתי על האופניים למרות שה ברך שלי שנפגעה עקב הנפילה מהרכב, כאבה והיתה נפוחה. עבודתי היתה מאוד חשובה. צריך היה לדאוג למסמכים עבור היהודים באזור החופשי לשע בר, ואלו היו רבים.

יותר ויותר נרדפנו לא רק על ידי הגסטאפו אלא גם על ידי צעירים צרפתים שנקראו "מיליס" – אלו היו הגרועים ביותר. מדובר בצעירים שהתנדבו כדי לעז ור לגרמנים. בפאריס בכל פינת רחוב ובמטרו יש ביקורות ובדיקת מסמכי זיהוי. הגסטאפו מעניקה פרס בסך 5000 פרנק עבור כל יהודי מהמחתרת שיתפס. בה תחשב בתקופה, זהו סכום כסף גבוה מאוד. שוערי הבתים ה- CONCIERGE הם בדרך כלל מקורות מידע חשובים. צריך לחשוף את היהודים ולחסלם.

צריך להתגונן להצטייד בנשק, זהו צורך הולך וגובר. ה- A.J. הצבא היהודי, אשר כבר היה קיים נעשה מאוד פעיל. כולנו נשבענו אמונים. "אני נשבע אמונים לצבא היהודי ולהשמע להוראות מפקדיו". אני לא זוכרת את שאר השבועה. עבורנו הצעירים זו היתה חוויה מרשימה. הינחנו יד על התנ"ך, החדר היה ח שוך, רק נר קטן בוער ויכולנו להבחין בדגל שלנו. עד היום אינני יודעת מי היה בחדר. סוד …

קבוצות התאמנו בנשק, הם יהיו "הרוצחים" ואנחנו הבנות, צריכות להכין את השטח. להכיר את הדמות שיש לחסל, את יציאותיו וכניסותיו וכל מעשיו. לעקו ב משך מספר ימים אחר המטרה ולאסוף מידע. אסור היה שהמשימה תיכשל, ובזמן האירוע לחפות על הבנים כדי שיוכלו לברוח מהאזור. כמובן שגם חיינו היו בסכנה, אבל סכנה כזו רבצה עלינו כל הזמן.

המשכתי בביקורי אצל אלפרד במחנה. הייתי מביאה לו חבילות עם ירקות טריים שדי קשה היה להשיגם, מאידך הוא היה מקבל חבילות יפות מאוד מהצלב האדום. הוא היה נותן לנו קופסאות שימורים וסיגריות אנגליות. כאשר הייתי בנסיעות אחי מרסל היה מחליף אותי בביקורים אצל אלפרד. לאסירים אסור ה יה לתת דברים למבקרים. אביו של אלפרד תפר את הקצוות של שני צעיפים דבר שיצר בכל קצה מעין כיס. כאשר היינו באים לביקור הוא היה מנשק אותנו ותוך כדי כך מעביר מצווארו לצווארנו את הצעיף עם קופסאות השימורים, ולוקח מאיתנו את הצעיף הריק. מרסל היה מקבל יותר קופסאות. היו לו מכנסיים מ אוד רחבים(knickerbockers ) אשר בקצה שלהם למטה היו צמודים לרגל וסגורים, כך שהוא היה יכול להכניס למכנסיים עוד קופסאות.

יום אחד בדיוק ביציאה מהמחנה, ממש ליד המשמר הגרמני, התפוצץ צד אחד של המכנסיים עקב משקל קופסאות השימורים שהיו בו והם נפלו ארצה. מרסל היה זריז מאוד, הוא הרים את הקופסאות וברח כל עוד נפשו בו ובטרם הצליחו הגרמנים לעכל את אשר קרה. כמו תמיד הוא היה אמיץ אבל גם בר מזל.

באחד מביקורי במחנה, אביו של אלפרד ביקש ממני לבדוק מה מצב הריהוט והחפצים שהם השאירו במחסן בפריז. מהר מאוד התחבבתי על שוערת הבית , ובעזרת סכום כסף לא מבוטל מצידי, היא הסכימה להשכיר לי חדר כמחסן. בהמשך אף חתמתי חוזה עם בעל הדירה תחת השם JACQUELINE GAUTHIER – חוזה זה עדיין ברשותי. רציתי להוציא מהדירה של הורי חפצים שונים שהיו יקרים להם. לצורך כך צריך היה לחזור לדיר ה שלנו אותה מרסל ואני עזבנו לפני הרבה זמן. גם כאן צריך היה לשחד את שוערת הבית מאחר ולא היה לי מספיק כסף נתתי לה רהיטים, בגדים וחפצים ש ונים. שוערת הבית לא יכלה למנוע מאתנו להיכנס לדירה אבל היא יכלה להלשין עלינו. לא היה עלינו את הטלאי הצהוב, אסור היה לנו על פי החוקים שהוצאו א ז להוציא חפצים מהדירה.. אבל היה לנו מזל רב.

