מונח רפואי השגור בפי רופאים ואנשי מקצוע, הפך עבורי למושג חובק כל כולי. זה אכן התא הסרטני התופס את מקום התא הבריא והורס אותו ועבורי זה המקום של הה תמודדות עם הכאב, עם הקשיים הפיסיים היום יומיים ועם הרצון לקיים שיגרה, במסגרת המשפחה והסביבה. זה גם המקום המנחם באהבה בה אני זוכה. בשנה האחרונה, לאחר פרישתי מ-25 שנות הוראה, עם התפרצות מחודשת של מחלת סרטן השד, בה חליתי לפני 10 שנים חזרתי לצייר בתנופה אדירה. הנושא של התהליך הרפואי הוא מבחינתי הגור ם המדרבן והמוטיב ליצירתי בתקופה זו. היצירה משלבת את היותי אישה, את היותי ישראלית ואת היותי אדם בעל תפיסת עולם הומניסטית בהקשר החברתי והפוליטי הר חב. את השכלתי האמנותית ספגתי במוסדות חינוך ישראלים, מהתרבות היהודית, מאמנים ישראלים ומתרבות המערב בכלל. מבחינה אמנותית אני רואה עצמי כחלק מהפוסט מ ודרניזם, יחד עם הזדהות עם הזרמים ההומניסטים והאקספרסיוניסטים הרואים את האדם במרכז על חולשותיו ועצמותיו. בין מורי הרוחניים ,אם להיתלות באילנות גבוהים, אומנים כמו ג'ורג' סיגל, יגאל תומרקין, משה גירשוני, אורי רייזמן. בין הדמויות הנשיות שימשו לי מקור השפעה רבה מאוד הסופרות סביון ליברכט וסוזן אדם. ביצירתי שלובים אלמנטים אוטוביוגרפיים, ציטוטים מתוך תולדות האמנות ואלמנטים מעיין: "אובייקטיבים" הלקוחים מבית החולים; מסמכים רפואיים, אביזרים וכיוב'. תהליך היצירה משלב את הרגשי עם השכלתני. החשש מפני הבד הריק מוביל אותי לתהליך של תכנון תכני ועיצובי, תחילתה של היצירה בהיצף צילומים על הבד, שלאחר מכן מתכסים, מתקלפים ועוברים תהליך של שינוי.