שכרתי עגלה עם שתי מוטות עץ בולטות בחלק הקידמי, ומישהו עומד בין המוטות ומושך בעגלה (כמו ריקשה). הוצאנו מהדירה את תנור הגז, מזרונ ים,. מספר כסאות, מזנון קטן ועוד כמה רהיטים קטנים. כלי בית, דברי זכוכית, דברי כסף , מגבות, מפות ואינני יודעת מה עוד.

כמה נהדר היה לו היה לי סוס או חמור כדי למשוך את העגלה. אך לצערי, זאת הייתי אני שהייתי צריכה לסחוב אותה ומרסל דחף מאחור. הלכנו מ - SAINT OUEN ועד RUE ARCHEREAU הלוך וחזור כ- 14 ק"מ וכך עשינו שלוש פעמים.

אני שואלת את עצמי כיום כיצד עשינו זאת שנינו לבד, הדירה ב- SAINT OUEN היתה בקומה השלישית ללא מעלית והדירה השניה בקומה הראשונה. את ההעברה עשינו ביום מאחר ובלילה לא היתה תאורה ברחובות. זה היה קשה מאוד ובעיקר מסוכן מאוד. הייתי מאוד שמחה ומאושרת מהצלחתנו. הכנתי את הח דר כך שאפשר יהיה לגור בו ומוכן לקבלתי במידה ואצטרך ביום מן הימים למצוא מקום מסתור.

לתאר את המעשה בכתב נשמע כמו סיפור בדים. אבל לעשות זאת ולהצליח מבלי להתפס או להחקר ברחוב ששם כל דבר היה חשוד – הוא בשבילנו דבר יותר מב לתי יאומן.

קבוצה שהגיעה מהולנד הצטרפה אלינו. אלה היו צעירים יהודיים שברחו מגרמניה ואוסטריה ומצאו מקלט בהולנד וגם משם ברחו ורצו לעלות לפלסטינה.

מאחר ומעטים מביניהם דיברו צרפתית, אני שידעתי גם גרמנית, שימשתי כתורגמנית בעיקר הייתי צריכה לדאוג לראש הקבוצה שלהם, בחור נהדר, בן 23 לער ך, בשם "קור" כינויו במחתרת .בהמשך הוא נשלח למחנה הריכוז ברגן בלזן ומשם לא חזר. אלמנתו "מתה" מתגוררת בארץ ואני בקשרים איתה עד היום. לר בים מבין אנשי הקבוצה הזו היו עדין מסמכי זיהוי גרמניים והדבר איפשר להם לנוע בחופשיות בדרכים. חלקם אף לבשו מדים גרמניים. אחת מבנות הקבוצה ב שם "פולה" עבדה כגרמניה במשרדי הגסטאפו בפריז במדור היהודים דבר שאיפשר לנו לקבל מדי פעם אינפורמציה ומידע בעלי חשיבות רבה.

יום אחד היא הצליחה להבריח ממשרדי הגסטאפו חותמות שהיו עבורנו אוצר בלתי צפוי. החותמות נמסרו לידי על מנת להעבירן למעבדה שלנו לצורך "שיכפו ל". הכנסתי אותם לתיק וכיסיתי במגבת, פיג'מה ומספר בגדים נוספים. "מתה" ליוותה אותי ונסענו במטרו ובשלב מסוים היה עלינו לעבור למטרו אחר. במעברים שבין שתי הרכבות, עמדו אנשי המשטרה הגרמנית והמליציה הצרפתית. אחד הגרמנים לקח את מסמכי הזיהוי שלנו, את אלו של "מתה" הוא החזיר לה מיד וש חרר אותה . אצלי הוא פתח את התיק, הוציא את הבגדים העליונים שהיו, מישש בתוך התיק, החזיר לי את מסמכי ושחרר גם אותי… ברגע זה חמקתי ממוות בט וח לו היו מוצאים את החותמות. אבל לפני ההוצאה להורג היו עינויים. צריך היה לחוות את אותן שנות חושך כדי להבין מה היתה משמעות המילה גסטאפו עבורנ ו. מי מאיתנו יכול היה לדעת האם תחת החקירה והעינויים לא נבגוד בחברנו."מתה" ואני לקחנו יחד את המטרו ללא אף מילה. לא היינו מסוגלות לפתוח את הפ ה. במעבדה מסרנו את התיק לטוני שכבר המתין לנו בדאגה לאור האיחור שלנו. בפעם הראשונה פרצתי בדמעות. באותו יום פחדתי מאוד מאוד אבל צריך הי ה להמשיך במאבק.

בעקבות אותו ארוע מפחיד ביקש "קור" באחד מנסיעותיו להולנד,מידידה חברת המחתרת, להכין שני צעצועי עץ. אחד מהם היה ברווז עם בטן חלולה שהורכ ב ונסגר היטב על מסילה בעלת ארבעה גלגלים. בבטן החלולה ניתן היה להחביא מסמכים שפאולה היתה אמורה להעביר לי ובכך להקל עלי את העברתם ממקום למק ום. בהיותי רשומה במסמכים כעובדת סוציאלית עבור ילדים לא עוררתי שום חשד בכך שבין חפצי היה מצוי צעצוע.

פאולה ו"קור" נעצרו ואני השתמשתי בברווז רק פעם אחת. הוא מצוי עדיין ברשותי ומהווה עבורי מזכרת מחבר שהמזל לא האיר לו פנים והוא לא חזר.

ב- 1997 נערכה במרכז התרבות של העיר EMDEN שבגרמניה תערוכה לזכרו של MAX WINDMULLER הוא "קור", אשר נולד וגדל בעיר הזאת. על פי דרישת ראשי העיר, השאלתי להם את הברווז שהוצג לראווה בתערוכה וצולם לכתבות בעיתונות המקומית. אחד מרחובות העיר נקרא על שמו.

האזעקות וההפגזות נעשו יותר ויותר תכופות. וכנגד, המזון הפך מיום ליום קשה להשגה. הייתי רואה את משפחתי לעיתים רחוקות. כאשר הייתי הולכת לב קר אותם זה היה תמיד בערב. היינו יושבים עד מאוחר בלילה ומפטפטים. הפכתי למומחית בשקרים, סיפרתי להם שאני עובדת ומתגוררת במוסד לילדים בסביבות פריז, כמובן לא כיהודיה, שהרווחתי טוב ולכן יש באפשרותי לתת להם סכום כסף למחייתם דבר שעזר להם רבות.מיד בגמר העוצר הייתי נפרדת מ הם בלב כבד וחוזרת על האופניים לקבוצה. בקבוצה שלנו איש מחתרת היה מרוויח בין 1600 עד 2500 פרנקים לחודש. ואני קיבלתי יותר כדי לתמוך בבני משפחתי.

ב- 1943 נאלצנו לעזוב את הפנסיון . המקום נהיה קטן ומסוכן. שכרנו דירת שלושה חדרים ברחוב GRENELLE . הדירה שכנה בקומה הראשונה ופנתה לחצר אפלולית. בדירה אמורים היו להתגורר 5 חברה. אבל החברים ש"נשרפו" באזורים שונים עברו לפריז והתגוררו בדירה. לאט לאט היינו בודאי כ- 20 איש אם לא למעלה מזה. היינו ישנים על הריצפה או 5-6 איש לרוחב המיטות. כל הצעירים הללו היו אקטיביים. לכולם היו משימות כולנו היינו חברים בצב א היהודי. המצב בכללותו נעשה קשה.

שרותי המודיעין שלנו גילו מחסן עם מזון שהיה מיועד למשלוח לגרמניה. אנשינו תקפו את המקום והביאו לדירה קופסאות של סרדינים, סיגריות ואיטריות. כמ ות האיטריות היתה עצומה. למעשה מאז ועד לשחרור פריז, תמיד היה על האש סיר עם איטריות. ואני לא צריכה לתאר לכם את הטעם של הדייסה הזו המתבשלת בלי סוף. אבל כולנו היינו רעבים ואכלנו בשימחה. נשבעתי שלאחר המלחמה לא אוכל יותר איטריות.

ב- 21 או 22 באפריל 1944 היה יום הולדתו של היטלר. הוא קיים באותו יום מצעד ברחובות פריז. הוא רצה להראות לכולם שצבאו עדיין חזק למרות האבידות והקרבות הקשים נגד הרוסים ובאפריקה.. בלילה החיילים התאכסנו במחנה ב- .PORTE DE CLIGNACOURT

אני עצמי חזרתי אותו יום עייפה ותשושה מנסיעה ארוכה וקיבלתי 24 שעות למנוחה. הצטרפתי לז'ן ברומן שחיכה לי בקפה ובילינו אחר הצהרים ביחד מבלי לחשוב על צרותינו. לפני כניסת העוצר הלכנו להוריו שהתחבאו ב- SURESNES ליד פריז. אהבתי מאוד ללכת אליהם. הם היו היחידים שידעו על מעשי. אצלם הרגשתי טוב, יכולתי לדבר מבלי לשקר. בלילה התעוררנו מהפגזה קשה מאוד והחשובה ביותר שהיתה באזור פריז וזה היה ברובע שבו היו הורי.

האנגלים הפציצו במשך שעות. צריך היה לחכות שעות אחדות לפי שניתן היה לצאת ב- 6 המטרו היה מתחיל לפעול. אז כבר היו מודעות אלו תחנות סגורות. יכ ולתי להגיע רק ל- BARBES ROCHECHOUART משם הייתי צריכה לעשות עוד 4 תחנות ברגל. כמובן שמ- BARBES כל תנועה באזור היתה אסורה. ז'ן שליווה אותי נאלץ לחזור . אני ענדתי סרט של הצלב האדום, והותר לי לעבור. מה שראיתי במהלך ההליכה הזו היה איום ונורא. אותם חלקי גופות מפוזרות אני מעדיפה שלא לתאר נושא זה. כמעט ולא היתה לי תקווה לשוב ולראות את היקרים לי. במקום שהייתי אמורה להבחין בצריפון שום דבר לא היה – אף אחד , ר יח של שרוף, עשן, אנשים מבוהלים רצים ביאוש. היו הרוגים ופצועים, אין עזרה, אין טיפולים. הגרמנים דאגו שעזרה תינתן קודם לחייליהם. האזרחים.יכו לים לחכות. אני הלכתי וחיפשתי וכאשר שמעתי "יהודית" חשבתי שאני חולמת. אחי הקטן מרסל היה בבגדים קרועים ומלוכלכים, אבל חי. הוא קפץ על צוו ארי ובבכי, הודיע לי שכולם חיים. מיותר לתאר את שמחתי ורגשותי. מצאתי את בני משפחתי ישובים על הריצפה מודאגים, מפוחדים ועדיין תחת הלם. הם א רזו את מעט החפצים שיכלו למצוא. מהדף ההפגזה אבי עף כנגד עץ ונפצע ברגלו. היא התנפחה וכאבה מאוד והוא לא יכול היה ללכת. כבר בתחילת ההפגזות מ רסל פחד מאוד. הוא הקיף את אימו בזרועותיו והעובדה שהם היו פנים מול פנים הגנה עליהם מפני פגיעה בפנים. הצריף התמוטט והם היו מתחת להריסות כש עתיים עד אשר הצליחו לצאת בריאים ושלמים. דודתי ובנה לא נפגעו.

צריך היה לעזוב את האזור במהרה לפני בואם של הגרמנים או עזרה. זה היה יותר מדי מסוכן עבור הורי להישאר במקום. מתחת להריסות מצאתי זוג אופניים במצב יחסית טוב עליו הושבתי את אבי וכולנו הלכנו מ- PORTE DE CLIGNANCOURT עד ל- RUE ARCHEREAU מקום שם שכרתי והכנתי לע צמי את החדר למקרה ש…

הייתי כה מאושרת שהיה לי מקום להלין בו את בני משפחתי . רציתי לעשות להם הפתעה. הם שאלו עצמם לאן אני מובילה אותם. הם לא שאלו יותר מדי שאלו ת, הם היו עדיין תחת השפעת הלם ההפגזות, הם היו עייפים ובעיקר פחדו פן ייעצרו כי לא היו להם מסמכי זיהוי.

אימי לא יצאה לרחובות מאז יולי 1942 , אבי מאז אוגוסט 1941 – אנחנו היינו אפריל 1944.

הלכנו מאוד לאט, להוביל את האופניים כשאבי יושב עליהם, לא היה קל עבורי. ברחובות הסתובבו אנשי המיליציה והמשטרה ואני שואלת את עצמי מה היה הנס שבזכותו לא תפסו אותנו. המדים שלבשתי וסרט הצלב האדום שענדתי עזרו לנו.מאוד. בני משפחתי שלא ידעו על החדר היו המומים למצוא לפתע קורת גג . זה היה קטן וצר אבל בוודאי הרבה יותר טוב מאותו מקום שם בילו את השנתיים האחרונות. הם מאוד התרגשו כאשר גילו לפתע את כל חפציהם.

הייתי צריכה למצוא באופן מיידי ממה לכלכל חמש נפשות. זה לא קל. צריך היה באופן דחוף כסף כדי לשחד את השוערת. אסור היה שתדע שאלה הורי ובווד אי שהם יהודיים. הם היו נפגעי ההפגזות. הקבוצה שלי עזרה לי מאוד. קיבלתי תוספת במשכורת החודשית מה שאיפשר לי לעזור להורי. עם תלושי המזון לא הי יתה בעיה. לאימי ודודתי הכנתי תעודות זהות. מרסל וז'ול בן דודי קיבלו תעודות לידה חדשות והם מהר מאוד למדו את זהותם החדשה. מה שאיפשר לי ל הביא את שניהם יחד לכפריים שם הם נשארו עד לשחרור. הם היו מאוד מאושרים להיות חופשיים אצל אנשים מאוד נחמדים. אימי ודודתי לא היו מוכרות ב סביבה וזה איפשר להן לצאת באופן יותר חופשי ולעמוד בתור כמו שאר האנשים.

הלכתי לראות מה נשאר מהבית שלנו ב- SAINT OUEN- בלתי יאומן. הבית היה חצוי לשניים. ברחוב ראיתי את הספריה שלנו תלויה. ממעט החפצים שהש ארתי לא נותר דבר. מזל שהצלחתי להציל בעוד מועד את עיקר החפצים עבור הורי .הייתי מאוד מאושרת שהיה לי את החדר הזה שם נשארו הורי עד השחר ור ואפילו קצת אחרי זה.

כאשר הייתי בפריז היה לי יותר קל לבוא ולבקרם ולמסור להם חדשות ממרסל וז'ול. הם עדיין לא ידעו מה אני עושה הם חשבו שאני אכן עובדת במוסד לילד ים אבל נראה להם מאוד משונה שהיו לי כאלו קשרים שבזכותם קיבלתי באופן סדיר תלושי מזון וכן סיגריות וטבק עבור אבי. ועוד יותר מזה לקבל תעודות זהות עבור אימי והדודה. אני המשכתי בשקרי. הייתי כל כך מאושרת שיכולתי לעזור להוריי.

המשכתי בנסיעותי – היינו זקוקים יותר ויותר לתעודות מזון ולתעודות זהות. היו לנו חוזים עם ארגונים שונים של המחתרות. מפקד ה- M.L.N. (התנו עה הלאומית לשחרור) בפריז, יהודי בשם CACHOUD נזקק לעזרה. חברים רבים מקבוצתו נעצרו .ואני קיבלתי ממנו הוראת משימה של "הצלב האדום" עלי ה נרשם שעלי להתיצב בבית יתומים בפרבר העיר LYONS מקום שהיה עלי להעביר מזוודה מלאה מסמכים וסכום כסף נכבד. המשימה האמיתית שלי היתה לשאת מזוודה בגודל 50 X 60 מלאה מסמכים מזויפים ואת סכום הכסף הנכבד ולהביאם לליאון שם היה אמור מישהוא להמתין לי מיד עם רדתי מהרכבת ואני הייתי אמורה לחזור לפריז ברכבת הראשונה. מאוד פשוט. אלא שהרכבת עצרה מעט לפני התחנה של MOULIN . מולן היתה העיר שבה היה הגבול שבין שני אז ורי צרפת (האזור החופשי והאזור הכבוש) ושבה תמיד נעשו ביקורות רציניות ביותר. לרכבת עלו אנשי המיליציה והגרמנים ובדקו את מסמכי הזיהוי ושמרו את תעודותיהם של הצעירים וביניהם את שלי. נאלצנו לרדת במולן. לקחתי את התיק שלי ואילו את המזוודה השארתי במקומה מעל למושב. אבל מישהו מאוד מ נומס, העיר לי "עלמה צעירה את שוכחת את המזוודה שלך". הגרמני שבידו היתה תעודת הזהות שלי והוראת המשימה לקחת את המזוודה . ידעתי ששע תי האחרונה החלה לצלצל. סיפרתי את שקרי וביקשתי להשאיר את המזוודה אצל שוער הרכבת. שוב פעם, המדים וסרט הצלב האדום היו מושיעי. אותו גרמנ י דיבר קצת צרפתית וללא בעיות הוא השאיר את המזוודה אצל השוער. אבל את הקבלה הכניס לכיסו. דבר שכמובן לא היה טוב עבורי. הוא הוביל אותי למ פקדה שם המתנתי לתורי עם כל הצעירים הרבים שנתפסו. נקראתי למשרדו של קצין גבוה והמתורגמן תרגם לי את השאלות שכמובן נשאלו בגרמנית. מה שנת ן לי מספר שניות למחשבה. התיק שלי רוקן מתוכנו והוחרם. יתכן והמדים של הצלב האדום שלבשתי השפיעו במקצת על הקצין שכן החקירה לא היתה קשה במ יוחד אבל הוא רצה בכל זאת לבצע אימות של מסמכי. מאחר והשעה היתה כבר מאוחרת ומשרדי משטרת המחוז היו כבר סגורים הוכנסתי לכלא של מולן. קשה בגיל 19 לאחר ארבע שנות מחתרת וכל כך קרוב לסוף המלחמה לדעת שהינה מחר יהיה יומי האחרון. תעודת הזהות שלי היתה תעודה של מחוז פריז אש ר במעבדתנו גורדה , נצבעה ונעשתה מחדש עבורי. תעודה זו היתה שייכת ליהודי שנפטר.

איזה צער עבר עלי באותו לילה במיוחד עבור הורי. אינני זוכרת שום דבר מבית הסוהר או מהתא. חלל ריק במוח. לעומת זאת אני זוכרת היטב את בית העיריה . בבוקר שני גרמנים באו והובילו אותי למשטרת המחוז שבבית העיריה. אני זוכרת היטב ,אפילו היום, את אותם כמה מדרגות שצריך היה לעלות הייתי בטוחה ש לא ארד אותם יותר. אחד הגרמנים מסר את תעודת הזהות שלי והפקיד ביקש שנחזור אחר הצהרים. הוחזרתי לכלא. אחר הצהרים באו שני גרמנים אחרים להו ביל אותי למשטרת המחוז. הפעם הייתי בטוחה שזה הסוף. באותה תקופה קשה היה לבצע בדיקה של מסמכים ולקבל מידע בטלפון מתחנת משטרה אחת לשני ה. בלתי יאומן אבל נכון. הפקיד החזיר לי את תעודותי ובחיוך אמר לי "עלמתי, התעודות שלך בסדר גמור". תעודה זו שנמצאת ברשותי עד היום, נושאת ח ותמת של מולן מתאריך 16 למאי 1944. אפילו היום קשה לי לתאר את שמחתי. נתקלתי בפקיד "מחתרתי", אבל עדיין לא הייתי משוחררת. החיילים הובילו אותי למפקדה שם הוחזרו לי ללא בעיות התיק, הכסף והוראת המשימה. למרות הסכנה והפחד, החלטתי לחזור לשוער של תחנת הרכבת כדי לקחת את המזוודה. הי נחתי שתי חבילות של סיגריות על השולחן וללא שום בעיות קיבלתי אות חזרה. בדיוק לפני העליה לרכבת, המליציה והגרמנים עשו שוב בדיקת מזוודות ומסמ כים. הםעם עם החותמת הטריה שהיתה מוטבעת על מסמכי, עברתי ללא שום בעיות. ברגעים קריטים כאלו,החיים או המוות תלויים בחבל דק, הגורל הוא שמושך עבורנו את הקלף הטוב או הרע.

נסעתי לליאון, לא היה לי יותר איש קשר, לא כתובת ולא שם. בוודאי ידעו שנעצרתי. בעיתונים היה כתוב שבדיוק לפני מולן המחתרת הפציצה רכבת עם חיי לים וצפויה נקמה. חברי ידעו את ההמשך. אסור היה לנו לרשום כתובות. אני זכרתי בעל פה את כתובתה של ידידתי מרי טג'ידלר שגרה היום בנתניה ואשר הת גוררה עם משפחתה בפרפרי ליון. הלכתי להפתיע אותה. הייתי חייבת לספר לה את האמת. היא הכירה היטב את אחותו של מפקדי טוני ובאמצעותה יצרתי שו ב קשר ויכולתי למסור את המזוודה ואת הכסף. סוף סוף השלמתי את משימתי. חזרתי לפריז משימות אחרות, דאגות אחרות, בעיות אחרות, פחדים אחרים המ תינו לי.

חזרתי לארמון גותייה, והייתי שם ב—6 ליוני 1944. יום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי. אין יותר רכבות מארמון גותייה לפריז. אני צריכה לחזור. יש לי עדיין ציוד רב שזקןקים לו בפריז. באותו יום בוודאי רכבתי באופניים מרחק של 60 – 70 ק"מ. עד שהגעתי לתחנת הרכבת בעיר LAVAL מאות אנשים כ מוני המתינו לרכבת בפריז. אבל לא הרכבת הגיעה אלא אזעקה. דבר שגרם לפניקה ואנשים ברחו מהמקום. אני הייתי סחוטה והרוגה מעייפות. סוף סוף. מצאתי ספסל ריק, הנחתי את התיק מתחת לראשי ונרדמתי. לא שמעתי את ההפגזות ורק כאשר הגיעו האחיות לטפל בפצועים ולפנות את ההרוגים והם רצו לקחת גם אותי, נגעו בתיק שלי, באוצר שלי, ואז התעוררתי.המתנתי לשווא שעות לרכבת, רק רכבת אחת הגיעה מלאה חיילים גרמניים שרצו להגיע לפריז ומשם לגר מניה. לאף אחד אסור היה לעלות עליה. ושוב המדים שלי וסרט הצלב האדום עזרו לי ונסעתי איתם. האנגלים קיבלו אינפורמציה מדויקת והם ירו לא פעם במקלעים על הרכבת. צריך היה לקפוץ לרוץ ולתפוס מחסה בשדות בתקוה לצאת בחיים. נסיעה זו ארכה בוודאי עשרים שעות. התיק שלי ואנוכי הגענו לפר יז אבל לא האופניים. הם בטח נגנבו. הייתי זקוקה לאחרים וזה היה מאוד חשוב. לא ניתן היה לקנות אופניים ואני משאירה לדמיונכם לנחש מה שהחברים עש ו עבורי.

התכוננו לשחרור ולמאבקים. תפרנו עם סמרטוטים ישנים סרטים עליהם נרשם F.F.I. ראשי תיבות של FORCES FRANCAISES DE L'INTERIEUR - כוחות הפנים של צרפת. בסביבות 16 לאוגוסט 1944, מתחילים קרבות הרחוב ברובעים מסוימים. אבל הגרמנים עדיין כאן והורגים ללא רחמים. גם אנשי המ חתרת יורים ללא רחמים. מאחר ולקבוצה שלנו אין מספיק נשק אנו מצטרפים לקבוצת CHARCOT NEUVILLE אשר היתה נותנת לנו את הפקודות והוראות המבצע. הקבוצה שלנו שחררה את מחנה DRANCY שבו היו עדיין קרוב ל- 2000 יהודים שניצלו ולא נשלחו למחנות ההשמדה. האנשים מתכוננים למאבק בר חובות, מקימים בריקאדות, הקרבות ב- SAINT MICHEL וליד ה- PREFECTURE (מטה המשטרה) היו קשים מאוד.

אנשי המיליציה ומשתפי הפעולה לא רצו להכנע. בקבוצות קטנות או ביחידים, הם המתמקמו על גגות הבתים וירו על כל דבר שזז. ברחובות אנשי המחתרת ירו גם הם. היו פצועים ורבים וכן גם הרוגים. קיבלתי נשק כמו כולם. השתתפתי בקרבות כאשת קשר.רכבתי כל הזמן על האופניים.אבל התנועה בדרכים הייתה קשה עבורנו פעם על מנת להגיע מהר יותר הייתי צריכה לקחת אופנוע. חבר הפעיל את האופנוע ואמר לי סעי כמו שאת נוסעת באופניים שלך. הגעתי בשעה היעודה ל- PREFECTURE אני השלמתי את משימתי,אבל איך עוצרים את האופנוע?.

הקבוצה היהודית קיבלה הוראה לשמור על PETIT PONT (הגשר הקטן שעל נהר הסיין) על מנת למנוע מהגרמנים אפשרות לפוצצו. בהמשך, קיבלה הקבוצה הוראה להתיצב בכיכר D’ENFER ROCHEREAU . היינו צריכים לשמור על הסדר ולקבל את הגדוד הראשון של חטיבת LECLERC – זה היה ר גע נהדר. איזו התרגשות. בערב, כל הפעמונים בפריז צילצלו ואני בכיתי בחושבי על כל אלה שלא זכו להגיע לרגע זה. זה היה משהו חזק, אבל שהגיע מאוח ר מאוד. היינו חופשיים אבל המלחמה לא נגמרה. לאחר השחרור חברים רבים כמו LUCIEN RUBEL , מתגייסים לצבא והוא נלחם לצידו של CHARCOT NEUVILLE שנהרג ולוסיין נפצע. זה היה ליד העיר מץ.

עבורנו בפריז ועבור הקבוצה שלנו, היתה משימה חשובה וקשה ביותר לפתור.. פתחנו לשכת שרות סוציאלית. היינו זקוקים למעון עבור אלפי הילדי ם היתומים , לפתוח מועדונים, לחפש האם לילדים אלו יש קרובי משפחה, לאתר את כל הילדים שהוחבאו בכנסיות ואצל הכפריים, לשלוח כמה שיותר ילד ים וצעירים לפלסטינה. במשרדנו בפריז אני צריכה לקבל מבוגרים שזקוקים לעזרה. הם איבדו את הכל ובמשך שנים התחבאו כמו הורי. הם מבקשים קורת ג ג, מיטה, כסף. כל אחד מספר לי מה עבר עליו באותן שנים אחרונות. האסון הוא גדול מאוד. בערב, אנחנו חוזרים סחוטים, אי אפשר לישון, אי אפשר לש מוח מהשחרור.

לאחר קשיים רבים אני מצליחה לקבל דירה עבור הורי במבנה מאוד ישן ברחוב CHARLEMAGNE . הם היו מאוד מאושרים לקבל קורת גג. הורי א מיצים – הם הולכים להתחיל הכל מאפס. אני הולכת להביא את מרסל וז'ול מאצל הכפריים שהתיחסו בצורה נהדרת לילדים. כשהודתי להם אמרתי שהם טיפלו בשני ילדים יהודיים. הם לא רצו להאמין. עבורם, ליהודים היה פרצוף מיוחד כמו על עלוני התעמולה.

הנשק היה עדין ברשותי ולפני שהחזרתי אותו הלכתי עם ידיד שלי MAURICE KLUPSTEIN לקבל חזרה את הדירה של הדודה ארנה ב- LILAS . שכנים התגוררו בדירה ולקחו את כל מה שהיה בה – רהיטים , כלי אוכל ,כלי בית וכוי"ב ולא רצו להחזיר את הדברים. לא היו לי שום רחמים, או שהם יוצ אים מיד מבלי לקחת דבר או שאני יורה. אני לא יודעת עד היום להשתמש בנשק אבל הסרט של ה- F.F.I. וה- סטן ביד עשו את שלהם ודודתי קיבלה בחזרה את כל אשר לה.

המשכתי לעבוד בשרות הסוציאלי, סבלתי עדיין מהברך. צריך היה להתחיל בטיפולים. סבלתי גם מטחורים וגם כאן היה צריך להתחיל טיפול. כולנו שכרנו חד רים בפנסיון ברובע החמישי. הרופא ציווה עלי לנוח. הפסקתי את עבודתי לזמן קצר. עברתי טיפול בבית חולים HOTEL DIEU , הוציאו לי מים מהברך ולא חר מספר טיפולים היו לי יותר כאבים מבעבר. מאחר והיו לי המון דברים לסדר לא חזרתי לטיפולים. הייתי צריכה בעיקר לעזור למשפחתי . בפריז היה קשה למ צוא מזון , השוק השחור שהחל בזמן הכיבוש הלך ופרח. אחי מרסל חזר ללימודים. צבאות בנות הברית מתקדמים ומשחררים את ראשוני מחנות ההשמדה. הרוסים גם הם מתקדמים ומשחררים מחנות השמדה. בספטמבר אלפרד ואביו חוזרים ממחנה VITEL שם שהו מזה כמה חודשים. אנו מקוים ומחכים לראות ב מהרה את שובם של אלו שכה יקרים לנו. מכינים את שובם לפריז, פותחים מרכז קליטה ב- HOTEL LUTECIA . עבדתי מספר ימים וראיתי את ראשוני הח וזרים שנראו כמו מתים מהלכים. זה היה נורא. זה היה גם נורא לראות את כל אלו שחיכו ליקיריהם וכאשר היו מגיעים החוזרים מהמחנות היינו שומעים צעקות , שמות, אולי אחד משלהם היה באותו מחנה. לא היה לי כח להמשיך ועזבתי את עבודתי.

הכוחות התקדמו ושחררו מחנות. לא היו מספיק אמצעים כדי להחזירם למולדת והם הגיעו בודדים בודדים. מרבית אלו שנשארו בחיים, חייבים היו לאשפ זם לפני החזרתם למולדת.

8 למאי 1945 ניצחון. עבורנו היהודים זה עדיין לא החג.

10 למאי 1945 - נכנסתי למרפאה לניתוח טחורים ובהמשך נשארתי במנוחה בבית הורי למשך 15 יום.

ב- 1945 נחתמה הפסקת האש ושבויי המלחמה חוזרים לפריז. הנותרים ממחנות חוזרים אף הם. שניים מחברי מהנוער הציוני חוזרים : מרסל שכינויו SANGLIER והנרי ברומן , אחיו של ז'אן , שאינו יותר בחיים. שניהם היו עם אחי אבל הוא לא חזר. בן דודי ז'אק השליך עצמו על חוטי התיל המחושמלים , דודי מקס מת ברכבת עוד בטרם הגיעה לאושוויץ. מותו של אחי יואל היתה מכה איומה להורי. עבורי זה היה אובדן גדול וכאב עצום. עבורי הוא תמיד ישאר ע לם בן 20 שאף פעם לא אוכל לשכוח. לאחי הקטן מרסל בוודאי היו רגעים של כאב אבל אינני חושבת שהוא זוכר אותו היטב.

באמצעות הצלב האדום למדנו על השמדתם של הורי אימי , שלוש אחיותיה ובני משפחתם.אבי איבד את שתי אחיותיו ומשפחותיהם. 32 מבני משפחתי הושמדו במחנות השואה – עבורנו זה פצע שאף פעם לא יגליד.

למרות הכאב והצער צריך לחשוב על העתיד, צריך לבנות חיים חדשים. אנחנו עדיין צעירים. קצת אבודים וחסרי החלטה. הלכתי ללמוד קצרנות והדפסה . עב דתי זמן מה במזכירות הארגון הציוני , הסתגלותי לחיים הנורמלים היתה קשה מאוד. אי אפשר למחוק את כל אותן שנות חושך בבת אחת. צריך זמן.

לאורך כל אותן שנים הייתי ברת מזל. היום אני היחידה שנותרתי בחיים מבין כל אותה קבוצה איתה התחלתי. אינני יכולה להניח את העט מבלי לחשוב ולהזכר ב כל אותם קולגות וחברים ששילמו בחייהם. היינו בעלי דיעות פוליטיות שונות אבל הסכנה, הדאגה, הסבל, החולשות, הפחד, האומץ, המאבק המשותף של אות ם נשים וגברים, מקבוצות חברתיות שונות , ממוצא שונה – נשאר עבור אלו שנותרו בחיים קשר הדוק וחברות עזה. לא הייתי במחנה ריכוז, אבל המוות ליטף אותי לא פעם. נעורי היו מאוד נסערים אבל לא כל כך בהשוואה לרבים אחרים. כעדה של המאבק הזה ואחת האחרונות שנותרה בחיים מאותן שנות חושך , אני מאושרת שיכולתי לאחר למעלה מ- 50 שנה לכתוב עבורכם לפני שהשיכחה תאיים עלי.

יש עוד המון לכתוב . חמש שנים זו תקופה ארוכה , זה לא היה קל עבורי לכתוב ולהחיות עבר ומראות שעדיין כה חיים בשבילי. מי שלא חי את התקופה קשה לו לקבל ולהבין. עכשיו עליכם יקירי להעביר את הלפיד לדורות הבאים. יהודית מרקוס

יהודית מרקוס
Mes remerciements a mon ami
JO AYBES Pour son aide et son devouement
תודתי נתונה לידידי ג'ו אייבס על מסירותו ועזרתו
Mes remerciemets egalment a mes enfants
ETHEL et ALAIN pour tout leur travail
תודה גם לילדי אטל ואשר על כל עמלם
פתח-תקוה, יולי 1999
Petah-Tikva, Juillet 1999